שמות פרק כ

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמות פרק כ'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ח' אדר תשע"ח

שמות פרק כ

(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ה' אמר את כל הדברים האלה, הכוונה היא לעשר הדברות,[1] לֵאמֹר כאשר ה' אמר מצוות עשה ענו על כך בני ישראל "הן" וכאשר אמר מצוות לא תעשה, ענו בני ישראל ואמרו "לאו"[2]: (ב) 1) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אני הוא ה' אלוקיך שהוציא אותך מארץ מצרים,[3] מִבֵּית עֲבָדִים הוצאתי אותך מארץ מצרים, שם היית עבד לפרעה ולמצרים,[4] 2) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי אסור שיהיה לך אלוה אחר חוץ ממני[5]: (ג) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל אסור לאדם לפסול לעצמו פסל,[6] וְכָל תְּמוּנָה וכן אסור לאדם לעשות תמונה בכל צורה שהיא,[7] אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל (אסור לאדם לפסול פסל או לעשות תמונה) של דבר כלשהו שנמצא בשמים שנמצאים מעל לארץ, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת (אסור לאדם לפסול פסל או לעשות תמונה) של דבר כלשהו שנמצא בארץ שנמצא מתחת לשמיים,[8] וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ (וכן אסור לאדם לפסול פסל או לעשות תמונה) של דבר כלשהו שנמצא במים שמתחת לארץ[9]: (ד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם אסור להשתחוות לפסל או לכל עבודה זרה אחרת, וְלֹא תָעָבְדֵם וכן אסור לעבוד את הפסלים ואת העבודה זרה על ידי הקרבת קרבנות אליהם או בכל דרך אחרת,[10] כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא שהרי אני ה' אלוקיך ממהר להיפרע ממי שעובד עבודה זרה,[11] פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי אני (ה') זוכר את עוונות האדם, ומטיל את העונש על חטאים אלו גם על בניו (בנים), גם על נכדיו (שלשים) וגם על ניניו (ריבעים), כאשר הבנים ממשיכים לחטוא בחטאי אביהם. כאשר האדם חוטא, הרי שה' יעניש גם את צאצאיו אחריו (עד לדור הרביעי) כל עוד הם עצמם חוטאים[12]: (ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי (בניגוד לחוטאים שה' שומר להם את העוונות עד ארבעה דורות) מי שאוהב את ה' ומקיים את מצוותיו, ה' שומר את שכרו גם לאחר אלף דורות[13]: (ו) 3) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא אסור להישבע בשמו של ה' לשקר,[14] כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא (אסור להישבע בשמו של ה' לשקר) שהרי ה' לא יזכה את מי שנשבע בשמו לשקר[15]: (ז) 4) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת תזכור תמיד את יום השבת,[16] לְקַדְּשׁוֹ כדי שתוכל לקדש את יום השבת. למשל: אם מזדמן לך חפץ יפה או מאכל טעים, תשמור אותו ליום השבת, ובכך תקדש את יום השבת[17]: (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד במשך ששת ימי השבוע, אתה יכול לעבוד בשדה,[18] וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וכן בששת ימי השבוע, מותר לך לעשות את כל מלאכתך שנדרשת לצורך הנאת גופך (כמו הכנת אוכל)[19]: (ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ (בניגוד לששת ימי השבוע בהם אתה יכול לעבוד ולעשות את כל מלאכתך) היום השביעי של השבוע, יהיה יום שבת לפני ה' אלוקיך,[20] לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה ביום השבת, אסור לך לעשות כל מלאכה,[21] אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ גם אתה חייב בשביתה ביום השבת, וגם בניך ובנותיך חייבים לשבות ביום השבת, ומוטל על האב לדאוג שבניו הקטנים לא יחללו שבת,[22] עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ גם העבד והאמה שלך חייבים בשביתה, ועליך מוטל לדאוג לכך שהעבד והאמה שלך לא יעשו מלאכה ביום השבת (מדובר על עבד שמל וטבל, וממילא חייב בכל המצוות שהאישה חייבת בהן),[23] וּבְהֶמְתֶּךָ גם הבהמה שלך חייבת לשבות בשבת. אדם חייב לוודא שגם הבהמות שלו אינן עושות מלאכה, אפילו אצל נכרי, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וכן גרי הצדק שבערים שלך חייבים לשבות ביום השבת[24]: (י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם (הסיבה שעליך לשבות ביום השבת היא) כיוון שבמשך שישה ימים, ה' ברא את השמים, את הארץ, את הים ואת כל מה שנמצא במקומות אלו (בשמים, בארץ ובים),[25] וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וכביכול ה' הכריח את עצמו לשבות ביום השביעי, כדי ללמד אותנו שאנחנו צריכים לשבות ביום זה,[26] עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת ובגלל שה' בירך את יום השבת, על ידי שהכין את כל צרכי העולם עד יום השבת,[27] וַיְקַדְּשֵׁהוּ (בגלל שה' בירך את יום השבת) ה' קידש את יום השבת למנוחה[28]: (יא) 5) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ עליך לכבד את אביך ואת אמך,[29] לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (עליך לכבד את אביך ואת אמך) כדי שתאריך ימים על האדמה שה' נותן לך, על ארץ ישראל. אם תכבד את אביך ואת אמך, תזכה לאריכות ימים בארץ ישראל, ואם חלילה לא תכבד אותם, יהיו לך חיים קצרים בארץ ישראל[30]: (יב) 6) לֹא תִּרְצָח אסור להרוג אדם אחר,[31] 7) לֹא תִּנְאָף אסור להתחתן עם אשת איש,[32] 8) לֹא תִּגְנֹב אסור לגנוב נפשות, אסור לחטוף אדם אחר,[33] 9) לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר אסור לך להעיד על חברך עדות שקר[34]: (יג) 10) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ אסור לרצות שיהיה לך את הבית ששייך עכשיו לחבר שלך, גם אם אתה משלם לו עבור הבית,[35] לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וכן אסור לרצות להתחתן עם אשתו של אחר, או לקנות את עבדו או שפחתו, או את שורו או חמורו, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ וכן אסור לרצות כל דבר שיש לחבר, אפילו אם תשלם לו ממון על כך: (יד) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת העם כולו ראה בדרך נס את הקולות שיצאו מפי ה',[36] וְאֶת הַלַּפִּידִם וכן ראו בני ישראל את הלפידים שהיו על הר סיני, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וכן ראו בני ישראל בדרך נס  את קול השופר שהיה על הר סיני, וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וכן ראו בני ישראל את הר סיני מתמלא בעשן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ כאשר בני ישראל ראו את ארבעת הדברים הללו (קולות הגבורה, הלפידים, קול השופר והעשן) בני ישראל הזדעזעו,[37] וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק בני ישראל נעמדו במקום רחוק מהר סיני[38]: (טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה בני ישראל אמרו אל משה לפני מתן תורה,[39] דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ משה! תדבר איתנו אתה במקום שה' ידבר איתנו,[40] וְנִשְׁמָעָה ואנחנו נקבל את מה שתאמר לנו,[41] וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים אך איננו רוצים שה' ידבר איתנו,[42] פֶּן נָמוּת כיוון שאנחנו חוששים, שמא אנחנו נמות, (אם ה' ידבר איתנו)[43]: (טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם משה ענה לבני ישראל, אַל תִּירָאוּ אל תפחדו,[44] כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים הסיבה שה' דיבר איתכם כך במעמד הר סיני היא כדי לגדל אתכם בעיני העמים. על ידי שה' התגלה אליכם במעמד הר סיני, תצא גדולתכם בכל העולם,[45] וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם וכן, סיבה נוספת שה' התגלה אליכם בהר סיני היא כדי שיראת ה' תהיה על פניכם. על ידי ראיית כל ההתגלות של ה', תהיה לכם יראה מה', ותדעו שאין עוד אלוה מלבדו,[46] לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ וכך, על ידי שתיראו מה', אתם לא תחטאו[47]: (יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק עם ישראל נעמד בריחוק מהר סיני,[48] וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים משה עצמו ניגש אל הערפל שהיה על הר סיני ששם התגלה כבודו של ה'[49]: (יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר אל משה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בלשון הזו תאמר לבני ישראל,[50] אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם אתם ראיתם בעצמכם, שבשעת מעמד הר סיני, אני דיברתי איתכם מהשמים[51]: (יט) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אל תעשו לכם פסלים שיהיו לכם לאלהים איתי,[52] אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אל תעשו לכם אלוהים שעשויים מכסף ואלוהים שעשויים מזהב (כדי שיהיו לכם לאלוהים איתי)[53]: (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי תבנה לשמי מזבח שתמלא את החלל שבין הדפנות החלולות שלו באדמה. המזבח היה עשוי מדפנות שהיה ביניהם חלל, ובשעת חנייה, היו בני ישראל ממלאים את החלל באדמה,[54] וְזָבַחְתָּ עָלָיו תשחט ליד מזבח זה,[55] אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ את קרבנות העולה והשלמים שלך, אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ (תשחט ליד המזבח את קרבנות העולה והשלמים שלך) שבאים מצאן ובקר,[56] בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי בכל מקום שאני אתן לכם רשות להזכיר את השם המפורש שלי,[57] אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ שם אני אשרה את שכינתי ואבוא אליך כדי לברך אותך[58]: (כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי כאשר תבנה לי מזבח שיהיה עשוי מאבנים (בפרשת כי תבא, ה' ציווה את בני ישראל לבנות לו מזבח אבנים בארץ ישראל),[59] לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית לא תבנה את המזבח בצורה של גזית. הכוונה היא שאסור לבנות את המזבח על ידי שתסתת את האבנים עם כלי מתכת,[60] כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ (הסיבה שאסור לך להשתמש בכלי מתכת כדי לכתת את האבנים היא) שמא, אם יותר לך להשתמש בכלי מתכת כדי לסתת את האבנים, אתה תשתמש בחרב שלך כדי לסתת את האבנים,[61] וַתְּחַלְלֶהָ ואם תסתת את האבן על ידי החרב שלך, אתה תחלל בכך את האבן, כיוון שהמזבח נברא כדי להאריך את ימיו של האדם, ואילו החרב מקצרת את ימיו של האדם, ואין ראוי להשתמש בחרב המקצרת את חייו של האדם, בכדי לבנות איתה את המזבח המאריך את חיי האדם[62]: (כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אסור לך לעלות למזבח שלי על ידי מדרגות. יש לעשות כבש (מעין רמפה) כדי לעלות למזבח,[63] אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו (הסיבה שאסור לעשות מדרגות כדי לעלות על המזבח היא) כדי שהערווה שלך לא תתגלה בשעה שאתה עולה למזבח. אם כדי לעלות למזבח, היה הכהן עולה במדרגות, היה עליו לעשות צעדים גדולים יותר, שבמהלכם, ערוותו הייתה מתגלית (למרות שיש לו מכנסיים, יש בכך משום ביזיון)[64]:

 

[1] רש"י: הסיבה ששם ה' כתוב בשם אלוקים היא מכיוון שה' אמר שהוא דיין להיפרע ממי שלא מקיים את עשרת הדברות. ישנם פרשיות בתורה, שמי שאינו מקיים אותם, אינו נענש על כך, אלא רק אינו מקבל שכר, אך מי שאינו מקיים את עשרת הדברות, נענש. כמו"כ כתב רש"י שה' אמר בבת אחת את כל עשרת הדברות, מה שאדם אינו יכול לעשות, ולאחר מכן חזר ואמר כל דיבור בנפרד. א"ע כתב שה' אמר את כל עשרת הדברות. רמב"ן (פס' ז') כתב שבאמת ה' אמר את כל עשרת הדברות, אך בנ"י הבינו רק את שתי הדברות הראשונות. אוה"ח: עשרת הדברות ניתנו גם במידת הדין "וידבר אלוקים" וגם במידת הרחמים "אנכי ה'". כמו כן כתב שכאשר כתוב "אלוקים", מתכוון לומר שה' דיבר בגבורה מיוחדת המיוחסת לשם אלוקים, והגבורה המיוחדת כאן היא שה' אמר את כל עשרת הדברות בבת אחת. כאשר ה' אמר לעם שיראל את עשרת הדברות, בנ"י היו יכולים לשמוע רק את שתי הדברות הראשונות, ולאחר שבנ"י הבינו את שתי הדברות הללו, פרחה נשמתם. לאחר שחזרו ישראל בטל חיים, השלים המלאך את הדברות שלא הבינו בדיבורו של ה', ומה שאמרו חז"ל שמשה אמרן, היינו שמשה סייע ביד המלאך. לפיכך מובן גם מדוע שתי הדברות הראשונות נאמרו כאשר שם ה' הוא המדבר, ואילו בשאר הדברות שמו של ה' הוא נסתר. בפירוש נוסף הסביר שבדברות אלו קנו ישראל לעצמם מעלה עליונה המיוחסת לשם אלוקים. בפירוש נוסף הסביר שבדיבור "אנכי ה' אלוקיך", ה' ייחד את שמו על כל אדם מישראל, ודבר זה גרם לפריחת נשמתם. בהסבר "את כל הדברים האלה" כתב אוה"ח שה' רצה להדגיש שעל ישראל לקבל את כל מצוות התורה, ולא להשמיט מצווה אחת מתוך התורה כולה. כלי יקר: אמריה אחת הייתה בלשון קשה, ולכן נאמר שם אלוקים, ואמירה אחת הייתה בלשון רכה, ולכן נאמר "לאמר".

 

סיכום הקדמת הא"ע לעשרת הדברות:

  • יש הסוברים שרק שתי הדברות הראשונות נאמרו ע"י ה' ונוכחתם היא מכך ששתי הדברות הראשונות נאמרו בלשון נוכח "אנכי ה'" ואילו בשאר הדברות שמו של ה' נאמר בלשון נסתר.
  • יש הסוברים שאנכי ה' אלוקיך אינו אחד מהדברות, שהרי אין כאן שום מצווה, לא מצוות עשה ולא מצוות לא תעשה.
  • חז"ל: זכור ושמור נאמרו בדיבור אחד. דיבור זה ייתכן רק ע"י נס, ולמה לא כתוב גם בפרשת יתרו וגם בפרשת ואתחנן את שתיהם: זכור ושמור.
  • מדוע התורה לא כתבה בכלל שזכור ושמור נאמרו בדיבור אחד?
  • מבחינה טכנית, אדם שומע את האות ז' לפני שהוא שומע את האות ש' (כאשר שניהם יוצאים באותו הזמן) ואם כך, גם אם זכור ושמור נאמרו באותו זמן, היו בנ"י צריכים לשמוע את זכור לפני שמור.
  • הטעמים (פירוש הדברים) הם הנשמות והמילים הם כגוף לנשמה. אין זה משנה שיש קצת שוני, כל עוד המהות נשארת.
  • ה' אמר את כל עשרת הדברות, וגם משה אמר את כל עשרת הדברות.
  • הסיבה למעבר ללשון נסתר בשמו של ה' לאחר שתי הדברות הראשונות היא מכיוון שלאחר קבלת מלכותו של ה', אפשר לעבור ללשון נסתר.
  • עשרת הדברות מתחילות ממילת אנוכי. אותם הסוברים שאנכי איננו מעשרת הדברות טועים משתי סיבות. הראשונה: כיוון שגם לא יהיה לך הוא אותו משמעות של אנכי, ואם אנכי איננו חלק מעשרת הדברות, גם לא יהיה לך לא יהיה חלק מעשרת הדברות, והרי כולם סוברים שלא יהיה לך הוא חלק מעשרת הדברות. השנייה: אין דברה נוספת שניתן לפרקה לשתי דברות (ומוכיח זאת).
  • זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו הכוונה היא שלשניהם יש אותה משמעות. אמנם קשה לי על הסבר זה של הא"ע, שהרי כבר נאמר שאדם אינו יכול לומר את שניהם באותו זמן, ולפי הא"ע הסובר שהכוונה היא שלשניהם יש אותה משמעות, הרי אדם יכול לומר את שתי המשמעויות.
  • הא"ע מונה את כל השינויים בין עשרת הדברות שבפרשת יתרו לעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן ומנסה להסביר אותם. הרמב"ן (בפס' ח') חולק על הסברו של הא"ע לגבי זכור ושמור, שהרי השינוי כאן הוא משמעותי. בספר שמות שכתוב זכור זוהי מצוות עשה, ואילו בספר דברים, שם כתוב שמור, זוהי מצוות לא תעשה, עד שלמדו מכאן חז"ל שגם נשים חייבות בקידוש, בגלל שכל מי שישנו בזכור נמצא בכלל שמור. (על השינויים האחרים שאין הבדל בין שני הלוחות, הסכים הרמב"ן עם הא"ע) כמו כן כתב שייתכן שבלוחות היה כתוב זכור, ומשה פירש שזכור כוללת בתוכו גם מצוות לא תעשה של שמור. הכלי יקר (פס' ח') כתב שגם יציאת מצרים היא כדי שהעולם יאמין בחידוש העולם על ידי המכות, וכל ניתן להסביר את ההבדל הרביעי בטבלה. אמנם, בסוף דבריו, כתב הכלי יקר הסבר אחר לשינויים בין עשרת הדברות שבפרשת יתרו לעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן, וכתב שהדברות הראשונות, רצה ה' שלא יהיה בהם תירוץ לאומות העולם שלא לקבל את התורה, ולכן, כל דבר שהיה יכול להוות עילה לאומות העולם שלא לקבל את הלוחות, שונו הדברים בלחות שבפרשת יתרו. לאחר שה' ראה שאומות העולם אינן מקבלות את התורה בכל מקרה, לא הקפיד לשנות גם בפרשת ואתחנן. (נראה מדברי הכלי יקר שרק את עשרת הדברות רצה ה' לתת לגויים, ולא את שאר התורה. לכן לא שייך בהם מצוות פריקה וטעינה).

 

 

יתרו

ואתחנן

ההסבר לפי הא"ע

ההסבר לפי הכלי יקר

1)

זכור

שמור

הכוונה היא אותה הכוונה

לא רצה שהאומות יטענו שאינם יכולים לשבות ממלאכה, כיוון שכתוב שלילה ויום לא ישבותו.

2)

----

תוספת: כאשר צוך ה' אלוקיך

משה חוזר על דברי ה'.

רק בנ"י צוו על כך ולא האומות.

3)

תוספת: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ... על כן בירך ה' את יום השבת"

"וזכרת כי עבד היית במצרים, כל כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת"

לא ענה על כך בצורה מפורשת. כנראה שסובר שהכוונה בשתי המקומות היא אותה כוונה.

טעם ההוצאה ממצרים שייכת רק בישראל ולא באומות. (ומה שנאמר באנכי ה' אלוקיך אשר הצאתיך מארץ מצרים אינה כדי לומר שרק בעבור יציאת מצרים חייבים בנ"י לקיים את התורה, אלא הכוונה היא שבנ"י חייבים לקבל את התורה בגלל שה' הוציא אותם ממצרים.

4)

"למען יאריכו ימיך" (במצוות כיבוד אב ואם)

תוספת: "למען ייטב לך", "כאשר צווך ה' אלוקיך"

משה חוזר על דברי ה' ואומר שבנוסך להארכת הימים, יש סיבה לוגית לקיום המצווה, והיא כדי שיהיה לך טוב.

למען ייטב לך הוא לעוה"ב, ואומות העולם לא היו מאמינים בעוה"ב. אך ישראל הם מאמינים בני מאמינים.

5)

לא תרצח, לא תנאף

לא תרצח ו לא תנאף

משה שומר על אותה כוונה

ישנם דינים שנלמדים מתוספת הו' שרק ישראל יכולים לעמוד בהם (כמו איסור זרע לבטלה).

6)

עד שקר

עד שווא

אין הבדל במשמעות

שווא הוא מדריגה גבוהה יותר, שלא יאמר אפילו דבר שאינו שקר, אלא שהוא שטויות.

7)

לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך

ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך

אצלנו הכתוב אחז דרך ארץ, כך מנהגו של עולם שקודם קונה בית ורק אח"כ מתחתן, ואילו בדברים אמר דרך רצון הבחורים שהוא להתחתן לפני שיש להם בית.

להתאוות היא מידה גבוהה יותר שרק ישראל שהיו במצרים ולמדו מהי הסתפקות במועט יכולים לקיים, לעומת לא תחמוד שעובר עליה רק כאשר לוקח את החפץ בפועל

8)

-----------

תוספת: "שדהו"

אין הבדל במשמעות

 

9)

עבדו, אמתו, שורו וחמורו

שורו וחמורו עבדו ואמתו

אין הבדל במשמעות

כדי ללמוד את מצוות פריקה וטעינה שאינה שייכת בגויים.

10)

וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר

את כל הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם

כיוון שמשה עירב בדברים אלו גם מדבריו, לא ניתן לכתוב ממש שה' דיבר את כל הדברים האלו.

 

 לגבי השכר שנאמר בחלק מהדברות והעונש שנאמר גם כן רק בחלק להדברות, כתבו המפרשים שבחמשת האחרונים לא צריך שכר, כיוון שהשכר הוא עצם זה שאדם יכול לחיות בצורה רגילה, בלא חשש של רצח או חטיפה. הרמב"ן (פס' יג') מוסיף שבאנכי אמר הכתוב ועושה חסד, ואילו בלא יהיה ה' העניש, כיוון שעל מצוות עשה יש שכר ועל מצוות לא תעשה יש עונש. כמו כן כתב הרמב"ן שחמש מצוות היו על הלוח הראשון והוא כנגד תורה שבכתב, ואילו על הלוח השני היו גם כן חמש דברות שהם כנגד תורה שבעל פה.

[2] רש"י.

[3] אונקלוס. רש"י: היציאה ממצרים הייתה כדי שתהיו משועבדים לי. עפ"י המדרש כתב שעל הים התגלה ה' כגיבור ואילו כאן התגלה ה' כזקן מלא רחמים, היה צריך ה' לומר שהוא אותו ה' שהוציא אותם מארץ מצרים, כדי שלא יחשבו בנ"י שחלילה יש כאן שתי רשויות. בפירוש שלישי כתב שבנ"י שמעו קולות מארבע רוחות, ולכן אמר להם ה' שלא יחשבו שיש כאן חלילה מספר רשויות. כמו"כ הסביר רש"י שהסיבה שכתוב כאן "אלוקיך" בלשון יחיד היא מכיוון שה' רצה לתת למשה פתחון פה בחטא העגל כדי שיוכל לומר שה' אמר רק לו אנכי ה' אלוקיך, וממילא בנ"י לא חטאו כלל. א"ע: המצווה כאן היא יסוד לכל המצוות, והיא שהאדם יאמין בה', ושתהיה אמונתו ללא ספק. ספורנו: ה' אמר שהוא היחיד שנותן מציאות לכל מה שנמצא בעולם. רמב"ן: על ידי שה' הוציא אותנו ממצרים, מתגלה שהוא האל שיש לעבוד אותו. כמו כן כתב שיש כאן מצוות עשה. כמו כן הסביר את הסיבה שכתוב כאן בלשון יחיד והיא כדי שכל אדם מישראל יידע שה' מעניש כל פרט מישראל שעובר על עשרת הדברות, ואין היחיד ניצל על ידי הרוב. אוה"ח: כאשר ה' אמר אנכי ה' אלוקיך, הייתה יציאת הנפש של כל אחד מישראל, והנפש הכירה את בוראה, ולכן נאמר הדבר בלשון יחיד: "אנכי ה' אלוקיך". כמו כן כתב אוה"ח שיש כאן סיבה לכך ה' הוציא את בנ"י ממצרים: בגלל שאני הוא ה' אלוקיך, הייתי צריך להוציא אותך ממצרים. בפירוש נוסף הסביר אוה"ח שה' מתכוון לומר, שהוא אלוקי ישראל, בין בזמן שמייסר את ישראל ובין בזמן שמתחסד איתם. כמו כן כתב שגם כאשר ה' מייסר את עם ישראל, על ישראל לברך על כך בשמחה. כלי יקר: יש שתי סיבות לכך שה' אמר את שם ה' בשתי הדברות הראשונות בלשון נוכח: א. מכיוון שללא קבלת מלכותו של ה', אין שום משמעות לציווי על שאר המצוות. רק לאחר שאדם מקבל על עצמו את מלכותו של ה', הוא יכול לקיים את המצוות. ב. מכיוון ששאר המצוות אינן תלויות בזמן או מקום, ואילו שתי מצוות אלו מתקיימות ר בזמן שישראל יושבים על אדמתם, וה' מדבר איתם ואינו מסתיר את פניו מהם.

[4] רש"י. רמב"ן: ההוצאה מבית עבדים של מצרים, היא המחייבת את בנ"י לשמור את מצוות ה'. ומצווה זו נקראת קבלת מלכות שמים. אוה"ח: ה' כפל את הדברים כדי לומר, שלא רק שהיו ישראל משועבדים במצרים, אלא שהיו בתוך הטומאה. בפירוש נוסף הסביר שה' ברר את ישראל מטומאתם, ולאחר מכן ווידא שלא ישעבדו יותר בישראל. בפירוש נוסף הסביר שהכוונה היא שעד שלא קראו ישראל בשמו של ה', ה' לא התרצה בקריאת שמו ע"י המלאכים, וכנגד זה, ה' הוציא את בנ"י ממצרים בדרך שאף אחד לא יוכל לערער על יציאתם, שהרי פרעה עצמו גירש את ישראל ממצרים, וכך מכירים כולם את צדקת יציאתם של בנ"י ממצרים. בפירוש נוסף כתב שבית עבדים היא מכוונת כנגד הגאולה העתידה. כמו שה' הוציא את עם ישראל ממצרים, כך עתיד ה' לגאול את בנ"י. בפירוש נוסף הסביר שאם אדם היה שואל את ה' מדוע הוא הוציא את בנ"י ממצרים, ולא מינה אותם למושלים בארץ מצרים, שלכאורה היה בדבר משום נס גדול יותר, עונה ה' שהסיבה לכך היא שמצרים היא בית עבדים, ושם נמצאים תחת שלטון המלאכים ולא תחת שלטונו הישיר של ה'.

[5] אונקלוס. רש"י: הסיבה שנאמר "לא יהיה" היא כדי לומר שגם אם יש לו כבר, צריך להשמיד אותו. הרמב"ן הקשה על רש"י: מדוע שהתורה תקדים את איסור קיום ע"ז שהיא רק באזהרה, לאיסורים של עבודה זרה ממש שהם באיסור כרת ומיתת בי"ד, ולכן כתב שקיום ע"ז היא דעת יחיד במכילתא, אך לפי רוב הדעות, פירוש הפסוק הוא שאסור שאדם יקבל על עצמו אחד מהמלאכים או הכוכבים בתור אלוה. בפירוש אלהים אחרים, כתב רש"י שני פירושים: א. אלהים אלו אינם אלהים, אלא אחרים עשו אותם אלהים עליהם. ב. אלהים אלו הם אחרים לעובדיהם, שאינם שומעים לתפילות עובדיהם. בפירוש המילה על פני כתב שכל זמן שה' קיים ובכל מקום שה' קיים, אסור שלאדם יהיה אל אחר, כאשר, כמובן שה' נמצא בכל מקום ובכל זמן. א"ע: ה' קרא לע"ז אלהים, כנגד מחשבת העובדים שלהם, וכן כתב הרמב"ן, שכאשר מדברת התורה על קבלת האלוה, היא כותבת אחר, כיוון שלפי מחשבת האדם מדובר על אלוה אחר, אך כאשר התורה מדברת על עשייה, אין התורה משתמשת בתיאור אחר, שהרי ברור שאין שום אלוה חוץ מהי"ת. אוה"ח כתב שכאשר גוי מקבל על עצמו אלוה, אין שום כח לאלוה זה, אך כאשר אדם מישראל מקבל על עצמו אלוה, הרי שהוא נותן כח גדול באלוה בבחינת הרע. כמו כן כתב הא"ע שמצווה זו אינה רק איסור לקיים פסל, אלא יש כאן גם איסור על מחשבת הלב. אסור לאדם לחשוב שיש אלוה חוץ מה'. רמב"ן: ביאור על פני היא שה' מסתכל בכל דבר של הע"ז, ולכן אסור לעשות ע"ז. כמו כן פירש הרמב"ן על פניי שהוא סוד של התגלות הפנים. אוה"ח: לא יהי לך הכוונה היא שבאמצעות העובד, נוצרת כאן מציאות חדשה. כמו כן כתב שכאשר אדם עושה אלוה חוץ מה', הרי שאלוה זה הוא השופט את האדם. כמו כ הסביר אוה"ח שברגע שאדם עושה לעצמו אלוה אחד, הוא עושה עוד ועוד אלוהים, ולכן התחילה התורה פסוק זה בלשון יחיד וסיימה בלשון רבים. בהסבר על פניי כתב אוה"ח שהוא כנגד אלו הטוענים שהם עובדים את הע"ז בתור אמצעי לעבודת ה', לכך אמר להם ה' שכל העולם הוא כנגדו, ולא צריך לעבוד ע"ז כדי להתחבר את ה'. עיני ה' משוטטות בכל הארץ, ואין צורך לאמצעי כדי לעבוד אותו. הסבר נוסף שכתב הוא שלכאורה ה' לא אמור לכעוס אם עובדים את הירח או השמש, שהרי ה' ברא את השמש ואת הירח, ואם עובדים אותו, הרי שלכאורה מגדילים את רוממותו של ה'. לכן אמר ה' שהוא כועס בשעה שעובדים את הע"ז, כיוון שהם יוצרים אלוה שאינו אל אמיתי. הסבר נוסף שכתב הוא שיש כאן סיבה, אל תעשו לכם אלוה אחר, כיוון שהעונג הכי גדול הוא לראות את ה', וכאשר עובדים אלוה אחר, אין זוכים לראות את זיו שכינתו של ה'.

[6] רש"י. ספורנו: האיסור בעשיית הפסל הוא גם במקרה ואין הכוונה לעבוד את הפסל עצמו. אוה"ח: הסיבה שהתורה הייתה צריכה לומר שאסור לעשות פסל, לאחר שאמרה שלא יהיה לך אלהים אחרים על פניי, שזה לכאורה כולל את מחשבת הלב, וקל וחומר שהיה אסור לעשות פסל היא מכיוון שיכול להיות שהאדם יידע ויאמין שה' הוא הבורא, אלא שיחשוב שמפני כבודו של ה', אין ראוי לפנות אל ה' בבקשת צרכינו, ולכן יש לפנות לאחד ממשמשיו. כמו"כ הסביר את לשון התורה "לא תעשה לך פסל", שהכוונה היא שהאדם עושה את עצמו לפסל על ידי שהוא עובד ע"ז.

[7] א"ע.

[8] א"ע.

[9] א"ע.

[10] א"ע.

[11] רש"י. א"ע: אל היינו תקיף, והכוונה היא שה' יכול להתנקם בכל רגע במי שעובד ע"ז. ספורנו: ראוי לקנא על כבודי כאשר אדם עובד מישהו אחר שאינו ראוי כלל לעבוד אותו.

[12] אונקלוס + רש"י. א"ע פירש כמו רש"י והסביר שעד לדור הרביעי, ה' מצפה אולי צאצאיו של החוטא יצאו מוצלחים יותר ממנו והם לא יחטאו, אך כאשר ה' רואה שלאורך 4 דורות הצאצאים כולם חוטאים, הרי שהוא מעניש גם את הצאצאים על חטאי אביהם. רמב"ן הקשה על הסברו של הא"ע. הרי לפי דברי הא"ע, היה ראוי שה' ייפרע על החטא רק בדור הרביעי, ואם כן מהו שכתוב פוקד עוון אבות על בנים. הרמב"ן ענה לשיטתו של הא"ע שהכוונה היא שה' מזכיר גם לדורות השניים והשלישיים את עניין החטא, אך אינו מעניש אותם. כמו כן, לדברי הא"ע, הרי לא ניתן ללמוד מכאן שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, שהרי המידה הכי טובה היא שה' יאריך אפיים גם עד הדור העשירי. לכן פירש הרמב"ן שהכוונה היא שכאשר ה' עדיין לא העניש מספיק את הדור השני של החוטא, הוא מעניש גם את הדור השלישי והרביעי, אך הדור החמישי אינו נענש על חטא אביו שהיה לפני 5 דורות. ספורנו: הסיבה שאני ממתין ארבע דורות עד שאני פורע את החטאים הוא מכיוון שאני ממתין עד שתתמלא סאתם של החוטאים. הרמב"ן מצטט את הרמב"ם שכתב שאין חרון אף ואין לשון קנאה אלא רק בע"ז. הרמב"ן עצמו הביא מקורות ללשון חרון אף גם בדברים שאינם נוגעים לע"ז, אך לגבי קנאה כתב שהוא נכון, ועוד יותר מכך, הקנאה כתובה רק בהקשר של ע"ז ע"י בנ"י. כמו כן כתב הרמב"ן שישנם שלשה סוגים של עובדי ע"ז. הסוג הראשון הוא אלו שעבדו למלאכים, וכנגדם כתוב "לא יהיה לך אלהים אחרים על פניי". הסוג השני הם העובדים למזלות, ומטרתם להגביר את כח המזל שלהם. סוג זה של ע"ז התחיל לאחר דור הפלגה, אז נפוצו כל העמים ולא היו יותר עם אחד, וכל אחד מנסה להגביר את כח המזל שלו. כנגד זה כתבה התורה "אשר בשמים ממעל". הסוג השלישי של עובדי ע"ז הם העובדים לשדים, וכנגד סוג זה של עובדי ע"ז כתבה התורה "אשר במים מתחת לארץ" ולמדו מכאן חז"ל שהכוונה היא לשדים. אוה"ח: הסיבה שה' ממתין מספר דורות עד שפורע מהחוטאים היא מכיוון שאם ה' היה פורע מיד מהחוטאים, לא הייתה בריה יכולה לעמוד בעולם.

[13] רשב"ם, ולפי הסברו, אלפים פירושו אלף דורות. בפירושו השני כתב שגם כאן וגם בספר דברים הכוונה היא לאלפיים דורות. א"ע: הכוונה באלף דור היא שה' תמיד ישמור את החסד לאורך כל הדורות. כמו כן הסביר הא"ע שהכוונה באוהביו הם החסידים (האנשים שמתאמצים לשמור על כל דקדוקי התורה) ושומרי מצוותיו הם במדרגה נמוכה יותר מאותם חסידים, והם הצדיקים. הרמב"ן הסביר את החילוק ביניהם בצורה אחרת: האוהבים הם אלו שמסכנים את נפשם כדי לקיים את מצוות ה', ושומרי מצוותיו הם אלו שאמנם מקיימים את מצוות ה', אך אין להם סכנה בכך שהם מקיימים את המצוות הללו. לכן נקרא אברהם אבינו "אברהם אוהבי". כמו כן הביא הרמב"ן פירוש נוסף שהאוהבים הם אלו שמקיימים את מצוות ה' שלא ע"מ לקבל פרס.

[14] א"ע. אונקלוס: אסור לומר את שמו של ה' לחינם. רש"י: לשוא הראשון הכוונה היא ללא צורך, לעומת לשווא השני שם הכוונה היא לשקר. רמב"ן: לאחר שכתב את דברי חז"ל שפירשו פסוק זה בשבועה בשם ה', כתב על דרך הפשט הכוונה היא שלאדם אסור לומר סתם את שמו של ה', ופלא שלא הזכיר את דברי האונקלוס. אוה"ח פירש בשלשה אופנים: א. האדם היה יכול לחשוב שזהו כבוד של ה' להישבע בשמו, גם אם אין השבועה שבועת אמת, לכן הייתה התורה צריכה להזהיר שלא להישבע לשקר בשמו של ה'. ב. כאשר האדם נשבע בשקר, הוא מוריד מעצמו את עולו של ה', כיוון שה' הוא אמת והשבועה היא שקר. ג. שאדם לא יאמר תמיד שהוא עובד את ה' כאשר איננו באמת עובד ה'.

[15] אונקלוס.

[16] רש"י. רשב"ם: תזכור את יום השבת שלש שת ימי הבראשית, שביו זה שבת ה' מכל מלאכתו. לפי דברי הרשב"ם, זכירה של דבר שייך רק על דבר שעבר. ספורנו: יש לזכור תמיד את יום השבת, כמו שיש תמיד לזכור את מה שעשה לנו עמלק. רמב"ן: יום השבת מהווה לזיכרון של מעשה בראשית. רמב"ן: יש לזכור את יום השבת ולא לערב אותו עם שאר הימים. כמו כן, כתב שדברי רש"י שצריך לשמור מנה יפה לשבת אינה כהלכה, שהרי נפסק שכך נהגו בית שמאי, אך בית הלל לא נהגו כן אלא היו מאמינים שעד שבת ימצאו דבר טוב יותר לאכול. (אמנם החיי אדם כתב שרק בית הלל שהיו גדולים באמונה היו יכולים לנהוג כך, אך אדם רגיל ינהג כשמאי). כמו כן האריך הרמב"ן לבאר שמצוות עשה נעשית ממידת האהבה, ואילו מצוות לא תעשה נעשית מתוך יראה, ולכן עשה דוחה לא תעשה. מצוות השבת שקולה כנגד כל המצוות מכיוון שהשביתה בשבת מורה על חידוש העולם.

[17] רש"י. ספורנו: אדם צריך לסדר את עסקיו באופן שיוכל לשכוח מהם ביום השבת. א"ע: קידוש יום השבת נעשה בכך שאדם אינו עוסק בענייניו, אלא יושב ולומד תורה, ובימים עברו היה מנהג ישראל לגשת אל הנביא בערב שבת. רמב"ן: הקידוש הוא בכל שהמנוחה שלנו נעשית לצורך השבת, ושאנחנו פונים לגמרי מכל עסקינו. זוהי גם הסיבה שהתורה אמרה שיש גם שביתת בהמה, כדי שהאדם לא יחשוב עליה כלל. בשם חז"ל כתב הרמב"ן שהכוונה היא למצוות קידוש שהיא מדאורייתא, אם כי קידוש על היין אינו מדאורייתא.

[18] רמב"ן. אוה"ח: התורה רצתה לומר שאם אדם לא יידע מה הוא יכול לאכול ביום השבת, הרי שהוא יכול לעבוד במשך כל ששת ימי השבוע. בפירושו השני כתב שהכוונה היא כמו רש"י, שבשבת, יהיה הדבר כאילו כל מלאכתך כבר נעשתה.

[19] רמב"ן. רש"י: כשתבוא בשבת, יהיה הדבר כאילו כל מלאכתך עשויה, ואל תחשוב על מלאכתך ביום השבת. ספורנו: יש לעשות את המלאכה המוכרחת להסתפקות, ולא יותר מכך.

[20] אונקלוס. ספורנו: שבת לה' היינו שביום זה לומדים תורה ומתענגים בעבודת ה'.

[21] אונקלוס.

[22] רש"י.

[23] רמב"ן.

[24] אונקלוס. רמב"ן כתב שלפי הפשט מדובר על גרי התושב שגרים בערים, שמנועים מלעשות מלאכה לצורך ישראל. לבסוף הביא את דברי חז"ל שמדובר כאן על גר צדק.

[25] אונקלוס.

[26] רש"י. ספורנו: המנוחה היא שבריאת העולם הסתיימה ביום זה. אוה"ח: מכאן שגם מלאכה שאין בה שום טרחה – אסורה. כמו כן הסביר שכאשר ה' ברא את העולם, נתן לעולם כח להחזיק מעמד שישה ימים, ובכל שבוע יש לחדש את בריאת העולם מחדש, וזהו על ידי השביתה בשבת.

[27] רשב"ם. רש"י: הברכה של השבת בידי ה' היא שה' כפל את המן בלחם משנה ביום שישי לכבוד השבת. ספורנו: ה' בירך את יום השבת בנפש יתירה לעבוד אותו.

[28] רשב"ם. רש"י: קידוש יום השבת היא בכך שלא ירד בכלל מן ביום השבת. ספורנו: ה' בירך את יום השבת בכך שכולו יהיה לה'. רמב"ן: יום השבת מבורך ומקודש בכך שהוא יהיה יום מהודר יותר ובכך שלא נעשה בו מלאכה.

[29] אונקלוס. רמב"ן: התורה סיימה עם הדברות הקשורות ישירות לה', ועברה לדברות הקשורות יותר לבני אדם, אך התחילה עם כיבוד אב ואם, כיוון שההורים הם שותפים בבריאה. כמו כן כתב שהתורה לא כתבה מפורשות את פרטי כיבוד אב ואם, אלא יש ללמוד את הפרטים מהדברות הראשונות העוסקות בכבוד ה'. כמו כן, כתב הרמב"ן שהשכר על מצווה זו היא גם בעוה"ז וגם בעוה"ב.

[30] רש"י. ספורנו: השכר של אריכות ימים היא על כל חמשת הדברות הראשונות, ולא רק על כיבוד אב ואם. אוה"ח: התורה ניסחה את אירכות הימים כאילו שהיא באה לבד, ולא שה' מאריך את הימים. הסיבה לכך היא שיש במצווה זו סגולה להאריך ימים בנוסף לשכר מה'.

[31] אונקלוס. א"ע: הכוונה היא גם לאסור עדות שקל שתגרום למיתתו של אדם, או ללכת רכיל, או לתת לאדם עצה שתגרום לו למות.

[32] רש"י. א"ע: אין הכוונה דווקא לאשת איש, ומונה את דרגות הניאוף.

[33] רש"י, והסיבה שנאלץ לפרש כך היא מכיוון שמדובר על חטא שדינו מיתה. א"ע: בכלל הדבר נכלל גם גנבת ממון וגנבת דעת.

[34] אונקלוס.

[35] א"ע לגבי הרצון והסביר את יכול התורה לצוות על דבר שקשור ברגש, שכמו שאדם בן כפר מבין שאינו יכול להתחתן עם בת המלך, כך אדם צריך להבין שהוא יכול לקבל רק את מה שה' נתן לו, ולא לרצות יותר. העניין שאפילו אם הוא משלם על כך דמים  נפסק בטושו"ע חו"מ סי' שנ"ט.

[36] רש"י. א"ע: כל ההרגשות מגיעים למקום אחד, ולכן מה שאדם שומע, משפיע גם על הראייה. רשב"ם: הראיה היא של הברד והאבנים. ספורנו: בני ישראל התבוננו על עניין הקולות, וראו שהם אינם יכולים לסבול את הקולות הללו. כלי יקר: כל דיבור של ה' היה מתגשם לאחר האמירה, ואת ההתגשמות הזו ראו בני ישראל.

[37] רש"י. א"ע הקשה על כך: לא ייתכן לפרש שוינועו פירושו שהזדעזעו, שהרי לא מוזכר כאן בכלל שבני ישראל עקרו ממקומם, ואם כן, כיצד נעמדו בני ישראל בריחוק מהר סיני. לכן פירש שהכוונה היא שבני ישראל נעקרו ממקומם. ספורנו: בנ"י התבוננו לראות מה הם יכולים לעשות כנגד הקולות הללו, ולאחר מכן הם זזו ונעמדו מרחוק.

[38] רש"י, וכתב שהכוונה היא שנעמדו במרחק של שתים עשרה מיל, ומלאכי השרת היו באים ומחזירים אותם חזרה למקומם.

[39] רמב"ן. לדבריו, סדר הדברים הוא כך: בנ"י שמעו את הקולות, ופחדו לצאת מהמחנה שלהם, עד שמשה עודדם לצאת (כנאמר בפרק יט'). כאשר בנ"י הגיעו אל הר סיני וראו את כל הקולות, הם נבהלו שוב ועברו אחורה, עד שמשה חזקם. אמנם, לאחר מעמד מתן תורה, חזרו בני ישראל על בקשתם (המצויינת בספר דברים) שמעתה ואילך, רק משה ידבר איתם ולא בנ"י. יוצא אם כן לפי דברי הרמב"ן ששל פעמים פחדו בנ"י לשמוע את דברי ה', פעמיים לפני מתן תורה, ופעם לאחריו. הפעם שלאחר מכן מצויין בספר דברים. אמנם הרשב"ם וא"ע כתבו שדברי העם כאן אל משה (לפי הא"ע הכוונה היא לדברי הזקנים) נאמרו לאחר עשרת הדברות, ואם כן, יש לומר שהיו פעמיים שבנ"י פחדו לשמוע את דבר ה': פעם אחת לפני מתן תורה, שם משה הוציאם מהאוהלים (המוזכר כאמור בפרק יט') ופעם נוספת לאחר מתן תורה, המופיע בפסוק שלנו, ומופיע שוב בספר דברים. הרשב"ם כותב שבאמת לו לא היו בנ"י ניגשים אל משה, היה ה' אומר לבנ"י את כל המצוות ישירות, ולא דרך משה. כלי יקר: בהתחלה בני ישראל אמרו שמספיק לראות את עשרת הדברות (וניתן לראות ממקום שלא ניתן לשמוע) ולאחר מכן התחרטו ואמרו שגם ישמעו, והתקדמו לכיוון הר סיני.

[40] אונקלוס.

[41] אונקלוס. אוה"ח: בנ"י אמרו למשה שאם החשש הוא שכאשר בנ"י ישמעו את המצוות ממשה, לא תהיה להם מחויבות לקבל את המצוות, הרי שהם מתחייבים עכשיו לקבל את המצוות, גם אם הם שומעים את המצוות מפיו של משה.

[42] אונקלוס. אמנם בהסבר דברי האונקלוס שתרגם "ולא יתמלל עמנא מן קדם ה'", בעוד שבכל המקומות האחרים לא הזכיר אונקלוס את קדם ה', אלא ממש את דיבורו של ה', נחלקו רמב"ם ורמב"ן. רמב"ם סובר שאונקלוס רצה להדגיש שגם בשתי הדברות הראשונות ששמעו בני ישראל מאת ה', שמיעתו של משה הייתה בדרגה גבוהה יותר משל עם ישראל. רמב"ן הקשה על דברי הרמב"ם ושאל, שלו היה ההסבר כדברי הרמב"ם, היה צריך אונקלוס לתרגם כן במקומות נוספים המדברים על אמירת הדברות על ידי ה'. לכן הסביר הרמב"ן שהכוונה היא שבכל מקום משמע לאונקלוס שבנ"י שמעו את קולו של ה' מתוך האש או מתוך כל מחיצה אחרת שעמעמה את האור האלוקי. אולם כאן אין מוזכר כלל מחיצה כזו, ולכן היה צריך אונקלוס לפרש שהכוונה היא לאמירה שהייתה לפני ה'.

[43] אונקלוס.

[44] אונקלוס. אוה"ח: משה אמר לבני ישראל שאינם צריכים לחשוש, שהרי ה' כבר עשה את מחשבתו להפריש את בני ישראל ולהפסיק את זוהמתם.

[45] רש"י, ולפירושו, פירוש נסות הוא כדי להרים. רשב"ם: הכוונה היא כדי להוכיח את עם ישראל, ולכאורה פירוש הדברים הוא שעל ידי שמיעת הדברות מפיו של ה', לבני ישראל אין שום אפשרות לחטוא. א"ע: הכוונה היא כדי לנסות אם עם ישראל עדיין יאמינו בה'. ספורנו: המטרה הייתה כדי להרגיל את עם ישראל אל הנבואה. רמב"ן: כדי להרגיל אתכם באמונתו, וניסה היינו מלשון רגילות. הרמב"ם: הכוונה היא כדי שה' בעתיד יוכל לנסות אתכם. בעתיד, כאשר ה' ישלח אליכם נביא שקר שיסתור את דברי הנבואה של משה, אתם תוכלו לעמוד בניסיון זה. בסוף דבריו כתב הרמב"ן שפירוש הדבר הוא שה' רצה לנסות את עם ישראל על ידי שיראה אם בני ישראל יגמלו לו טובה על כך שהתגלה אליהם בהר סיני. אוה"ח: כדי שלא תהיה לבנ"י טענה מדוע לא כל העם מתנבאים, ניסה ה' לנבא את עם ישראל, אך בנ"י ראו בעצמם שאינם יכולים להיות נביאים.

בהסבר בא האלוקים הסביר הספורנו שהכוונה היא לפמליא של מעלה שיצאה לקראת ישראל.

[46] רש"י.

[47] רש"י.

[48] אונקלוס. א"ע: הטעם שהתורה חוזרת על כך היא כדי להעמיד את הניגודיות בין משה שניגש פנימה לתוך הענן, לבין בני ישראל שנעמדו ברחוק.

[49] אונקלוס. רש"י: משה ניגש לפנים משלש מחיצות: חשך, ענן וערפל.

[50] רש"י.

[51] רש"י. בהסבר הסתירות כתב רש"י שה' דיבר מהשמים, ובארץ, על הר סיני, הייתה אש גדולה. בפירושו השני כתב שה' הרכין את השמים על הר סיני. א"ע: היה הדבר כאדם שעומד על הר סיני וראשו בשמים.

[52] רמב"ן בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא שבנ"י לא יעשו אלהים שכביכול יעזרו לה'. רש"י: הכוונה היא שלא לעשות דמות השמשים המשמשים לפני ה' בשמים.

[53] כך עפ"י הרמב"ן. רש"י: ה' בא להזהיר שלא לעשות את הכרובים מכסף וכן שלא יוסיף יותר משני כרובים מזהב. רשב"ם: אל תעשו לכם פסלים אפילו כדי להיזכר בה', כיוון שיבואו לטעות בהם. לגבי הכרובים הסביר הרשב"ם שמטרת עשיית הכרובים הייתה כדי שה' יתיישב בביהמ"ק, כדמות הכרובים שנמצאים בכסא הכבוד. אוה"ח: אלהי הכסף פירושו שלא יעבדו אלוה בלב, ואלוהי זהב הכוונה היא שלא יעבדו ע"ז בזביל הנאה בלבד.

[54] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא שהמזבח היה מחובר לאדמה, והיה אסור לבנות את המזבח על גבי עמודים, והא"ע כתב שמלשון הפסוק אין משמע שזוהי כוונת ה'. רשב"ם: גם אם אתה רוצה לבנות מזבח, תבנה את המזבח מאדמה, כדי שלא תצייר עליו ציורים כדרך בוני המזבחות לשם ע"ז. א"ע הקשה על כך, שהרי בכל המשכן ראינו ציורים של כרובים וכדו'. ספורנו: אינכם צריכים לעשות לי היכלות מפוארים, אלא מספיק מזבח מאדמה. כלי יקר: ה' אמר שאינו חפץ במזבח מפואר, אלא במזבח פשוט מאדמה, כפי שראוי למידת ההכנעה. א"ע: הכוונה היא שהמזבח עצמו היה עשוי מאדמה, כאשר כוונתו היא למזבח שעשה משה לאחר מתן תורה, ולא למזבח שהיה במשכן. סיבת עשיית המזבח לפי הא"ע היא לשם הברית שה' הזהיר את בנ"י שלא לעבוד ע"ז. הכלי יקר (בהתחלת פרשת משפטים) מסביר את הצורך בציווי על המזבח כבר עכשיו, בכך שהתורה רצתה להצמיד את הציווי על עשיית המזבח לציווי על מינוי דיינים, כדי ללמוד אחד מהשני.

א"ע כתב מחלוקת שחלק על רס"ג בסדר הפסוקים. רס"ג כתב שהמזבח שעשה משה (שמסופר עליו בפרשת משפטים) נבנה לפני מעמד הר סיני, ודברי העם אל משה בפרשתינו "כל אשר דיבר ה' נעשה" הם אותם הדברים שכתובים גם בפרשת משפטים, שם כתוב שבנ"י אמרו שכל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. לפי רס"ג, פרשת המזבח שבפרשת משפטים חוזרת לזמן לשפני מתן תורה. א"ע חלק עליו וכתב שהמזבח שבפרשת משפטים נבנה לאחר מתן תורה, ודברי בנ"י שבפרשת משפטים נאמרו גם הם לאחר מתן תורה, ואין מדובר באותם דברים הכתובים כאן בפרשת יתרו. לשיטתו, משה עלה אל הר סיני, וה' ציווה אותו את כל המצוות, החל מאיסור עשיית פסל שבפס' כ' ועד לסוף פרשת משפטים, ועל כך אמרו בנ"י כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, ורק אח"כ יכל משה לבנות מזבח.

[55] רש"י.

[56] רש"י.

[57] רש"י. א"ע: בכל מקום שאני אשים את זכר לשמי, שכבוד ה' יתגלה שם, והכוונה היא לאותם מקומות בהם היה המשכן: שילה ונוב, אם תבוא לשם, אני (ה') אברך אותך. רמב"ן: את המזבחות המוזכרות כאן, יש לעשות רק בכל מקום שה' מזכיר את שמו, ולא לעשות אותם במקומות בהם נמצאים השדים וכדו'.

[58] אונקלוס. רש"י: מכאן שרק במקדש מותר להזכיר את שמו של ה' בנשיאת כפי הכהנים.

[59] רש"י. א"ע: פירוש הציווי בפסוקים הללו הוא שעכשיו תבנה מזבח מאדמה, ואם תזכה להיכנס לארץ ישראל, יהיה עליך לבנות מזבח מאבנים. רמב"ן: ה' אמר לבני ישראל שאמנם אינו מסכים שיעשו אלהי כסף ואלהי זהב, אך ה' כן נתן לבנ"י אפשרות לעבודת ה' על ידי בניית מזבח.

[60] רש"י. א"ע: כדי לבנות את המזבח, מותר להשתמש רק באבנים שלמות, כמו שהם נבראו. ספורנו: אינכם צריכים להשתמש באבני גזית כדי לייפות את המזבח.

[61] רש"י. לפי אונקלוס הכוונה היא כאן לפירוט של האיסור, אסור להניף חרב על האבנים. א"ע סובר שהחרב הוא שם לכל סוג של כלי מתכת. גם הרמב"ן פירש שהכוונה היא לכל סוג של מתכת, וכתב שהאבנים נאסרות בנגיעת ברזל (!). בהסבר הטעמים כתב הרמב"ן בתחילה את טעמיהם של רש"י וא"ע, לאחר מכן כתב את טעמו של הרמב"ם שהסביר את טעם הדבר בכך שאדם עשוי לעשות צורה על ידי המתכת, וסיים בטעם שלו, שהחרב עשוי להחריב את העולם, ועשיו שהוא שנוי ה' הוא המשתמש בחרב. עפי"ז הסביר הרמב"ן מדוע בכל המשכן לא היה מתכת, וגם בביהמ"ק הכלי היחיד שהיה עשוי מברזל היה הסכינים. אך הרמב"ן דחה את טעם הא"ע בכך שמותר לסתת את האבנים על ידי השמיר. וכן החמיר שלמה בכל ביהמ"ק שלא להשתמש בברזל, למרות שהאיסור הוא רק על בניית המזבח. הכלי יקר הסביר שהטעם שאסור להשתמש בחרב כדי לסתת את האבנים היא מכיוון שהחרב מסמל את הגאווה.

[62] רש"י. א"ע: טעם האיסור הוא מכיוון שכך יישאר חלק מהאבן שלא נחתך, והוא יבוא לידי נותר. כדי לבנות את המזבח, אסור לבנות את המזבח בצורה שיישארו שאריות אבן.

[63] רש"י.

[64] רש"י, וניתן ללמוד מכאן ק"ו: אם צרך להקפיד כך באבנים דוממות, קל וחומר שצריך להקפיד כן בחברת אנשים. רמב"ן: טעם האיסור הוא פשוט משום שיש בכבש כבוד גדול יותר לה'. כמו כן כתב הרמב"ן שמכאן הוכחה שהמזבח עליו מדובר בפסוקים אלו הוא מזבח שיש במשכן ובמקדש. א"ע כתב שציווי זה כולל את כל המזבחות שבנ"י יבנו לאורך כל ימיהם, גם המזבח שעשה משה.