סוכה פרק ד

ביאור ושננתם למסכת סוכה פרק ד'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם חשון תשע"ט

פרק ד'

פרק ד' משנה א'

לוּלָב וַעֲרָבָה, שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה, שְׁמוֹנָה. סֻכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם, שִׁבְעָה. וְהֶחָלִיל, חֲמִשָׁה וְשִׁשָּׁה:

*


לוּלָב וַעֲרָבָה, שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה מצוות לולב היא נטילת ארבעת המינים. מצוות ערבה היא שהיו מניחים ערבות מסביב למזבח, והאנשים במקדש היו מקיפים את המזבח. המשנה אומרת שיש שנים בהם מצוות לולב הייתה נוהגת לאורך כל שבעת ימי חג הסוכות, ויש שנים שמצוות לולב הייתה נוהגת רק שישה ימים מתוך שבעת ימי חג הסוכות. גם מצות ערבה הייתה נוהגת בשנים מסוימות שישה ימים מימות חג הסוכות ובשנים מסוימות הייתה מצוות ערבה נוהגת במשך כל שבעת ימי חג הסוכות (במשניות הבאות נראה באלו שנים היו מצוות אלו נוהגות שישה ימים ובאלו שנים היו נוהגות שבעה ימים). הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה, שְׁמוֹנָה אמירת ההלל ומצוות שמחה, דהיינו, מצוות אכילת קרבנות שלמים, היו נוהגים במשך כל שמונת ימי החג: שבעת ימי חג הסוכות ושמיני עצרת. סֻכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם, שִׁבְעָה המצווה לשבת בסוכה וכן המצווה של "ניסוך המים" (כפי שנראה בהמשך, בחג הסוכות היו לוקחים מים ושופכים את המים למעין צינור שהיה על המזבח) היו נוהגים במשך כל שבעת ימי חג הסוכות. וְהֶחָלִיל, חֲמִשָׁה וְשִׁשָּׁה מצוות החליל, דהיינו, שהיו מנגנים בשמחת בית השואבה בכלי נגינה, הייתה נוהגת בשנים מסוימות במשך שישה ימים מימות חג הסוכות ובחלק מהשנים הייתה נוהגת במשך חמישה ימים מחג הסוכות (בהמשך תסביר המשנה באלו שנים הייתה מצוות החליל נוהגת שישה ימים ובאלו שנים הייתה מצוות החליל נוהגת חמישה ימים):


 

 

פרק ד' משנה ב'

לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת לוּלָב שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה:

*


לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד באלו שנים הייתה מצוות נטילת הלולב נוהגת במשך כל שבעת ימי חג הסוכות. יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת לוּלָב שִׁבְעָה במקרה ויום טוב ראשון של חג הסוכות חל בשבת, היו נוטלים את הלולב במשך כל שבעת ימי חג הסוכות. גם ביום טוב הראשון של חג שחל בשבת, היו נוטלים את הלולב למרות השבת, כיוון שנטילת לולב ביום טוב ראשון היא מהתורה והיא דוחה שבת. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה אך במקרה ויום טוב ראשון חל באחד משאר ימות השבוע, וממילא ייצא ששבת תחול בחול המועד, אין נוטלים את הלולב שבעה ימים, אלא נוטלים את הלולב רק שישה ימים. כאשר שבת חל בחול המועד, אין נטילת לולב דוחה שבת חול המועד, היות והמצווה מהתורה היא רק ליטול את הלולב ביום טוב ראשון, ורק כשחל יום טוב ראשון בשבת, מצוות לולב דוחה שבת, וממילא, כשחל שבת באחד מימי חול המועד, יוצא שייטלו לולב רק שישה ימים ויום אחד, שבת חול המועד, לא ייטלו את הלולב:


 

 

פרק ד' משנה ג'

עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד, יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, עֲרָבָה שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה:

*


עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד באלו שנים הייתה מצוות נטילת הלולב נוהגת במשך כל שבעת ימי חג הסוכות. יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, עֲרָבָה שִׁבְעָה במקרה ויום טוב אחרון (היום השביעי של חג הסוכות) חל בשבת, היו מקיימים את מצוות הערבה במשך כל שבעת ימי חג הסוכות. גם ביום טוב האחרון של חג שחל בשבת, היו מקיימים את מצוות הערבה למרות השבת, כיוון שמצוות ערבה ביום טוב האחרון היא הלכה למשה מסיני והיא דוחה שבת. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה אך במקרה ויום טוב אחרון של סוכות חל באחד משאר ימות השבוע, וממילא ייצא ששבת תחול בחול המועד, אין מקיימים מצוות ערבה שבעה ימים, אלא מקיימים מצוות ערבה רק שישה ימים. כאשר שבת חל בחול המועד, אין קיום מצוות ערבה דוחה שבת חול המועד, היות והלכה למשה מסיני היא רק לקיים מצוות ערבה ביום טוב אחרון, ורק כשחל יום טוב אחרון בשבת, מצוות ערבה דוחה שבת, וממילא כשחל שבת בתוך ימי חול המועד, יוצא שייטלו לולב רק שישה ימים, ויום אחד, שבת חול המועד, לא יקיימו את מצוות ערבה:


 

 

פרק ד' משנה ד'

מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד, (יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת), מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבָּיִת, וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּב הָאִצְטְבָא, וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה. וּמְלַמְּדִים אוֹתָם לוֹמַר, כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְיָדוֹ, הֲרֵי הוּא לוֹ בְמַתָּנָה. לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם. וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ:

*


מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד כיצד היומקיימים את מצוות נטילת הלולב בבית המקדש? (יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת), מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבָּיִת כאשר יום טוב ראשון של חג הסוכות היה חל בשבת, היו מביאים את הלולבים להר הבית עוד בערב שבת, וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּב הָאִצְטְבָא החזנים, (הכוונה היא לסוג של שמשים), היו מקבלים את הלולבים מכל מי שהביא את לולבו לבית המקדש, ואותם חזנים היו מניחים את הלולבים על גבי אצטבאות. הרחבה של הר הבית הייתה מוקפת באצטבאות, מעין מושבים העשויים מאבן ועליהם היו החזנים מניחים את הלולבים שהביאו איתם לבית המקדש, וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה במקרה ואדם זקן העלה את לולבו לבית המקדש, הוא היה מניח את הלולב שלו בתוך הלשכה ולא על גבי האצטבא כדי שלא ידחפו אותו כשייקח את הלולב שלו למחרת. וּמְלַמְּדִים אוֹתָם לוֹמַר, כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְיָדוֹ, הֲרֵי הוּא לוֹ בְמַתָּנָה היו מלמדים את מי שהיה מניח את הלולב שלו בבית המקדש לומר שאם הלולב מגיע לידי אדם אחר בטעות, הרי שהוא נותן את לולבו במתנה למי שקיבלה, כדי שאותו אדם ייצא ידי חובת מצוות נטילת לולב. כפי שראינו, ביום הראשון ישנה מצווה שאדם ייטול את הלולב שלו ולא של אדם אחר, ולכן, אם אדם קיבל לולב של מישהו אחר בטעות, הוא לא יוכל לצאת ידי חובה על ידי נטילת הלולב שקיבל ולכן היו מלמדים את מי שהיה מביא את הלולב לבית המקדש, לומר, שבמקרה ואדם אחר יקבל את הלולב שלו בטעות, הרי שהלולב נתון לאותו אדם במתנה. לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם ביום המחרת, ביום טוב ראשון של חג הסוכות, היו כולם קמים מוקדם ומגיעים לבית המקדש, והשמשים היו זורקים את הלולבים לכל מי שהביא את לולבו בערב שבת וחג. וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ כאשר החזנים היו זורקים את הלולבים, היו כולם חוטפים את הלולבים ועל ידי כך היו מכים אחד את השני. וּכְשֶׁרָאוּ בֵית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ לאחר שבית דין ראו שהדברים הגיעו לידי סכנה כשכל אחד היה חוטף את הלולב, תיקנו בית דין שבמקום ליטול את הלולב בבית המקדש, שכל אחד ייטול את הלולב שלו בביתו:


 

פרק ד' משנה ה'

מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד, מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ. לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ:

*


מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד כיצד היו מקיימים את מצוות נטילת הערבה בבית המקדש? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא מתחת להרי ירושלים היה מקום שנקרא מוצא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ היו יורדים למוצא כדי ללקט של מורביות (ענפים) של עץ ערבה. את אותם ענפים היו מעמידים באופן זקוף על גבי המזבח. וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ ראשי ענפי הערבה היו מתכופפים על גבי המזבח. ענפי הערבה שהביאו ממוצא היו כל כך גדולים עד שהיו מעמידים אותם בתחתית המזבח (על היסוד) והם היו נעמדים זקופים על גבי המזבח וראשי הענפים היו כפופים על גבי המזבח. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ בשעת הנחת ענפי הערבה על גבי המזבח היו תוקעים בשופר תקיעה תרועה ותקיעה. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא בכל אחד מששת הימים הראשונים של חג הסוכות, היו מקיפים את המזבח פעם אחת והיו אומרים בשעת ההקפה "אנה ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא ר' יהודה אומר שבשעת הקפת המזבח, לא היו אומרים "אנה ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" אלא היו אומרים "אני והו הושיעה נא" (באמירה זו יש הסברים לגבי הופעת שמות ה'). וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים בניגוד לששת הימים הראשונים של חג הסוכות, בהם היו מקיפים את המזבח רק פעם אחת, ביום השביעי של חג הסוכות, היו מקיפים את המזבח שבע פעמים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים מה היו אומרים בשעה שסיימו את הקפת המזבח? יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ. לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ נחלקו תנא קמא ור' אליעזר לגבי מה היו אומרים בשעה שסיימו להקיף את המזבח. לפי תנא קמא היו אומרים "יפי לך מזבח" פעמיים, כאשר הכוונה היא לומר יופי לך מזבח שהכבוד שאנחנו עושים לך (על ידי קיום מצוות ערבה) מכפר עלינו. ר' אליעזר סובר שהיו אומרים "לי-ה ולך מזבח" כאשר הכוונה היא שאנחנו מודים לה' ואנחנו משבחים את המזבח שהוא מכפר עלינו:


 

 

פרק ד' משנה ו'

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין וְחוֹבְטִין אוֹתָן בַּקַּרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חֲרִיּוֹת:

*


כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת באותו אופן שהיו מקיימים את מצוות ערבה ביום חול, כך היו מקיימים את מצוות הערבה גם בשבת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ היה רק הבדל אחד בין אופן קיום מצוות ערבה ביום חול לאופן קיום מצוות ערבה בשבת. ביום חול היו יורדים באותו יום למוצא והיו מלקטים משם את הערבות. אך מכיוון שבשבת אסור לרדת למוצא כדי ללקט ערבות, היו יורדים למוצא בערב שבת כדי ללקט ערבות והיו מניחים את הערבות בגיגיות של זהב מלאות במים, כדי שהערבות לא יבואו לכדי כמישה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין וְחוֹבְטִין אוֹתָן בַּקַּרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חֲרִיּוֹת ר' יוחנן בן ברוקא סובר שההלכה למשה מסיני אינה אומרת להביא ביום שביעי של סוכות ענפים של ערבה, אלא ההלכה אומרת שיש להביא ענפים של דקל שהיו לוקחים אותם ביום השביעי של חג הסוכות וחובטים אותם על הקרקע שבצידי המזבח. לכן, היום השביעי של חג הסוכות נקרא יום חיבוט חריות:


 

 

פרק ד' משנה ז'

מִיַּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן:

*

מִיַּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן ביום השביעי של חג הסוכות, היה מותר לילדים הקטנים לשמוט את הלולבים שלהם ולאכול את האתרוגים שלהם. אולם, לגדול אסור ביום השביעי של חג הסוכות לשמוט את הלולב שלו או לאכול את האתרוג שלו, היות וארבעת המינים הוקצו לקיום מצווה, הרי שהם מוקצה עד ליציאת החג. הקטנים אינם מקיימים מצווה בנטילת לולב, ולכן אין הלולב שלהם מוקצה למצווה, ומותר להם מיד ביום השביעי לשמוט את הלולבים ולאכול את האתרוגים. אך הגדולים שמקיימים מצווה בנטילת הלולב, הקצו את ארבעת המינים שלהם עד לסוף החג וממילא אסור להם להשתמש בארבעת המינים לצורך דבר אחר חוץ מנטילתם עד ליציאת החג:


 

 

פרק ד' משנה ח'

הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה כֵּיצַד, מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב אָדָם בַּהַלֵּל וּבַשִּׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג. סֻכָּה שִׁבְעָה כֵּיצַד, גָּמַר מִלֶּאֱכוֹל, לֹא יַתִּיר סֻכָּתוֹ, אֲבָל מוֹרִיד אֶת הַכֵּלִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, מִפְּנֵי כְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג:

*


הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה כֵּיצַד, מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב אָדָם בַּהַלֵּל וּבַשִּׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג מכך שכתוב שאמירת הלל ושמחת אכילת שלמים הם שמונה ימים, רואים שיש לומר הלל בשמיני עצרת ואכילת שלמים גם בשמיני עצרת, כמו שחייב לומר הלל ולאכול בשר שלמים במשך שבעת ימי חג הסוכות. סֻכָּה שִׁבְעָה כֵּיצַד כיצד מקיימים את מצוות הסוכה שבעה ימים? גָּמַר מִלֶּאֱכוֹל, לֹא יַתִּיר סֻכָּתוֹ כאשר אדם סיים לאכול בסוכה שלו ביום השביעי של חג הסוכות, אסור לו לפרק את הסוכה עדיין, הואיל והסוכה הוקצתה למצווה למשך כל ימי חג הסוכות, אֲבָל מוֹרִיד אֶת הַכֵּלִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, מִפְּנֵי כְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג אולם, למרות שאסור לו לפרק את הסוכה, משעת המנחה (שש שעות זמניות וחצי מתחילת היום) מותר לאדם להוריד לביתו את הכלים שהיו בסוכה שלו ואת המצעים הנאים, מפני שהדבר נראה כאילו הוא מכין את ביתו לכבוד שמיני עצרת ושזוהי הסיבה שהוא צריך להכניס לביתו את הכלים והמצעים הנאים:


 

 

פרק ד' משנה ט'

נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד, צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלוֹחַ. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ, שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיָּיִן. וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אֶחָת. מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יָיִן. עֵרָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם, יָצָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּלֹּג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה. וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ, הַגְבֵּהַּ יָדֶךָ, שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כָל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן:

*


נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד כיצד היו מקיימים את מצוות ניסוך המים? צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלוֹחַ היו ממלאים מים ממעיין השילוח (שנמצא בסמוך לירושלים), צלוחית של זהב שתכולתה שלושה לוגים של מים (לוג הוא מידה בו היו מודדים נוזלים בימיהם כמו שבימינו משתמשים בליטרים כדי למדוד נוזלים). הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ כאשר הגיעו לשער המים שהוא השער שדרכו היו מכניסים לעזרת בית המקדש את המים לניסוך המים, היו תוקעים בשופר תקיעה תרועה תקיעה. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ הכהן עלה בכבש של המזבח וכאשר הגיע לראש המזבח פנה לצד שמאל. שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם על המזבח היו שני ספלים שהיו עשויים מכסף, לאחד הספלים היו שופכים את היין שהיה מנוסך על גבי המזבח (למשל היין שהיו מביאים יחד עם קרבנות העולה) והשני שימש לשפיכת המים בניסוך המים בסוכות. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיָּיִן ר' יהודה סובר שהספלים לא היו מכסף אלא היו מסיד, אלא שהיה להם צבע שחור בגלל שהם הושחרו מהיין שהיו מכניסים לתוך אחד מהספלים. וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק היו נקבים בשני הספלים שהיו על המזבח. באחד  מהספלים (הספל של הין) היה הנקב עבה ובספל השני (הספל של המים) היה נקב דק. כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אֶחָת הסיבה שנקב של אחד הספלים היה עבה ואילו הנקב בספל השני היה דק היא כדי שהמים והיין יגמרו לרדת שניהם באותו זמן מהספל בו נתנו אותם. היין סמיך יותר מהמים, ולכן לוקח לו יותר זמן לרדת בספל. הלכך, עשו את הנקב בספל של היין עבה יותר מהנקב בספל של המים כדי שגם היין וגם המים יגמרו שניהם לרדת באותו זמן. מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יָיִן הספל המערבי היה מיועד למים ואילו הספל המזרחי היה מיועד ליין. עֵרָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם, יָצָא אם בטעות הכהן שפך את המים לתוך הספל שמיועד ליין או ששפך את היין לספל שמיועד למים, יצא ידי חובה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּלֹּג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה ר' יהודה חולק על תנא קמא בשני דברים: א. הכלי שהיו מנסכים איתו לא היה מכיל שלושה לוגים של מים, אלא לוג אחד של מים. ב. ניסוך המים לא היה רק לאורך שבעת ימי חג הסוכות, וגם בשמיני עצרת היו מנסכים את ניסוך המים. וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ, הַגְבֵּהַּ יָדֶךָ בשעה שהמנסך היה מנסך את היין, היו אומרים לו להגביה את ידו כדי שיוכלו לראות שהוא אכן שופך את המים לתוך הספל שמיועד לים על המזבח. שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כָל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן הסיבה שהיו צריכים לומר למנסך להגביה את ידיו כדי לראות שהוא אכן שופך את המים לתוך הספל של המים היא מכיוון שהצדוקים לא היו שופכים את המים לתוך ספל המים ופעם היה מקרה של כהן צדוקי ששפך את המים על רגליו במקום לשפוך אותם לתוך הספל, והעם שעמד שם רגמו אותו עם האתרוגים שלהם:


 

 

פרק ד' משנה י'

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ, וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה. נִשְׁפְּכָה אוֹ נִתְגַּלְּתָה, הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר, שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם הַמְּגֻלִּין, פְּסוּלִים לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:

*


כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת כמו שהיו מקיימים את ניסוך המים בימות החול, כך היו עושים את ניסוך המים בשבת של סוכות למעט שני ההבדלים אותם תכתוב המשנה. אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ, וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה ישנם שני הבדלים בין צורת קיום ניסוך המים ביון חול לצורת קיום ניסוך המים בשבת. ההבדל הראשון הוא בזמן מילוי הכלי. כאשר היו מנסכים את המים ביום חול, היו ממלאים את הצלוחית באותו יום בו ניסכו את המים, אולם, בשבת, אסור לטלטל את המים מהשילוח עד לבית המקדש, ולכן היו ממלאים את החבית בערב שבת ומביאים את המים מערב שבת לבית המקדש. כתוצאה ממילוי המים מבעוד יום יש הבדל נוסף והוא בכלי שאותו היו ממלאים במים. כאשר היו מקיימים את מצוות ניסוך המים בשבת והיה צריך למלא את הכלי מבעוד יום, היו צריכים לשים את המים בכלי שאינו מקודש. הסיבה לכך היא בגלל שמים שנשארו בלילה בכלי מקודש, נפסלים ב"לינה", ואסור להשתמש בהם ביום המחרת. הלכך, כאשר היו מקיימים את ניסוך המים ביום חול, היו ממלאים כלי מקודש ואילו כאשר היו מקיימים את ניסוך המים בשבת, היו ממלאים כלי שאינו מקודש. נִשְׁפְּכָה אוֹ נִתְגַּלְּתָה אם המים שבכלי שמילאו אותו מערב שבת נשפכו מהכלי (ואז אין מים בכלי) או שהמים התגלו, דהיינו שהם לא היו מכוסים ואז אנחנו חוששים שמא נחש שתה מהם ויש מים במים, וממילא אסור להשתמש במים הללו, הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר (במקרה והמים נשפכו או התגלו) היו ממלאים מים מהכיור כדי להשתמש בהם לניסוך המים, שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם הַמְּגֻלִּין, פְּסוּלִים לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ (הסיבה שבמקרה והתגלו המים צריך למלא מים מהכיור ולא להשתמש באותם מים מגולים היא) מכיוון שיין ומים שהתגלו פסולים לשימוש על גבי המזבח: