שמות פרק ד

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמות פרק ד'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ז' אדר תשע"ח

שמות פרק ד

(א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר משה ענה ואמר לה':[1] וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי הרי בני ישראל לא יאמינו לי,[2] וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי ובני ישראל לא יקבלו את דבריי,[3] כִּי יֹאמְרוּ שהרי בני ישראל יאמרו,[4] לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק ה' לא התגלה אליך[5]: (ב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק ה' שאל את משה: מַה זֶּה בְיָדֶךָ מהו דבר זה שאתה מחזיק בידך,[6] וַיֹּאמֶר משה ענה לה': מַטֶּה אני מחזיק בידי מטה[7]: (ג) וַיֹּאמֶר ה' אמר למשה: הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה תשליך את המטה על הארץ,[8]  וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה משה השליך את המטה שלו על הארץ, וַיְהִי לְנָחָשׁ (לאחר שמשה השליך את מטהו על הארץ) מטהו של משה הפך לנחש,[9] וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו משה נס מפני הנחש שנוצר מהשלכת המטה[10]: (ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה, שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ הושט את ידך ואחוז בזנבו של הנחש,[11] וַיִּשְׁלַח יָדוֹ משה הושיט את ידו, וַיַּחֲזֶק בּוֹ משה אחז בזנבו של הנחש, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ הנחש הפך להיות מטה בידו של משה[12]: (ה) לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב (הסיבה שתעשה אות זה היא) כדי שבני ישראל יאמינו שה' התגלה אליך, ה' שהוא אלוקי אברהם, יצחק ויעקב[13]: (ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לוֹ עוֹד ה' הוסיף לדבר אל משה ואמר לו,[14] הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ הכנס את ידך מתחת לבגד שסמוך לחזה שלך,[15] וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ משה הכניס את ידו מתחת לבגד שהיה סמוך לחזהו, וַיּוֹצִאָהּ משה הוציא את ידו מחיקו, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג ידו של משה הייתה מצורעת והייתה לבנה מאוד, כמו השלג. הצרעת היא מחלה, שבהופיעה על עור האדם, היא לבנה מאוד, ולכן מדמה התורה את ידו של משה כאילו הייתה לבנה כשלג[16]: (ז) וַיֹּאמֶר ה' אמר למשה, הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ תחזיר את ידך מתחת לבגד שסמוך לחזה שלך, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ משה החזיר את ידו לחיקו, וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ משה הוציא את ידו מחיקו, וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ ידו של משה חזרה להיות כמו בשרו. הצרעת שהייתה על ידו של משה התרפאה, וידו נראתה כמו בשר רגיל[17]: (ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ אם המציאות תהיה שבני ישראל לא יאמינו לך,[18] וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן ובני ישראל לא יאמינו לאות הראשון, להפיכת המטה לנחש,[19] וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן אזי בני ישראל יאמינו לאות השני, הפיכת היד למצורעת[20]: (ט) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה אם המציאות תהיה שבני ישראל לא יאמינו לשני האותות: להפיכת המטה לנחש ולהפיכת היד למצורעת,[21] וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ ובני ישראל לא ישמעו בקולך,[22] וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה תיקח חלק מהמים שנמצאים בנהר שנקרא "יאור" ותשפוך מים אלו על היבשה,[23] וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת המים שתיקח מהיאור יהפכו לדם כאשר ייגעו בקרקע[24]: (י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק משה אמר אל ה': בִּי אֲדֹנָי בבקשה ה',[25] לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי אינני יודע לדבר דברים בלשון צחה, אינני נמנע מלגמגם,[26] גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם (אינני איש דברים) מאתמול או משלשום,[27] גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ וכן, מאז שהתחלת לדבר איתי, לא הייתי איש שיודע לדבר יפה,[28] כִּי כְבַד פֶּה שהרי אני מדבר בכבדות פה, אני מגמגם,[29] וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי וכן, לשוני כבדה, ומשום כך אינני מדבר בצורה ברורה[30]: (יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו ה' אמר למשה: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם מי נתן לאדם פה כדי לדבר איתו,[31] אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ ומי הוא זה שמחליט האם האדם יהיה אילם או חרש,[32] אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר ומי הוא שמחליט האם אדם יוכל לראות או שיהיה עיוור,[33] הֲלֹא אָנֹכִי יְקֹוָק הרי אני ה' הוא שמחליט על כל הדברים הללו, ולכן אינך צריך לחשוש ללכת אל פרעה, שהרי אני יכול לעזור לך למרות הקושי שלך לדבר: (יב) וְעַתָּה עכשיו, לאחר שציוויתי אותך ללכת אל פרעה, לֵךְ תלך אל פרעה, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ דבריי יהיו עם פיך, אתה תאמר את מה שאצווה אותך,[34] וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אני אלמד אותך את כל הדברים שאתה צריך לדבר אל פרעה[35]: (יג) וַיֹּאמֶר משה אמר לה': בִּי אֲדֹנָי בבקשה ה',[36] שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח תשלח לפרעה אדם אחר שאתה רוצה בשליחותו[37]: (יד) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּמֹשֶׁה ה' התמלא בכעס על משה,[38] וַיֹּאמֶר ה' אמר למשה: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי הרי אהרון אחיך שידוע בישראל בשמו "אהרון הלוי",[39] יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא אני (ה') יודע שאהרון הוא איש דברים ואיננו מגמגם, וכן אהרון רגיל להינבא לישראל,[40] וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וכן אהרון ייצא לקבל את פניך כאשר אתה תחזור למצרים,[41] וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ אהרון יראה אותך (כאשר ייצא לראות את פניך) וישמח בלבו על כך שעלית לגדולה[42]: (טו) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו אתה תדבר עם אהרון,[43] וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו אתה תשים את הדברים בפיו של אהרון, אתה תאמר לאהרון מה לומר אל פרעה,[44] וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ אני אהיה גם עם פיך וגם עם פיו של אהרון, ואסייע בידכם שלמרות שתאמרו אל פרעה דברים שהוא אינו רוצה לשמוע, פרעה לא יגרש אתכם,[45] וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן אני אלמד אתכם מה לעשות[46]: (טז) וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם אהרון ידבר בשבילך עם בני ישראל,[47] וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה אהרון יהיה לך למתורגמן,[48] וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים ואתה תהיה לרבו של אהרון ותאמר לו מה לומר[49]: (יז) וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ את המטה הזה שנעשה בו הנס שנהפך לנחש, תיקח בידך למצרים,[50] אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת במטה זה אתה תעשה את האותות שאני (ה') אצווה אותך (משה) לעשות לפרעה[51]: (יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ משה הלך וחזר מהמדבר אל חמיו שנקרא יתר. יתר הוא אחד משמותיו של יתרו,[52] וַיֹּאמֶר לוֹ משה אמר ליתרו: אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים בבקשה תיתן לי רשות ללכת ולחזור למצרים, שם אראה האם האחים שלי, בני ישראל, עדיין חיים,[53] וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה יתרו ענה למשה: לֵךְ לְשָׁלוֹם לך ותחזור אל מצרים בשלום[54]: (יט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן ה' דיבר אל משה ואמר לו את הדברים הבאים בעוד משה היה במדין:[55] לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם לך תחזור למצרים,[56] כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ כיוון שמתו כל האנשים שרוצים להרוג אותך[57]: (כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו משה לקח את ציפורה אשתו ואת שני בניו,[58] וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר משה הרכיב את אשתו ואת בניו על חמור,[59] וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם משה חזר לארץ מצרים,[60] וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ בשעה שחזר משה אל מצרים, הוא לקח בידו את המטה שבו הוא עשה ניסים לפני ה'[61]: (כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר אל משה: בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה כאשר אתה תחזור אל מצרים,[62] רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ תראה את כל המופתים שנתתי בידך לעשות, ותלך למצרים על מנת לעשות את כל המופתים הללו,[63] וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה תעשה את כל המופתים הללו לפני פרעה. הכוונה היא לעשר המכות,[64] וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם אני (ה') אגרום לכך שליבו של פרעה יהיה תקיף, וכך פרעה לא ישלח את בני ישראל ממצרים[65]: (כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כאשר תראה שפרעה לא רוצה לשלח את בני ישראל, תאמר אל פרעה,[66] כֹּה אָמַר יְקֹוָק כך אמר ה', בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל עם ישראל הוא בני הבכור, עם ישראל הוא הבן החשוב שלי[67]: (כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ אני משה אמרתי לך (לפרעה) בשמו של ה',[68] שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי תשלח את בני, את בני ישראל, והם יעבדו אותי,[69] וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ ואם אתה מסרב לשלח את בני ישראל,[70] הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ אני אהרוג את הבן הבכור שלך[71]: (כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן כאשר משה היה במלון שהיה בדרך למצרים,[72] וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ מלאך ה' פגש במשה וביקש להרוג את משה[73]: (כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר ציפורה לקחה צר, כלי חד,[74] וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ ציפורה חתכה את הערלה של אליעזר,[75] וַתַּגַּע לְרַגְלָיו ציפורה השליכה את הערלה של אליעזר לפני רגליו של משה,[76] וַתֹּאמֶר ציפורה אמרה, כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי הרי בזכות דם המילה, ניתן לי בעלי. בזכות שמלתי עכשיו את אליעזר, בעלי משה זכה לחיים[77]: (כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ המלאך הרפה ממשה,[78] אָז אָמְרָה לאחר שהמלאך הרפה ממשה וכבר לא רצה להרוג את משה, אמרה ציפורה,[79] חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת לולי דם המילה, בעלי, משה, היה מתחייב מיתה[80]: (כז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן ה' אמר אל אהרון, לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה תלך אל המדבר כדי לקבל את פניו של משה,[81] וַיֵּלֶךְ אהרון הלך אל המדבר כדי לפגוש שם את משה, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים אהרון פגש את משה בהר שנגלה עליו כבוד ה', בהר סיני,[82] וַיִּשַּׁק לוֹ אהרון נשק למשה[83]: (כח) וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ משה אמר לאהרון את כל הדברים שה' אמר למשה לומר לבני ישראל,[84] וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ וכן אמר משה לאהרון את כל הדברים שה' אמר לו לעשות לפני פרעה[85]: (כט) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משה ואהרון הלכו יחד וכינסו את כל זקני ישראל[86]: (ל) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אהרון אמר לבני ישראל את כל הדברים שה' אמר למשה לומר לבני ישראל,[87] וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם משה עשה את שלשת האותות (הפיכת המטה לנחש, הפיכת ידו למצורעת והבראתה, והפיכת המים לדם) לעיני בני ישראל: (לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם בני ישראל האמינו לדברי משה שהם הולכים עכשיו להיגאל,[88] וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל שמעו שה' זכר את ישראל,[89] וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וכן שראה ה' את שעבודם,[90] וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ בני ישראל כרעו והשתחוו[91]:

