שמות פרק ו

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמות פרק ו'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ז' אדר תשע"ח

שמות פרק ו

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה, עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה עכשיו אתה תראה את מה שאעשה לפרעה,[1] כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם בגלל היד החזקה שתחזק על פרעה, בגלל שאני אכביד את ידי על פרעה, פרעה ישלח את בני ישראל,[2] וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ וכתוצאה מכך, פרעה יגרש את עם ישראל ממצרים בעל כרחו[3]:

 (ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה ה' דיבר אל משה דברים קשים על ששאל את ה' למה הרעות לעם הזה,[4] וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' אמר אל משה: אֲנִי יְקֹוָק אני ה' נאמן לשלם שכר למי שעובד אותי, ולכן שלחתי אותך לגאול את בני ישראל כדי לקיים את הבטחתי לאבות[5]: (ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי אני התגליתי אל האבות, אל אברהם, יצחק ויעקב, בשם ה' שנקרא "אל שדי",[6] וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם אך לא התגליתי לאבות בשם ה' המורכב מארבע אותיות: י-ה-ו-ה. שם ה' שמורכב מארבע אותיות הוא שם ה' שמגלה את קיום הבטחותיו של ה', אך ה' עדיין לא קיים את הבטחתו לאבות  שזרעם ינחל את ארץ ישראל, ולכן נחשב הדבר שה' לא התגלה לאבות בשם המורכב מארבע אותיות[7]: (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם וגם נדרתי לאבות שאני אקיים את הברית שכרתתי איתם,[8] לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן (נדרתי לקיים לאבות את הברית שכרתתי איתם היינו) לתת לאבות ולצאצאיהם את ארץ כנען, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ את ארץ ישיבתם של האבות שבה הם חיו. ארץ כנען היא הארץ בה חיו האבות וה' כרת ברית לאבות שהוא ייתן להם את ארץ כנען[9]: (ה) וְגַם כשם שנדרתי לאבות שאקיים את הברית איתם, כך אני צריך גם לקיים את הברית,[10] אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם ולכן, בגלל הצורך לקיים את הברית לאבות, אני שמעתי את הצעקה שבני ישראל צועקים על קושי השעבוד שמצרים משעבדים אותם,[11]  וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי ועכשיו אני זוכר את ברית בין הבתרים ואני עכשיו אקיים את חלקי בברית שהבטחתי לאברהם שבני ישראל ייצאו ברכוש גדול[12]: (ו) לָכֵן בגלל השבועה שנשבעתי לאבות,[13] אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק תאמר לבני ישראל שאני הוא ה' שנאמן לקיים את הבטחתי לאבות,[14] וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם אני אוציא אתכם מתחת למשא הקשה שמצרים מעמיסים עליכם, אני אוציא אתכם מהקושי שבשעבוד מצרים,[15] וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם אני אציל אתכם מהעבודה שאתם עובדים את המצרים,[16] וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם ואני אגאל אתכם ממצרים, בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה ביד מרוממת, ביד שמורמת להכות את המצרים,[17] וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים ובדינים גדולים, אני אדון את המצרים בדינים קשים, ואביא עליהם עונשים קשים[18]: (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם אני אקרב אתכם להיות העם שלי,[19] וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים אני אהיה לכם לאלוה, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם כאשר תראו את כל הניסים הגדולים, אתם תכירו שאני ה' עשיתי לכם את כל הניסים האלו כדי להוציא אתכם משעבוד מצרים[20]: (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אני אכניס אתכם אל הארץ,[21] אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב (אני אכניס אתכם אל הארץ) שנשבעתי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב,[22] וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אני אתן לכם את ארץ ישראל לירושה,[23] אֲנִי יְקֹוָק אני ה' אקיים דבר זה[24]: (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משה אמר דברים אלו לבני ישראל,[25] וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה בני ישראל לא קיבלו את דבריו של משה,[26] מִקֹּצֶר רוּחַ בני ישראל לא קיבלו את דבריו של משה בגלל שרוחם הייתה קצרה. אדם שנמצא בצער, אינו יכול להאריך את נשימותיו, ודבר זה נקרא קוצר רוח. כשעם ישראל היה שקוע בקוצר הרוח שלהם, הם לא רצו לשמוע לדבריו של משה, כמו שהרבה פעמים, כשאדם נמצא בצער, הוא איננו רוצה לשמוע דברים מאנשים אחרים,[27] וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה וכן, בני ישראל לא שמו לב אל טענותיו של משה מכיוון שהיו עסוקים בעבודתם שהייתה קשה להם.[28] לו לא היו עסוקים בעבודתם הקשה ולא היו קצרי רוח, הם היו מתייחסים לטענותיו של משה: (י) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' דבר אל משה, לֵּאמֹר אלו הם הדברים שה' אמר אל משה[29]: (יא) בֹּא תבוא אל ארמונו של פרעה,[30] דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ תדבר אל פרעה מלך מצרים, ותאמר לו שישלח את בני ישראל מארצו[31]: (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לֵאמֹר משה דיבר לפני ה' ואמר לו: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי הרי בני ישראל לא קיבלו את דבריי,[32] וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה ואם כן, קל וחומר שפרעה לא ישמע אליי,[33] וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם (פרעה לא ישמע אליי) משום שאני מדבר בכבדות[34]: (יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן ה' דיבר אל משה ואל אהרון, וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם ה' ציווה את משה ואהרון ללכת אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים,[35]  לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם מטרת השליחות הייתה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים: (יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם אלה הם ראשי המשפחות של בני ישראל,[36] בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל אלו הם בניו של ראובן שהיה הבן הבכור של יעקב,[37] חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי, אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן אלו הם צאצאיו של ראובן[38]: (טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן אלו הם בניו של שמעון, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד[39] וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן אלו הם צאצאיו של שמעון: (טז) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי אלו הם שמות בניו של לוי, לְתֹלְדֹתָם אלו הם כמעט כל צאצאיו של לוי,[40] גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה משך השנים שלוי חי היה מאה שלשים ושבע שנים[41]: (יז) בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם בניו של גרשון היו לבני ושמעי על כל צאצאיהם[42]: (יח) וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל בניו של קהת היו עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל, וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה קהת חי במשך מאה שלשים ושלש שנים (133): (יט) וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי בניו של מררי היו מחלי ומושי, אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם אלו הם משפחות שבט לוי על כל צאצאיהם: (כ) וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה עמרם התחתן עם יוכבד שהייתה אחות אביו,[43] וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה יוכבד הולידה לעמרם את אהרון ואת משה, וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה עמרם חי במשך מאה שלשים ושבע שנים: (כא) וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי בניו של יצהר היו קרח, נפג וזכרי[44]: (כב) וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי בניו של עוזיאל היו מישאל, אלצפן וסתרי[45]: (כג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה אהרון התחתן עם אלישבע בת עמינדב שהייתה אחותו של נחשון,[46] וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר אלישבע הולידה לאהרון את נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר: (כד) וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף בניו של קרח היו אסיר, אלקנה ואביאסף, אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי אלו הם צאצאיו של קרח[47]: (כה) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה אלעזר בנו של אהרון התחתן עם אחת מבנותיו של פוטיאל,[48] וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אשתו של אלעזר הולידה לו את פנחס, אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם אלה הם ראשי האבות של שבט לוי על כל צאצאיהם[49]: (כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה הבנים שכתוב עליהם שעמרם ויוכבד הולידו, הם אהרון ומשה,[50] אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (הבנים שכתוב עליהם שעמרם ויוכבד הולידו, הם אהרון ומשה) שה' אמר להם להוציא את בני ישראל ממצרים,[51] עַל צִבְאֹתָם ה' אמר למשה ואהרון להוציא את בני ישראל ממצרים לפי צבאותם, כל שבט ייצא בנפרד ממצרים[52]: (כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם משה ואהרון הם שצוו וקיימו את הציווי להוציא את בני ישראל מארץ מצרים,[53] הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן משה ואהרון היו צדיקים מתחילת שליחותם ועד לסופה[54]: (כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם ביום שדיבר ה' אל משה בארץ מצרים (פסוק זה מחובר לפסוק שבא אחריו)[55]: (כט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר ה' כבר אמר לפני כן למשה, אלא שהתורה עשתה הפסק כדי לייחס את משה ואהרון,[56] אֲנִי יְקֹוָק אני ה', ולכן אני יכול לשלוח אותך אל פרעה,[57] דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ תאמר לפרעה מלך מצרים את כל הדברים שאני מדבר אליך: (ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק משה כבר אמר לפני ה', הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם הרי אני מדבר בכבדות, אני מגמגם,[58] וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה ואיך יקבל פרעה את דבריי אם אני מגמגם[59]:

 

[1] אונקלוס. רש"י: בגלל שלמשה היו הרהורים אחר מידותיו של ה', משה יראה רק עתה את הניסים, אך לא יזכה לראות את הניסים שה' יעשה בשעת כיבוש הארץ. א"ע: כאשר אתחיל עכשיו להביא את המכות על מצרים, אתה תראה שהעבודה תוקל מעל בני ישראל. כלי יקר: עכשיו פרעה מגביר את השעבוד לקראת נפילתו. כמו"כ פירש שעוד לא עברו ארבע מאות שנות שעבוד, ולכן הגביר פרעה את השעבוד כדי שרמת השעבוד באותם שנים תהיה כאילו בנ"י היו משועבדים ארבע מאות שנה.

[2] רש"י.

[3] רש"י.

[4] רש"י. רשב"ם: דיבור זה אינו בהר סיני, אלא בארץ מצרים. אוה"ח: הסיבה שכתוב כאן שם אלוקים הוא: א. כיוון שה' ראה שכאשר דיבר עם משה בפנים שוחקות, משה הרהר אחר מידותיו, בחר לדבר איתו בלשון אלוקים. ב. דיבר עם משה משפט ואמר לו שיש סיבה להחמרת מצבם של ישראל, שהרי בנ"י חטאו במספר דברים. ג. כנגד דבריו של משה למה הרעות, אמר ה' למשה דברים תקיפים שאינם מוזכרים בתורה, וכנגד למה זה שלחתני אמר לו ה' שהסיבה ששלח אותו היא מכיוון שה' רחמן ורוצה להוציא את בנ"י ממצרים. ד. מידת הדין מכוונת כלפי המצרים ומידת הרחמים כלפי בנ"י. ה. המצרים הפכו את מידת הרחמים של ה' למידת הדין ואילו ישראל הפכו את מידת הדין למידת הרחמים. ו. כיוון שמשה טען שה' היה צריך להיפרע במהירות מפרעה, ענה לו ה' שצריך לדון בדין את פרעה לפני שמענישים אותו. ז. מידת הדין היא כלפי משה רבנו, ומידת הרחמים כלפי ישראל. ח. למרות שה' היה צריך לנהוג במשה במידת הדין, מכיוון שמשה הרהר על מידותיו של ה', ה' עדיין נהג עם משה במידת הרחמים.

[5] רש"י. א"ע: גם העם וגם פרעה האמינו שיש א-ל, ולכן ציווה ה' את משה לומר להם שה' שלח אותו. ספורנו: אני ה' שגם מקיים את המציאות בנוסף על בריאתו, ואין דבר במציאות שיתקיים ללא רצוני.

[6] אונקלוס. בהסבר השם אל שדי – ספורנו: שם המורה שהמצאתי את המציאות, ואילו שם של ארבע אותיות מראה על שינוי הטבעים. בהסבר המילה וארא הסביר הספורנו שהכוונה היא בהתגלות במדרגה נמוכה יותר מנבואה. רשב"ם: אל שדי הוא שם שה' מבטיח לעתיד, הבטחה שהאבות לא ראו בקיומה. א"ע: מכיוון שנבואת ה' אל האבות הייתה במראות הלילה, התורה קוראת לכך "וארא". בהסבר השם שדי, כתב בהתחלה את פירושו של רס"ג שהש' מיותרת, ושמו של ה' לפי"ז הוא "די", אך הא"ע דחה הסבר זה. בהמשך הביא את פירושו של ר' שמואל הנגיד שהכוונה היא לתקיף וחזק. אוה"ח: הסיבה לפירוט כל שלשת האבות היא לומר שכל אחד מהאבות היה לו מעלה: אברהם הכיר בה' בלי שה' עשה לו דבר, יצחק פשט את צווארו כדי להישחט ע"ג המזבח ומיעקב לא יצא בן רשע, ובכ"ז ה' התגלה אליהם רק בשם אל שדי, ולא הרהרו אחר מידותיו של ה'. דבר נוסף שכתב אוה"ח הוא שה' לא גילה לאבות את סוד חיבור שני השמות :אלוקים וה'. פירוש נוסף שכתב הוא שלמרות שה' אמר לאבות שבנ"י יישארו במצרים ארבע מאות שנה, לא גילה לאבות שבנ"י יכולים להיגאל מוקדם יותר אם יתפללו, ולן בנ"י נגאלים עכשיו מוקדם יותר ממה שאמר לאבות. בסיום דבריו כתב שה' התכוון להודיע את חיבת האבות על ידי שהתגלה אל כל אחד מהם בנפרד. כלי יקר: ה' התחיל בלשון ראיה ואח"כ עבר ללשון ידיעה. לשון ראיה היא לשון ברורה יותר, ההתגלות בלשון ראיה היא התגלות בדרגה גבוהה יותר. ה' הושיע את האבות בשם אל שדי, אך במידת הרחמים הגמורה שהיא בשם של ארבע אותיות, לא הושיע ה' את האבות, ולכן היו להם ייסורים, ואומר ה' אל משה שלא רק שלא התגלה בידיעה ברורה בדרגת ראיה אל האבות בשם ה', אלא גם בדרגה נמוכה יותר של ידיעה, לא התגלה ה' אל האבות בשם של ארבע אותיות. הסבר נוסף שכתב הוא שמשה לא הבין מדוע היה צורך בהרבה מופתים, וה' הסביר לו שהצורך במופתים אלו נובע מכך שהעולם אינו מכיר את שם ה' בעולם, כשם שהאבות לא הכירו את שם ה'. הצורך עכשיו בגילוי שם ה' בעולם נובע מכך שעם ישראל צריך לכבוש את ארץ ישראל מידי שבעת העמים.

בפס' ט' כתב רש"י שפרשה זו היא תשובה לשאלתו של משה "למה הרעות" וה' אומר למשה שהאבות לא הרהרו אחריו, גם כאשר היה נראה שאין ה' מקיים את הברית איתם (כמו בקניית מערת המכפלה) וחבל על דאבדין ולא משתכחין". רש"י דחה את דברי המדרש בגלל הסיבות הבאות: א. לא כתוב שהאבות לא שאלו לשמו של ה', אלא שה' לא התגלה אליהם בשמו. ב. המשך הדברים "וגם אני שמעתי" אינו מיושב לפי דברים אלו.

[7] אונקלוס + רש"י + רשב"ם. רש"י למד שמכיוון שלא כתוב הודעתי, הכוונה היא שה' לא ניכר לאבות בשם של ארבע אותיות, ורמב"ן הסביר בדבריו שהכוונה היא שה' לא נודע לאבות בשם של ארבע אותיות. רשב"ם פירש שהכוונה היא שה' לא התגלה אל האבות בשם זה ואילו אונקלוס תרגם שהכוונה היא להודעתי. א"ע בשם רבי מרינוס: ה' אמר למשה: "אני נשבע בשם אל שדי ובשם ה', שלא התגליתי לאבות בשם ה' ". בשם רס"ג: לא התגליתי להם רק בשם ה', אלא גם בשם אל שדי וגם בשם ה'. על כך כתב הא"ע שלא צריך תיקון זה, שהרי אל שדי ושמו של ה' הם אותם שמות, רק שאל שדי הוא שם תואר לחוזקו ותקיפותו של ה', ואילו שם ה' יכול להיות גם שם התואר וגם שם עצם. והרי מצאנו שה' התגלה אל האבות גם בשם ה', ולכן אין לומר ששם ה' היה זר לגמרי אל האבות. רבי ישועה כתב שהאבות באמת לא הכירו את שם ה', ורק משה לאחר מכן כתב שמות אלו. גם דברים אלו דוחה הא"ע וכותב שאם ה' לא התגלה אל האבות בשם ה', לא היה יכול משה רבינו לכתוב שם זה בתורה ולייחס שם ה אל האבות. לכן, למסקנה, מחלק הא"ע ואומר שהאבות ידעו את שם ה' בתור שם עצם, אך בשם תואר לא ידעו את שמו של ה'. רמב"ן: ה' התגלה אל האבות בשם שבו עוזר לבחיריו, אך לא התגלה אליהם בשם שהוא בורא דברים חדשים, אך לישראל יתגלה בשם ה', כיון שיעשה נפלאות כדי להוציאם ממצרים. על דרך האמת פירש הרמב"ן שהכוונה היא שלאבות התגלה ה' במדרגת נבואה נמוכה יותר ממשה: למשה מתגלה ה' בנידת הרחמים, ואילו לאבות התגלה במידת הדין רפה. בסוף דבריו פירש הרמב"ן שיש בדבר משום תוכחה למשה רבינו, שלמרות שהתגלות ה' אל האבות הייתה במדרגה נמוכה יותר מהתגלות ה' אל משה, בכל זאת לא הרהרו אחרי ה', ואילו משה כן הרהר.

יסוד נוסף שכתב הרמב"ן הוא לגבי השכר בעוה"ז ובעוה"ב. הרמב"ן נאמן לשיטתו שהחידוש בענייני שכר הוא דווקא בעולם הזה, אך מובן מאליו שנפש שעושה את רצון ה' זוכה לעוה"ב. לכן אמר ה' למשה שהוא התגלה אל האבות בשם שהוא עושה דברים על דרך הטבע, בניסים נסתרים. לכן, התורה האריכה בייעודי העוה"ז, כיוון שמדובר בניסים נסתרים, ואילו בענייני עוה"ב לא האריכה התורה משום שהדבר ברור מאליו שנשמה שמקיימת רצון ה' זוכה לעוה"ב.

הספורנו כתב שכאן כתובה הסיבה הראשונה שראוי שה' ייתן לבנ"י את ארץ כנען והיא כדי להקים את עם ישראל לעמו של ה', על ידי שימוש בשם ה' שלא נראה לאבות.

[8] רש"י. ספורנו: זוהי הסיבה השנייה לכך שה' ייתן לבנ"י את ארץ כנען והיא בגלל הברית שה' כרת עם האבות. א"ע: אני שלחתי אותך כדי שאני אקיים עכשיו את בריתי לאבות. אוה"ח: למרות שהקימותי את בריתי עם האבות, למרות זאת הם לא השיגו את ידיעת שם ה'. בפירושו השני כתב שה' אמר למשה שאין לו ברירה אלא לגאול את ישראל בגלל שבועתו לאבות, ולכן משה לא צריך להתרשל ממילוי המשימה גם כאשר יראה שהדבר מתארך.

[9] אונקלוס.

[10] רש"י. ספורנו: כאן כתובה הסיבה השלישית שה' יגאל את ישראל: בגלל שה' שמע אל נאקתם. א"ע: ה' יגאל את ישראל מכיוון שהם צעקו אל ה' וחזרו בתשובה. אוה"ח: חוץ מהשבועה לאבות, יש עניין שבני ישראל התחננו אל ה' ומידת הרחמים של ה' גורמת שעם ישראל ייגאלו.

[11] רש"י + אונקלוס.

[12] רש"י. שפ"ח: יש כאן תשובה גם לשאלתו של משה מדוד ה' הרע לעם ישראל והתשובה היא מכיוון שה' צריך לקיים את ההוצאה ברכוש גדול שהיא יכולה לקרות רק אם מצרים יגבירו את השעבוד בבנ"י. אוה"ח: הברית היא על נתינת הארץ ולא על לדון את המצרים.

[13] רש"י. א"ע: כוונת הפסוק היא להשוואה – כמו שאני ה' עומד וקיים, כך השבועה קיימת ועומדת. ספורנו: בגלל שלשת הסיבות: לקיחת ה' את בנ"י לעם, ההבטחה לאבות וצעקת בנ"י. אוה"ח: בגלל שמידת הרחמים דורשת שאגאל את בני ישראל, לכן תפנה אליהם ותגאל אותם. בפירושו השני כתב אוה"ח שמדובר כאן מלשון שבועה, כאן ה' נשבע לגאול את בנ"י.

[14] רש"י.

[15] רש"י. רמב"ן פירש כך את ארבעת לשונות הגאולה: ההוצאה היא שבנ"י לא יעבדו את המצרים במצרים, והצלתי היא שבני ישראל לא יעלו מיסים למצרים מארצם, וגאלתי היינו שה' יעניש את המצרים, עד שהמצרים יאמרו שהם מוכנים לוותר על ישראל תמורת נפשם, וגאולה היא מלשון מכירה, ולקחתי היא במעמד הר סיני. ספורנו: והוצאתי היינו שבנ"י יפסיקו לעבוד את המצרים, והצלתי הכוונה היא ליציאת מצרים עצמה, וגאלתי היינו קריעת ים סוף, ולקחתי היינו במעמד הר סיני. אוה"ח: יש כאן הדרגה. בהתחלה ה' יציל את בנ"י מהשעבוד הקשה שבו הם נתונים, וזהו והוצאתי. אך בני ישראל עדיין ישעבדו את המצרים בגלל שהם קצת מפחדים מהם עד שה' יפסיק את השעבוד לגמרי וזהו "והצלתי", ה' יציל את בנ"י גם מהעבודה הקלה. "וגאלתי" היא היציאה עצמה ממצרים, "ולקחתי" היא מתן תורה. אפשורת שנייה שכתב אוה"ח ל"ולקחתי" היא לבקשתו של משה רבינו שלא תשרה שכינה על הגויים. כלי יקר: והוצאתי היינ מהעינוי, והצלתי היינו מהעבודה, וגאלתי היינו מכך שהיו גרים במצרים, ולקחתי היינו שבגלל שהיו גרים במצרים, הסתלקה מהם השכינה, ועכשיו אמר ה' שהשכינה תחזור. בשכות כל אחד מהאבות נגאלו ישראל מאחת הצרות שלהם: בזכות אברהם שהלך מארצו ומולדתו, ניצלו מהגרות, בזכות יצחק שנעקד ע"ג המזבח לשם עבודת ה', נגאלו מהעבודה ובזכות יעקב שסבל עינוים לאורך כל חייו, נגאלו מהייסורים.

[16] אונקלוס.

[17] אונקלוס.

[18] אונקלוס.

[19] אונקלוס. א"ע: הכוונה היא למתן תורה.

[20] רמב"ן. א"ע: על דרך הטבע לא היו אמורים בנ"י להיגאל באותו הזמן ורק ה' ששינה את סדר הטבע גרם לכך שבנ"י ייצאו ממצרים.

[21] אונקלוס. א"ע: הכוונה היא שה' יבא את בניהם של יוצאי מצרים להיכנס לארץ ישראל. ספורנו: ה' אמר לישראל שכאשר יהיו ראויים, יכניס אותם לארץ ישראל. אוה"ח: וידעתם כי אני ה' הוא תנאי לכך שבנ"י ינחלו את ארץ ישראל.

[22] אונקלוס. רמב"ן: הרמת היד אינה שבועה אלא פעולה שגורמת לכך שהמעשה ייעשה.

[23] אונקלוס.

[24] א"ע.

[25] אונקלוס.

[26] אונקלוס. רש"י: בנ"י לא קיבלו דברי ניחומים.

[27] רש"י. אוה"ח: קוצר הרוח הוא חוסר בתורה, כיוון שהתורה מרחיבה את ליבו של האדם.

[28] אונקלוס.

[29] א"ע.  רמב"ן בשם המפרשים: ה' דבר אל משה שיאמר לישראל או לפרעה. בפירושו שכתב עליו "והנכון בעיניי" שלאמר היינו שהדברים היו ברורים, לא אמירה על ידי רמזים. לכן, בכל התורה מופיעה המילה לאמר, כיוון שנבואת משה הייתה נבואה ברורה. קשה לי על דברי הרמב"ן, שהרי אנחנו מוצאים את הכפל לאמר לא רק בהקשר של נבואה, אלא גם כאשר אדם מדבר עם חברו או כאשר משה מדבר עם ה' (כמו בפסוק הבא). אוה"ח: לאמר היינו שמשה יאמר לפרעה שה' שלח אותו.

[30] א"ע. הכלי יקר מאריך לבאר משה ובנ"י הבינו בטעות שאחרי שפרעה לא שחרר את בנ"י, בנ"י ייצאו ממצרים בעל כרחם, וה' בא עכשיו לתקן את בטעות בהבנתם.

[31] דעת מקרא.

[32] אונקלוס. רמב"ן: איני הגון לדבר אל פרעה. בהתחלה משה חשב שייתכן שהזקנים ידברו אל פרעה, ומשה פשוט לא רצה לדבר אל בני ישראל. לכן, בהתחלה אמר ה' למשה שאהרון הוא זה שידבר אל בנ"י וכך היה בפעם הראשונה, אך בפעם השנייה, משה דיבר אל העם והעם לא שמע לו.

[33] רש"י.

[34] אונקלוס. רש"י: אני אטום שפתיים. אונקלוס: משה חשב שה' צירף אליו את אהרון רק לדיבור הראשון.

[35] א"ע. רש"י בשם המדרש: אל בני ישראל הכוונה שינהיגו את בני ישראל בנחת, ואל פרעה שציווה אותם לחלוק כבוד למשה. רש"י עפ"י הפשט: ציווה אותם על דבר השליחות אל פרעה ואל בני ישראל, כאשר הדברים המפורשים בציווי מופיעים אחר כך, אלא שהתורה הפסיקה בינתיים בסידור התולדות. רמב"ן: בהתחלה אמר ה' למשה שילך אל פרעה, ומשה אמר לה' שבנ"י לא שמעו לו, קל וחומר שפרעה לא ישמע לו, וענה לו ה' שיילך עם אהרון, ומשה חשב שכך יהיה תמיד שאהרון יהיה זה שידבר, ואז אמר לו ה' שיהיו דברים שרק הוא משה עצמו יאמר ללא אהרון, ואז ענה לו ה' שוב שהוא ערל שפתיים. בכך חלק הרמב"ן על רש"י, שהרי רש"י (פרק ז' פסוק ב') סובר שמשה אמר לפרעה את כל הדברים בקצרה בפעם אחת, ולאחר מכן אהרון הוא שיאמר את כל הדברים אל פרעה, ואילו כאן אומר הרמב"ן שחלק מהדברים יאמר משה לבד. ספורנו: ה' מינה את משה ואהרון לשרים.

[36] דעת מקרא. בהסבר למה דווקא רק שלש שבטים אלו נמנו, כתב רש"י שמטרת הכתוב הייתה רק לייחס את משה ואהרון, וכן כתב הא"ע. במדרש כתוב שהטעם הוא מכיוון ששלשה אלו גונו על ידי יעקב לפני מותו. רמב"ן: לא רצה הכתוב להתחיל למנות מלוי, כדי שלא נחשוב שמעתה לוי הוא שנחשב לבכור בגלל מעלתם של שמעון ולוי. ספורנו: התורה אומרת שלא היה ניתן למנות מנהיג מבניהם של ראובן ושמעון מפני שלא היה אדם ראוי להנהגה מצאצאיהם. כלי יקר: לוי היה "תליתאי" ולכן שכה שיעמידו את המנהיגים ממנו. א"ע הסתפק אם הכוונה היא למשה ואהרון שהיו ארשי האבות או שהכוונה היא לראשי האבות של כל בני ישראל ופסוק זה מוסב על סוף הפסוק הקודם שם מוזכר במפורש בנ"י.

[37] אונקלוס.

[38] אונקלוס.

[39] א"ע: משפחת אוהד נכרתה במצרים, וצחר הוא זרח.

[40] רמב"ן, וכתב שהסיבה שלוי נמנה יחד עם כל צאציו היא מפני כבודם של משה ואהרון וכן בגלל שכל צאצאיו של לוי היו צדיקים וממילא היה ראוי להאריך בהם. אמנם לא ניתן לומר שהכוונה היא לכל צאצאיו של שבט לוי מכיוון שלא מנויים כאן בניו של חברון, ואולי סובר הרמב"ן שלא היו צאצאים לחברון.

[41] רש"י: הסיבה שנמנו כל שנותיו של לוי היא כדי לחשב כמה שנים היו ישראל במצרים. א"ע: הסיבה היא לכבודם של אהרון ומשה.

[42] אונקלוס.

[43] אונקלוס.

[44] א"ע: הטעם שהתורה מנתה את בניו של יצהר היא בגלל חטא קרח.

[45] א"ע: הטעם שהתורה מנתה את בניו של עוזיאל היא בגלל מעלתו של מישאל. רשב"ם מסביר עפי"ז את הסיבה שהתורה לא כתבה את בניו של חברון, והיא מכיוון שבניו של חברון לא הוזכרו כלל בתורה.

[46] אונקלוס. רש"י: מכאן למדנו שמי שמתחתן עם אישה צריך לבדוק באחיה.

[47] אונקלוס.

[48] אונקלוס. רש"י: פוטיאל הכוונה היא מזרע יוסף ויתרו. א"ע: הטעם שהוזכר כאן חתונתו של אלעזר היא לכבודו של פנחס.

[49] אונקלוס.

[50] רש"י: לפעמים מקדים את אהרון למשה ולפעמים ההיפך כדי לומר שאהרון ומשה שקולים במדרגתם. א"ע: לפני השליחות אל פרעה, הקדים את אהרון בגלל שהיה גדול יותר בשנים וגם בגלל שהיה נביא לפני משה, ולאחר שהתחילה השליחות, הקדים תמיד את משה מכיוון שמשה היה במדרגה גבוהה יותר.

[51] רש"י.

[52] רש"י.

[53] רש"י.

[54] רש"י.

[55] רש"י. א"ע: איננו מבין מדוע יש הפסקה של פרשה בין פסוק זה לפסוק שלאחריו אם הפסוקים אמורים להיות מחוברים, אך סיים שמי שסידר את הפרשות, דעתו רחבה מדעתנו. רמב"ן: ייתכן שפסוק זה מחובר עם הפסוק שלפניו, והיינו, שביום שה' דיבר אל משה במצרים, יצאו משה ואהרון לדבר אל פרעה. כלי יקר: התורה רצתה להדגיש את מעלתו של משה רבינו שנבואתו הייתה ביום. אוה"ח: לו היה משה מתחזק ללכת אל פרעה, היה משה זוכה להיכנס לארץ ולא היו בני ישראל עוברים צרות במדבר.

[56] רש"י, ועיין לעיל פס' יא' בהערות.

[57] רש"י.

[58] אונקלוס.

[59] אונקלוס.