ביצה פרק ה

משניות מסכת ביצה עם ביאור ושננתם - פרק ה'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם אייר תשע"ח

פרק ה

משנה א'

מַשִּׁילִין פֵּרוֹת דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בַשַּׁבָּת, וּמְכַסִּים פֵּרוֹת בַּכֵּלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף, וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בַּשַּׁבָּת:

*

מַשִּׁילִין פֵּרוֹת דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בַשַּׁבָּת אדם שיש לו פירות על הגג ביום טוב, וראה שבעוד זמן קצר ירדו גשמים, מותר לו להשליך את הפירות לתוך הבית דרך הארובה כיוון שאין בכך טרחה גדולה, אך אסור לו לעשות כן דרך חלון או בדרך אחרת, היות ויש בכך טרחה גדולה. ובשבת אסור להכניס את הפירות אפילו דרך הארובה. וּמְכַסִּים פֵּרוֹת בַּכֵּלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף מותר ביום טוב לכסות את הפירות בכלים כדי למנוע ממי הגשמים לנזול עליהם. וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וכן מותר לכסות כדי יין וכדי שמן בכלים אחרים כדי למנוע ממי הגשמים מלנזול עליהם, למרות שאם לא יכסה אותם, יהיה בכך רק הפסד מועט. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בַּשַּׁבָּת בשבת וכל שכן ביום טוב, מותר לשים כלי על מנת שמי הגשמים ינזלו לתוכו וכך לא יתלכלך הבית, וזאת בתנאי שהמים ראויים לשתייה, שאם לא כן יהיה בדבר משום ביטול כלי מהיכנו:

 

משנה ב'

כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה בַּשַּׁבָּת, חַיָּבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין, וְלֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת, לֹא דָנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה, לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בַּשַּׁבָּת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד:

*

כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כד דבר שחייבים עליו בשבת משום אחד מהדברים הבאים: מִשּׁוּם שְׁבוּת דבר שחייבים עליו משום שבות (איסורים מדרבנן), מִשּׁוּם רְשׁוּת דבר שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שהוא רק לצורך רשות, מִשּׁוּם מִצְוָה בַּשַּׁבָּת דבר שיש בו מצווה של ממש בשבת, אלא שחכמים אסרו לעשותו (כגון תקיעה בשופר), חַיָּבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב (דבר האסור משום שבות, שחכמים אסרוהו לעשות בשבת משום שהוא רק רשות וכן דבר מצווה שחכמים אסרו אותו משום שבות) אסור לעשותו ביום טוב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת הדברים הבאים אסורים בשבת ויום טוב משום שבות: לֹא עוֹלִין בָּאִילָן אסור לעלות באילן משום גזירה שמא יתלוש ענפים או עלים ויעבור בכך על מלאכת קוצר, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה אסור לרכב על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה וינהיגה ויעבור בכך על מלאכת קוצר, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם אסור לשוט על פני המים שמא יכין כלי שיט לשוט בו, וְלֹא מְטַפְּחִין אסור להכות בידיים כף אל כף שמא יכין כלי שיר, וְלֹא מְסַפְּקִין אסור להכות את כף היד על הירך שמא יכין כלי שיר, וְלֹא מְרַקְּדִין וכן אסור לרקוד שמא יכין כלי שיר. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת את הדברים הבאים אסרו חכמים לעשות בשבת (וממילא הם אסורים גם ביום טוב) משום שהם רק דבר הרשות: לֹא דָנִין אסור לשבת בדין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין אסור לאדם לקדש קידושי אישה, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין אישה שבעלה מת ולא היו להם בנים, אסור לבצע חליצה או ייבום בשבת ויום טוב (אמנם בדברים אלה יש משום מצווה, אך לעיתים אין מצווה בקיומם). וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה הדברים הבאים אסורים בשבת (ויום טוב) למרות שיש בעשייתן מצווה: לֹא מַקְדִּישִׁין אסור להקדיש דבר לצורך הקדש, וְלֹא מַעֲרִיכִין אסור להעריך את ערכו של איש שאמר שהוא מקדיש סכום כסף לפי ערכו, וְלֹא מַחֲרִימִין אסור להחרים חרם להקדש, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת אסור להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב. כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בַּשַּׁבָּת כל הדברים האלה אסורים ביום טוב וכל שכן שהם אסורים בשבת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד ההבדל היחיד שיש בין יום טוב לשבת הוא בהכנת אוכל נפש (ולפי בית הלל – הותרה הוצאה והבערה גם לכל צורך):

