שמות פרק לא

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמות פרק לא'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ח' אדר תשע"ח

שמות פרק לא

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) רְאֵה התבונן,[1] קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה גידלתי את שמו של בצלאל בנו של אורי בנו של חור משבט יהודה. גידול שמו של בצלאל הוא כדי שיוכל לעשות את כל מלאכת המשכן[2]: (ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים אני מילאתי את בצלאל ברוח מלפני ה', הרוח בה מילא ה' את בצלאל נתנה לבצלאל את החכמות הנדרשות לבניית המשכן,[3] 1) בְּחָכְמָה (מילאתי את בצלאל בחכמה) בכלל חכמה נכללים כל הדברים שאדם למד מאנשים אחרים,[4] 2) וּבִתְבוּנָה (מילאתי את בצלאל בתבונה) בכלל תבונה נכללים כל הדברים שאדם מבין מדברים אחרים שהוא למד,[5] 3) וּבְדַעַת (מילאתי את בצלאל בדעת) דעת היא רוח הקודש,[6] 4) וּבְכָל מְלָאכָה וכן נתתי לבצלאל את היכולת לעסוק בכל מלאכה שהיא[7]: (ד) 5) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת וכן נתן ה' לבצלאל את היכולת לחשוב מחשבות בכל סוגי המתכות: זהב, כסף ונחושת. בדרך כלל האומן יכול לחשוב מחשבות רק בסוג אחד של מתכת, ואילו לבצלאל נתן ה' את היכולת להתעסק בכל סוגי המתכות,[8] לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת (נתתי לבצלאל את היכולת להתעסק בל סוגי המתכות שהם) זהב, כסף ונחושת: (ה) 6) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וכן נתתי לבצלאל את היכולת לעסוק במלאכת סיתות האבנים ולהכניס את האבנים בצורה מדויקת לתוך התושבת שנעשתה לשם כל אבן,[9] 7) וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ וכן נתן ה' לבצלאל את היכולת לעסוק באומנות העץ, 8) לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה וכן נתן ה' לבצלאל את היכולת לעסוק בכל מלאכת אומנות שנצרכה למלאכת המשכן[10]: (ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן אני נתתי לבצלאל את אהליאב בן אחיסמך משבט דן לעוזר,[11] וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וכן נתתי חכמה בלב חכמים נוספים,[12] וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ (בצלאל, אהליאב וחכמי הלב) ייבנו את המשכן וכליו כפי שציוויתי אותך לבנות[13]: (ז) אֵת אֹהֶל מוֹעֵד (בצלאל, אהליאב וחכמי הלב) יעשו את המשכן, וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת (בצלאל, אהליאב וחכמי הלב) יעשו את הארון שנעשה לצורך לוחות העדות,[14] וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו (בצלאל, אהליאב וחכמי הלב) יעשו את הכפורת שהייתה מעל ארון העדות, וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל וכן יעשו בצלאל, אהליאב והחכמים שאיתו את כלי המשכן: הפרוכת, המסך, הקרשים והבריחים[15]: (ח) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וכן יעשו בצלאל, אהליאב והחכמים את השולחן ואת כל כלי השולחן (קערותיו, כפותיו, קשותיו ומנקיותיו), וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וכן יעשו בצלאל, אהליאב וחכמי הלב את המנורה שעשויה מזהב טהור,[16] ואת כל כלי המנורה (מלקחיה ומחתותיה), וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וכן יעשו בצלאל, אהליאב וחכמי הלב את המזבח עליו הקטירו את הקטורת (את המזבח הפנימי): (ט) וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וכן יעשו בצלאל, אהליאב וחכמי הלב את מזבח העולה, המזבח החיצון שהיה עשוי נחושת ועליו הקריבו את הקרבנות, וכן את כלי המזבח (מחתות, יעים ומזרקות), וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ וכן יעשו בצלאל, אהליאב וחכמי הלב את הכיור ואת הבסיס עליו עמד הכיור: (י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וכן יעשו בצלאל, אהליאב וחכמי הלב את הבגדים הארוגים ששימשו לכסות את כלי המשכן בשעת המסעות,[17] וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וכן יעשו בצלאל, אהליאב וחכמי הלב