שמות פרק כא

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמות פרק כא'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ח' אדר תשע"ח

שמות פרק כא

(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (ה' אמר למשה) בנוסף למצוות שנאמרו בפרשת יתרו (עשר הדברות, בניית המזבח וכו') אלו הן המצוות הנוספות שתלמד את בני ישראל יחד עם הטעמים שלהן[1]: (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי כאשר תקנה לעבד אדם מישראל. אם אדם גנב חפץ, ואין לו כסף לשלם תמורתו, הוא נמכר לעבד. התורה כאן מדברת על אדם שגנב, נתפס, ולא היה לו כסף לשלם חזרה את גנבתו, ומשום כך, בית דין מכרו אותו לעבד,[2]  שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד העבד העברי יעבוד אותך במשך שש שנים, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם לאחר שהעבד העברי עבד אותך במשך שש שנים, בתחילת השנה השביעית לעבודתו, יש לשחרר את העבד לחירות, ללא שישלם לך על כך דבר[3]: (ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא אם העבד העברי יימכר לאדון לבדו, ללא אישה וילדים,[4] בְּגַפּוֹ יֵצֵא בשנה השביעית, השנה שבה ישתחרר העבד, ישתחרר העבד לבד. ייתכן שבמהלך שש שנות העבדות, אדונו של העבד יחתן אותו עם שפחה כנענית, כדי שתוליד לאדון עבדים נוספים. כאן כתבה התורה, שאם העבד נמכר לבד, ללא אישה, והאדון חיתן את העבד העברי עם שפחה כנענית, כאשר העבד העברי משתחרר, הוא יוצא לבד, ללא אישה זו וללא הבנים,[5] אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא אם כאשר נמכר העבד, הוא היה נשוי לאישה ישראלית,[6] וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ האישה הישראלית (וילדיה) יצאו עם העבד המשתחרר. (עד עכשיו, היה צריך האדון לפרנס את האישה והילדים של העבד, ועכשיו, לאחר שהעבד משתחרר, האדון כבר אינו מחויב לפרנס אותם)[7]: (ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה אם האדון ייתן לעבד העברי אישה כנענית, כדי שהאישה הכנענית תלד לו עבדים (האישה כנענית שתתחתן עם העבד העברי תהיה שפחה כנענית של האדון),[8] וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת והשפחה הכנענית תוליד לעבד העברי בנים או בנות,[9] הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ השפחה שהשיא האדון לעבד, והבנים שלה, יהיו שייכים לאדון (ולא לעבד העברי שהתחתן איתה),[10] וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ והעבד העברי ייצא לחופשי לבדו, ללא האישה והילדים[11]: (ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אם כאשר תגיע השנה השביעית (השנה שהעבד אמור להשתחרר), יאמר העבד העברי, אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי אני אוהב את האדון שלי, את האישה שלי (שהיא השפחה הכנענית שמסר לו רבו), ואת הילדים שלי (שהם הבנים שהולידה לו השפחה הכנענית),[12] לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי ולכן אינני רוצה לצאת לחרות, כיוון שאם אני אצא לחרות, אאלץ להיפרד מהאדון שלי, מאשתי ובניי[13]: (ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים האדון של העבד שאינו רוצה לצאת לחופשי, יביא את העבד אל בית הדין, כדי לקבל מבית הדין שמכרו אותו, רשות לכך שהעבד יישאר אצלו,[14] וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה האדון יקרב את העבד שאינו רוצה לצאת לחירות אל דלת שעומדת על מקומה,[15] וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ האדון ייקח מרצע וירצע, יעשה חור, באוזנו הימנית של העבד שאינו רוצה לצאת לחופשי,[16] וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם לאחר רציעת האוזן, העבד יעבוד את האדון שלו עד לשנת היובל[17]: (ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה אם אדם ימכור את ביתו הקטנה לשפחה,[18] לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים האמה אינה יוצאת לחופשי באותה דרך כמו עבד כנעני. עבד כנעני שאדונו חבל בו באחד מעשרים וארבעה ראשי האיברים של גופו, יוצא לחופשי. אולם, אמה עבריה אינה יוצאת בראשי איברים, אלא היא יוצאת רק אם עבדה כבר שש שנים, או שהגיעה שנת היובל, או שהיא מביאה סימנים שהיא כבר בגרה[19]: (ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אם האמה אינה מוצאת חן בעיני האדון שלה, ולכן האדון אינו רוצה להתחתן עם האמה. (אמה שנמכרת בעוד שהיא קטנה, יש מצווה על האדון לעשות באמה ייעוד. מצוות ייעוד היא שהאדון יתחתן עם האמה שקנה, והכסף שקנה אותה בו, ישמש לכסף הקידושין). כאן התורה אומרת את הדין במקרה והאמה אינה מוצאת חן בעיני האדון שקנה אותה, ולכן האדון אינו רוצה לקיים מצוות ייעוד, ואינו רוצה להתחתן איתה,[20]  אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ האדון היה צריך לקיים מצוות ייעוד, (אך אין הוא רוצה לעשות כן כיוון שאין האמה מוצאת חן בעיניו),[21] וְהֶפְדָּהּ האדון צריך לתת לאמה שקנה אפשרות להיפדות. לדוגמא: אם האדון קנה את האמה בשישה שקלים, ועברו שנתיים מיום הקנייה, הרי שאנחנו אומרים שהאדון שילם שקל אחד על כל שנת עבודה של האמה, וממילא, אם האמה רוצה להשתחרר, הרי שהיא צריכה לשלם לאדון ארבע שקלים (ואילו את שני השקלים הנוספים היא לא צריכה לשלם, כיוון שכבר עברו שנתיים בהן עבדה את האדון),[22] לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ אין רשות לאדון (ולאב) למכור את האמה לאדם אחר,[23] בְּבִגְדוֹ בָהּ (אסור למכור את האמה לאדם אחר) בשעה שבוגדים בה. כאשר האדון אינו מקיים מצוות ייעוד באמה, הרי שנחשב הדבר שהוא בגד בה, ואסור לו למכור את האמה לאדם אחר[24]: (ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה אם האדון מייעד את האמה שהוא קנה לבנו, אם הוא מחתן את האמה שקנה עם בנו (ואין הבן צריך לשלם דמי קידושין),[25] כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ על הבן לנהוג בשפחה שהוא נושא לאישה, בכל הדינים שבעל מחויב לנהוג בהם כלפי אשתו.[26] דינים אלו מפורשים בפסוק הבא: (י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ אם הבעל יתחתן עם אישה נוספת על האמה שנשא, (אסור לו למנוע מלתת לאמה שנשא את שלשת הדברים הבאים),[27] 1) שְׁאֵרָהּ מזונות,[28] 2) כְּסוּתָהּ בגד,[29] 3) וְעֹנָתָהּ מקום לגור בו,[30] לֹא יִגְרָע אסור לבעל למנוע את שלשת הדברים הללו מאמתו (שאר כסות ועונה)[31]: (יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ אם האדון לא יעשה את אחד משלשת הדברים האלו בשפחתו: לא ייעד אותה לעצמו, לא ייעד אותה לבנו, ולא יסייע בפדיונה,[32] וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף האמה תצא בבוא הזמן ללא כסף. הכוונה היא שכאשר האמה תביא סימנים שהיא כבר בוגרת ואינה קטנה עוד, היא תצא ללא תשלום לבעל, גם אם עוד לא עברו שש שנים מהיום בו קנה האדון את האמה[33]: (יב) מַכֵּה אִישׁ אדם שמכה אדם אחר,[34] וָמֵת וכתוצאה מהמכה, האדם המוכה מת,[35] מוֹת יוּמָת דינו של האדם המכה הוא מוות בבית דין[36]: (יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה (אדם שהרג נפש) ובשעת מעשה הרוצח לא התחבא כדי להרוג את הנרצח אלא הוא רצח ללא כוונה,[37] וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ ה' זימן לידו (את מה שכתוב בסוף הפסוק),[38] וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה אני (ה') קבעתי לך מקום שמי שרצח בשוגג יברח אליו. אדם שרצח בשוגג, גולה לעיר מקלט, ושם אסור להרוג אותו[39]: (יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ אם אדם ירשיע על חברו,[40] לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מעשה הרשע שיעשה האדם הוא שיהרוג את חברו בערמה,[41] מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת גם אם הרוצח הוא כהן שנמצא עכשיו באמצע עבודת המקדש שלו (למשל, אם הכהן הרוצח נמצא באמצע הקרבת הקרבן), עליכם לקחת את הרוצח ולהרוג אותו.[42] התורה נתנה דוגמא לאדם שרצח במזיד, ונמצא עכשיו באמצע הקרבת הקרבן, ואמרה שגם במקרה זה יש לקחת את הרוצח באמצע העבודה ולהרוג אותו, כדי להדגיש שאין הרוצח במזיד גולה לעיר מקלט, ויש להוציא אותו להריגה, גם ממקום מקודש כמו עבודת המקדש[43]: (טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ אדם שגורם לחבלה באביו או באימו,[44] מוֹת יוּמָת על בית דין להרוג אותו במיתת חנק[45]: (טז) וְגֹנֵב אִישׁ אדם שיגנוב נפש של אדם מישראל, אדם שיחטוף אדם אחר מישראל,[46] וּמְכָרוֹ והחוטף ימכור את האדם החטוף לאדם אחר (למשל: בתור עבד), וְנִמְצָא בְיָדוֹ ויש עדים שלפני המכירה, האדם החטוף היה בידיו של הגנב,[47] מוֹת יוּמָת על בית דין להרוג את הגנב במיתת חנק[48]: (יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת אדם שמקלל את אביו או את אימו, דינו סקילה בבית דין[49]: (יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים במקרה שיריבו שני אנשים, וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף ואחד מהאנשים שרבים, יכה את האדם שרב איתו, על ידי אבן או אגרוף,[50] וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב וכתוצאה מהמכה, האדם המוכה לא מת, אלא הוא רק נפצע, והפציעה מונעת ממנו לעבוד[51]: (יט) אִם יָקוּם אם המוכה יקום ממחלתו, וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ והמוכה יכול ללכת באותו כח שהיה הולך לפני המכה, כך שאינו צריך להישען על מקל, והוא יכול להישען רק על עצמו,[52] וְנִקָּה הַמַּכֶּה (אם המוכה יתרפא) האדם המכה יהיה נקי ממיתה.[53] לאחר שהמוכה נפצע, בית דין משאירים את המכה בבית הסוהר כדי לראות מה יעלה בגורלו של המוכה. אם המוכה מת, גם אם הוא מת לאחר זמן, אזי הורגים את המכה כדין כל אדם שהרג מישהו אחר. אך אם המוכה מתרפא, בית דין משחררים את המכה מבית הסוהר, ומחייבים אותו בממון,[54] רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן המכה צריך לתת למוכה דמי שבת, את הכסף שהפסיד המוכה מהמכה. אם למשל, המכה קטע את ידו של המוכה, גם לאחר ההחלמה, המוכה לא יוכל לעבוד כמו שהוא עבד לפני כן, ובית דין שמים את השווי של הכסף שהפסיד המוכה בגלל שידו נקטעה,[55] וְרַפֹּא יְרַפֵּא וכן צריך המכה לשלם למוכה את השכר של הרופא שטיפל בו בימי מחלתו.[56] אמנם, אם גם לאחר זמן רב ימות המוכה, ולפי הערכת בית הדין, המוכה מת מחמת המכה שהכה אותו המכה, אזי המכה חייב מיתה[57]: (כ) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט אם אדם יכה את עבדו הכנעני או את השפחה הכנענית שלו על ידי שבט. השבט הוא כלי, מעין מקל או שוט, שהיו מכים בו את העבדים (הכוונה אינה למכה קטנה, אלא הכוונה היא שהאדון הכה מכה שיש בה כדי להמית),[58] וּמֵת תַּחַת יָדוֹ והעבד הכנעני או השפחה הכנענית מתו מחמת המכה שהאדון הכה אותם, נָקֹם יִנָּקֵם האדון יומת בבית דין במיתת סייף.[59] (עבד כנעני נחשב ליהודי לכל דבר, שהרי הוא מל וטובל וחייב בכל המצוות שאישה חייבת בהן, ולכן חייבה התורה את האדון במיתה, במקרה והרג את העבד הכנעני): (כא) אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד אם עברו עשרים וארבע שעות בהן עמד העבד הכנעני והוא לא מת, ורק לאחר מכן מת העבד הכנעני,[60] לֹא יֻקַּם לא יומת בסייף האדון שהכה את העבד,[61] כִּי כַסְפּוֹ הוּא כיוון שהעבד הכנעני נחשב כרכושו של האדון, והמכה של האדון לא הרגה את העבד מיד. (אולם, אם אדם אחר הכה את העבד הכנעני, ולאחר עשרים וארבע שעות מת העבד, המכה חייב מיתה)[62]: (כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים אם יריבו שני אנשים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה ובשעת המריבה, כאשר אחד מהאנשים התכוון להכות את האדם השני, הוא הכה בטעות אישה שהייתה בהריון,[63] וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ כתוצאה מהמכה שחטפה האישה, האישה הפילה את העוברים שבבטנה,[64] וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן אך האישה תצא ללא פגע,[65] עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ על המכה את האישה לשלם לבעל האישה כסף עבור הוולדות. בית דין שמים את סכום הכסף בכך שהם בודקים כמה הייתה האישה ראויה להימכר בשוק לפני המכה, כאשר אנשים היו משלמים יותר כדי לקנות גם את הוולדות, וכמה שווה האישה עכשיו, לאחר שהפילה את העוברים,[66] כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה המכה ישלם לבעל, כאשר הבעל יתבע את המכה בבית דין,[67] וְנָתַן בִּפְלִלִים המכה ישלם לבעל על פי הדיינים[68]: (כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה אם יהיה אסון באישה, אם האישה שבהריון תמות מחמת המכה שהכו אותה,[69] וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ עליך להרוג את המכה כעונש על שהרג את האישה[70]: (כד) עַיִן תַּחַת עַיִן במקרה ואדם סימא את עין חברו, הרי שהוא חייב לשלם לחברו את השווי של העין,[71] שֵׁן תַּחַת שֵׁן אם אדם הוציא לחברו שן, הרי שהוא חייב לשלם לחברו את השווי של השן,[72] יָד תַּחַת יָד אם אדם קטע את ידו של חברו, הרי שהוא חייב לשלם את השווי של היד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל אם אדם קטע את רגלו של חברו, הרי שהוא חייב לשלם את השווי של הרגל: (כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה אם אדם גרם לאדם אחר לכוויה, בודקים כמה כסף אדם נוטל כדי שיסכימו לעשות לו כוויה, וסכום כסף זה הוא חייב לשלם למי שהוא גרם לו לכוויה,[73] פֶּצַע תַּחַת פָּצַע אם אדם גרם לאדם אחר לפצע, בודקים כמה כסף אדם נוטל כדי שיסכימו לעשות לו פצע דומה, וסכום כסף זה הוא חייב לשלם למי שהוא גרם לו לפצע. הפצע היא מכה שהדם יוצא ממנה,[74] חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה אם אדם גרם לאדם אחר לחבורה, לשטף דם פנימי, בודקים כמה כסף אדם נוטל כדי שיסכימו לעשות לו חבורה דומה, וסכום כסף זה הוא חייב לשלם למי שהוא גרם לו לחבורה[75]: (כו) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ אם אדם יכה את עבדו הכנעני או את שפחתו הכנענית, וכתוצאה ממכה זו יוציא האדון את העין של העבד או של השפחה,[76] לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ האדון צריך לשלח את העבד הכנעני (או את השפחה הכנענית) לחופש, כפיצוי על העין שהוציא לו. דין זה אינו נוהג רק בעין של עבד, אלא גם אם הוציא האדון כל אחד מעשרים וארבעה ראשי האיברים של העבד הכנעני, עליו לשלח את העבד הכנעני לחופשי[77]: (כז) וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל אם האדון יכה את עבדו הכנעני או את שפחתו הכנענית, וכתוצאה מהמכה, האדון יפיל את השן של העבד או של השפחה, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ האדון צריך לשלח לחופשי את העבד הכנעני, כפיצוי על השן שהפיל לו: (כח) וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה אם שור (או כל בהמה אחרת) של אדם, ינגח אדם אחר, בין אם האדם שננגח הוא איש או אישה (כמובן שהדין הוא אותו דין אם השור הרג את האדם בדרך אחרת),[78] וָמֵת וכתוצאה מנגיחה זו, מת האיש שננגח, סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר יש לסקול בבית דין את השור הנוגח, וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ ואסור לאכול את בשר השור, גם אם לפני שבית דין הספיקו לסקול את השור, בא אדם ושחט את השור,[79] וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי על בעל השור אין מטילים עונש[80]: (כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם אם נגיחה זו של השור לא הייתה הנגיחה הראשונה, אלא השור נגח גם בימים שעברו (אתמול ושלשום) שלש נגיחות, ובכך הפך להיות שור מועד,[81] וְהוּעַד בִּבְעָלָיו והיו עדים שהתרו בבעל השור, שאמרו לו שהשור שלו נגח,[82] וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ ובכל זאת, בעל השור לא שמר על השור שלו, וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה והשור הרג בכל דרך שהיא איש או אישה,[83] הַשּׁוֹר יִסָּקֵל בית דין יסקלו את השור, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת וגם בעל השור חייב מיתה בידי שמים[84]: (ל) אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו (במקרה והיה זה שור מועד שהרג אדם אחר) בית דין יטילו סכום כסף ככופר,[85] וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ בעל השור המועד שהרג, ייתן את סכום הכסף, ובכך יפדה את נפשו מחיוב מיתה בידי שמים (לאחר תשלום הכסף, בעל השור אינו חייב יותר מיתה בידי שמים),[86] כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו על בעל השור לשלם כל סכום כסף שבית דין יטיל עליו לשלם[87]: (לא) אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח אם השור נגח בן קטן או בת קטנה,[88] כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ יש לעשות לשור ולבעליו כדין הזה גם כן. אם השור הוא שור תם, שור שאינו שור מועד, דינו של השור להיסקל ובעל השור נקי. אך אם השור היה שור מועד, והבעלים לא שמרו את השור, השור נסקל, והבעלים מתחייבים במיתה בידי שמים, כאשר בית דין יכולים להטיל על הבעלים כופר, ובכך יכולים הבעלים להינצל מהמיתה בידי שמים: (לב) אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה אם השור ינגח עבד כנעני או שפחה כנענית,[89] כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו בעל השור ישלם לאדון של העבד או של האמה סכום כסף של שלושים שקלים. סכום כסף זה של שלושים שקלים הוא סכום כסף קבוע, ואין בית דין שמים כמה היה שווה העבד או כמה הייתה שווה האמה,[90] וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל וכן השור הנוגח ייסקל[91]: (לג) וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אם אדם יפתח ברשות הרבים בור שהיה מכוסה,[92] אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר או אם אדם יכרה ברשות הרבים בור,[93] וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וחופר הבור או פותח הבור לא יכסו את הבור, וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וכתוצאה מכך שהבור לא כוסה, תיפול בהמה לתוך הבור[94]: (לד) בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו האדם שגרם לתקלה, מי שחפר את הבור ולא כיסהו, ישלם לבעלים את השווי של הבהמה שנפלה לבור,[95] וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ וגם הנבלה תהיה של בעל הבהמה. חופר הבור נותן לבעל הבהמה את נבלת הבהמה, ושמים בבית דין את שווי הנבלה, ואת ההפרש בין שווי הנבלה לשווי הבהמה שנפלה, משלם חופר הבור לבעל הבהמה[96]: (לה) וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אם שור תם של אדם ידחוף בגופו,[97] אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ (שורו של האיש ידחוף) את שורו של חברו, וָמֵת והשור שנדחף מת כתוצאה מהדחיפה של השור הראשון, וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן במקרה ושוויים של שני השוורים שווה, שני הבעלים, הבעל של השור החי והבעל של השור המת מוכרים את שני השוורים (השור החי והשור המת) והם מחלקים את הכסף ביניהם. לדוגמא: אם שני השוורים שווים מאה (100) זוז, ועכשיו, לאחר שהשור מת, הנבלה שלו שווה ארבעים (40) זוז, יוצא שהנזק הוא שישים (60) זוז. הבעלים מוכרים את שני השוורים ומקבלים תמורתם מאה וארבעים (140) זוזים, ולאחר החלוקה ביניהם, מקבל כל אחד מהבעלים שבעים (70) זוז. כך יוצא שכל אחד מהבעלים הפסיד חצי מהנזק, כל אחד מהבעלים הפסיד שלושים שקלים שהם חצי מהנזק שהיה שישים שקלים.[98] גם במקרה והשוורים אינם שווים, הדין הוא ששור תם משלם חצי מהנזק, ואת הנזק הוא משלם מגופו, אז אם השור התם אינו שווה חצי מהנזק הוא בכל זאת אינו משלם יותר מחצי נזק (למשל: השור התם היה שווה עשרים זוז, והוא נגח שור ששווה אלף זוז והנזק היה חמש מאות זוז, בעל השור שניגף גובה רק עשרים זוזים כשווי של השור התם)[99]: (לו) אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם אם נגיחה זו של השור לא הייתה הנגיחה הראשונה, אלא השור נגח גם בימים שעברו (אתמול ושלשום) שלש נגיחות, ובכך הפך להיות שור מועד, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו ובעל השור המועד עדיין לא שמר על השור המועד שלו, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר בעל השור הנוגח צריך לשלם את כל נזק השור שנהרג,[100] וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ נבלת השור שנהרג תהיה לבעלים שלו, ואת ההפרש בין שווי השור כשהיה חי לשווי הנבילה עכשיו, ישלם בעל השור המועד[101]: (לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה אם אדם יגנוב שור או שה,[102] וּטְבָחוֹ והגנב יטבח (ישחט) את השור או השה, אוֹ מְכָרוֹ או במקרה והגנב ימכור את השור או השה שהוא גנב, חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר במקרה והגנב טבח או מכר שור, הרי שהוא צריך לשלם פי חמשה משווי השור, וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה ואם הגנב טבח או מכר שה, הרי שהוא צריך לשלם פי ארבעה משווי השה. אמנם, אין דין תשלומי ארבעה וחמישה נוהג באף בהמה אחרת חוץ מבשור ובשה[103]:

 

[1] רש"י. א"ע: לאחר שבני ישראל פנו אל משה וביקשו ממנו שהוא ידבר איתם את מצוות ה' ולא ה', אמר ה' למשה לצוות את בנ"י את המצוות הללו, שאם יקבלו בני ישראל את המצוות הללו, ה' יכרות איתם ברית. ספורנו: בעשרת הדברות נאמר שאסור לחמוד כל דבר ששייך לאדם אחר, ועכשיו מסבירה התורה איך נדע מה שייך לכל אדם. הרמב"ן גם הוא הולך באותה הדרך שכתב ספורנו, אלא שהוא מרחיב את היריעה. בפסוקים שלאחר עשרת הדברות, מופיעים הרחבות שונות לדברות מסוימות, ועתה מרחיב ה' את הדברה של לא תחמוד.

בהסבר עניין לפניהם, כתב רש"י שהכוונה היא שיש לדון את הדינים שלנו לפני בתי דין ולא לפני גויים, גם אם הם בדין זה שאתה דן, הגויים פוסקים כמו דין תורה, שהרי בכך שאדם הולך לבית משפט של גוי, הוא מייקר את שם האלילים של הגויים ומחלל שם שמים. הרמב"ן כתב שלפניהם בא למעט שניים: גויים והדיוטות, אלא שיש הבדל ביניהם. אם בעלי הדין הסכימו לקבל עליהם את ההדיוטות כמפשרים, מותר ללכת להם כדי לדון בפניהם, אך אסור כלל ללכת לפני גויים, גם אם שני בעלי הדין קיבלו עליהם את הגויים. ספורנו הסביר שלפניהם היינו שאין צורך שיקיימו מצוות אלו תמיד, אלא רק כאשר יש צורך לגשת לבית דין, מצווה זו קיימת (בניגוד למצוות שבסוף פרשת יתרו שתמיד קיימים). אוה"ח ביאר שני פירושים במילת לפניהם: א. אמנם כל אדם מישראל צריך לדעת את התורה כולה, אך ישנם דינים, שאם אדם מסוים לא ידע אותם, אין זה סוף העולם, כל עוד הדיינים יודעים דינים אלו. אך הדינים הכתובים בפרשת משפטים, שסובבים את כל מערכת החיים של אדם מישראל, מוטל על כל אחד לדעת אותם. ב. דינים אלו יכולים לעורר תרעומת מצד חלק מעם ישראל, שהרי אדם לא רוצה לשחרר את העבד שלו לאחר שש שנים וכדו', ולכן רצה ה' שמשה יאמר את הדינים הללו לפניהם ולומר להם שדינים אלו יכולים להגיע לכדי חסד לכל העומדים שם, שהרי אדם אינו יודע אם לא תהיה מציאות שבה יימכר כעבד.

רשב"ם הסביר בהקדמתו שהוא הולך לפרש את הפסוקים לפי דרך הארץ ולא לפי ההלכות, למרות שההלכות הם העיקר.

[2] רש"י. כמו"כ הוכיח רש"י שמדובר בעבד שהוא עצמו ישראל ולא בעבד כנעני שנקנה מישראל. הא"ע הוכיח שעברי הכוונה היא לאדם מישראל ובכך דחה את השיטה האומרת שמדובר בעבד מבני עבר, ממשפחת אברהם. כלי יקר: הסיבה שהתורה השתמשה בשם עברי היא כיוון שהתורה לא רצתה לקרוא לאדם שגנב בשם ישראל, וכך רמזה התורה שגנב זה אחז במעשי אבותיו של אברהם. פירוש נוסף שכתב הוא שעבד זה היה עברי לפני שקנית אותו, ולכן אסור לך להעביד אותו יותר משש שנים. רמב"ן: הסיבה שהמצווה הראשונה כאן היא עבד עברי היא מכיוון שבשילוח העבד העברי יש זכר ליציאת מצרים שמוזכר בדיבר הראשון, ויש בה זכר למעשה בראשית כמו השבת, ויש בה  זכר ליובל. ממילא מובן מדוע החמיר הנביא דווקא במצוות שילוח עבדים. לאחר שסיים לעסוק בנושא העבד, חזר לעסוק בדברות "לא תרצח", "כבד", ו"לא תגנוב". אוה"ח למד מכאן שאם יש באפשרותך לקנות שתי עבדים: עבד עברי ועבד כנעני, עליך לקנות קודם כל את העבד העברי, למרות שהעבד העברי יוצא אחרי שש שנים. כמו כן רמזה התורה ששם עבדות על אדם מישראל הוא ארעי, ולאחר מספר שנים, שם העבדות פורח ממנו. פירוש שלישי כתב שהאדם נמכר כעבד על כך שעבר על עבירות.

[3] רש"י + אונקלוס. אוה"ח: הכוונה היא שאפילו ברח, העבד חוזר לעבוד לאורך כל השנים, וכן גם אם האדון ימות, העבד יעבוד את בנו. כמו כן דייק אוה"ח מהמילה שביעית שיש שני מציאויות שהעבד יעבדו גם בשנה השביעית: א. אם הוא נמכר באמצע השנה, הוא צריך להשלים את שבע השנים המלאות. ב. אם שנת השמיטה פוגעת בו באמצע שבע השנים, אינו יוצא לחופשי.

[4] רש,י ואונקלוס. בהסבר המדויק של בגפו, כתב רש"י שהכוונה היא לכנפו, שהיה רק לבוש בכנף בגדו. א"ע כתב אפשרות נוספת, שהכוונה היא בגופו, רק אם גופו.

[5] רש"י.

[6] רש"י.

[7] רש"י. רמב"ן: מעשי ידיהם של האישה והילדים הם ג"כ לאדון, כל עוד הוא מפרנס אותם, כמו הדין שמעשי ידיהם של האישה והילדים הם לבעל. אלא שהאישה והילדים יכולים לומר לאדון, שאינם רוצים שהוא יפרנס אותם, ואז מעשי ידיהם יהיו להם, בניגוד לעבד עצמו שאינו יכול לומר כן לאדון.

[8] רש"י, ומוכיח שאין המדובר בישראלית, מכך שכתוב שהאישה תהיה לאדון, ואילו שפחה ישראלית יוצאת בשש או אפילו לפני שש אם הביאה סימנים. רמב"ן דוחה את הוכחתו של רש"י, שהרי אם מדובר במוכרת עצמה, אין שום רשות לאדון למסור אותה לעבד העברי לאישה. לכן הוכיח הרמב"ן שמדובר בשפחה כנענית מכך שכתוב שהילדים יהיו לאדון, ואילו בישראלית, בכל מצב היו הילדים של האב. א"ע דן האם אדוניו היינו אדונים בלשון רבים, או שהוא לשון סמיכות. כמו כן כתב שפירוש כנענית היינו מהעמים שנמצאים בא"י, שהרי בנ"י מצווים להשמיד את כל הכנענים ממש. אוה"ח: הסיבה שכתוב כאן בלשון נסתר, "אם אדוניו", למרות שהפרשה התחילה בנוכח "כי תקנה" היא מכיוון שהתורה רצתה לרמוז כאן שיש כאן גזירה של ה' כדי שהעבד לא יגיע למצב שאינו רוצה לצאת בגלל שאשתו ובניו נמצאים אצל האדון, ולפיכך כתבה התורה שאסור לאדון למסור לו אישה אם אינו נשוי לפני כן. כלי יקר כתב שתי סיבות נוספות לכך שרק אם היה נשוי כבר יכול האדון למסור לו אישה. האחת, שאם היה העבד נשוי כבר, לא היה האדון רוצה לקנות עבד זה כדי שלא להתחייב בפרנסת האישה והילדים, אך כנגד זה נתנה לו התורה את האפשרות להשיא אותו לשפחה כנענית כדי שיהווה הדבר פיצוי לאדון, שהוא ירוויח בכך עבדים. הסיבה השנייה היא מכיוון שאם היה מתחת עם אישה כנענית, לא היה מקיים מצוות פריה ורביה.

[9] אונקלוס.

[10] אונקלוס.

[11] אונקלוס.

[12] רש"י. אוה"ח כתב שיש כאן רמז לאדם שרוצה לעבוד את ה' בכל כוחו, ולא רוצה לצאת מעבודת ה'.

[13] עפ"י רש"י.

[14] רש"י.

[15] רש"י, ולפי רש"י, הסיבה שכתוב כאן או אל המזוזה היא כדי להקיש שכשם שמזוזה עומדת, כך הדלת צריכה להיות על עומדה. אונקלוס: או אל דלת או אל מזוזה. א"ע: דרך הבית דין לשבת בשער העיר, ולכן צריך להביא את העבד אל שער העיר שיש שם דלת. כמו כן הסביר הא"ע, שהסיבה שהדיינים נקראים אלהים היא מכיוון שהם מעמידים את משפט האלוקים בארץ. רמב"ן: הדיינים נקראים אלהים מכיוון שה' מסייע ביד הדיינים לשפוט דין אמת.

[16] רש"י, והסיבה שדווקא האוזן נרצעת היא מכיוון שהאוזן שמעה על הר סיני שאסור לגנוב, ואדם זה הלך לגנוב. כמו כן, הסיבה שצריך להביא את העבד להירצע דווקא ליד דלת ומזוזה היא מכיוון שהם היו עדים על כך שה' פסח על בתי בנ"י במצרים, וה' אמר שבגלל פסיחה זו, בנ"י הם עבדיו של ה', ואדם זה הלך לקנות לעצמו אדון שאינו ה'.

[17] רש"י. א"ע פירש שהעולם הוא לזמן גדול, כאשר גם הוא כתב שהכוונה היא עד ליובל, שהרי אין בתורה תקופת זמן ארוכה יותר מאשר עד לשנת היובל. רמב"ן: אדם שעובד עד היובל, בעצם עבד לאורך כל ימי חייו (אולם קשה לי על דבריו: כיצד ניתן להסביר זאת במקרה ואדם נמכר שנה לפני היובל?). רשב"ם כתב שהכוונה היא לעולם כמשמעו.

[18] רש"י, ולא יכול להיות שמדובר על גדולה, שהרי קטנה יוצאת בסימנים, ק"ו שלא ניתן למכור נערה שהביאה סימנים. אוה"ח: מצא רמז בכך למכירת ישראל ע"י הקב"ה, דהיינו לגלות ולאפשרויות הגאולה.

[19] רש"י. רמב"ן: הסיבה שהיה צריך לכתוב שאמה עבריה אינה יוצאת בראשי איברים היא כדי שלא נלמד את יציאתה בראשי איברים בק"ו מעבד כנעני. כמו כן הביא את דעת בה"ג שמדובר כאן ממש על לאו, שהאדון אינו יכול להוציא את האמה לחופשי, אלא עליו לשלם לה על הנזק, היות והרבה פעמים נזק ראשי האיברים שווים יוצא מהיציאה לחרות, וכן האמה מעדיפה להתייעד. ספורנו: אין ראוי לאדם לקנות אמה לשפחה שלא מדעתה, אך עדיף שיקנה אותה לאישה או לאישה לבנו. אוה"ח: פשט הכתוב בוא לומר שבניגוד לעבדים שבמקרה ומת האדון, הם עובדים את הבן, כאן, אצל אמה, אם מת האדון, האמה משתחררת. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שהעדיפות הראשונה היא שהאמה לא תצא כלל לחופשי, אלא שהיא תתייעד, וכך פירש גם רשב"ם. א"ע: הכוונה היא שבנוסף ליציאה בשש שנים שיש לכל העבדים, זאת יכולה לצאת גם בהגעת סימנים. הרמב"ן בסוף פירושו לפסוק ח' כתב שפירוש הפסוק הוא כך: לא תצא כצאת העבדים: האב אינו יכול לפדות את ביתו מהאדון, במקרה והאדון החליט לייעד את ביתו ולהתחתן איתה, אך אם היא רעה בעיני אדוניה, ואין האדון רוצה לקיים את מצוות ייעוד, על האב לפדות את ביתו מיד.

[20] רש"י.

[21] רש"י.

[22] רש"י.

[23] אונקלוס ורש"י, ולדבריהם האיסור הוא גם על האב וגם על האדון. א"ע: פשט הכתוב בוא שאסור למכור את האישה לעם שאינו מישראל, אך חז"ל אמרו שהכוונה היא לאסור לגמרי מכירה לאדם זר, גם אם הוא מישראל. ספורנו כתב שהאיסור הוא על האב, שלאחר שראה שהוא מכר את ביתו שלא לשם אישות, אסור לו לחזור ולמכרה. רמב"ן: פשט הכתוב בוא שאסור למכור את השפחה לגוי, ואז ניתן לפרש את הדבר בשתי אפשרויות: או שהתורה חוזרת אל תחילת המכירה, שכאשר האב מוכר את ביתו, אסור לו למכור אותה לגוי, או שלאחר שהאב רואה שמי שקנה ממנו את ביתו, אינו מייעד את ביתו, הוא ירצה לעשות כל דבר כדי לשחרר את ביתו, ולכן הוא יהיה מוכן למכור אותה אפילו לגוי. בתחילת דבריו ניסה להסביר את חז"ל שאמרו שהכוונה היא לאדם זר, והסביר שיש כאן תמורה: אסור למכור את הבת לעם, ומיהו העם שאסור למכור לו את ביתו – האדם הנכרי.

[24] רש"י.

[25] רש"י. רמב"ן: הבן כן צריך לשלם מוהר כאילו שהוא נושא בתולה, ודבר זה הוא מחסד של ה'.

[26] רש"י, והכוונה היא לשאר כסות ועונה.

[27] רש"י.

[28] רש"י. רמב"ן: לכאורה מוכח מהגמרא שמזונות היא תקנת חכמים. לכן פירש שהכוונה היא לקירוב בשר.

[29] רש"י.

[30] רשב"ם. רש"י: מצוות עונה.

[31] אונקלוס. ספורנו: מותר לו להתחתן עם נשים נוספות, רק בתנאי שברור לו שהוא לא יגרע בכך את הדברים המגיעים לשפחה שנשא.

[32] רש"י.

[33] רש"י וא"ע. רשב"ם פירש עפ"י הפשט שבי"ד יורה שהשפחה תשתחרר.

[34] אונקלוס. א"ע: הטעם שפסוק זה צמוד לפסוקים שלפני כן הוא משום שהתורה רצתה לומר לנו מה הדים של אדם שמכה את עבדו, אז לפני כן היא כתבה מה הדין של אדם שמכה אדם אחר. רש"י הביא הכרח לפסוק זה למרות שיש פסוק דומה בספר ויקרא, והוא, שמכאן אנחנו לומדים שהמכה חייב מיתה רק אם המוכה מת ואילו מספר ויקרא אנחנו לומדים שגם אם הכה אישה וקטן חייב מיתה.

[35] אונקלוס.

[36] א"ע. אוה"ח: אותו שהוא בן מוות, יומת על ידכם במקום על ידי, והוא מה שאמרו חז"ל שלאחר ביטול מיתות בי"ד, עדיין המיתה קיימת.

[37] רש"י ודחה שני פירושים אחרים: האחד שהוא מלשון צידה והשני שהוא מלשון לצדד. רשב"ם: לא הערים. כמו"כ כתב רשב"ם שמי שרוצח בשוגג, חייב מיתה בידי שמים.

[38] רש"י.

[39] אונקלוס + רש"י. כמו"כ כתב רש"י את מדרש חז"ל העוסק כאשר רוצח במזיד ורוצח בשוגג מזדמנים יחד לפונדק. כמו"כ כתב רש"י שגם במדבר יש מקום אליו ניתן למי שרצח בשגגה לברוח, והוא מחנה לויה.

[40] אונקלוס.

[41] אונקלוס.

[42] רש"י.

[43] א"ע.

[44] רש"י.

[45] רש"י. רמב"ן: הסיבה שהתורה החמירה במי שמקלל אביו או אימו יותר ממי שחובל בהם, שמכה בחניקה ומקלל בסקילה היא מכיוון שהקללה מצויה יותר, או מפני שבקללה הוא מזכיר שם ה'.

[46] אונקלוס. רש"י: ההכרח בפסוק זה הוא מכיוון שמכאן לומדים שגם אישה או טומטום שגנבו חייבים מיתה. מהפסוק בויקרא למדנו שגם אם גנב קטן או אישה, חייב מיתה.

[47] רש"י. רמב"ן: "ונמצא בידו בא לומר שאם מכר את החטוף בעוד היו ברשות הבעלים, אינו חייב מוות, כמו שגנב שטבח ומכר ברשות הבעלים אינו חייב תשלומי ארבעה וחמישה.

[48] רש"י. רמב"ן בשם רס"ג: הסיבה שדין גונב איש נמצא בין שני פסוקים המדברים על מכה אביו ומקלל אביו היא מכיוון שאדם הגונב אדם אחר, מונע ממנו להכיר את הוריו, וכך תיתכן מציאות שהבן החטוף יקלל את הוריו, שהרי אינו מכיר אותם, ולכן הטילה התורה את אותו עונש על החוטף. רש"י כתב שההפסק הוא יסוד המחלוקת האם מקישים הכאה לקללה או לא.

[49] רש"י. א"ע הסתפק אם הכוונה היא רק במקרה שקילל בשם ה' או גם כאשר קילל שלא בשם ה'. אמנם לפי הרמב"ן שהסביר מדוע עונשו של המקלל חמור מעונשו של המכה, משמע שחייב סקילה רק אם קילל בשם ה'. רש"י הסביר שמהפסוק הזה למדנו שגם אישה שקיללה את אביה חייבת מיתה, ובספק ויקרא למדנו שקטן שקילל אינו חייב מיתה.

[50] רמב"ן, וכתב שהטעם שהתורה הזכירה את שני המקרים, אבן או אגרוף, היא כדי לומר לנו שאין זה משנה אם ההכאה הייתה בדבר קשה כמו אבן, או שההכאה הייתה על ידי אגרוף שהוא דבר קל יותר ובדרך כלל אינו ממית, בכל מקרה חייב שבת וריפוי.

[51] רש"י, וכתב שמפסוקים אלו אנו למדים על חיוב שבת וריפוי.

[52] רש"י + א"ע. רש"י הסביר שאם הכוונה היא שהוא נשען על מקל, הרי שזהו סימן שההכאה לא החלימה, ואם כן, ייתכן שהוא ימות. רמב"ן פירש שהכוונה היא באמת לכך שהפצוע יסתובב בחוץ על המשענת שלו, וכתב שכאשר אדם מסתובב בחוץ, גם אם הוא זקוק למשענת, הרי שהדבר מהווה סימן לכך שהוא התרפא, ואם מת לאחר מכן, הרי שזה מחמת פשיעתו.

[53] רש"י.

[54] אוה"ח הסתפק מה הדין במקרה ובית דין אמדו את המוכה למות (ובכך לכאורה התחייב המכה במוות ונפטר משבת ובושת) ולאחר מכן המוכה לא מת: האם אנחנו מחייבים את המכה בשבת ובושת או לא.

[55] רש"י.

[56] רש"י.

[57] כך משמע מרש"י וכך מפורש ברשב"ם. רמב"ן: הסיבה שהתורה לא כתבה שיש לתת שבת וריפוי, אלא כתבה שאת השבת יש לתת וכן צריך לרפא את המוכה היא מכיוון שאם רצה המוכה ליטול את דמי הריפוי ולא ללכת להתרפא, אינו חייב לתת לו את הכסף. המכה חייב רק לרפא את המוכה על ידי נתינת הכסף.

[58] רש"י + רשב"ם.

[59] רש"י.

[60] רש"י. רמב"ן: הפירוש של יום או יומיים הוא שאם יקום העבד ביום זה או ביום המחרת, אין דין מיתה על האדון. אם ביום השלישי המשיך העבד לחיות, גם אם לא קם ממיטת חוליו, האדון פטור.

[61] ההסבר הוא עפ"י נקם ינקם שבפסוק הקודם, וכן הסביר הא"ע. כמו"כ דחה הא"ע את פירוש הכותים שנקם ינקם הוא נקמה גדולה.

[62] רש"י.

[63] רש"י.

[64] אונקלוס.

[65] רש"י.

[66] רש"י.

[67] רש"י. א"ע: כוונת הפסוק הוא שאם האב מטיל על המכה סכום מסוים, והמכה מתרצה לכך, הרי שהוא ישלם לבעל את הסכום הזה, ואם המכה והבעל לא הגיעו להסכמה ביניהם, אזי הבעל יתבע את המכה בבי"ד. הרמב"ן הקשה על הא"ע: מה הטעם לציין שאם הבעל והמכה הגיעו לפשרה, הרי שהמכה ישלם לפי ההסכם ביניהם, ואם לא הגיעו לכדי הסכמה, יתבע הבעל את המכה בבי"ד? הרי כך הדבר בכל דין תורה? ענה על כך הרמב"ן, שכיוון שאין כאן נזק ממשי, אלא רק קנס, על המכה לשלם לבעל את שווי ילדיו בעיני עצמו, אא"כ הבעל הגזים בדרישה שלו.

[68] רש"י.

[69] רש"י.

[70] רש"י, וכתב שיש מחלוקת בגמ' האם התכוון לזה והרג אחר עונשו ממון או מוות.

[71] רש"י. א"ע כתב שהכוונה היא שהיה ראוי ליטול את עינו של המכה, אך לא ניתן לדרוש שהכוונה היא כפשוטו, כיוון שאז לא ייתכן ליטול את עינו של מי שנטל שליש מראות עיניו של אדם. כמו"כ הסביר שכוונת התורה בכתבה "כאשר עשה כן יעשה בו" היא שהגמול נעשה במכה. הרמב"ן כתב שפשט הפסוק הוא שאם המכה היא מכה קבועה שאינה מתרפאת (כגון שקטע יד של אדם אחר), הרי שעושים לו ממש כמו שעש לחברו, אך אם המום הוא מום עובר, אזי משלם שבת וריפוי.

[72] עפ"י רש"י, וכן בכל הבאים.

[73] רש"י.

[74] רש"י.

[75] רש"י. א"ע כתב בשם רס"ג שפצע היינו שבירת עצם וחבורה היא מכת דם. רשב"ם כתב שפצע הוא פצע גדול וחבורה הוא פצע קטן.

[76] אונקלוס + רש"י.

[77] רש"י. כמו"כ הביר רש"י מדוע נקטה התורה דווקא שן ועין מכל עשרים וארבע ראשי האיברים. אם התורה הייתה כותבת רק עין, הייתי חושב שרק בסוגי איברים כמו עין, שהאדם נברא איתם, אך שן שיוצאת לאחר שהאדם כבר נולד, אינה כלולה כאחד מעשרים וארבע ראשי איברים. ואן היה כתוב רק שן, הייתי חושב שגם שן של תינוק נחשב כאחד מעשרים וארבע ראשי איברים, למרות שהיא מתחלפת, קמ"ל עין. א"ע כתב ששני איברים אלו הוזכרו, כיוון שהכי שכיח שהם יוצאו ע"י האדון.

[78] רש"י. א"ע: הסיבה שהתורה הזכירה את האישה, למרות שברוב הפסוקים אין האישה מוזכרת היא כדי שלא יבוא בעל השור ויאמר שהאישה היא שסיכנה את עצמה, כיוון שהיא הייתה צריכה להישאר בבית כמנהג הנשים. כמו"כ הסביר כך את הסיבה לכך שכתבה התורה את הדין של שור שנגח בבן או בת, כדי שלא יבוא בעל השור ויטען שהורי הילדים הם שפשעו בם, שהיו צריכים לשמור על ילדיהם. רמב"ן הסביר את הצורך בכתיבת הדין של נגיחת ילדים קטנים, מכיוון שהשוורים אינם פוחדים מילדים, ולכן ייתכן שהפשיעה של בעל השור הייתה נמוכה יותר.

[79] רש"י.

[80] רש"י בפירושו לפי הפשט. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שלבעל השור אסור ליהנות כלל מבשר השור.

[81] רש"י, ונהיה שור מועד רק בנגיחה הרביעית.

[82] רש"י.

[83] רש"י.

[84] רש"י.

[85] רש"י, וכתב שאם זה אינו רשות, ושנחלקו התנאים אם הכוונה לדמי מזיק או דמי ניזק. רמב"ן: אין מכריחים את בעל השור לשלם, וק"ו שאין ממשכנים אותו על כסף זה. א"ע: הכוונה היא שאדם זה באמת ראוי למות, אך אין הורגים אותו, אלא מטילים עליו כופר. ספורנו: הכוונה היא במקרה והיו עדים שראו את הנגיחה, ולכן בי"ד יכולים להטיל על בעל השור סכום כסף ככופר.

[86] רשב"ם.

[87] אונקלוס.

[88] רש"י.

[89] רש"י.

[90] רש"י. רשב"ם כתב שהמדובר הוא על שור מועד, אך שור תם אינו מחייב את בעליו בשלושים שקלים. ספורנו: הסכום של שלושים שקלים הוא כערך הנקבה, והכתוב השווה את העבד העברי לאישה, כיוון שגם בקיום מצוות דינם שווה.

[91] אונקלוס.

[92] רש"י.

[93] אונקלוס.

[94] רש"י. כמו"כ הסביר רש"י למה נאמר בפסוק דווקא שור וחמור למרות שמדובר בכל הבהמות, מכיוון שהלימוד הוא שור ולא אדם, חמור ולא כלים.

[95] רש"י. בהסבר בעל הבור אמרו חז"ל שישנם מספר דברים, שלמרות שאין הם ברשותו של אדם, הרי שהתורה עשתה כאילו הם ברשותו, ואיחד מהם הוא בור ברה"ר. א"ע כתב שהסיבה שהתורה קראה לחופר הבור בעל הבור היא מכיוון שהוא חפר את הבור לתועלתו.

[96] רש"י. רשב"ם פירש עפ"י הפשט שהמת יהיה למזיק.

[97] רש"י.

[98] רש"י.

[99] רש"י.

[100] רש"י.

[101] רש"י.

[102] אונקלוס.

[103] רש"י. כמו"כ הביא רש"י מחלוקת תנאים לגבי סיבת השינוי בין השור לשה. לפי ר' יוחנן, הגנב התבזה בשעה שנשא את הכבש על כתפו ולכן משלם רק ארבעה, בעוד שאת השור הוליך הגנב ברגליו ולא נשא אותו על כתפו, ולכן משלם פי חמש. ר"מ סובר שהשור התבטל ממלאכתו ולכן הגנב משלם תשלומי חמישה, בעוד השה לא התבטל ממלאכתו, ולכן משלם רק ארבעה. לכאו' על דברי ר"מ קשה, שהרי מדוע דווקא במקרה וטבח או מכר אנחנו מתחשבים בביטול מלאכה. א"ע כתב שסיבת החילוק היא מכיוון שכדי להסתיר את השור, יש צורך בגנב מיומן יותר.