 

[1] אונקלוס.

[2] אונקלוס. ספורנו: בנ"י לא יאמינו לי אחרי שיראו שפרעה לא נותן להם ללכת. א"ע: ה' אמר למשה שהזקנים הם שיאמינו לו אך לא הבטיח לו שהעם יאמין לו. אפשרות נוספת שכתב הא"ע היא שה' לא אמר שבנ"י יאמינו גם בליבם לשליחותו של שמה. רמב"ן כתב אפשרויות אחרות: א. באמת משה דיבר כאן שלא כהוגן. ב. "ושמעו לקולך" אינה הבטחה למשה, אלא ציווי לבנ"י. ג. (על פירוש זה אומר "והנכון בעיניי, ופירוש זה דומה לספורנו) הזקנים יסכימו ללכת עם משה אל פרעה, אך כאשר פרעה יסרב לשלח את בנ"י, הזקנים יאמרו שלו הייתה שליחותו של משה רבינו אמיתית, לא היה מעיז פרעה למנוע מישראל לצאת ממצרים. אוה"ח הסביר בשלשה אופנים: א. משה אמר שאינו ראוי שיחול עליו נבואה, שהרי אינו גדול בחכמה, ואם כן מובן מדוע בני ישראל לא יאמינו לו שה' התגלה אליו, המשך דבריו שבנ"י לא ישמעו לקולו הוא מפני שהוא כבד פה, ואין נביא יכול להיות כבד פה. ב. כאשר משה ביקש מה' שיגיד לו את שמו, וה' סירב, אמר משה שבנ"י לא ישמעו לקולו, ללא ידיעת שמו של ה'. ג. (בודנה לספורנו ורמב"ן) בגלל שפרעה לא ייתן לבנ"י לצאת, אין סיכוי שבנ"י יאמינו לו.

[3] אונקלוס.

[4] אונקלוס.

[5] אונקלוס.

[6] אונקלוס. רש"י: ה' שאל את משה: האם אתה מודה שמה שאתה מחזיק בידך הוא מטה? ספורנו: ה' אמר למשה, במטה אין חיים ואני אתן בו חיים ע"י שייהפך לנחש, ומאידך, את היד החיה אני יכול להרוג ע"י נתינת צרעת ביד. א"ע: אות זו לא הייתה כדי שמשה יאמין, שהרי האות על הסנה כבר הספיק למשה שיאמין, אלא אות זו מכוונת כלפי עם ישראל. כל ייקר: ה' רמז כאן שבהתחלה היו האבות עומדים זקופים ורמים כמו המטה, אך לאחר מכן עם ישראל חטא ולכן הפך להיות כמו נחש.

[7] אונקלוס.

[8] אונקלוס.

[9] אונקלוס. רש"י: יש בכך רמז על כך שסיפר לה"ר על ישראל, וכן בפירושו על מזה בידך כתב שהתורה כתבה שתי מילים במילה אחת כדי לרמוז לנו שה' אמר למשה שמזה שבידו היה לה"ר על ישראל, היה ראוי לו ללקות. רמב"ן גם הוא אומר שהיו כאן רמזים למשה רבינו, שהרי ברור שמשה האמין לה', ואם כן לא היה טעם בעשיית האותות לעיני משה. בדבר הסיבה שלא ציווה ה' לעשות גם את האות עם הפיכת המים לדם כתב הרמב"ן שלא היה מים בפני משה, ולכן לא ציווה אותו ה' לעשות אות זה אלא בפני בנ"י. א"ע מקשה על הסבר רש"י: אם האות של הצרעת היה על שדיבר לה"ר על ישראל, היה ראוי שיהיה זה האות הראשון. (לכאורה ניתן לומר שרש"י עצמו ענה על כך שגם הפיכת המטה לנחש באה לרמז למשה רבינו שדיבר לה"ר על ישראל, ולאחר שמשה עדיין לא חזר בו, הפך ה' את ידו של משה למצורעת). לכן הביא הא"ע את פירושו של רבי ישועה שהכוונה בצרעת היא כדי לרמז על ישראל שבהתחלה היו בני חורין, עד שה' שעבד אותם במצרים. אוה"ח: מטרת אות הפיכת המטה לנחש היא כדי לרמוז שבידו של משה להתגבר על כח הקליפות שמיוחסות לנחש, וכאשר משה מרפה מהנחש, הנחש אינו נשלט, עד שמשה עצמו צריך לברוח מהנחש.

[10] אונקלוס. ספורנו: נחש זה היה נחש אמיתי לכל דבר, בניגוד לנחש של החרטומים שלא היה אמיתי. רמב"ן: למרות שהיה ברור למשה שאם ה' אינו רוצה, לא יוכל להינצל גם אם יברח מהנחש, ברח משה מהנחש כדרך האדם לברוח מהמזיק לו למרות שלא בטוח שהוא יינצל. כלי יקר: משה בבורחו מפני הנחש הראה שהוא רוצה לברוח מהשליחות, מכיוון שחשש שלעם ישראל אין תקנה, כמו שלנחש אין תקנה.

[11] אונקלוס + רש"י. כלי יקר: ה' התכוון בדבריו אלו לרמוז למשה שכמו שהזנב הוא השפלות של הנחש, כך יתדרדר מצבם של בנ"י, כאשר פרעה יאמר להם תכבד העבודה על האנשים.

[12] אונקלוס.

[13] אונקלוס. אוה"ח: הטעם שה' מדגיש שה' הוא אלוקי אבותם היא מפני שרק מי שאלוקי האבות התגלה אליו יכול להתגבר על הקליפות, ובכך שמשה מתגבר על הקליפות, יש הוכחה שה' הוא שהתגלה אליו.

[14] אונקלוס.

[15] א"ע בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא לבית הזרוע.

[16] רש"י.

[17] אונקלוס. רש"י: מכך שהתורה כתבה שברגע שמשה הוציא את ידו מחיקו, הצרעת התרפאה, רואים שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, שהרי הצרעת לא הופיעה מיד.

[18] אונקלוס.

[19] א"ע, ו"קול האות" דיברה תורה כלשון בני אדם. כמו"כ הסביר הא"ע שאחרי כל אות, חלק נוסף מעם ישראל האמין למשה רבינו.

[20] אונקלוס. א"ע: האות השני נקרא האות האחרון, כיוון שעדיין לא היה אות נוסף. רש"י: הסיבה שהאות השני חזק יותר היא מפני שמשה יאמר לבנ"י שלקה בגללם בצרעת. ספורנו: האות השני חזק יותר מכיוון שריפוי הצרעת היא מאוד קשה. כלי יקר: הצרעת של משה מורה שהתבטל הטעם שבנ"י היו שפלים, שהרי התבטלו מהם בעלי לשון הרע.

[21] אונקלוס. אוה"ח: אם עדיין לא תרגיש בטוח שבנ"י מאמינים לך. בפירושו השני כתב אוה"ח שהכוונה היא שאם בנ"י עדיין לא יאמינו בלב, ואדם אינו יכול לדעת מה אדם אחר מרגיש בלב.

[22] אונקלוס.

[23] אונקלוס. רש"י: לקיחת המים מהיאור היא פריעה מאלוהי המצרים. ספורנו: היתרון באות זה על האותות שלפני כן היא בכך שמציאות שפשוט נהפך להיות מורכב הוא שינוי גדול יותר מאשר ריפוי הצרעת. א"ע: אות זה הוא גם המכה הראשונה מעשרת המכות, ומשמע שמשה עשה כן רק פעם אחת וכלל בכך גם את האות לבנ"י וגם את המכה למצרים.

[24] רש"י, והסיבה שכתוב פעמיים "והיו" היא כדי להדגיש שהמים יהפכו לדם רק כאשר הם נוגעים בקרקע ולא כאשר הם עדיין נמצאים בידו של משה. רמב"ן: אין צורך לדרוש את הכפילות, שהרי דרך התורה לכתוב כפילות לחיזוק הדברים.

[25] תרגום. א"ע: משה אמר אל ה' שיכול לעשות בו כל מה שרוצה, רק שלא ישלח אותו אל פרעה. אוה"ח: משה פנה אל מידת הרחמים של ה' וביקש מה' שה' לא ישלח אותו אל פרעה. בפירושו השני כתב שמשה אמר שכל הסיבה שבנ"י לא יאמינו לו היא "בו", בגלל שהוא כבד פה, ובנ"י יאמרו שלו ה' היה שולח אותו, היה מרפא אותו.

[26] א"ע.

[27] א"ע, והכוונה ה"גם" אינה כדי לרבות עוד ימים, אלא כך הדרך בלשון עברית כאשר עסוקים בהשוואות. רש"י כתב ש"גם" בא כדי לרבות, וממילא החשבון יוצא שמשה דיבר עם ה' במשך שבעה ימים. ספורנו: גם אתמול היינו בעבר, כאשר משה היה גר בארץ נכריה, וגם משלשום היינו עבר רחוק יותר, כאשר הכוונה היא לזמן שמשה היה בבית פרעה.

[28] א"ע, ודחה את הפירוש שמשה שכח לדבר בלשון המצרים. רמב"ן: משה מרוב ענוותנותו, לא ביקש מה' שיסיר ממנו את כובד פיו. בסוף דבריו כתב שה' אמר למשה שכיוון שאינו רוצה להתרפא, שיילך ללא הרפואה, ויצליח בשליחותו כיוון שה' יהיה איתו. בהסברו השני כתב שה' לא רצה לרפא את משה לאחר שה' כעס עליו על שניסה להתחמק מללכת לפרעה.

[29] רש"י. רשב"ם הקשה: לא ייתכן שנביא ה' יגמגם, ולכן פירש שהכוונה היא שמשה לא הכיר טוב את חיתוכי לשון המצרים.

[30] דעת מקרא.

[31] אונקלוס. רש"י: מי לימד אותך לדבר בפני פרעה כאשר דן אותך על הריגת המצרי. אוה"ח: ה' רצה לומר למשה שהוא אחראי לכבדות פיו ודבר זה הוא לטובה.

[32] אונקלוס. א"ע: פיקח הוא גם על החרש וגם על העיוור.

[33] אונקלוס. רש"י: מי שם את פרעה כאלם שלא התאמץ להרוג אותך, ומי שם את פקידיו כחרשים שלא שמעו את הציווי שלו להרוג אותך, ולמוציאי להורג – מי שם אותם כעיוורים שלא הצליחו למצוא אותך ולהרוג אותך.

[34] אונקלוס.

[35] אונקלוס. אוה"ח: כאשר משה יעמוד לפני פרעה, לא יהיה כבד פה. א"ע בפסוק יג' כתב שמשה הבין שלא יוסר כבדות לשונו (וכך הסביר גם הרמב"ן לפני כן).

[36] אונקלוס.

[37] רש"י בפירושו השני וכן רשב"ם. רש"י בפירושו הראשון: תשלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח, כאשר הכוונה היא לאהרון. ספורנו: תשלח אדם שמעוניין בשליחות זו. א"ע: "נא" היינו עכשיו, שלח עכשיו יד אהרון שהוא איש דברים. רמב"ן: תשלח ביד כל אדם אחר חוץ ממני.

[38] אונקלוס. רש"י כתב שנחלקו תנאים אם חרון אף שכאן יש בו רושם או לא: ר' יהושע בן קרחה סובר שזהו המקום היחיד בתורה שכתוב בו חרון אף שאין בו רושם, ואילו ר' יוסי סובר שכאן ה' לקח ממשה את הכהונה והעביר אותו לאהרון. רשב,ם כתב שהרושן כאן הוא שה' ביקש להמית את משה במלון. א"ע כתב שלא כל חרון אף יש בו רושם, כמו כאשר ה' חרה במרים ואהרון ורק מרים נהייתה מצורעת (למרות שלפי הגמ' בשבת, גם אהרון הצטרע) וחייבים לומר כאן שלא היה רושם, שהרי בסופו של דבר משה כן הלך לפרעה. אוה"ח: הרוש הוא שמומו של משה בפיו לא התרפא.

[39] אונקלוס + א"ע. לפי א"ע, "הלוי" הוא השם בו ניכר אהרון לבנ"י. כמו"כ הסביר הא"ע שהליכתו של אהרון הוא כבודו של משה, שהרי משה יהיה כך במדרגה של א-ל לאהרון: כמו שהפה מוציא את דיבורה של הנשמה שאינה נראית, כך אהרון יאמר את הדברים של משה, ומשה יהיה במדרגה של א-ל שלא ידבר. בסיום דבריו כתב הא"ע שכל אלהים במקרא היינו השם הנכבד, או מלאכים קדושים, או הדיינים בארץ שעושים כרצונו של ה'.

[40] א"ע בפסוק הקודם. רשב"ם: אהרון גדל במצרים ולכן חיתוך הלשון שלו הוא טוב. רמב"ן: ה' אמר למשה שגלוי לפניו שאהרון היה מדבר בשבילו גם ללא ציווי מה'. הרמב"ן מסתפק האם אהרון יצא מעצמו לקראת משה, וה' רק כיוון אותו לדרך שבו עליו ללכת, או שמא ה' אמר לאהרון מלכתחילה שייצא לקראת משה. אוה"ח: ה' אמר למשה שלמרות שגם אהרון הוא כבד פה, בכל זאת הוא ידבר אל פרעה. בפירושו השני כתב שרק אהרון יתרפא, ואילו משה לא יתרפא.

[41] אונקלוס + רש"י.

[42] רש"י, וכתב שבגלל זה זכה אהרון לחושן שעל ליבו.

[43] אונקלוס.

[44] אונקלוס.

[45] ספורנו. רמב"ן: עד עכשיו ה' אמר שאהרון ידבר רק עם ישראל, ולכן כאן אמר ה' שה' יהיה עם פיו של משה בשעה שיאמר את הדברים אל פרעה. רק בסוף, לאחר שמשה גם בפרק ו' אומר שאינו יכול לדבר גם עם פרעה, אמר ה' שאהרון ידבר גם עם בנ"י וגם עם פרעה.

[46] אונקלוס.

[47] רש"י.

[48] אונקלוס.

[49] אונקלוס ורש"י. ספורנו: אתה תגרום לאהרון שיעשה נפלאות עפ"י ציווי שלך.

[50] אונקלוס. ספורנו: מטה זה מסמל את שלטונו של משה.

[51] רמב"ן בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שה' כבר אמר למשה את כל האותות שהוא עתיד לעשות בדבריו אל משה "בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו".

[52] רשב"ם + אונקלוס + רש"י.

[53] אונקלוס. רש"י כתב שהסיבה שמשה היה צריך לבקש רשות היא מפני שמשה נשבע ליתרו שלא יזוז ממדין ללא רשותו. ספורנו: הסיבה שמשה היה צריך לבקש רשות היא מכיוון שמשה רצה להשאיר את ציפורה ואת בניו אצל יתרו בשעה שחוזר אל מדין.

[54] אונקלוס.

[55] אונקלוס. א"ע: ה' כבר אמר למשה לפני כן, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. רמב"ן מקשה על א"ע ושואל: כיצד ניתן לומר שדברים אלו נאמרו לפני שמשה דיבר אל יתרו, הרי דברי ה' אל משה היו כאשר משה היה בהר סיני, וזהו הדיבור היחיד שה' דיבר אל משה במדין. לכן פירש רמב"ן שהכוונה היא שבהתחלה, משה רצה לחזור אל מצרים רק לשעה, ואז לחזור שוב אל ארץ מדין, ואז התגלה ה' אל משה ואמר לו שיכול לחזור אל מצרים לגמרי ושלא יפחד, כיוון שמי שרוצה להרוג אותו כבר מת. לכן לקח משה איתו את ציפורה ובניה, כדי שכך יבטחו בו ישראל יותר. א"ע: משה לא אמר ליתרו את סוד השליחות, ובאוה"ח כתב שהסיבה היא מכיוון שה' לא נתן רשות מפורשת למשה לומר את הדברים (למרות שגם לא אסר).

[56] אונקלוס.

[57] אונקלוס. אוה"ח: מכאן אנחנו רואים שמשה לא חשש לעצמו כלל, שהרי משה כלל לא טען שמסוכן לו לחזור למצרים, ורק אחרי שמשה כבר הסכים לחזור למצרים, ה' אמר לו שמתו האנשים שרוצים להרוג אותו. רשב"ם: הכוונה היא שמת אותו מלך שנקרא פרעה שרוצה להרוג אותו. רש"י: מדובר בדתן ואבירם שנהיו עניים, ועני חשוב כמת.

[58] רמב"ן כתב שני אפשרויות: א. מדובר רק על גרשם, שהרי עד עתה נולד רק גרשם, וכוונת הכתוב בכותבו את בניו של משה בלשון רבים היא דרך הכתוב, כמו שהתורה אומרת "ובני פלוא אליאב" כאשר רק אליאב הוא בנו של פלוא. לאחר שמשה התחיל לרדת למצרים, התעברה ציפורה מאליעזר. ב. בשעת ההתגלות של ה' אל משה, הייתה ציפורה מעוברת מאליעזר, וכאשר משה חזר אל יתרו, הולידה ציפורה את אליעזר, וכיוון שמשה היה צריך להזדרז לחזור אל מצרים, לא מלה ציפורה את אליעזר, וגם בדרך, כאשר מלה אותו, לא קראה לו בשמו מכיוון שהמלאך רצה להרוג את משה. לאחר שמשה חזר אל מצרים וניצל מכל הקמים עליו, קרא משה לבנו אליעזר. א"ע כתב שאין אנו יודעים באיזה שלב של חייו של משה נולד גרשם, אולם אליעזר נולד עכשיו בזמן הנבואה של משה, ורצה משה להוליך את אשתו ובניו למצרים כדי שיצאו יחד עם בנ"י, אך רצונו של משה לא היה נכון מכיוון שמשה רצה להוציא את ישראל ועכשיו הוא מחזיר לשם את אשתו ואת בניו? ואין לתמה על כך שמשה עשה דבר שאינו נכון שהרי גם נתן הנביא נתן רשות לדוד לבנות את ביהמ"ק עד שה' התגלה אליו באותו לילה ואמר לו למנוע את בניית ביהמ"ק מדוד. כמו"כ כתב בשם יפת שהכוונה היא לחמור, לשם המין, כלומר שכולם רכבו על חמורים, אך לכל אחד היה חמור משלו. הא"ע דחה דברים אלו של יפת וכתב שגרשם רכב אחריה ואליעזר היה בחיקה.

[59] אונקלוס. רש"י מתייחס לה' הידיעה על החמור ואומר שמדובר על חמור מיוחד שחבש אברהם בשעת עקידת יצחק וזהו החמור שעתיד מלך המשיח לרכב עליו.

[60] אונקלוס. ספורנו אומר שרק משה חזר למצרים אחרי ששלח את ציפורה ובניו חזרה אל יתרו. כך גם כתב הא"ע. הרמב"ן הסתפק האם משה שלח חזרה את ציפורה ואת בניו ליתרו לאחר המילה או שהיה זה לאחר שכבר חזרו למצרים, וציפורה התגעגעה הביתה.

[61] רש"י + אונקלוס.

[62] אונקלוס. ספורנו: בלכ פעם שאשלח אותך מהאוהל שלך שנמצא מחוץ למצרים, לתוככי העיר מצרים.

[63] אונקלוס + רש"י. לפי א"ע מדובר כאן על תיאור המעשה: ה' מודיע למשה שפרעה לא ישלח את בנ"י עד שמשה יעשה את כל האותו עליהם צווה. רמב"ן סובר שיש כאן ציווי אל משה שלא ישכח לעשות דבר אחד מכל מה שה' ציווה אותו לעשות. אמנם, על הצלע בפסוק "ואמרת אל פרעה" כתב הרמב"ן שייתכן ששם מדובר על ידיעת הדבר, שה' מר למשה שבסוף יזדקק לומר לפרעה שהבכורים ימותו.

[64] אונקלוס + רש"י. רמב"ן כתב אפשרות שכן מדובר בשלשת האותות שעשה משה לבני ישראל. לפי"ז, הפיכת המטה לנחש היא אות שונה מהפיכת המטה לתנין, שם האות היה שמטה אהרון בלע את מטותם.

[65] אונקלוס. ספורנו: ברור שפרעה היה משלח את בנ"י, שהרי אינו יכול לסבול את המכות, אלא ה' גרם שפרעה יסבול את המכות ולא ישלח את בנ"י.

[66] רש"י.

[67] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני על דרך הדרש כתב שכאן הודה ה' על מכירת הבכורה ליעקב. א"ע: מכיוון שאבותיהם של עם ישראל עבדו אותי, ואני מרחם עליהם בשל כך, אני אהרוג את הבן הבכור שלך. ספורנו: למרות שבסופו של דבר כל העמים יעבדו את ה', עם ישראל הוא העם הראשון שעבד את ה'. אוה"ח: ישנם שלש סיבות לכך שה' אמר למשה עכשיו שבסוף יהיה מכת בכורות: א. כדי שמשה לא יתייאש כשיראה שפרעה אינו משלח את העם, כשיו אמר לו ה' שללא מכת בכורות, עדיין לא הגיע הזמן שעם ישראל אמור לצאת ממצרים. ב. כדי שמשה יידע מתי הוא אמור לומר לפרעה את מכת בכורות, ולפי דבר זה מובן מהיכן ידע משה לומר לפרעה את דבר מכת בכורות לאחר שפרעה הזהיר אותו שלא יראה את פניו. ג. ה' היה מכה את פרעה במכת בכורות מיד וחוסך מפרעה את כל הסבל, לולי שפרעה היה מזלזל בה'.

[68] רש"י. א"ע: אני כבר אמרתי לך כמה פעמים לשלח את בנ"י.

[69] אונקלוס.

[70] אונקלוס.

[71] אונקלוס. רש"י: הסיבה שמשה התרה עכשיו במכת בכורות היא מכיוון שזוהי המכה הקשה ביותר. ספורנו: מכת בכורות היא העונש האמיתי על שעבוד בנ"י במצרים, ושאר המכות נעשו כדי שהמצרים יחזרו בתשובה.

[72] רש"י.

[73] אונקלוס. רש"י: הסיבה שהמלאך רצה להרוג את משה היא מכיוון שלא מל את אליעזר, ור' יוסי הסביר שהסיבה שמשה לא מל את אליעזר היא מפני שהיה בדרך, ויש בכך משום סכנה, והעונש הגיע לו על שהתעסק במלון תחילה לפני שמל את אליעזר. א"ע: משה לא היה צריך לקחת אל אליעזר בדרך, אלא היה צריך ללכת לבדו אל מצרים, ולכן ה' רצה להורגו, עד שאליעזר נימול וחזר חזרה מהדרך. כמו"כ הסביר הא"ע שה' הביא חולי על משה וכך רצה להורגו. בשם רב שמואל בן חפני כתב שהמלאך רצה להרוג את אליעזר ולא את משה. על כך הקשה הא"ע, הרי לא ייתכן שאם אליעזר היה חולה, שציפורה הייתה מלה אותו ומוסיפה על מחלתו. רשב"ם: הסיבה ה' רצה להרוג את משה היא מפני שמשה היה הולך לאט אל מצרים והיה מוליך לשם את אשתו ואת בניו. אוה"ח: כתוב כאן שהמלאך רצה להרוג את משה אך לא היה יכול מכיוון שמשה הי שליח מצווה.

[74] רשב"ם.

[75] אונקלוס.

[76] רש"י. א"ע בשם רב שמואל בן חפני: לפני רגליו של אליעזר.

[77] אונקלוס. רש"י: בגלל שלא מלנו אותך, אתה היית גורם לבעלי שימות. רשב"ם: בזכות דם המילה יישאר לי חתני והחטא של ההתעצלות בהליכה למצרים יימחל. ספורנו: ציפורה אמרה למשה שהיא מלה את אליעזר מכיוון שכאשר היא ומשה התחתנו, משה התנה עימה שימולו את כל בניהם.

[78] רש"י. ספורנו: המלאך לא עזב לגמרי את משה, ואז אמרה ציפורה שמשה התנה איתה שימולו את בניהם.

[79] אונקלוס. רש"י: לאחר שהמלאך התרפה ממשה, הבינה ציפורה שהמלאך בא על עסקי המילה.

[80] אונקלוס. רש"י: חתני היה נרצח על דם המילה. א"ע: דברי ציפורה הם שאין אליעזר חתן דמים שהורג את משה, אלא שהוא מתבוסס בדם המילה, ויש כאן מעין משחק מילים עם המילה דם.

[81] אונקלוס. ספורנו: כתלמיד המקבל את פניו של הרב. אוה"ח: דיבור זה היה בדיוק באותו זמן שה' אמר למשה שאהרון יוצא אל המדבר כדי לקבל את פניו.

[82] אונקלוס.

[83] רמב"ן, ומשה לא נשק לאהרון מרוב ענווה.

[84] א"ע. רמב"ן: משה אמר לאהרון את כל דו השיח שלו עם ה' ואת סירובו ללכת בשליחותו של מקום. בשם המדרש כתב הרמב"ן שמשה לימד את אהרון את שם ה' המפורש.

[85] א"ע.

[86] אונקלוס.

[87] א"ע. כן כתב הא"ע שלאורך כל ארבעים השנים, היה מדבר אהרון אל בנ"י עפ"י דברי משה, ולאחר מותו של אהרון, היה אליעזר מחליף את אהרון בתור מתורגמן לבנ"י.

[88] א"ע.

[89] אונקלוס.

[90] אונקלוס.

[91] אונקלוס.