את שמונת בגדי הכהן הגדול, וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן וכן יעשו בצלאל, אהליאב וחכמי הלב את ארבעת בגדי הכהן ההדיוט, שעל ידי לבישתם יכולים הכהנים לשמש בכהונה: (יא) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ בצלאל, אהליאב וחכמי הלב יעשו את שמן המשחה ואת קטורת הסמים שהם לצורך הקדושה שבמשכן,[18] כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ בצלאל, אהליאב וחכמי הלב יעשו ככל מה שציוויתי אותך לעשות: (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אתה תדבר אל בני ישראל ותאמר להם,[19] אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ (למרות שאתם עסוקים במלאכת המשכן) רק תקפידו לשמור את שבתותיי, אל תחשבו שמלאכת המשכן עם כל חשיבותה דוחה את השבת,[20] כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם השבת היא אות לכך שבחרתי בכם להיות לעם סגולה, על ידי שנתתי לכם את יום מנוחתי, את השבת, הרי שיש בכך אות שבחרתי בכם,[21] לָדַעַת כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם (על ידי שנתתי לכם את השבת) אומות העולם יודעים שאני קידשתי אתכם מכל העמים[22]: (יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת תשמרו את מצוות השבת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם (תשמרו את השבת) כיוון שיש מצוות עשה שתקדשו את השבת,[23] מְחַלְלֶיהָ מי שמחלל שבת, מי שהופך את השבת להיות יום חול,[24] מוֹת יוּמָת אם יש עדים לכך שעשה מלאכה בשבת, והעדים התרו בו על כך לפני עשיית המלאכה, דינו של האדם למות בידי אדם ובית דין סוקלים אותו,[25] כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ אם אין עדים והתראה לכך שהאדם עשה מלאכה בשבת, ובכך הוא חילל את השבת, דינו של האדם הוא כרת בידי שמיים[26]: (טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה במשך ששת ימי השבוע שהם ימי חול, מותר לכם לעשות מלאכה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי ביום השביעי של השבוע שהוא יום השבת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יש לשבות שביתה מוחלטת,[27] קֹדֶשׁ לַיקֹוָק יש לשמור את קדושת השבת לשם ה'.[28] בשבת האדם צריך לפנות מחיי השעה וממה שמעסיק אותו בימות השבוע ולעסוק בעניינים שבקדושה,[29] כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת (בגלל שבשבת האדם צריך לפנות מכל מחשבתו לעניינים שבקדושה) מי שמבטל את כוונת השבת שהיא לעסוק בעניינים שבקדושה, ובמקום זאת הוא מחלל שבת, דינו מוות[30]: (טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת בני ישראל צריכים לשמור על מצוות השבת,[31] לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת יש לתקן את צרכי השבת ביום שישי, יש להכין את צרכי השבת,[32] לְדֹרֹתָם (בני ישראל ישמרו על מצוות השבת ויתקנו את צרכי השבת) בכל דור,[33] בְּרִית עוֹלָם קיום השבת הוא ברית לעולם בין ה' לבין ישראל[34]: (יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם השבת תשמש לעולם לאות בין ה' לבין עם ישראל,[35] כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ השבת משמשת לאות בין ה' לישראל על כך שבמשך ששה ימים ברא ה' את השמים ואת הארץ,[36] וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ (לאחר שה' ברא את העולם בששת הימים) ה' נח ביום השבת מבריאת העולם (דיברה התורה כלשון בני אדם, שהרי ברור שה' לא נח)[37]: (יח) וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה (כבר לפני הציווי על המשכן)[38] ה' נתן אל משה,[39] כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי (ה' נתן למשה) לאחר שסיים ה' לדבר אל משה בהר סיני,[40] לאחר שה' סיים לומר למשה את כל החוקים והמשפטים שכתובים בפרשת משפטים,[41] שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת (ה' נתן למשה) את שני לוחות העדות, לֻחֹת אֶבֶן הלוחות היו עשויים מאבן,[42] כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים הלוחות היו כתובים על ידי ה'[43]:

 

[1] אונקלוס.

[2] אונקלוס + רש"י. רמב"ן: היה זה פלא גדול שלמרות שבנ"י היו עבדים במצרים, היה מישהו שיכל לעסוק בכל המלאכות הללו, שהרי גם "בבית ספר למלאכה" קשה למצוא אדם שבקי בכל המלאכות הללו, קל וחומר לאנשים שהיו בעבודת פרך, וכאן, לא רק שבצלאל ידע את כל המלאכות (ולא רק מלאכה אחת) אלא שהוא גם הבין את סוד בניית המשכן. א"ע: ה' קרא לבצלאל בענן הכבוד כדי לעסוק במלאכת המשכן. כמו כן כתב הא"ע שכלב בן יפונה אינו כלב בן חצרון. כלי יקר: ראה ברוח הקודש שעליך שבצלאל הוא הראוי למלאכת המשכן. גם הכלי יקר וגם אוה"ח כותבים שמשמו של בצלאל ניכר שהיה ראוי למלאכת המשכן וזהו מה שאומר ה' למשה "ראה קראתי בשם".

[3] אונקלוס. א"ע: רוח אלוקים כולל את רוח החכמה והבינה. כנראה שגם לפי דבריו הכוונה היא ש"רוח אלוקים" היא כלל לכל הדברים שמנויים בפסוק לאחר מכן. הא"ע כתב שההבדל בין חכמה לתבונה היא המקום בו מתבצעת פעולת החשיבה בראש.

[4] רש"י.

[5] רש"י.

[6] רש"י.

[7] א"ע.

[8] א"ע בפרק לה' פסוק לב'.

[9] רש"י.

[10] דעת מקרא בפרק לה' פסוק לג'.

[11] א"ע: אהליאב היה כמו בצלאל במלאכות אך לא במלאכת מלאכת החרש.

[12] רש"י. א"ע: מדובר באנשים שלא למדו את המלאכות, אך בלבם יש כשרון לעשות את המלאכות.

[13] רש"י.

[14] רש"י.

[15] א"ע. אמנם בפרק לט' לא ניתן לפרש כן מכיוון שכתוב גם את כלי המשכן וכן מוזכרים הפרוכת והמסך בנפרד.

[16] רש"י.

[17] רש"י ופירש בגדי השרד מלשון אריגה ודחה בכך את פירושו של אונקלוס שהכוונה לכלי העבודה. א"ע הסכים עם רש"י שמדובר ביריעות בהם כיסו את כלי המשכן בשעת המסעות ןיפרש שהמילה שרד היא מלשון נשאר, שכן הכינו את בגדי השרד משאריות הבדים שנשאו ממלאכת המשכן. רמב"ן חולק על רש"י וסובר שמדובר בבגדי הכהונה ופירש שרד מלשון ייחוד, בבגדים אלו מתייחדים הכהנים הגדולים משאר הכהנים והאנשים. לפי דברי הרמב"ן, הו' של "ובגדי הקדש" מיותר שהרי בגדי השרד הם עצמם בגדי הקודש. הרמב"ן פירש בדברי רש"י שבתחילה עשו את הבגדים, ולא הייתה קפידא איך עשו כל אחד מהכלים, ולאחר מכן החליטו שבגד התכלת יהיה לכיסוי הארון, הארגמן למזבח וכו'...

[18] א"ע, ולדבריו הקדש מוסב הן על שמן המשחה והן על קטורת הסמים. לעומתו סובר רש"י שהקדש מוסב רק על הקטורת ופירוש הדברים הם שהקטרת ההיכל שהיא הקדש נעשית על ידי קטורת הסמים. אוה"ח: שמן המשחה וקטורת הסמים נקראים קדש מכיוון שהם אסורים לזר לעומת שאר הדברים שנמנו בפרשה שאינם אסורים לזר.

[19] אוה"ח: הסיבה לדגש שמשה יאמר את הדברים לבנ"י היא מכיוון שחשוב לומר לבנ"י שיש מציאויות שדוחות שבת, כגון במקרה של פיקוח נפש, כפי שלמד זאת אוה"ח מכאן וכדברי הרמב"ן. כמו כן פירש אוה"ח כך את כל עניין החזרות: "לאמר – דבר אל בני ישראל" לומר שיש כאן ציווי למשה שיאמר הן את הדברים של תורה שבכתב והן את הדברים של תורה שבעל פה. כלי יקר: הסיבה שכתוב כאן "ואתה" היא כיוון שהשבת מתייחסת למשה רבינו, שכבר במצרים בחר את יום השבת כדברי המדרש.

[20] רש"י, ופירש שכל אכין ורקין הם מיעוטים, והתורה באה למעט שבשבת אין עושים את מלאכת המשכן. רמב,ן הקשה על רש"י, שהרי המיעוט צריך להיות במצווה עצמה, ואם כן המיעוט צריך להיות שיש מצב שבו אין מקיימים שבת. לכן פירש הרמב"ן שהכוונה היא שמילה ופקוח נפש דוחים שבת, ואנחנו לומדים שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת מהסמיכות, אך לא מהמילה אך. על דרך האמת פירש הרמב"ן שגם זכור וגם שמור שניהם הם אות, וכתב שכאן רמוז עניין הנשמה היתרה שבשבת.

[21] רש"י. ספורנו: "כי" היא סיבה. אם תקלקלו את אות השבת, אין שום סיבה לעשות משכן שאשכון בתוככם.

[22] רש"י.

[23] ספורנו.

[24] רש"י.

[25] רש"י.

[26] רש"י וא"ע. ספורנו כותב שיש כאן מספר סיבות לכך שמלאכת המשכן לא תדחה שבת: היות ויש כאן מצוות עשה (כי קדש היא לכם) ויש כאן מצוות לא תעשה (מחלליה מות יומת) ויש כאן כרת בגלל שהוא כופר בחידוש העולם. אוה"ח: בפסוק זה התורה רצתה להדגיש את חשיבות שמרית השבת, לאחר שבפסוק הקודם התורה התירה לחלל שבת במציאויות מסויימות. גם את השינוי בפסוק: "מחלליה" בלשון רבים ואילו יומת בלשון יחיד כתב אוה"ח שניתן להסביר שיש שני סוגים של מחללים, אחד בהיתר ואחד באיסור, והמחלל בהיתר אינו מת, ורק המחלל באיסור דינו מוות. בפירושו השני כתב שיש שני סוגים של מחללים שחייבים מיתה: אחד שחילל בפני עדים ויש התראה ואחד שחילל ללא עדים והתראה. בפירושו השלישי כתב שיש מקרים בהם שניים חיללו שבת ורק אחד מתחייב: למשל אחד שישב בפתח בית שיש שם צבי והשני מילא את החלל שהחסיר הראשון ועל ידי כך ניצוד הצבי.

[27] רש"י בפירושו הראשון שכתב שיש לנוח מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. בפירושו שבסוגריים כתב שהדבר בא ללמד שאסור לעשות בשבת מלאכת אוכל נפש. ספורנו: כוונת התורה היא שיש דברים שאסור לעשותם למרות שאינם ממניין ל"ט מלאכות. אוה"ח: הפסוק מדבר על מקרה בו האדם נמצא במדבר ואינו יודע באיזה יום שבת.

[28] רש"י.

[29] ספורנו.

[30] ספורנו – מובא בספורנו שבהוצאת מוסד הרב קוק אך אינו נמצא בחומש מק"ג המאור.

[31] בטעמים לחזרה על הציווי על שמירת השבת: דעת מקרא כתב שהחזרה היא כדי לחזק את העניין וכדי לחדש מספר דברים בפסוק זה. אוה"ח כתב שהכוונה היא: א. יש לצפות לשבת ושהשבת לא תהיה כטורח על האדם. ב. למדים מכאן שיש להוסיף תוספת שבת. ג. יש לשמור את השבת בשמירה גדולה ולהוסיף סייגים כדי שהאדם לא יגיע למצב בו הוא מחלל שבת. ד. יש כל כך הרבה פרטים בשמירת שבת שיש להקפיד עליהם. ה. רק בנ"י מצווים לשמור את השבת ולא אומות העולם. ו. אם בנ"י קיבלו על עצמם לשמור שבת, גם אם רק קיבלו על עצמם לשמור ולא הצליחו (כגון שהאדם מת), עדיין נחשב הדבר כאילו לאורך כל הדורות שלאחריו קיימו את מצוות השבת. ז. אין מחללים שבת לפיקוח נפש של גוי. ח. מי שחילול השבת לא יעזור לו להינצל – אין מחללים עליו את השבת. ח. הכוונה היא שבת בעולם שכולו טוב. ט. יש להרחיק בשבת כל דבר שיכול לגרום לעצב. לגבי אות העולם כתב אוה"ח שזה ו דבר סוד רק לבנ"י, ולכן כלפי האומות צריך לומר שהשבת היא אות בין ה' לישראל על בריאת העולם, אך כלפי ישראל טעם השבת היא סוד של נשמה יתירה. ספורנו: בנ"י ישמרו על השבת בעולם הזה כדי לעשות את השבת בעולם הבא. א"ע: בני ישראל צריכים לציין לעצמם בכל יום איזה יום היום כדי שלא ישכחו איזה יום שבת וכן צריכים להקפיד ביום שישי לתקן את צרכיהם כדי שיוכלו לקיים את מצוות השבת.

[32] א"ע.

[33] אונקלוס.

[34] דעת מקרא.

[35] דעת מקרא.

[36] א"ע. וכתב בשם רס"ג שהכוונה ב"אות" היא כמו במילה: אם אנחנו מוצאים אדם מהול ופרוע, הרי שהדבר מהווה סימן שהוא מישראל, וכך גם אם אדם שומר שבת, הרי שזהו סימן שהוא מישראל. אך הא"ע דחה את דבריו וכתב שהכוונה היא שהשבת היא אות לכך שה' ברא את העולם בשישה ימים.

[37] רש"י וא"ע. ספורנו: הנשמה היתירה היא כדי להשיג את השלמות של מה שה' התכוון אליו בפעולתו בבריאת העולם.

[38] רש"י.

[39] אונקלוס.

[40] אונקלוס.

[41] רש"י.

[42] א"ע, בפרק כד' פס' יב'.

[43] א"ע, אמנם כתב שאין הכוונה לכתיבה על ידי אצבעו של ה', שהרי ה' יכול לעשות כל דבר על ידי אמירה. אוה"ח: זהו תיאור של האור הגדול של שכינתו של ה' שכתבה את הלוחות.