שמות פרק כג

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמות פרק כג'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ח' אדר תשע"ח

שמות פרק כג

(א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אסור לדיין לקבל עדות שקר, ואסור לכל אדם לקבל לשון הרע,[1] אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס אל תתחבר לאדם רשע על ידי שאתה תהיה בשבילו עד שקר. אם אתה יודע שראובן הולך לתבוע כסף משמעון, ואתה יודע שראובן משקר, אסור לך להיות עד בשביל ראובן[2]: (ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת אם דיין רואה שחבריו הדיינים דנים דין שהוא חושב שהוא דין מוטעה, אסור לו לפסוק כמותם, גם אם רואה שרוב בית הדין חושב כך,[3] וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אסור לך לחלוק על ראש הסנהדרין, אסור לך לנטות מפסק דינו של ראש הסנהדרין. לכן, בבית הדין, מתחילים קודם כל מהדיין הקטן יותר, כדי שראש הסנהדרין לא ישמיע את דעתו כבר בתחילה, ואז לא יוכל אף אחד מהדיינים להשמיע את דעתו,[4] אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת יש לפסוק את הדין על פי רוב הדיינים[5]: (ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ אל תרחם על מסכן בדין (אלא תפסוק את הדין לפי האמת)[6]: (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה כאשר תפגוש בשור של שונא שלך או בחמור שלו תועה בדרך, כלומר, אם תמצא שור או חמור שאבד לשונא שלך,[7] הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ עליך להחזיר לשונא שלך את השור או החמור שלו שאבדו: (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ שמא כאשר תראה את החמור של השונא שלך רובץ בגלל שיש עליו משא כבד ואתה תימנע מלעזור לו?[8] התורה שואלת בתמיהה, האם יכול להיות מצב שאדם יראה את החמור של השונא שלו רובץ בגלל שיש עליו משא כבד, ואדם זה יימנע מלעזור לשונא שלו, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ עליך לעזור לשונא שלך לפרוק את המשא מהחמור[9]: (ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ אסור לך להטות לכף חובה את דין משפטו של העני[10]: (ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק על הדיין להתרחק מלדון דין שקר,[11] וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג אדם שיצא מבית דין זכאי, ולאחר מכן הגיעו עדי אמת שהעידו שהוא חייב, אסור לך להרוג את בעל הדין (זהו פירוש ונקי אל תהרוג – אדם שאינו צדיק, אלא רק יצא נקי מבית דין – ובכל זאת התורה אוסרת להרוג אותו). כמו כן, במקרה ואדם יצא חייב מבית דין, ובאו עדי אמת להצדיק אותו, אין מוציאים את הנידון להורג (וזהו פירוש צדיק אל תהרוג, מדובר על אדם שהוא באמת צדיק, ויצא חייב מבית דין בטעות),[12] כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע (אל תהרוג אדם שיצא זכאי מבית דין למרות שלאחר גמר דין באו עדי אמת להרשיע אותו, ואדם זה באמת חייב מיתה) כיוון שאני (ה') לא אצדיק את הרשע, ואני (ה') אדאג שימות במיתה שהתחייב בה[13]: (ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח אסור לדיין לקחת שוחד אפילו כדי לדון דין אמת,[14] כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים השוחד מעוור אפילו את העיניים של אדם חכם, כך שאינו יכול לראות את האמת,[15] וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים וכן, השוחד מסלף את דבריהם הצודקים של בעלי הדין. הדיין שקיבל שוחד, כבר לא יוכל לקבל את טענות בעלי הדין אפילו אם הן צודקות[16]: (ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ אל תציק לגר,[17] וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר אתם הרי יודעים כמה קשה לגר כאשר לוחצים אותו,[18] כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כיוון שאתם עצמכם הייתם גרים בארץ מצרים[19]: (י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ במשך שש שנים מותר לך לזרוע את שדות התבואה שבארצך,[20] וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ ובמשך שש השנים הללו, מותר לך לאסוף לתוך ביתך את גידולי השדה[21]: (יא) וְהַשְּׁבִיעִת בשנה השביעית, בשנת השמיטה, תִּשְׁמְטֶנָּה אסור לך לעבוד את האדמה,[22] וּנְטַשְׁתָּהּ וכן אסור לך לאסוף את התבואה שגדלה בשדות,[23] וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ האביונים יאכלו את מה שגדל בשדות בשנה השביעית,[24] וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה גידולי השדה שלא נאכלו על ידי האביונים, ייאכלו על ידי החיות שנמצאות בשדות,[25] כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ כשם שיש עליך חובה להפקיר את שדה התבואה שלך, יש עליך חובה להפקיר גם את הכרמים שלך ואת השדות בהן גדלים הזיתים שלכם[26]: (יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ במשך ששת ימי השבוע, אתה יכול לעשות את כל מעשיך,[27] וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת ביום השביעי, ביום השבת, עליך לשבות מכל מלאכה,[28] לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ (תשבות ביום השביעי) כך שגם שורך וחמורך יוכלו לשבות,[29] וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ ועבדך שעדיין לא מל וטבל ישבות,[30] וְהַגֵּר וכן גר תושב ינוח בשבת[31]: (יג) וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ עליכם לשמור ולקיים את כל מצוות העשה שציוויתי אתכם,[32] וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ אסור לכם להזכיר שם של עבודה  זרה, גם אם כוונתכם אינה לעבוד את העבודה זרה. לדוגמא: בשעה שקובעים להיפגש, אסור לומר אחד לשני: "ניפגש ליד עבודה זרה מסוימת",[33] לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ וכן אסור לך לגרום לכך שהגוי יזכיר שם של עבודה זרה, על ידי שתעשה איתו שותפות, והוא יישבע לך בשמה של העבודה זרה[34]: (יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה תחגוג לפניי שלש פעמים בכל שנה, ועתה מונה התורה מהם שלשת הרגלים[35]: (טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר תשמור ותחגוג את חג המצות, החג הראשון מבין שלשת הרגלים,[36] שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ במשך שבעת ימי חג המצות, עליך לאכול מצות, ולהקפיד על ההלכות שציוויתי אתכם עליהן בעבר, ושאינן מוזכרות כאן.[37] כפי שראינו בפרק יב' ובפרק יג', אין הכוונה שבמשך כל שבעת ימי חג המצות יש לאכול מצות, אלא החובה היא רק בלילה הראשון, ובשאר הימים, אם אדם רוצה לאכול לחם, מותר לו לאכול רק מצות, אך אינו חייב לאכול מצות,[38] לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב עליך לחגוג את חג הפסח בחודש שבו מתחיל האביב, בניסן,[39] כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (הסיבה שעליכם לחגוג את חג הפסח בחודש ניסן היא) מכיוון שבחודש זה, בחודש ניסן, יצאתם ממצרים,[40] וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם כשאתם נראים לפניי, בשעה שאתם עולים למקדש, עליכם להביא איתכם קרבנות עולה[41]: (טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וכן עליך לחגוג את חג השבועות שהוא זמן הבאת הביכורים, תביא את קרבן שתי הלחם. עד להקרבת קרבן שתי הלחם בחג השבועות, היה אסור להביא מהתבואה החדשה למנחות,[42] וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה וכן עליך לחגוג את חג הסוכות בתחילת השנה החדשה, לאחר שכבר יצאה השנה הקודמת (שכן מונים שנה מחודש תשרי לחודש תשרי),[43] בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה חג הסוכות חל בתקופה שבה אוספים את התבואה מהשדות כדי שלא תרטב מהגשם, לאחר שלאורך כל הקיץ הניחו את התבואה בשדה כדי להתייבש[44]: (יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שלש פעמים בכל שנה, בשלשת הרגלים בכל שנה,[45] יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְקֹוָק על כל אחד מהזכרים שלך להיראות לפני ה' שהוא הריבון על העולם. הכוונה היא לעלייה לרגל, לבית המקדש, בכל אחד משלושת הרגלים[46]: (יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי אסור לשחוט את קרבן הפסח, לפני שביערת את החמץ,[47] וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר וכן אסור שחלב קרבן הפסח (החלב הוא מעין שומן שיש על הקרבן), ילין עד הבוקר ללא שהוקטר על המזבח. יש להקטיר את חלב הקרבן על המזבח לפני עלות השחר[48]: (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ את הפירות הראשונים של אדמתך שהם משבעת המינים,[49] תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ יש להביא לבית ה' אלוקיך (המשכן או המקדש). התורה כאן מצווה על מצוות ביכורים, וכאשר אדם רואה פרי שביכר בשדהו, הוא כורך עליו גמי לסימן שפרי זה הוא שביכר ראשון, ולאחר שהפרי גדל, הוא מעלה את הפרי לבית המקדש,[50] לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ אסור לבשל בחלב, בשר של בהמה שיש לאם הבהמה חלב, לכל בהמה יש חלב, והתורה אסרה כאן לבשל בשר בהמה בחלב. אולם, לעופות אין חלב, ולכן מהתורה מותר לבשל בשר עוף בחלב, אלא שחכמים אסרו גם עוף בחלב[51]: (כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ בעתיד (הכוונה היא לזמן שאחרי חטא העגל), אני עתיד לשלוח מלאך שילך לפניך בשעת כניסתך לארץ ישראל,[52] לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ המלאך ישמור עליכם בדרככם לארץ ישראל,[53] וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי ומלאך זה יכניס אתכם למקום שזימנתי בשבילכם, לארץ ישראל[54]: (כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו תיזהר מהמלאך,[55] וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ תשמע ותקיים את דברי המלאך אליכם,[56] אַל תַּמֵּר בּוֹ אל תמרו את פיו של המלאך,[57] כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם המלאך לא יעזוב את החטאים שלכם. אם תחטאו, המלאך לא יסלח לכם,[58] כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ הסיבה שעליכם להישמר מפניו של המלאך היא מכיוון שהשם שלי משותף יחד עם השם שלו, וכל מה שהוא אומר לכם, הרי זה בגלל שאני (ה') אמרתי לומר זאת[59]: (כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אם תקבל את דבריו של המלאך, אם תשמע בקולו של המלאך,[60] וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר ותעשה ככל מה שאני אומר לכם על ידי המלאך, וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ (אם תשמע בקולו של המלאך) אני (ה'), אהיה אויב של האויבים שלך,[61] וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ ואני (ה') אעיק למי שצורר אותך[62]: (כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ (אני אהיה אויב לאויבים שלך) שהרי אני שולח את המלאך שלי שילך לפניכם, והוא לא יסלח ליושבי הארץ על חטאיהם,[63] וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי המלאך יביא אתכם לארץ של העמים: אמורי, חיתי, פריזי, כנעני, חיוי ויבוסי,[64] וְהִכְחַדְתִּיו ואני אשמיד כל אחד מהעמים הללו[65]: (כד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם אל תשתחוו לאלהים של העמים שיושבים בארץ, ואל תעבדו לאותם אלהים,[66] וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם ואל תעבדו את העבודה זרה אפילו דרך ביזיון, אם זו הדרך בה עובדים אותה (כגון מי שזורק אבן לעבודה זרה שנקראת מרקוליס),[67] כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם אלא תהרוס את העבודה זרה של יושבי הארץ,[68] וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם ותשבור את המצבות. המצבות הן אבנים שיושבי הארץ הציבו על מנת להשתחוות להן[69]: (כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם ואתם תעבדו לפני ה' אלוקיכם, וכך תזכו לדברים הבאים,[70] 1) וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ ה' יברך את המאכלים שלך ואת השתייה שלך,[71] 2) וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ ה' יסיר ממך כל מחלה[72]: (כו) 3) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ (אם אתה תעשה את רצוני) לא תהיה בארצך אישה משכלת או עקרה. אישה משכלת היא אישה שמפילה את הוולדות שלה או שבניה מתים. עקרה היא אישה שאינה מולידה,[73] 4) אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא תזכה לאריכות ימים[74]: (כז) 5) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ כאשר אתם תיכנסו לארץ ישראל, אני אשלח לפניכם פחד בנשמה של יושבי הארץ, כל יושבי הארץ יהיו מלאים בפחד מפניכם,[75] וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם על ידי הפחד שאני אשלח בנשמת יושבי הארץ, אני אשלח מהומה בכל העמים שיושבים בארץ ישראל,[76] וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף כל האויבים שלך יפנו אליך את ערפם. כל האויבים יסתובבו ויברחו מפניכם, וכאשר האויב יסתובב בשעת בריחתו, הוא יראה לך את ערפו[77]: (כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ (כמו כן, כדי לעזור לך לכבוש את הארץ) אני אשלח צירעה שתלך לפניכם. הצרעה היא חרק שהיה מטיל ארס והורג את יושבי הארץ. אמנם, הצרעה לא עברה את הירדן, והיא עזרה לבני ישראל בכיבוש ארץ סיחון ועוג שהיא בעבר הירדן המזרחי,[78] וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ הצרעה תגרש מפניך את העמים הבאים: החיוי, הכנעני והחיתי שיושבים בעבר הירדן המזרחי, בארץ סיחון ועוג[79]: (כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת אני (ה') לא אגרש את כל יושבי הארץ מפניך בשנה אחת, ייקח יותר משנה עד שאגרש את כל יושבי הארץ מפניך,[80] פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה (הסיבה שלא אגרש את יושבי הארץ בשנה אחת היא) שמא, אם אגרש את כל יושבי הארץ תוך שנה אחת, הארץ תהיה שוממה, הארץ תהיה ריקה, כיוון שלבני ישראל לא היו מספיק אנשים שנכנסו לארץ כדי למלא את כל הארץ,[81] וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה ושמא, אם הארץ תהיה ריקה, חית הארץ תתרבה יותר מהאנשים שיישבו בארץ, ותהיה בכך סכנה לבני ישראל[82]: (ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בכל פעם אגרש מעט מיושבי הארץ מפניך,[83] עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה (בכל פעם אגרש מעט מיושבי הארץ) עד אשר אתה, עם ישראל, תתרבה,[84] וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ ואז, לאחר שתתרבה והארץ כבר לא תהיה שוממה אם תכבוש את כולה, אתה תוכל לרשת את כל ארץ ישראל[85]: (לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ אני (ה') אשים את תחומי ארצך. ה' אומר לבני ישראל עכשיו מה יהיו גבולות ארצם שיכבושו,[86] מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים (גבולות ארצכם יהיו) מים סוף ועד לים התיכון (שנקרא כאן ים פלשתים),[87] וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר ומהמדבר שבדרום ארץ ישראל ועד לנהר הפרת,[88] כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אני (ה') אמסור בידכם את יושבי הארץ,[89] וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ ואתה תגרש מפניך את יושבי הארץ[90]: (לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית אסור לך לכרות ברית עם יושבי הארץ ולהשאירם חיים, אלא צריך להרוג את כל יושבי הארץ, וכן אסור לך לכרות ברית עם אלוהי יושבי הארץ ולהניח לעבודה הזרה להישאר בארץ, אלא עליך להשמיד את כל העבודה הזרה[91]: (לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ אסור שיושבי הארץ ימשיכו לשבת בארץ לאחר שתכבוש אותה,[92] פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי (הסיבה שאסור ליושבי הארץ להישאר בארץ היא) שמא העמים היושבים בארץ יגרמו לך לחטוא לי,[93] כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם החטא יהיה בכך שאתה תעבוד את האלוהים של יושבי הארץ,[94] כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ ואלוהים אלו יהיו לכם לתקלה (ויגרמו לכם לחטוא)[95]:

 

[1] רש"י. א"ע: אסור להוציא מלבו דבר שווא.

[2] רש"י. ספורנו: אל תחתום על שטר כשאתה הצדיק היחיד החתום עליו.

[3] רשב"ם. רש"י: אסור לחייב דיני נפשות אם יש רק רוב של אדם אחד מבין הדיינים המחייבים. בפירושו עפ"י הפשט כתב שהכוונה היא שאם אדם ראה הרבה אנשים שמרשיעים, אסור לו להצטרף עימהם. א"ע: אם ראית דבר שרבים מעידים עליו, אל תאמר שלא היו כל אלו מעידים על דבר זה לו לא היה בכך אמת. כמו"כ הביא הא"ע את דרשת חז"ל שהלכה כרבים.

[4] רש"י. בהסבר רש"י עפ"י הפשט וספורנו: כאשר חבריך הדיינים ישאל אותך לדעתך, אל תענה להם אוטומטית שראוי ללכת אחרי הרוב. א"ע: המצווה כאן היא על כל אדם מישראל, ובמיוחד על הדיין, לברר את הדין. כך כתב גם רש"י לאחר מכן.

[5] רשב"ם.

[6] אונקלוס. רש"י פירש שתהדר היינו מלשון כבוד והכוונה היא שאדם לא יחשוב לכבד את המסכן בדין, וכן שלא יכבד אותו ע"י שיזכה אותו.

[7] אונקלוס.

[8] רש"י + אונקלוס. א"ע: וחדלת היינו שאינך צריך לעשות את הפריקה ממש, אלא מספיק שאתה מספיק שתתיר את הקשרים של המשא, והמשא ייפול לבד. בפירושו השני כתב הא"ע שהכוונה היא מלשון טעינה, כלומר, שיש לעזור לשונא. רשב"ם כתב שדיבר הכתוב בהווה. ברור לאדם שהוא צריך לעזור לאדם שהוא אינו שונא שלו.

[9] רש"י, ולפירושו עזוב היינו לשון עזרה. כמו"כ כתב רש"י שיש מקרים בהם האדם כן יימנע מלפרוק את החמור, כמו במקרה ומדובר באדם זקן שאינה לפי כבודו. אונקלוס: עליך לעזוב את השנאה שבלבך ולעזור לשונא שלך. גם הכלי יקר כתב שהתורה בכוונה כתבה וחדלת מעזוב לו, כיוון שיש זמנים בהם נמנעים מלעזור, כגון במקרה שהשונא אינו רוצה לסייע בפריקת החמור.

[10] דעת מקרא. בפס' ג' הציווי הוא על הטיה לזכות, וכאן הציווי הוא על הטיה לחובה.

[11] א"ע. רשב"ם: אם הדין נראה בעיני הדיין דין מרומה, שהעדים הם רמאים, עליו להתרחק מאותו הדין. אך אם כבר קיבל את העדים והדין כבר נפסק וכבר אינו יכול לחזור בו, אל לו לחשוש, כיוון שה' יצדיק את הצדיק וירשיע את הרשע. ספורנו: על האדם ליזהר מכל דבר שיכול לסבב שקר, שמא ילמדו ממעשיו לשקר.

[12] רש"י. א"ע: אדם שחייב בדבר אחר, אל תהרוג אותו על מעשה זה שהוא לא חייב עליו מיתה בשביל הדבר שהוא כן חייב מיתה.

[13] רש"י.

[14] רש"י.

[15] אונקלוס. רש"י: הכוונה לעיוורון ממש.

[16] רש"י. א"ע: כתב בשם רס"ג שהפירוש הוא כמו שרש"י כתב שהדברים עצמם הם צודקים וכתב שלא ייתכן לומר כן כיוון שדברי היינו סמיכות, ולכן פירש שהכוונה היא לדברים של צדיקים.

[17] אונקלוס. לכאורה לפי רש"י בפרק כב' פסוק כ' מדובר על איסור לגזול מגר. כמו"כ, כאן הסביר רש"י, שהסיבה שהתורה חזרה הרבה פעמים לאסור דברים הקשורים בגר היא מכיוון שקל לגר לחזור לסורו ולעזוב את היהדות.

[18] רש"י.

[19] אונקלוס.

[20] אונקלוס. הסיבה שהדגשנו שמדובר על שדות תבואה היא מכיוון שבפס' הבא כתוב כן תעשה לכרמך לזיתך, וכדברי רש"י שם.

[21] רש"י.

[22] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שתשמטנה היינו מעבודה גמורה, כמו חרישה וזריעה, ונטשתה מעבודות כמו זיבול וקשקוש. הרמב"ן הקשה על כך, שהרי מהגמרא מוכח שזיבול וקשקוש אסור רק מדרבנן. א"ע: הכוונה היא ששנה זו תהיה שמיטה, ואסור לתבוע חובות.

[23] רשב"ם ורמב"ן. רש"י: מדובר כאן על איסור אכילה לאחר הביעור. א"ע: כאן מדובר על איסור זריעה.

[24] אונקלוס.

[25] אונקלוס. רש"י: מהיקש של אביונים לחיות למדנו שהאביונים אינם חייבים להפריש תרומות ומעשרות על גידולי השדה בשנה השביעית.

[26] רש"י. רשב"ם: גם בשאר השדות יש לנהוג שמיטה, אלא שדרך הכתוב להזכיר תמיד דגן תירוש ויצהר.

[27] אונקלוס.

[28] אונקלוס. רש"י: התורה כאן חידשה שגם בשנת השמיטה יש לשבות, שאדם לא יאמר שהואיל וכל השנה השביעית נחשבת שמיטה, אין צריך לשבות ביום השבת. ספורנו: הציווי לשבות אינו רק ממלאכות גמורות, אלא גם מדברים שהם רק טורח.

[29] אונקלוס. רש"י כתב שיש להתיר להם לתלוש עשבים כדי לאכול ולא למנוע מהם מלאכול על ידי חבישתם בבית. רמב"ן: כוונת הפסוק היא לעבוד בששת הימים ולעשות בהם את כל המלאכה על מנת שכולם יוכלו לשבות ביום השבת.

[30] רש"י. הוכרח לומר שמדובר בגר שעדיין לא מל מכיוון שעל עבד כנעני שמל וטבל, כבר הוזהר בעשרת הדברות, לכן פירש רש"י שגם במילים למען ינוח שורך וחמורך יש למצוא סיבה שהתורה חזרה על הציווי, וכתב כאמור שאסור לחבוש אותם בבית. ספורנו: על ידי שבן אמתך והגר ינוחו בשבת, דבר שלא ניתן לך במצרים, אתה תזכור את יציאת מצרים.

[31] רש"י.

[32] רש"י, ונכתב כאן כדי להוסיף אזהרה על כל מצוות עשה. רשב"ם: הכוונה על כל המצוות שציווה ה' מאז עשרת הדברות. ספורנו: יש להישמר מכל האזהרות שציוויתי אתכם, אך מעבודה זרה אין זה מספיק להישמר שלא לעבוד אותה, אלא אסור אפילו להזכיר שם של ע"ז. רמב"ן: מכל מה שארתי לכם בענייני ע"ז, עליכם להישמר. אוה"ח: אדם לא ימאר שיספיק לו לקיים מצוות מסוימות, ומצוות אחרות לא יקיים, שהרי כך יהיה לו איבר שלא יהיה מוגן, כמו שאנחנו יודעים שרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות ל"ת הם כנגד איבריו וגידיו של האדם.

[33] רש"י. א"ע: האיסור הוא שלא להישבע בשם ע"ז. רמב"ן: האיסור הוא לומר לגוי להישבע בשם הע"ז, ואח"כ כתבה התורה שאסור לע"ז להישמע על פיך בכלל.

[34] רש"י.

[35] אונקלוס ורש"י. אונקלוס: נקראים רגלים כיוון שרוב האנשים היו עולים לירושלים ברגל.

[36] אונקלוס. ספורנו: גם כאן הכוונה היא שפסח ייפול באביב.

[37] אוה"ח.

[38] אמנם א"ע כתב כאן שיש חובה לאכול מצות במשך כל שבעת הימים.

[39] אונקלוס. לגבי ביאור המילה אביב כתב רש"י שני פירושים: שהתבואה מתמלאת בו באיביה או שהוא מלשון אב, מלשון ביכור, שבחודש זה מתחיל התבואה הראשונה לצאת.

[40] אונקלוס.

[41] אונקלוס + רש"י.

[42] רש"י. רמב"ן: הסיבה שכתוב הקציר בה' הידיעה, למרות שהתורה עוד לא ציוותה על החגים, היא מכיוון שהחגים עתה הם פירוט של "שלש רגלים בשנה". לאחר מכן פירש את הדבר על דרך האמת.

[43] א"ע. ספורנו: לאחר שכבר לא תהיה תבואה מהשנה שעברה.

[44] רש"י.

[45] אונקלוס. רש"י: הסיבה שהתורה הוצרכה לצוות על כך כאן היא כיוון שהנושא שהתורה מדברת עליו הוא שנת שמיטה, והתורה הייתה צריכה לומר שגם בשנת השמיטה, חלים שלשת הרגלים, ואינן נעקרים. ספורנו: התורה ציוותה על כך להודות לה' על האביב ועל הקציר ועל האסיף.

[46] רש"י + אונקלוס. ספורנו: האדון בהקשר זה בא לומר שיש לבוא לפני ה' כלפני אדון כדי להודות לו על הקציר ועל האסיף.

[47] רש"י.

[48] רש"י.

[49] רש"י.

[50] רש"י.

[51] רש"י: הסיבה שהתורה חזרה על איסור זה שלש פעמים היא כדי לאסור בישול, הנאה ואכילה. א"ע: התורה הצמידה איסור בשר בחלב לביכורים מכיוון שבזמן הביכורים מתרבים הגדיים. כמו כן רש"י כתב שגדי כולל גם עגל וכבש. אמנם הא"ע חלק על רש"י וכתב שהתורה דיברה בהווה, שהרי דרכם של הגויים היה לבשל דווקא גדי בחלב, היות ושאר הבהמות לא טעימות כשמבשלים אותם עם חלב. כמו"כ הסביר שהטעם לאיסור זה הוא כדי שלא יבשל את הגדי בחלב של אמא שלו היות ויש בכך אכזריות, ואם יבשל בחלב שניקח משה אחר, יש חשש שיתבלבל עם החלב של אם הגדי. ספורנו: טעם האיסור הוא מכיוון שהיו כתות שחשבו שע"י אכילת בשר בחלב הם ירבו את תבואת השדה. רשב"ם: דרך העולם הוא שהעז מולידה שני גדיים, והיו שוחטים אחד מהם, והיה רגילות לבא לידי מצב שהיו מבשלים את גדי בחלב אימו, והקשר לכאן הוא שבחגים היו מקריבים הרבה קרבנות, ולכן יש יותר חשש שיבוא בחד לאכול גדי בחלב אימו. ספורנו: הסיבה שהתורה אסרה גדי בחלב אימו היא מאותה סיבה שאסרה כלאיים, כדי שלא לערבב את הכוחות.

[52] רש"י. רמב"ן הקשה על דברי רש"י, שהרי אנחנו רואים שה' בסוף אמר למשה שהוא לא ישלח מלאך, אלא הוא עצמו יעלה עם בנ"י. (עיין רמב"ן לפרק לג' פסוק יד'). הרמב"ן ענה על כך שאמנם בימיו של משה, הסכים ה' שלא ישלח מלאך עם בנ"י, אך לאחר מותו של משה, שלח ה' את המלאך עם יהושע, והוא שר צבא ה' שאמר ליהושע של נעליך מעל רגליך, שהרי לא מצאנו שם ציווי של המלאך אל יהושע, אלא זהו המלאך ששלח ה' עם משה ומשה ביקש שלא יילך מלאך זה, ולאחר מותו שלח ה' מלאך זה שוב. על דרך האמת פירש הרמב"ן שהכוונה היא למלאך שה' שורה בתוכו, אותו מלאך שחכמים קראו לו מטטרון, ואין זה המלאך שאמור ללוות את בנ"י בכניסתם לארץ במקומו של ה', אלא ה' מתגלה דרך מלאך זה, ולאחר שחטאו ישראל, רצה ה' לסלק מלאך זה. א"ע דחה את הפירושים שאומרים שהמלאך הוא ארון הברית או ספר התורה והכוונה לשמוע בקולו הוא לשמוע לכל מה שבתוכו. רשב"ם: הכוונה היא לשר צבא ה' שהתגלה אל יהושע. אוה"ח: מדובר במלאך שגאל את האבות.

[53] אונקלוס.

[54] אונקלוס + רש"י. רש"י כתב פירוש נוסף על דרך הדרש, שהמקום כבר מוכן, מקום השראת השכינה במקום בית המקדש כבר נוכן, שהרי בית המקדש של מעלה מכוון כלפי מטה.

[55] תרגום יונתן.

[56] אונקלוס. ספורנו: תלכו אחרי המלאך.

[57] רש"י. אונקלוס: אל תסרבו לקבל את המלאך. רשב"ם פירש שתמר הוא מלשון המרה וכנראה שהכוונה האי לא להחליף את המעשים הטובים במעשים רעים.

[58] אונקלוס. רש"י כתב שני טעמים לכך: א. המלאך אינו רגיל לחטוא בעצמו. ב. המלאך רק עושה את שליחותו של ה'. ספורנו: כאשר אדם אחד יחטא, כל העם ייענש, כמו שהיה אצל עכן.

[59] רש"י + אונקלוס. רמב"ן פירש שהכוונה היא שהמלאך לא יסלח לבנ"י בגלל ששם ה' נמצא בקרבו ומידת הדין נמצאת בו. לפי רש"י "כי שמי בקרבו" חוזר לתחילת הפסוק, ואילו לפי הרמב"ן, זוהי סיבה לכך שהמלאך אינו סולח לעם ישראל.

[60] אונקלוס.

[61] אונקלוס. רמב"ן: ההבדל בין ואיבתי לוצררתי, היא שואיבתי היא שגם במידת הרחמים ה' יהיה לאויב לאויבי ישראל, ואילו וצררתי הוא במידת הדין. כלי יקר: הכוונה היא שה' יוריד מישראל את הקליפות שגורמות להם לחטוא.

[62] אונקלוס ורש"י.

[63] רשב"ם + ספורנו.

[64] א"ע: הגרגשי איננו מוזכר כאן כיוון שהוא הקטן שבהם, והתורה לא ראתה צורך בהזכרת הקטן שבין העמים הללו. אמנם רש"י בפרק לד' הסביר שהתורה לא כתבה את הגרגשי מכיוון שהגרגשי עמד והלך לו.

[65] א"ע בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא שאת הגרגשי ה' ישמיד מיד, כיוון שהוא הקטן שבהם, ואילו את שאר העמים הוא ישמיד לאט. אוה"ח: על ידי כניסת בנ"י לא"י, יוכחדו יושבי הארץ, כיוון שהקדושה שבבנ"י שואבת את החלק המחיה עמים אלו.

[66] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שהתורה חוזרת כל כך הרבה פעמים ומזהירה מפני ע"ז היא בגלל חומרתה. הסבר נוסף כתב שכאן הציווי הוא לעקור ע"ז שנמצאת אצל הגויים לגמרי.

[67] רמב"ן בפירושו השני עליה כתב שהיא נראית יותר. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא שאסור ללכת בדרכי האמורי.

[68] רש"י.

[69] רש"י.

[70] אונקלוס. רמב"ן: היו שחשבו שאם הם יעבדו את השמש או הירח הם יזכו בכל הטובות, למרות שהם מאמינים שה' הוא האל, וכאן אמר ה' שרק עבודת ה' תועיל להם ולא עבודת השמש או הירח. כלי יקר: הסיבה שהפסוק פותח בלשון רבים ועובר ללשון יחיד הוא מפני שה' לא יברך את המאכלים של עם ישראל עד שכולם יעבדו אותו, שהרי ישראל ערבים זה לזה.

[71] אונקלוס.

[72] אונקלוס. רשב"ם: מחלות הקשורות במים. ספורנו: מחלות הבאות מחמת האוויר.

[73] רש"י.

[74] א"ע.

[75] א"ע.

[76] רש"י.

[77] רש"י.

[78] רש"י. רמב"ן מסכים לרש"י שמדובר בחרק, אך סובר שפעולת הצרעה הייתה בשתיים: היא הייתה מחשיכה את הארץ כך שיושבי הארץ לא היו יכולים להילחם (לא הייתה רק צרעה אחת והיא הייתה פועלת כמו הארבה במקרה זה), וכן היא הייתה אוכלת את כל היבול של יושבי הארץ. כמו"כ כתב הרמב"ן שהתורה מנתה רק שלש עמים דרך קצרה, אך בהחלט הצרעה סייעה לבנ"י לכבוש את כל העמים כולם, גם את אלו שאינם מוזכרים כאן. א"ע: הצרעה היא מחלה כמו צרעת.

[79] רש"י.

[80] אונקלוס.

[81] רש"י.

[82] רש"י.

[83] אונקלוס.

[84] רש"י.

[85] אונקלוס.

[86] רש"י + אונקלוס.

[87] רשב"ם.

[88] רשב"ם + רש"י.

[89] אונקלוס.

[90] רש"י.

[91] רמב"ן בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שאסור לכרות ברית עם יושבי הארץ כל עוד הם עובדים ע"ז, אך אם יקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, יהיה מותר להשאיר את יושבי הארץ בחיים. כפירוש השני פירש גם אוה"ח.

[92] אונקלוס.

[93] אונקלוס.

[94] רש"י.

[95] רש"י + אונקלוס. רש"י פירש את מילות ה"כי" בפסוק בלשון "אשר" וכך ביארנו בפנים. אמנם הרמב"ן כתב שהפסוק מסורס, וצריך לומר כך: לא ישבו בארצל כי יהיה לך למוקש, פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם, ולפי רמב"ן, מילות ה"כי" הם באמת נתינת טעם. לפי הא"ע, פסוק זה הוא סיומו של ספר הברית שכרת ה' עם ישראל.