 

משנה ג'

הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים. הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ אוֹ לָרוֹעֶה, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי הַבְּעָלִים. כֵּלִים הַמְיֻחָדִין לְאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלָיו. וְשֶׁאֵין מְיֻחָדִין, הֲרֵי אֵלּוּ כַּמָּקוֹם שֶׁהוֹלְכִין:

*

הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים דין בהמתו של אדם וכליו הוא כדינו של האדם עצמו – כשם שלאדם אסור לצאת מעבר לתחום של אלפיים אמה, כך גם אסור לכליו ובהמתו לצאת מעבר לתחום אלפיים אמה. הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ אוֹ לָרוֹעֶה, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי הַבְּעָלִים אדם שמסר את בהמתו ביום טוב לבנו או לרועה, דינה של הבהמה היא כדין הבעלים ולא כדין הרועה או הבן, ולכן אם הבעלים לא עירבו עירוב תחומין, אסור לבהמה לצאת מעבר לתחום, גם אם הבן או הרועה השומרים עליהם עירבו. כֵּלִים הַמְיֻחָדִין לְאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלָיו. וְשֶׁאֵין מְיֻחָדִין, הֲרֵי אֵלּוּ כַּמָּקוֹם שֶׁהוֹלְכִין אם כלים מסוימים מיוחדים דווקא לאחד האחים, דינם של כלים אלה הוא כדין האח שכלים אלה מיוחדים לו ולא כדין שאר האחים, אך אם הכלים אינם מיוחדים דווקא לאח אחד, דין הכלים כדין מי שמחזיק בהם באותו הזמן. לדוגמא: בגדים שמיוחדים דווקא לאחר האחים ואותו אח לא עירב עירוב תחומין, גם אם אח אחר לובש בגדים אלה והוא עירב עירוב תחומין, אסור להוציא את הבגדים אל מחוץ לתחום:

 

משנה ד'

הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. בְּיוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:

*

הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל אדם ששאל כלי מחברו בערב יום טוב – דין הכלי כדין השואל, ולכן אם השואל עירב עירוב תחומין, גם אם הבעלים לא עירב, מותר להוציא את הכלי אל מחוץ לתחום. בְּיוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל אם השואל שאל את הכלי ביום טוב עצמו – דין הכלי כדין המשאיל ולא כדין השואל. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן אישה ששאלה מחברתה תבלין לתבשיל או מלח או מים לצורך הכנת העיסה – דין מוצרים אלה הוא כדין שתי הנשים, ומותר להוליך את המוצרים האלה רק למקום שמותר לשתי הנשים להגיע אליהן (אין אומרים במקרה זה שהולכים אחר המשאיל, משום שהתבלין כבר הפך להיות חלק מהתבשיל ולכן הוא מורכב יחד עם מרכיבים השייכים לשואל). רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ רבי יהודה סובר שאישה ששאלה מים, אין הדבר אוסר את העיסה, לפי שהמים לא ניכרים בעיסה והם מתבטלים אליה, ולכן מותר להוליך את המים לכל מקום שבעלת העיסה יכולה ללכת לשם:

 

משנה ה'

הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, וְשַׁלְהֶבֶת בְּכָל מָקוֹם. גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ, וְשַׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמּוֹצִיא גַחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. וְשַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר. בּוֹר שֶׁל יָחִיד, כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד. וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא:

*

הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים אדם הלוקח מחברו גחלת – דין הגחלת כרגלי הבעלים, ואסור להוליך את הגחלת למקומות שאסור לבעלים להגיע אליהם. וְשַׁלְהֶבֶת בְּכָל מָקוֹם אדם שביום טוב הדליק שלהבת מאש של חברו – מותר לו להוליך את הגחלת לכל מקום, משום שבגחלת אין ממש. גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ, וְשַׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין גחלת של הקדש (כגון גחלת מהמזבח) – יש בו דין מעילה, אולם לשלהבת אין דין של מעילה היות ואין בה ממש אך לכתחילה אסור ליהנות ממנה מדברי סופרים. הַמּוֹצִיא גַחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. וְשַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר אדם שמוציא בשבת גחלת לרשות הרבים – חייב, אך אדם המוציא שלהבת לרשות הרבים – פטור – היות ובגחלת אין ממש. בּוֹר שֶׁל יָחִיד, כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד. וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא כאשר אדם ממלא מים מבור, דין המים תלויים בסוג הבור ממנו מילא את המים: אם מדובר על בור ששייך לאדם פרטי – דין המים כדין בעל הבור. אם הבור שייך לתושבי עיר מסוימת, דין המים כדין אותם אנשי עיר. ואם המים נשאבו מבורות שחפרו עולי בבל לצורך עוברי הדרכים – דין המים כדין ממלא המים:

 

משנה ו'

מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בְּעִיר אַחֶרֶת, וְעֵרְבוּ בְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לְהָבִיא אֶצְלוֹ מִפֵּרוֹתָיו, לֹא יָבִיאוּ לוֹ. וְאִם עֵרֵב הוּא, פֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ:

*

מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בְּעִיר אַחֶרֶת, וְעֵרְבוּ בְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לְהָבִיא אֶצְלוֹ מִפֵּרוֹתָיו, לֹא יָבִיאוּ לוֹ אדם שפירותיו היו בעיר אחרת שהמרחק אליה גדול יותר מאלפיים אמה וקטן יותר מארבעת אלפים אמה, כך שמותר להגיע לאותה העיר רק על ידי עירוב תחומין, ובעל הפירות לא עירב אך תושבי העיר כן עירבו – אסור לבני העיר להביא לו את הפירות. וְאִם עֵרֵב הוּא, פֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ אם בעל הפירות עירב עירוב תחומין, דין הפירות כמו הדין שלו עצמו, ומותר להביא את הפירות לכל מקום שלו מותר ללכת:

 

משנה ז'

מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים, לֹא יוֹלִיכוּ בְיָדָם מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֵין מַשְׁקִיןוְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיְתוֹת. אֵלּוּהֵן בַּיְתוֹת, הַלָּנוֹת בָּעִיר. מִדְבָּרִיּוֹת, הַלָּנוֹת בָּאֲפָר:

*

מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים, לֹא יוֹלִיכוּ בְיָדָם מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אדם שהזמין אליו אורחים ביום טוב – אסור להם להוליך עימם חזרה לביתם מנות אוכל מכיוון שהמנות הולכות אחרי רגלי המזמין, אלא אם הקנה להם את המנות בערב יום טוב, ואז המנות הולכות אחרי רגלי האורחים. אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיְתוֹת אסור להשקות ולשחוט בהמות הנמצאות במדבר מכיוון שאינן מוכנות לכך מערב יום טוב, אך מותר להשקות ולשחוט בהמות שנמצאות ליד הבית ביום טוב מכיוון שהן כן נחשבות מן המוכן. אֵלּוּהֵן בַּיְתוֹת, הַלָּנוֹת בָּעִיר. מִדְבָּרִיּוֹת, הַלָּנוֹת בָּאֲפָר המשנה מגדירה אלו בהמות נקראות מדבריות ואלו נקראות ביתות. מדבריות – בהמות הלנות באפר שנמצא מחוץ לתחום. ביתות הן בהמות שחוזרות בכל יום ממקום המרעה ולנות בתוך העיר: