סוכה פרק ג

ביאור ושננתם עם מסכת סוכה.

מערכת אוצר התורה - ושננתם חשון תשע"ט

פרק ג'

פרק ג' משנה א'

לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, פָּסוּל. נִפְרְדוּ עָלָיו, כָשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְאַגְּדֶנּוּ מִלְמַעְלָה. צִנֵּי הַר הַבַּרְזֶל, כְּשֵׁרוֹת. לוּלָב שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ, כָּשֵׁר:

*


לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל במקרה ולולב גזול או שהוא יבש, הלולב פסול. לולב גזול יש לחלק בין סיבת הפסול של היום הראשון של חג הסוכות ובין ששת הימים האחרים של חג הסוכות. פסול גזול ביום הראשון של חג הסוכות הוא מכיוון שכתוב בתורה: "ולקחתם לכם ביום הראשון" ולמדו חז"ל שביום הראשון, הלולב חייב להיות של האדם הנוטל אותו. היות וכן, לולב גזול או שאול מאדם אחר, הוא לולב פסול. בששת הימים האחרים של חג הסוכות לא חל הדין של "ולקחתם לכם", שהרי כתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון", משמע שהדין של "לכם" חל רק ביום הראשון. בששת הימים האחרים של חג הסוכות, סיבת הפסול של לוב גזול היא משום מצווה הבאה בעבירה, אך לולב שאול כשר בששת הימים האחרים של חג הסוכות. לולב יבש הוא לולב שיבשו רוב עליו, ברוב  כל אחד מעליו, או שהשדרה עצמה התייבשה. הלולב נקרא יבש כאשר צבע הלולב השתנה מירוק ללבן, למעין צבע בייז'. סיבת הפסול של לולב יבש היא משום שהתורה אמרה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" ומכאן למדנו שיש להדר במצוות ארבעת המינים, וכל ארבעת המינים שאנחנו נוטלים צריכים להיות מהודרים. לולב יבש אינו מהודר, וממילא הוא פסול לנטילה. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל לולב שגדל על עץ דקל שנעבד לעבודה זרה שנקראת אשרה, או לולב שגדל על עץ דקל שנמצא בעיר הנידחת שהיא עיר שכל תושביה עבדו בה עבודה זרה, פסולה לנטילה בחג הסוכות. הסיבה היא שלולב מעץ שנעבדה לעבודה זרה וכן כל הרכוש של עיר הנידחת מיועד לשריפה, ולכן, אין זה נחשב שיש כאן לולב שקיים בכלל, שהרי צריך לשורפו. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, פָּסוּל אם נקטם ראשו של הלולב (אפילו אם נקטם רק השפיץ) או שנפרצו, נשרו עלי הלולב, הלולב פסול. נִפְרְדוּ עָלָיו, כָשֵׁר אם עלי הלולב רק נפתחו כך שאינם צמודים יותר לשדרת הלולב, אך הם עדיין מחוברים לשדרת הלולב במקום חיבורם, הלולב כשר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְאַגְּדֶנּוּ מִלְמַעְלָה ר' יהודה סובר שבמקרה ונפרדו עלי הלולב, יש לאגוד את העלים ולהצמיד אותם על ידי האגד אל שדרת הלולב. צִנֵּי הַר הַבַּרְזֶל, כְּשֵׁרוֹת לולב שבא ממקום שנקרא הר הברזל, שם הלולבים גדלים בצורה משונה, ועלי הלולב הם קצרים. המשנה אומרת שבמקרה זה, אם ראש כל עלה מגיע לתחתיתו של העלה שמעליו, הלולב כשר. לוּלָב שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ, כָּשֵׁר לולב שורכו הוא שלשה טפחים הוא לולב כשר, כל עוד ששלשת הטפחים משמשים לנענע. הגמרא לומדת מכאן שגובהו של הלולב צריך להיות ארבעה טפחים: שלשה טפחים כדי לנענע אותם ועוד טפח בו מחזיק נוטל הלולב את הלולב:


 

 

 

פרק ג' משנה ב'

הֲדַס הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרֻבּוֹת מֵעָלָיו, פָּסוּל. וְאִם מִעֲטָן, כָּשֵׁר. וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב:

*


הֲדַס הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל במקרה וההדס גזול או יבש, ההדס פסול (בביאור הטעם – עיין בביאור במשנה הקודמת). הדס נחשב יבש רק אם עליו ממש נהיו לבנים. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל הדס שגדל על שיח הדסים שנעבד לעבודה זרה שנקראת אשרה, או הדס שגדל על שיח הדסים שנמצאת בעיר הנידחת שהיא עיר שכל תושביה עבדו בה עבודה זרה, פסולה לנטילה בחג הסוכות. הסיבה היא שהדס משיח שנעבדה לעבודה זרה וכן כל הרכוש של עיר הנידחת מיועד לשריפה, ולכן, אין זה נחשב שיש כאן הדס שקיים בכלל, שהרי צריך לשורפו. נִקְטַם רֹאשׁוֹ במקרה וראש ענף ההדס נקטם, באופן שהדבר נראה (למעט אם הקטימה מכוסה על יד יהעלים) נִפְרְצוּ עָלָיו במקרה ונשרו העלים של ההדס, כאשר להלכה יש ללמוד היטב את הלכות נשירת העלים, כיוון שיש בדבר פרטים רבים, אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרֻבּוֹת מֵעָלָיו או במקרה והי להדס יותר ענבים מאשר עלים. כאשר ההדס גדל, גדלים עליו מיני ענבים קטנים (שדרך מוכרי ההדסים לחתוך אותם) והמשנה אומרת שאם יש יותר ענבים מעלים של ההדס, ההדס פסול, פָּסוּל בכל אחד משלושת המקרים הללו: נקטם ראשו של ההדס, נפרצו עליו או שהיו לו יותר ענבים מעלים – ההדס פסול. וְאִם מִעֲטָן, כָּשֵׁר אם מיעט את הענבים, על ידי שחתך אותם, ועכשיו לאחר שמיעט את הענבים, יש יותר עלים מאשר ענבים, ההדס כשר. וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב אמנם אסור למעט את הענבים של ההדס ביום טוב, מכיוון שיש בדבר משום תיקון ההדס, (שהרי על ידי המיעוט הוא הופך את ההדס מהדס פסול להדס כשר) ואסור לתקן ביום טוב:


 

 

פרק ג' משנה ג'

עֲרָבָה גְזוּלָה. וִיבֵשָׁה, פְּסוּלָה. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פְּסוּלָה. נִקְטַם רֹאשָׁהּ, נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה, פְּסוּלָה. כְּמוּשָׁה, וְשֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצַת עָלֶיהָ, וְשֶׁל בַּעַל, כְּשֵׁרָה:

*


עֲרָבָה גְזוּלָה. וִיבֵשָׁה, פְּסוּלָה אם הערבה גזולה או יבשה, הרי שהערבה פסולה. ערבה נחשבת ליבשה אם עליה לבנים. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פְּסוּלָה אם שיח הערבה נעבד לעבודה זרה שנקראת אשרה, או ששיח הערבה הייתה בעיר הנידחת, הערבה פסולה. נִקְטַם רֹאשָׁהּ, נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה, פְּסוּלָה אם נקטם ראש הערבה, או שנשרו העלים של הערבה או שענף הערבה לא היה משיח שנקרא ערבה, אלא משיח דומה לערבה שנקרא צפצפה – הערבה פסולה. כְּמוּשָׁה אם הערבה כמשה, דהיינו, שאינה יבשה לגמרי, אלא עליה רק התחילו לנבול, וְשֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצַת עָלֶיהָ או שלא כל עלי הערבה נשרו, אלא רק מקצת עליה נשרו, וְשֶׁל בַּעַל או במקרה והערבה היא משיח של גדל על נחל, אלא השיח נמצא בתוך שדה וגדל על מי גשמים (וזאת למרות שהתורה כתבה ערבי נחל, אך אין הדבר מעכב), כְּשֵׁרָה בכל אחד משלושת המקרים הללו – כמושה, נשרו מקצת עליה וערבה משדה, הערבה כשרה:


 

פרק ג' משנה ד'

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אֶחָת:

*


במשנתינו נחלקו התנאים בכמות שיש לקחת מכל אחד מארבעת המינים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם ר' ישמעאל סובר שאדם שלשם מצוות לולב, על אדם ליטול שלושה הדסים, שתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד. אמנם מתוך שלושת ההדסים שעליו לקחת, לפי ר' ישמעאל מותר לשני הדסים להיות קטומים בראשם, ורק הדס אחד צריך להיות ללא קטימה. בגמרא שאלו על דבריו של ר' ישמעאל: אם ר' ישמעאל סובר שדין קטום אינו פוסל בהדסים, הרי שאדם צריך לצאת ידי חובה גם במקרה וכל ההדסים קטומים, ואם ר' ישמעאל סובר שדין קטום פוסל בהדסים, אזי מדוע מותר להביא שני הדסים קטומים. למסקנת הגמרא, ר' ישמעאל חזר בו והוא מצריך רק הדס אחד.  רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים ר' טרפון סובר שמותר לכל שלושת ההדסים להיות קטומים, שהרי אין קטימת הדס פוסלת את ההדס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אֶחָת ר' עקיבא חולק על ר' ישמעאל (בהו"א של המשנה) ור' טרפון, והוא סובר שכשם שצריך רק לולב אחד ואתרוג אחד כדי לצאת ידיח ובת מצוות לולב, כך יש צורך רק בהדס אחד וערבה אחת כדי לצאת ידי חובת נטילת לולב, ואין צריך שתי ערבות או שלושה הדסים:


 

פרק ג' משנה ה'

אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. שֶׁל עָרְלָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר. שֶׁל דְּמַאי, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר:

*


אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל אתרוג גזול או יבש פסול. הגדרת יבש היא כשאין מוציא עוד ליחה. ניתן לבדוק אם האתרוג יבש על ידי שיתחב חוט ומחט בבליטות האתרוג, ולאחר מכן יראה אם יש לחלוחית בחוט. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל אם עץ האתרוג נעבד לעבודה זרה שנקראת אשרה, או שעץ האתרוג היה בעיר הנידחת, האתרוג פסולה. שֶׁל עָרְלָה, פָּסוּל אתרוג של עץ שעדיין לא עברו שלוש שנות ערלתה – פסול, היות והאתרוג אינו ראוי למאכל. התורה אמרה שהפירות שהגדלים בשלוש השנים הראשונות על עץ אסורות באכילה, ואיסור זה נקרא ערלה. אחד התנאים לכך שאתרוג יהיה כשר לנטילה הוא שהאתרוג יהיה ראוי לאכילה, ומכיוון שאתרוג של ערלה אינו ראוי לאכילה, אתרוג ערלה פסול. שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, פָּסוּל אתרוג שהפרישו אותה לתרומה גדולה לכהן, והאתרוג נטמא, האי שהאתרוג פסול לנטילה. הטעם הוא כפי שראינו שתנאי לכשרות אתרוג לנטילה הוא שהאתרוג יהיה ראוי לאכילה, ותרומה טמאה אסורה באכילה. שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר אתרוג שהופרש כתרומה גדולה לכהן, ואתרוג זה לא נטמא, הדין הוא שלכתחילה לא ייטול אתרוג זה, אך בדיעבד, אם נטל אתרוג של תרומה טהורה, יצא ידי חובה. אתרוג של תרומה טהורה ראויה לאכילה וממילא מעיקר הדין היא כשרה לנטילה, אלא מכיוון שיש חשש שעל ידי נטילת האתרוג, האתרוג יוכשר לקבל טומאה, אמרו חכמים שלכתחילה לא ייטול אתרוג של תרומה טהורה. שֶׁל דְּמַאי, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין דמאי הוא תבואה (או כל גידולי קרקע אחרים) שנלקחו מעם הארץ. רוב עמי הארץ אמנם מפרישים תרומה גדולה, אך חכמים חששו למיעוט עמי הארץ שאינם  מפרישים תרומה גדולה, ולכן גזרו מדרבנן שהלוקח תבואה מעם הארץ יפריש תרומה גדולה ללא ברכה מספק. נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין אתרוג של דמאי. לפי בית שמאי אתרוג של דמאי פסול לאכילה, מכיוון שלא ניתן לאכול אתרוג של דמאי ללא שהפרישו ממנו תרומות ומעשרות מדרבנן. לפי בית הלל, אתרוג של דמאי כשר לנטילה. הסברא של בית הלל היא מכיוון שחכמים התירו להאכיל עניים פירות דמאי ללא שהפרישו עליהם תרומות ומעשרות, שהרי רוב עמי הארץ כן מעשרים, ולכן חכמים הקלו שעניים יוכלו לאכול פירות דמאי ללא הפרשה של תרומות ומעשרות. הלכך, סוברים בית הלל שכיוון שאדם יכול להפקיר את רכושו ולהיות עני, ואז יוכל לאכול את פירות הדמאי, גם במקרה והאדם אינו מפקיר את נכסיו, מותר לו ליטול אתרוג של דמאי. שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר בכל מחזור של שבע שנים בהם מפרישים תרומות ומעשרות, ישנם ארבע שנים בהם מפרישים מעשר שני (בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית). את המעשר השני יש להעלות לירושלים ובירושלים הבעלים אוכלים את המעשר השני. המשנה אומרת שלא ייטול אתרוג במקרה והאתרוג הוא אתרוג של מעשר השני נמצא בירושלים, למרות שמותר לאוכלו. הסיבה לכך היא מכיוון שיש חשש שכאשר ייטול את האתרוג, יכשיר את האתרוג לקבל טומאה ואסור להפסיד פירות מעשר. אמנן, אם האתרוג של מעשר שני נמצא מחוץ לירושלים, אסור ליטול אותו בכל מקרה, היות ומחוץ לירושלים אסור לאוכלו:


 

 

פרק ג' משנה ו'

עָלְתָה חֲזָזִית עַל רֻבּוֹ, נִטְּלָה פִטְמָתוֹ, נִקְלַף, נִסְדַּק, נִקַּב וְחָסַר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִעוּטוֹ, נִטַּל עֻקְצוֹ, נִקַּב וְלֹא חָסַר כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר. אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי, פָּסוּל. וְהַיָרוֹק כְּכַרְתִי, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל:

*


עָלְתָה חֲזָזִית עַל רֻבּוֹ אם עלתה חזזית על רוב שטח האתרוג. חזזית היא מעין פצע שנראה כמו בועה, נִטְּלָה פִטְמָתוֹ או במקרה וניטל הפיטם של האתרוג (עיין בתמונה), נִקְלַף או במקרה וקליפת האתרוג התקלף, נִסְדַּק או במקרה והאתרוג נסדק, כלומר, שיש מין שקע לאורך האתרוג, נִקַּב וְחָסַר כָּל שֶׁהוּא במקרה ויש נקב באתרוג, ועל ידי הנקב שנוצר באתרוג, נחסר מהאתרוג, פָּסוּל בכל המקרים הללו (עלתה חזזית על רובו, נטלה נפיטם, נקלף קליפת האתרוג, נסדק או שניקב וחסר כלשהו) – האתרוג פסול. עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִעוּטוֹ אם עלתה חזזית רק על מיעוט האתרוג, נִטַּל עֻקְצוֹ או שניטל העוקץ של האתרוג (עיין בתמונה), נִקַּב וְלֹא חָסַר כָּל שֶׁהוּא או שיש נקב באתרוג אלא שהנקב לא מיעט מהאתרוג, כָּשֵׁר בכל שלושת המקרים הללו (עלתה חזזית על מיעוטו, ניטל עוקצו וניקב שלא חסר מהאתרוג) – האתרוג כשר. אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי, פָּסוּל אתרוג שהוא שחור – פסול משום שאתרוג כזה אין בו הדר (אמנם דין הדר נאמר רק ביום הראשון ובשאר הימים אין חובה להקפיד על דין הדר וממילא מהיום השני והלאה מותר ליטול אתרוג כושי). וְהַיָרוֹק כְּכַרְתִי, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל נחלקו ר' מאיר ור' יהודה בדין אתרוג שהוא בצבע ירוק כהה מאוד, שהוא דומה לכרתי: ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל:


 

 


 

 

פרק ג' משנה ז'

שִׁעוּר אֶתְרוֹג הַקָטָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כַּבֵּיצָה. וּבַגָדוֹל, כְּדֵי שֶׁיֹּאחֵז שְׁנַיִם בְּיָדוֹ אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֶחָד בִּשְׁתֵּי יָדָיו:

*


שִׁעוּר אֶתְרוֹג הַקָטָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כַּבֵּיצָה נחלקו ר' מאיר ור' יהודה מהו השיעור המינימאלי בו האתרוג צריך להיות כדי שיהיה כשר לנטילה. ר' מאיר סובר שהשיעור המינימאלי הוא שיעור של אגוז ואילו ר' יהודה מחמיר יותר וסובר שהאתרוג חייב להיות לפחות בגודל של ביצה. וּבַגָדוֹל, כְּדֵי שֶׁיֹּאחֵז שְׁנַיִם בְּיָדוֹ אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֶחָד בִּשְׁתֵּי יָדָיו נחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשיעור המקסימאלי שאתרוג יכול להיות. ר' יהודה סובר שהשיעור המקסימאלי יכול להיות מקסימום כדי שיחזיק שני אתרוגים ביד אחת. כאשר האתרוג הוא גדול מידי כך שלא ניתן יהיה לאחוז שני אתרוגים כמוהו ביד אחת, האתרוג גדול מידי לאכילה. לעומתו סובר ר' יוסי שמותר שאתרוג יהיה כל כך גדול עד שיצטרכו להחזיק אותו בשני הידיים:


 

 

פרק ג' משנה ח'

אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְמִינוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בִמְשִׁיחָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ, בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמָטָּה:

*


אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְמִינוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בִמְשִׁיחָה נחלקו ר' יהודה ור' מאיר במה מותר לאגוד את הלולב, כלומר, לקשור את הלולב יחד עם ההדס והערבה. ר' יהודה סובר שיש לאגוד את הלולב, ואיגוד הלולב יחד עם ההדס והערבה הוא חלק ממצוות לולב. הלכך, חייבים לאגוד את הלולב רק עם אגד שבא מהלולב (לקחת עלה מהלולב ולהשתמש בו לקשירה) שהרי אם ישתמש בדבר אחר לאגד, יעבור על דין של בל תוסיף. לדוגמא: לפי ר' יהודה הסובר שאגד הלולב הוא חלק מהמצווה, אם אדם יאגוד את הלולב שלו יחד עם חוט של זהב ייצא שהוא נוטל חמישה מינים: לולב, הדס, ערבה, אתרוג וחט של זהב. חוט הזהב נחשב לאחד המינים בנטילה כיוון שר' יהודה הסובר שאגד הלולב הוא חלק מהמצווה, וממילא יש כאן חמישה מינים ועבר בכך על איסור "בל תוסיף". לעומתו, סובר ר' מאיר שאגד הלולב אינו חלק מהמצווה, אלא נועד רק לנוי, וממילא מותר לאגוד את הלולב גם בחוט רגיל א בכל דבר אחר ואין בכל משום בל תוסיף. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב ר' מאיר ניסה להוכיח כשיטתו מאנשי ירושלים שהיו משתמשים בחוטי זהב כדי לאגוד את הלולבים שלהם, וממילא ניתן להוכיח מהם שאין צורך לאגוד את הלולב דווקא במינו. אָמְרוּ לוֹ, בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמָטָּה ענו לר' מאיר ואמרו לו שאין הוכחה מאנשי ירושלים הואיל ואנשי ירושלים היו אוגדים את הלולב שלהם למטה על ידי עלה של לולב, וממילא הם קיימו את מצוות האגד לא על ידי חוטי הזהב, אלא על ידי עלה של לולב וחוט הזהב נועד רק להוספת נוי. לפי ר' מאיר, אנשי ירושלים היו אוגדים את הלולב רק עם אגד אחד שהיה עשוי מחוט של זהב, אך החולקים עליו סוברים שאנשי ירושלים אגדו את הלולב שלהם בשני אגדים: האגד הראשון בו קיימו את המצווה היה על ידי עלה של לולב, והאגד השני שנועד רק לקישוט היה מחוט של זהב:


 

 

פרק ג' משנה ט'

וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין, בְּהוֹדוּ לַה' תְּחִילָּה וָסוֹף, וּבְאָנָּה ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּאָנָּא ה' הַצְּלִיחָה נָא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. מִי שֶׁבָא בַדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטּוֹל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב:

*


וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין המשנה שואלת היכן היו מנענעים המתפללים את הלולב בהלל של חג הסוכות. בְּהוֹדוּ לַה' תְּחִילָּה וָסוֹף, וּבְאָנָּה ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל לפי בית הלל: היו מנענעים את הלולב בשלושה מקומות: שני המקומות הראשונים בהם נענעו המתפללים את הלולבים הם: הודו לה' תחילה וסוף – בתחילת הודו לה' ובהודו לה' מופיע בסוף הפרק.המקום השלישי בו נענעו המתפללים את הלולב הוא באנא ה' הושיעה נא. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּאָנָּא ה' הַצְּלִיחָה נָא בית שמאי סוברים, שבנוסף לשלושת המקומות בהם סוברים בית הלל שהיו מנענעים את הלולב, יש מקום נוסף בו היו מנענעים את הלולב: באנא ה' הצליחה נא. יוצא אם כן שנחלקו בית שמאי ובית הלל בכמה מקומות בהלל היו מנענעים את הלולב: לפי בית הלל היו מנענעים את הלולב בשלושה מקומות ולפי בית שמאי היו מנענעים את הלולב בארבעה מקומות. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא ר' עקיבא אמר שכאשר הוא היה מסתכל על רבן גמליאל ועל ר' יהושע בשעת אמירת ההלל, כולם היו מנענעים את הלולבים שלהם כמו בית שמאי (באנא ה' הצליחה נא) ואילו הם, רבן גמליאל ור' יהושע,  היו מנענעים את הלולבים רק בשעה שהמתפללים היו אומרים "אנא ה' הושיעה נא" (וכן בהודו לה' תחילה וסוף כדעת בית הלל). מִי שֶׁבָא בַדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטּוֹל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ אדם שהיה בדרך ולא היה לו לולב ליטול בדרך, חייב ליטול לולב כאשר הוא חוזר לביתו, ואיננו אומרים שעבר זמן נטילת הלולב. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב אם אדם לא נטל לולב בשחרית, הוא ייטול לולב לאחר מכן, ואפילו בערב, מכיוון שמותר ליטול את הלולב לאורך כל היום, עד הלילה:


 

 

פרק ג' משנה י'

מִי, שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין, וּתְהִי לוֹ מְאֵרָה. אִם הָיָה גָדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו הַלְלוּיָהּ:

*


מִי, שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין אדם שחייב במצווה כל שהיא יכול להוציא אחרים ידי חובה. לדוגמא: קידוש.  אם אדם חייב במצות קידוש, הרי שהוא יכול להוציא את האחרים ידי חובת מצוות קידוש על ידי שהוא עצמו יקדש. אך אם אינו חייב במצוות קידוש, אין האחרים יוצאים ידי חובה בשעה שהוא מקדש. המשנה עוסקת בדין של עבד (כנעני) או אישה או קטן, שהם פטורים ממצוות ההלל (אישה פטורה מההלל כיוון שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, עבד כנעני פטור מכל המצוות שאישה אינה חייבת בהם וקטן פטור מכל המצוות) ולכן אינם יכולים להוציא אחרים ידי חובה קריאת ההלל. אדם שאינו יודע לומר את ההלל לבד, אינו יכול לצאת ידי חובה על ידי שמיעת ההלל מאישה, עבד או קטן, אך הוא יכול לצאת ידי חובה על ידי שהאישה, הקטן או העבד יקריאו לו את המילים של ההלל, והוא יחזור אחריהם מילה במילה. וּתְהִי לוֹ מְאֵרָה אמנם, אדם שיכול לצאת ידי חובה רק על ידי שיקריאו לו את מילות ההלל, תבוא לו "מארה", קללה, על כך שלא למד והוא אינו יכול לומר את ההלל לבדו. אִם הָיָה גָדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו הַלְלוּיָהּ אם מי שמקרא לאדם שאינו יכול לומר לבד את ההלל הוא אדם גדול, וממילא הוא יכול להוציא אחרים ידי חובה, האדם שאינו יודע לקרוא עונה "הללויה" על כל דבר הלל שאומר הגדול. למשל: הגדול אומר "הללו את ה'" והוא עונה אחריו "הללויה" וכך אחרי כל דבר שאומר הגדול:


 

 

פרק ג' משנה יא'

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל, יִכְפּוֹל. לִפְשׁוֹט, יִפְשׁוֹט. לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית, נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, לְפִי שֶׁאֵין רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ בַּשְּׁבִיעִית:

*


מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל, יִכְפּוֹל במקום בו המנהג הוא לכפול את סוף ההלל (למשל: לומר "ברוך הבא בשם ה'" פעמיים כמנהגנו) ניתן לכפול את סוף ההלל. לִפְשׁוֹט, יִפְשׁוֹט ובמקום שנהוג לפשוט, שלא לכפול את סוף ההלל (אלא אומרים "ברוך הבא בשם ה'" רק פעם אחת) – ניתן לפשוט, לומר רק פעם אחת את הדברים. לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ במקום שנהוג לברך על ההלל, יברכו על ההלל ובמקום שנוהגים שלא לברך על ההלל, אין מברכים על ההלל. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה כל הדינים הללו: האם לפשוט או לכפול, או האם לברך על ההלל, הכל הולך אחרי המנהג שנהוג באותה המדינה. הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית, נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, לְפִי שֶׁאֵין רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ בַּשְּׁבִיעִית בשנת השמיטה יש איסור לסחור בפירות שביעית. הלכך, אסור למכור אתרוגים בשנת השמיטה כדרך שמוכרים את האתרוגים בכל השנים. לכן אומרת המשנה, שאדם שרוצה לקנות אתרוג מחברו בשביעית (האמת היא שמדובר על השנה השמינית בגלל שבשנת השמיטה האתרוגים הם אתרוגים של השנה השישית ורק בשנה השמינית האתרוגים הם של השנה השמינית) ישלם על הלולב, ובמחיר של הלולב יהיה כלול גם דמי האתרוג. כך יוצא שהקונה קנה אתרוג אך שילם על הלולב וממילא המוכר קיבל את השווי הכספי של האתרוג, אך התשלום אותו קיבל  היה רק על הלולב:


 

 

פרק ג' משנה יב'

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמִּדִינָה יוֹם אֶחָד. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר:

*


בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמִּדִינָה יוֹם אֶחָד לפני תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי, היו נוטלים לולב בבית המקדש כל שבעת ימי חג הסוכות, ואילו מחוץ לבית המקדש היו נוטלים את הלולב רק ביום ראשון של סוכות. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ לאחר חורבן בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי שייטלו לולב כל שבעת ימי חג הסוכות, זכר לבית המקדש, וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר תקנה נוספת שתיקן רבן יוחנן בן זכאי היא שיום הנף כולו יהיה אסור. עד להקרבת קרבן העומר ביום ט"ז ניסן, כל התבואה החדשה, שגדלה באותה שנה אסורה באכילה. אולם, ברגע שמקריבים את קרבן העומר, התבואה החדשה מותרת. כמו"כ, אם לא ניתן להקריב את קרבן העומר, זריחת החמה של יום ט"ז ניסן מתיר את התבואה החדשה, ולכן, מיום חורבן בית המקדש, מותר לאכול את התבואה החדשה מזריחת החמה של יום ט"ז ניסן. רבן יוחנן בן זכאי  תיקן, שלא יאכלו את התבואה החדשה לאורך כל יום ט"ז ניסן (למרות שמותר לאכול את התבואה כבר מזריחת החמה) כיוון שבעזרת ה', יבנה בית המקדש, ואם היו אוכלים את התבואה בט"ז ניסן בשנה שלפני בניין בית המקדש, גם לאחר בניין בית המקדש יחשבו שמותר לאכול את התבואה החדשה בט"ז ניסן, ולא יבינו שמרגע שנבנה בית המקדש, יש איסור לאכול את התבואה עד להקרבת קרבן העומר.


 

 

פרק ג' משנה יג'

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת. לַמָּחֲרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, וְנוֹטְלוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וּשְׁאָר יְמוֹת הֶחָג, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ:

*


יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת כפי שראינו, החיוב ליטול ארבעת המינים מהתורה היא רק ביום טוב ראשון של חג. המשנה אומרת שבמקרה ויום טוב ראשון של חג הסוכות חל בשבת, ובשבת אסור לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים, ולכן לא ניתן לטלטל את ארבעת המינים לבית הכנסת. כדי שבכל זאת יוכלו ליטול את ארבעת המינים בבית הכנסת, היו מביאים עוד בערב שבת את ארבעת המינים ומניחים אותם בבית הכנסת. לַמָּחֲרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, וְנוֹטְלוֹ ביום המחרת, דהיינו: בשבת יום טוב ראשון, היו קמים מוקדם ומגיעים לבית הכנסת, וכל אחד היה צריך להכיר את הלולב שלו וליטול דווקא את הלולב שהוא הביא לבית הכנסת מערב שבת. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ הסיבה שכל אחד היה צריך לקחת בבית הכנסת דווקא את הלולב שלו, את הלולב שהוא הביא לבית הכנסת לפני כן, היא בגלל שחכמים למדו מהפסוק: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ...", ומהמילה "לכם" למדו חז"ל שיש ליטול את הלולב "לכם", משלכם, שאדם צריך ליטול ביום הראשון של החג דווקא את הלולב שלו. וּשְׁאָר יְמוֹת הֶחָג, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בששת ימי החג האחרים, שאינן יום טוב ראשון של סוכות, אדם יכול לצאת ידי חובה על ידי שנוטל את ארבעת המינים של חברו, היות ורק ביום טוב ראשון יש חיוב לקחת לולב "לכם", שלכם:


 

פרק ג' משנה יד'

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִרְשׁוּת:

*


רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִרְשׁוּת ר' יוסי סובר שבמקרה ואדם הוציא בשוגג את ארבעת המינים לרשות הרבים בשבת ועבר בכך על איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים שהוא אב מלאכה מהתורה, אדם זה פטור מקרבן חטאת למרות שעבד בשוגג על איסור תורה. הסיבה לכך היא מכיוון שהוא היה טרוד בדבר מצווה בשעה שעבר על איסור ההוצאה, ובגלל שהיה טרוד בדבר מצווה בשעה שהוא עבר על האיסור, הרי שהוא פטור מקרבן חטאת:


 

 

פרק ג' משנה טו'

מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזִירַתּוּ לַמַּיִם בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת מַחֲזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחֲלִיפִין. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, חַיָּב בַּלּוּלָב:

*

מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזִירַתּוּ לַמַּיִם בַּשַּׁבָּת מותר לאישה לקבל מידי בעלה או בנה את ארבעת המינים בשבת ולהחזיר את הלולב למים בו הם היו לפני שנטלו אותם (ודווקא לאותם המים בהם היו לפני שנטלו אותם אך אסור לתת אותם במים אחרים) כדי שהלולב, הערבה וההדסים יישארו טריים יותר. החידוש הוא שאיננו אומרים שהואיל ואישה פטורה מנטילת ארבעת המינים, הרי שאסור לה לטלטל את הלולב בשבת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת מַחֲזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחֲלִיפִין ר' יהודה אומר שבשבת מחזירים את הלולב לאותם מים מהם הוציאו את הלולב לפני כן, אך אסור להוסיף על מים אלו, וכל שכן שאסור להחליף את המים האלה. אך ביום טוב מותר להוסיף על המים הראשונים בהם היה הלולב, ובחלו המועד מותר אפילו להחליף את המים הראשונים בהם היה נתון הלולב. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, חַיָּב בַּלּוּלָב קטן שיודע איך לנענע את הלולב, חייב ליטול ארבעת המינים מדין חינוך. מדין תורה אדם חייב ליטול ארבעת המינים רק משעה שהוא גדול, אך מדין חינוך, חייב ליטול ארבעת המינים משעה שהוא יודע איך לנענע את הלולב: