פרק א

ביאור ושננתם למסכת תענית פרק א

מערכת אוצר התורה - ושננתם (אדר תש"פ (נכתב בשנת תשס"ח

פרק א'

פרק א' משנה א'

מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִיוֹם (טוֹב) הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. הוֹאִיל וְאֵין הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סִימַן קְלָלָה בֶּחָג, לָמָה מַזְכִּיר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לִשְׁאוֹל, אֶלָּא לְהַזְכִּיר, מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בְּעוֹנָתוֹ. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן, לְעוֹלָם יְהֵא מַזְכִּיר:

*

הקדמה למשנה: ישנם שני מושגים שונים הקשורים לתפילתנו על הגשמים. "הזכרת גשמים" היא אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם", ובה אנחנו משבחים את ה' על כך שהוא המוריד לנו גשמים. אנחנו אומרים את הזכרת הגשמים בברכת מחיה המתים, ובה, בין שאר התשבחות על ה' (למשל: מחיה מתים, רופא חולים) אנחנו מזכירים שאחת מגבורותיו של ה' היא גם הורדת גשמים. אמנם, יש מושג נוסף שנקרא "שאלת גשמים" או "בקשת גשמים", שם אנחנו בפועל מבקשים מה' שיוריד לנו גשם. בקשה זו היא אמירת "ותן טל ומטר לברכה" בברכת "ברך עלינו".

 


מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים מאיזה יום בשנה מתחילים להזכיר גשמים בתפילה. מאיזה יום בשנה אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִיוֹם (טוֹב) הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג ר' אליעזר סובר שהיום הראשון בו מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" הוא ביום טוב ראשון של חג הסוכות. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג ר' יהושע חולק על ר' אליעזר וסובר שמתחילים להזכיר גשמים בתפילה לא מיום טוב ראשון של חג הסוכות, אלא מיום טוב האחרון של חג הסוכות (הכוונה היא לשמיני עצרת, שאז כבר לא יושבים בסוכה). אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹאִיל וְאֵין הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סִימַן קְלָלָה בֶּחָג, לָמָה מַזְכִּיר שאל ר' יהושע את ר' אליעזר: הרי ירידת גשמים בחג הסוכות היא סימן קללה, שהרי אם ה' מוריד גשם בחג הסוכות, בעוד עם ישראל מקיים את מצוות סוכה, הרי זה מראה שה' אינו חפץ בקיום המצווה על ידי ישראל, שהרי ירידת הגשמים תמנע את הישיבה בסוכה ואת קיום המצווה. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לִשְׁאוֹל, אֶלָּא לְהַזְכִּיר, מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בְּעוֹנָתוֹ ענה ר' אליעזר לר' יהושע: אם הייתי אומר שצריך לבקש גשמים ביום טוב ראשון של חג הסוכות, היית צודק, שהרי לא ראוי לבקש מה' שיוריד לנו גשם בעוד שאנחנו יושבים בסוכה. אולם, אני (ר' אליעזר) אמרתי שביום טוב ראשון של חג, צריך רק להזכיר גשמים. הזכרה אינה בקשת גשמים מה', אלא היא נועדה רק לשבח את ה', ואין דבר רע בהזכרת גבורתו של ה' בהורדת גשמים גם בחג הסוכות. אָמַר לוֹ אמר ר' יהושע לר' אליעזר: אִם כֵּן, לְעוֹלָם יְהֵא מַזְכִּיר אם אין דבר רע בהזכרת גשמים, גם בתקופה שאיננו רוצים שירדו גשמים בפועל (כגון בחג הסוכות), ניתן להזכיר גשמים לאורך כל השנה, גם בימות הקיץ שאיננו רוצים שירדו אז גשמים. אלא שאנחנו סוברים שלא ניתן להזכיר גשמים ביום שאיננו מעוניינים שירדו בו גשמים, ואם כן, אין להזכיר גשמים לאורך ימי חג הסוכות. אולם ר' אליעזר סובר שאכן מותר להזכיר גשמים לאורך כל השנה אם האדם רוצה בכך, אלא שסמוך לחורף, יש חובה על האדם להזכיר גשמים, וחובה זו מתחילה ביום טוב ראשון של חג:

 

פרק א' משנה ב'

אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סָמוּךְ לַגְּשָׁמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, הָאַחֲרוֹן מַזְכִּיר, הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר. בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, הָרִאשׁוֹן מַזְכִּיר, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר. עַד אֵימָתַי שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם, מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן:

*


אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סָמוּךְ לַגְּשָׁמִים בעוד שלגבי הזכרת גשמים, ישנה מחלוקת במשנה הקודמת בין ר' אליעזר לר' יהושע, האם מתחילים להזכיר גשמים לפני הזמן שאנחנו רוצים שירדו בו גשמים (בעוד הסוכה בנויה) או לא, לגבי שאלת גשמים, בקשת "ותן טל ומטר לברכה", מודים כולם שניתן לבקש רק בשעה שאנחנו רוצים שירדו גשמים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, הָאַחֲרוֹן מַזְכִּיר, הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר ר' יהודה סובר ש"העובר לפני התיבה", החזן, שעובר לפני התיבה בשמיני עצרת (יום טוב אחרון של חג), האחרון, מי שמתפלל מוסף, צריך להזכיר גשמים ולומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", ואילו הראשון, מי שמתפלל שחרית, אינו מזכיר גשמים עדיין. לפי ר' יהודה, הזכרת גשמים מתחילה בתפילת מוסף של שמיני עצרת. בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, הָרִאשׁוֹן מַזְכִּיר, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר ביום טוב ראשון של פסח, שביום זה מפסיקים להזכיר גשמים, הראשון, מי שמתפלל שחרית, עדיין מזכיר גשמים, והאחרון, מי שמתפלל מוסף, אינו מזכיר גשמים. הפסקת אמירת משיב הרוח ומוריד הגשם היא ביום טוב ראשון של פסח בתפילת מוסף. עַד אֵימָתַי שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם, מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן נחלקו ר' יהודה ור' מאיר עד מתי שואלים על הגשמים. עד מתי אומרים בתפילה "ותן טל ומטר לברכה". ר' יהודה סובר שאומרים "ותן טל ומטר לברכה" עד סוף ימי הפסח, ורק כשמסתיימים ימי חג הפסח, מפסיקים לשאול על הגשמים (למרות שר' יהודה אמר בתחילת המשנה שמפסיקים להזכיר ביום טוב ראשון של פסח, ואם כן, כל שכן שצריך להפסיק לשאול גשמים ביום טוב ראשון של פסח, הרי שיש מחלוקת מה סובר ר' יהודה). ר' מאיר סובר שממשיכים לשאול גשמים לאורך כל ימות חודש ניסן, ורק בתחילת חודש אייר מפסיקים לשאול על הגשמים. ר' מאיר מביא הוכחה לדבריו מכך שכתוב בספר יואל, שה' יוריד גשם ב"ראשון", והראשון היינו חודש ניסן, ואם כן אנחנו רואים מהפסוק בספר יואל שגם בחודש ניסן יורדים גשמים, וממילא צריך לשאול עליהן. ר' יהודה יאמר שאין להוכיח דבר מהפסוק בספר יואל, שהרי שם מדובר על מאורע חד פעמי. בימי יואל היו שבע שנות רעב, ובסיומן, ה' הוריד גשמים גם בניסן, כדי שיגדלו הגידולים בשדות:


 פרק א' משנה ג'

בִּשְׁלשָׁה בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בְּשִׁבְעָה בוֹ, חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הֶחָג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת:

*


בִּשְׁלשָׁה בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בְּשִׁבְעָה בוֹ, חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הֶחָג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת נחלקו תנא קמא (התנא הראשון במשנה שלא נזכר במשנה בשמו, כאשר בדרך כלל הכוונה היא לר' מאיר) ורבן גמליאל לגבי יום התחלת שאלת גשמים. תנא קמא סובר שמתחילים לשאול גשמים בתאריך ג' חשוון. אמנם, רבן גמליאל חולק על תנא קמא וסובר שמתחילים לשאול גשמים בתאריך ז' חשוון. הסיבה שרבן גמליאל סובר שמתחילים לשאול גשמים דווקא בז' חשוון היא מכיוון שאנחנו ממתינים שבועיים מסיום חג הסוכות. בחג הסוכות עלו בני ישראל לרגל, וכדי שהרחוקים ביותר יגיעו חזרה לביתם (שנמצא על שפת נהר פרת), אנחנו ממתינים שבועיים משאלת גשמים, שהרי איננו רוצים שירדו גשמים בשעה שחוזרים מהעלייה לרגל:

 

פרק א' משנה ד'

הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים, הִתְחִילוּ הַיְחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה, וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:

*

הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים, הִתְחִילוּ הַיְחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת במקרה והגיע תאריך יז' חשוון, ועדיין לא ירדו גשמים, מתחילים היחידים, תלמידי החכמים, להתענות שלוש תעניות כדי לבקש מה' שיוריד גשמים. תעניות אלו היו מתענים בימים שני, חמישי ושני שלאחריו (ולא שלושה ימים רצופים). אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה, וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה תעניות אלו הן תעניות קלות, ולכן, מותר לעשות בהן את הדברים הבאים: 1) מותר לאכול כל הלילה לפני התענית, עד שיעלה עמוד השחר (בניגוד לתעניות אחרות שאיסור האכילה מתחיל ערב לפני התענית). 2) מותר לעשות מלאכה. 3) מותר להתרחץ בתענית. 4) מותר לסוך את הגוף עם שמן בתענית. 5) מותר לנעול נעליים נוחות בתענית (בזמן המשנה היו אלו נעליים מעור). 6) מותר לבעל להתייחד עם אשתו ביום התענית:

 

פרק א' משנה ה'

הִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלשׁ תַּעֲנִיוֹת עַל הַצִּבּוּר. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה, וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:

*


הִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים אם כבר הגיע ראש חודש כסליו, ועדיין לא ירדו גשמים, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלשׁ תַּעֲנִיוֹת עַל הַצִּבּוּר (אם הגיע ראש חודש כסליו ועדיין לא ירדו גשמים) בית דין גוזרים שלוש תעניות על הציבור כולו. בניגוד לשלוש התעניות הקודמות בהן התענו רק היחידים, רק תלמידי החכמים, כאן גזרו בית דין על הציבור כולו להתענות שלוש תעניות: ביום שני, ביום חמישי וביום שני שלאחריו. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה, וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה גם תעניות אלו הן תעניות קלות, ולכן, מותר לעשות בהן את הדברים הבאים: 1) מותר לאכול כל הלילה לפני התענית, עד שיעלה עמוד השחר. 2) מותר להתרחץ בתענית. 3) מותר לסוך את הגוף עם שמן בתענית. 4) מותר לנעול נעליים נוחות בתענית (בזמן המשנה היו אלו נעליים מעור). 5) מותר לבעל להתייחד עם אשתו ביום התענית:

 

פרק א' משנה ו'

עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲסוּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבִסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְּׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְנוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת. עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין (עֲלֵיהֶם) עוֹד שֶׁבַע, שֶׁהֵן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר. הֲרֵי אֵלּוּ יְתֵרוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁבָּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת, בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁכָה, וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת:

*


עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ במקרה ועברו שלוש התעניות שבית דין גזרו על הציבור כולו, ועדיין לא נענו ולא ירדו גשמים, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר (במקרה ולא נענו בשלוש התעניות הראשונות שבית דין הטילו על הציבור) בית דין גוזרים סדרה שנייה של שלוש תעניות על הציבור. סדרת התעניות השנייה חמורה יותר מסדרת התעניות הראשונה שבית דין גזרו על הציבור. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם בסדרה השנייה של שלוש התעניות, אסור לאכול ולשתות לאורך כל הלילה שלפני הצום עד עמוד השחר, כלומר: משעת חשיכה בערב שלפני הצום, אין אוכלים יותר ואין שותים יותר. וַאֲסוּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבִסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְּׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְנוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת גם הדברים הבאים אסורים בסדרה השנייה של שלוש התעניות: 1) מלאכה (איסור מלאכה כאן אינו איסור מלאכה מוחלט, שהרי כפי שנראה, בסוף המשנה כתוב שבשבעת התעניות החמורות יותר היו סוגרים את החנויות). 2) רחיצה. 3) סיכה. 4) נעילת הסנדל. 5) תשמיש המיטה. 6) היו נועלים את בתי המרחץ. עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין (עֲלֵיהֶם) עוֹד שֶׁבַע, שֶׁהֵן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר אם עברה הסדרה השנייה של שלוש התעניות שגזרו בית דין על הציבור, ובכל זאת לא נענו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרים על הציבור שבע תעניות נוספות, כך שאם מחברים את שתי הסדרות הראשונות של התעניות (שלוש תעניות בכל סדרה) יחד עם שבע התעניות הנוספות, בסך הכל נגיע לשלוש עשרה תעניות לכל הציבור. הֲרֵי אֵלּוּ יְתֵרוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת שבע התעניות הנוספות חמורות יותר משש התעניות הראשונות, שֶׁבָּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת בשבע התעניות הנוספות היו מתריעים בשופרות, וכן היו נועלים את החנויות ונמנעים מלמכור, בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁכָה בתעניות שחלו ביום שני, כשהגיעה שעת חשיכה, היו פותחים קצת את דלתות החנויות ומוכרים בצנעא, אך הסוחרים לא היו מוציאים את הסחורה שלהם מחוץ לחנויות (כפי שהיו נוהגים לעשות בדרך כלל כדי למכור את סחורתם), וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת וכאשר התענית הייתה חלה ביום חמישי, היו הסוחרים פותחים את החנויות שלהם לאורך כל היום כדי שאנשים יוכלו לקנות מצרכים לכבוד שבת קודש:

 

פרק א' משנה ז'

עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵרוּסִין וּבְנִשּׂוּאִין וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם. הַיְחִידִים חוֹזְרִים וּמִתְעַנִּים עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן. יָצָא נִיסָן וְיָרְדוּ גְשָׁמִים, סִימַן קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יב) הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם, וגו':

*


עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ במקרה ועברו כבר שלוש עשרה התעניות שבית דין גזרו על הציבור, ועדיין לא נענו ולא ירדו גשמים, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵרוּסִין וּבְנִשּׂוּאִין וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם היו ממעטים בדברים הבאים: 1) משא ומתן של שמחה (אך משא ומתן רגיל מותר) 2) בניין של שמחה – כגון לבנות אולם שמחות כדי לקיים בו חתונה (אך בתים רגילים היו בונים). 3) נטיעה – נטיעת אילנות לשם צל (אך מותר לנטוע אילנות לצורך פירות). 4) ארוסין – בשעת אירוסין לא היו שמחים בשמחה גדולה. 5) נישואין – בשעת נישואין לא היו שמחים בשמחה גדולה. 6) שאילת שלום בין בני אדם, לא היו מקדמים בשלום אחד את השני בשמחה, אלא היו מסתובבים בצער גדול מכיוון שהם מתנהגים כנזופים לפני ה', שהרי ה' לא הוריד להם גשמים. הַיְחִידִים חוֹזְרִים וּמִתְעַנִּים עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן היחידים, תלמידי החכמים, היו מתענים שוב ושוב עד לסוף חודש ניסן בימי שני וחמישי (אך הציבור לא היו מתענים יותר משלוש עשרה תעניות). יָצָא נִיסָן וְיָרְדוּ גְשָׁמִים, סִימַן קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יב) הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם, וגו' אם כבר יצא חודש ניסן ואז ירדו גשמים, הרי שיש בדבר סימן קללה למרות ירידת הגשם. כפי שמובא בפסוק (הלא קציר חיטים היום) חודש ניסן מיועד כבר לקצירה ולא לשם גדילת גידולי הקרקע, ולכן, אם לא ירדו גשמים עד לניסן, הרי שזהו סימן קללה. ההוכחה מהפסוק היא מכיוון ששמואל הנביא מוכיח לבני ישראל שה' כועס עליהם בבקשתו למלך על ידי הורדת גשם במהלך חודש ניסן: