פרק א

ביאור ושננתם למשניות מסכת ראש השנה

מערכת אוצר התורה - ושננתם תשרי תשפ"א - נכתב חשון תשס"ז

פרק א'

פרק א' משנה א'

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

*


אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם ישנם ארבעה תאריכים בשנה, שנחשבים ל"ראש השנה" לדברים מסוימים כפי שהמשנה תפרט. בְּאֶחָד בְּנִיסָן התאריך הראשון שנחשב לראש השנה הוא א' בניסן, שנחשב ראש השנה לשני דברים. רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים הדבר הראשון שא' ניסן נחשב לראש השנה הוא "למלכים". אם ראובן לווה כסף משמעון, על ראובן ושמעון לכתוב שטר חוב על ההלוואה. אחד הסעיפים שיש לכתוב בשטר החוב הוא תאריך ההלוואה. את השנה של התאריך, היו כותבים לפי שנות מלכות המלך שמלך באותו זמן ולא את השנה שנמנתה מאז בריאת העולם. לדוגמא: אם השטר היה נכתב בשנה השנייה למלכותו של חזקיה, היו כותבים בשטר שההלוואה התקיימת בתאריך א' כסליו בשנה השנייה למלכותו של חזקיה. כשהמשנה כותבת שא' בניסן נחשב לראש השנה למלכים היא אומרת שבא' ניסן הייתה תמיד מתחילה שנה חדשה למלך. כלומר: בין אם המלך התחיל למלוך בתאריך ב' ניסן ועברה כמעט שנה שלימה למלכותו, ובין אם המלך התחיל למלוך בתאריך כט' אדר, כשהגיע א' ניסן, היו מתחילים למנות למלך שנה שנייה. וְלָרְגָלִים הדבר השני שא' ניסן משמש לראש השנה הוא "לרגלים". במקרה וראובן נדר להביא קרבן לבית המקדש, עליו להביא את הקרבן לפני שיעברו שלשה רגלים משעת הנדר, כדי לא לעבור על איסור של "בל תאחר". מניין שלושת הרגלים תמיד מתחיל מפסח. לכן, אם ראובן נדר קרבן בא' אייר, ממתינים עד שיעברו שבועות וסוכות, ורק כאשר מגיע פסח של שנה הבאה, מתחילים למנות שלושה רגלים, עד שראובן יעבור על "בל תאחר". (יוצא מכאן שלפעמים יעברו חמישה רגלים עד שאדם יתחייב בבל תאחר). בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל התאריך השני שנחשב לראש השנה הוא א' באלול. רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה א' באלול נחשב ראש השנה לעניין מעשר בהמה. אדם צריך להפריש בהמה אחת מכל עשר בהמות שיש לו, ולהעלות בהמה זו לירושלים ולאוכלה שם. אסור לאדם להפריש בהמה שנולדה לאחר א' אלול, על בהמות שנולדו לפני א' אלול, אלא עליו לחלק את בהמותיו לשתי קבוצות נפרדות: קבוצה אחת של בהמות שנולדו לפני א' אלול וקבוצה שנייה של בהמות שנולדו לאחר א' אלול, ולהפריש בהמה למעשר בהמה מתוך הקבוצה של הבהמה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי ר' אליעזר ור' שמעון חולקים על תנא קמא וסוברים שהתאריך הקובע להפרשת מעשר בהמה הוא א' תשרי ולא א' אלול. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה תאריך א' תשרי נחשב לראש השנה לדברים הבאים: לַשָּׁנִים למניין מלכי אומות העולם. כפי שראינו, א' בניסן הוא ראש השנה למלכי ישראל, ואילו א' תשרי הוא ראש השנה למלכי האומות. וְלַשְּׁמִטִּין לשנת שמיטה, בכל מחזור של שבע שנים, יש שנה אחת האסורה בעבודת הקרקע, ושנה זו מתחילה מא' תשרי. וְלַיּוֹבְלוֹת בכל מחזור של שבע שמיטות, חלה שנת היובל שהיא שנה האסורה בעבודת הקרקע כמו בשמיטה, אך בשנה זו ישנם עוד שני דברים שיש לעשותם: א. החזרת הקרקעות לבעלים – אם אדם קנה קרקע, בשנת היובל עליו להחזיר את הקרקע לבעל הקרקע, ב. שחרור עבדים עבריים. לַנְּטִיּעָה נטיעה שרק נטעו אותה עכשיו, פירותיה אסורים באכילה במשך שנות ערלה. במקרה והנטיעה ניטעה מספיק זמן לפני א' תשרי כדי שהנטיעה תיקלט באדמה, (למשל: כ' סיוון) כשמגיע א' תשרי, נחשב הדבר שעברה שנה שלימה לנטיעה, למרות שעברו רק כמה חודשים. וְלַיְרָקוֹת אסור לעשר ירקות שנלקטו לפני א' תשרי על ירקות שנלקטו לאחר א' תשרי או להיפך, אלא יש להפריד את הירקות שלקטו אותם לפני א' תשרי ולהפריש עליהם מעשר לחוד, וכן יש לעשות עם הירקות שנלקטו לאחר א' תשרי. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בית שמאי סוברים שראש השנה לאילן חל בא' תשרי. אם לאדם יש עץ המוציא פירות, הפירות שחנטו (גדלו לכדי פרח) לפני א' שבט, נחשבים לקבוצה נפרדת מהפירות שחנטו לאחר א' שבט, ואסור להפריש תרומות ומעשרות מקבוצה אחת על הקבוצה השנייה. בית הלל סוברים שהתאריך הקובע לראש השנה לאילן הוא ט"ו בשבט, וצריך להפריד בין פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט לפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט לעניין תרומות ומעשרות:


 

 

 

פרק א' משנה ב'

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם. וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם:

*


בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן בארבעה ימים שונים בשנה, ה' דן את העולם. בכל אחד מהימים, דן ה' את העולם על משהו אחר. בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה בפסח ה' דן את העולם ומחליט מה תהיה כמות ואיכות התבואה שתגדל במשך השנה. בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן בשבועות ה' דן העולם ומחליט מה תהיה כמות ואיכות הפירות שיגדלו במשך השנה. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן בא' תשרי, כל האנשים בעולם עוברים לפני ה' כמו כבשים. כשם שהרועה מוציא את הכבשים בפתח צר, כך שבכל פעם יכולה לצאת רק כבשה אחת, כך ה' סוקר את כל העולם, אך סוקר כל אדם לחוד. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם המשנה מוכיחה שה' דן כל אחד מבני האדם באופן נפרד. בפסוק כתוב שהיוצר, כשהכוונה היא לה', רואה את כל מעשי בני האדם יחד, אך מבין אל כל מעשה של כל אחד לחוד, כל אדם נידון לחוד. וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם בחג סוכות ה' דן את העולם ומחליט מה תהיה כמות המים שתרד באותה שנה ומה התועלת שתצמח מאופן ירידת הגשמים הללו:


 

 

פרק א' משנה ג'

עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין, עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵו מִפְּנֵי חֲנֻכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּר מִפְּנֵי פֶסַח קָטָן:

*


עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין על שישה מתוך שנים עשר החודשים שיש בשנה שלוחי בית דין היו יוצאים לגולה ומודיעים להם באיזה יום בית דין קידשו את החודש. עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח שלוחי בית דין היו יוצאים בחודש ניסן כדי להודיע לבני הגולה מתי בית הדין קידש את החודש וכך בני הגולה יידעו מתי חל חג הפסח. עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית שלוחי בית דין היו יוצאים באב כדי להודיע לבני הגולה מתי בית דין קידשו את החודש, וכך בני הגולה יידעו מתי חל צום תשעה באב. עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שלוחי בית דין היו יוצאים באלול כדי להודיע לבני הגולה מתי בית דין קידשו את החודש, וכך בני הגולה יידעו מתי חל ראש השנה. עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת שלוחי בית דין היו יוצאים בתשרי כדי להודיע לבני הגולה מתי בית דין קידשו את החודש,  וכךבני הגולה יידעו מתי חלים יום הכיפורים וסוכות, עַל כִּסְלֵו מִפְּנֵי חֲנֻכָּה שלוחי בית דין היו יוצאים בכסליו כדי להודיע לבני הגולה מתי בית דין קידשו את החודש, וכך בני הגולה יידעו מתי חל חג החנוכה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים שלוחי בית דין היו יוצאים באדר כדי להודיע לבני הגולה מתי בית דין קידשו את החודש,  וכך בני הגולה ידעו מתי חל חג הפורים. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּר מִפְּנֵי פֶסַח קָטָן כשבית המקדש היה קיים, שלוחי בית הדין היו יוצאים גם בחודש אייר כדי להודיע לבני הגולה מתי בית דין קידשו את החודש, וכך בני הגולה יידעו מתי חל פסח שני. אמנם, בזמן שבית המקדש היה קיים, לא היו יוצאים השלוחים באב, כיוון שלא היו מתענים בתשעה באב בזמן שבית המקדש היה קיים, וכך יוצא שבין בזמן שבית המקדש היה קיים ויבן כאשר בית המקדש לא היה קיים, השלוחים תמיד יצאו להודיע לבני הגולה את הזמן שבו קידשו בית דין שישה חודשים:


 

 

פרק א' משנה ד'

עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת, עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי, שֶׁבָּהֶן הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא, וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, מְחַלְּלִין אַף עַל כֻּלָּן מִפְּנֵי תַקָּנַת הַקָּרְבָּן:

*


עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת, עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי עדים שראו את הלבנה, היו מחללים את השבת (למשל: היו הולכים חוץ לתחום שבת) כדי לבא לבית הדין ולהעיד שראו את הלבנה בשני חודשים: בניסן ובתשרי. אמנם, מדין תורה, מחללים שבת על כל החודשים, אך משנחרב בית המקדש, התקינו חכמים שיחללו שבת רק על שני חודשים אלה. שֶׁבָּהֶן הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא משפט זה לא נאמר כטעם מדוע מחללים שבת על ניסן ועל תשרי, אלא הוא בא לומר את חשיבותם של חודשים אלו. בשאר החודשים, אם ברור לשלוחי בית דין שהם יקדשו את החודש ביום המחרת, כגון שחידוש הלבנה נראה באופן ברור, השלוחים היו יוצאים כדי להודיע לבני הגולה עוד לפני שבית דין קידשו את החודש. אמנם, על ניסן ותשרי, שלוחי בית דין לא היו יוצאים להודיע לבני הגולה שבית דין קידשו את החודש עד ששמעו מפי בית דין שאמרו "מקודש מקודש". בגמרא מובא שדין זה נלמד מפסוק. וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כאן כתבה המשנה את הטעם שמחללים שבת על ניסן ותשרי: משום ששלשת הרגלים תלויים בחודשים אלה וכדי לחגוג את שלשת הרגלים, יש לדעת מתי קידשו בית דין את החודשים הללו. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מְחַלְּלִין אַף עַל כֻּלָּן בזמן שבית המקדש היה קיים, היו העדים מחללים שבת כדי לבוא ולהעיד על כל החודשים, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַקָּרְבָּן (הסיבה שבזמן שבית המקדש היה קיים היו העדים מחללים שבת על כל החודשים היא) כדי שיידעו מתי להקריב את קרבן מוסף של ראש חודש:


 

 

פרק א' משנה ה'

בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַעֲלִיל בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַעֲלִיל, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם נִרְאָה בַעֲלִיל, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת:

*


בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַעֲלִיל בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַעֲלִיל, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת לדעת תנא קמא: תמיד, בין במקרה וחידוש הלבנה נראה בבירור, ובין אם חידוש הלבנה לא נראה בבירור, העדים מחללים שבת כדי לבוא ולהעיד שראו את חידוש הלבנה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם נִרְאָה בַעֲלִיל, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת ר' יוסי חולק על תנא קמא וסובר, שאם העדים ראו את הלבנה בבירור, אינם מחללים שבת כדי לבוא ולהעיד בבית דין, היות וסביר להניח שגם אחרים ראו את חידוש הלבנה, (שהרי חידוש הלבנה נראה בבירור). לכן מניחים שהעדים אינם צריכים לחלל את השבת כדי לבוא ולהעיד יגיעו לבית דין היות ויבואו אחרים להעיד. אולם, במקרה וחידוש הלבנה לא נראה בבירור, איננו יכולים להניח שגם עדים שאינם צריכים לחלל את השבת ראו את חידוש הלבנה, ולכן, במקרה וחידוש הלבנה לא נראה בבירור, העדים מחללים שבת כדי לבוא ולהעיד:


 

 

פרק א' משנה ו'

מַעֲשֶׂה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג, וְעִכְּבָן רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹד. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים, נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא:

*


מַעֲשֶׂה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג, וְעִכְּבָן רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹד היה מקרה, ובאו יותר מארבעים זוגות כדי להעיד על חידוש הלבנה, ור' עקיבא עיכב את העדים בלוד ולא נתן להם לחלל שבת ולבוא לפני הסנהדרין ולהעיד. הסיבה שר' עקיבא לא נתן לשאר העדים לחלל את השבת היא היות וזוג עדים אחד כבר חילל שבת להעיד בבית דין, ומשם כך לא רצה ר' עקיבא לתת לעדים נוספים לחלל שבת ולהעיד בפני בבית דין. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל רבן גמליאל שלח שליחים לר' עקיבא ואמר לו: אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים, נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא אם אתה מעכב את העדים, ומראה להם שאינך צריך את עדותם (בגלל שזוג עדים אחד כבר הגיע לבית דין) בעתיד, העדים שעיכבת לא יבואו להעיד על חידוש הלבנה, כיוון שהם יאמרו לעצמם שפעם קודמת שבאו להעיד, לא היו זקוקים להם ולא נתנו להם להגיע לבית דין:


 

 

פרק א' משנה ז'

אָב וּבְנוֹ שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ, יֵלֵכוּ. לֹא שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, אֶלָּא שֶׁאִם יִפָּסֵל אֶחָד מֵהֶן, יִצְטָרֵף הַשֵּׁנִי עִם אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אָב וּבְנוֹ וְכל הַקְּרוֹבִין, כְּשֵׁרִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בְטוֹבִיָּה הָרוֹפֵא, שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא וּבְנוֹ וִעַבְדּוֹ מְשֻׁחְרָר, וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּפָסְלוּ אֶת עַבְדּוֹ. וּכְשֶבָּאוּ לִפְנֵי בֵית דִּין, קִבְּלוּ אוֹתוֹ וְאֶת עַבְדּוֹ, וּפָסְלוּ אֶת בְּנוֹ:

*


אָב וּבְנוֹ שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ, יֵלֵכוּ אב ובנו שראו את חידוש הלבנה, ילכו להעיד בפני הבית דין, אפילו אם כרוך הדבר בחילול שבת. לֹא שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, אֶלָּא שֶׁאִם יִפָּסֵל אֶחָד מֵהֶן, יִצְטָרֵף הַשֵּׁנִי עִם אַחֵר הסיבה שאב ובנו שראו את חידוש הלבנה מחללים שבת כדי ללכת ולהעיד בפני בית דין אינה בגלל ששניהם יעידו ביחד, שהרי אב ובנו פסולים להעיד יחד. הסיבה שאב ובנו שראו את הלבנה מחללים שבת כדי ללכת ולהעיד בפני בית דין היא שייתכן ואחד מהם ייפסל במהלך החקירה, ובית דין יהיו זקוקים לעדותו של השני. למשל: אם האב יעיד על חידוש הלבנה יחד עם מישהו אחר, והאב נפסל במהלך חקירתו, בנו יצטרף לעד הנוסף ויעיד על חידוש הלבנה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אָב וּבְנוֹ וְכל הַקְּרוֹבִין, כְּשֵׁרִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ ר' שמעון סובר, שלמרות שלכל העדויות בתורה אסור לצרף שני קרובים, שונה עדות על חידוש הלבנה, שם מותר לאב ובנו או לכל קרוב אחר להעיד יחד. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בְטוֹבִיָּה הָרוֹפֵא, שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא וּבְנוֹ וִעַבְדּוֹ מְשֻׁחְרָר ר' יוסי הביא מקרה ששלשה ראו את חידוש הלבנה: 1) טוביה הרופא, 2) בנו של טוביה, 3) עבדו המשוחרר של טוביה, וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּפָסְלוּ אֶת עַבְדּוֹ הכהנים קיבלו לעדות את טוביה ואת בנו, היות וסברו כר' שמעון שאב ובנו כשרים לעדות החודש, ומאידך סברו הכהנים שעבד משוחרר פסול לעדות החודש. וּכְשֶבָּאוּ לִפְנֵי בֵית דִּין, קִבְּלוּ אוֹתוֹ וְאֶת עַבְדּוֹ, וּפָסְלוּ אֶת בְּנוֹ אמנם, כשהגיעלו השלושה לבית דין, בית דין קיבלו כעדים את טוביה ואת עבדו, אך לא קיבלו את עדותו של בנו של טוביה, היות והם סוברים כתנא קמא, שאסור לאב ובנו להצטרף לעדות החודש, ומאידך, סברו דייני הבית דין שמותר לעבד משוחרר להצטרף לאדם נוסף לעדות החודש:


 

 

פרק א' משנה ח'

אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין, הַמְשַׂחֵק בַּקֻּבְיָא, וּמַלְוֵי בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, וַעֲבָדִים. זֶה הַכְּלָל, כָּל עֵדוּת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כְשֵׁרָה לָהּ, אַף הֵן אֵינָן כְּשֵׁרִים לָהּ:

*


אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין האנשים הרשומים ברשימה במשנה פסולים להעיד על חידוש הלבנה: הַמְשַׂחֵק בַּקֻּבְיָא מי שמתערב עם חברו מה ייצא כשיגלגלו קובייה. משחק בקוביא פסול לעדות  מדרבנן משום שהוא אינו עוסק ביישובו של עולם. וּמַלְוֵי בְּרִבִּית מי שמלווה בריבית, אפילו במקרה והוא מלווה בריבית שאסורה רק מדרבנן. וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים אדם שעושה תחרות עם חבירו בה היונה שתגיע ראשונה אל היעד תזכה את בעליו בגמול כלשהו. מפריח יונים פסול לעדות מדרבנן, משום שהוא אינו עוסק ביישובו של עולם. וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית אדם שסוחר בפירות שביעית, גם בזמן הזה ששביעית מדרבנן. וַעֲבָדִים עבד כנעני. זֶה הַכְּלָל, כָּל עֵדוּת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כְשֵׁרָה לָהּ, אַף הֵן אֵינָן כְּשֵׁרִים לָהּ המשנה אומרת כלל: כל עדות שאסור לאישה להעיד עליה, עבדים אינם כשרים להעיד עדות זו. אך בעדות שאישה כשרה לבוא ולהעיד, למשל: להעיד על מיתתו של אדם כדי להתיר לאשתו להינשא, מותר גם לעבד להעיד בעדות זו:


 

 

פרק א' משנה ט'

מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ, מוֹלִיכִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר, אֲפִלּוּ בַמִּטָּה. וְאִם צוֹדֶה לָהֶם, לוֹקְחִין בְּיָדָם מַקְּלוֹת. וְאִם הָיְתָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה, לוֹקְחִין בְּיָדָם מְזוֹנוֹת, שֶׁעַל מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹצְאִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם:

*


מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ במקרה ואדם ראה את חידוש הלבנה בשבת והוא אינו יכול ללכת לבית דין ברגליו (כגון שהוא חולה או זקן), מוֹלִיכִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר, אֲפִלּוּ בַמִּטָּה (אדם שראה את חידוש הלבנה בשבת ואינו יכול ללכת לבית דין ברגליו) מוליכים אותו על חמור ואפילו על מיטה, למרות שיש בדבר משום חילול שבת, שהרי אסור לרכב על חמור בשבת מדרבנן, שמא יתלוש זמורה של עץ, וכן אסור לטלטל מיטה בשבת משום הולכה ברשות הרבים. וְאִם צוֹדֶה לָהֶם, לוֹקְחִין בְּיָדָם מַקְּלוֹת אם הדרך לבית דין מסוכנת, כגון שיש בדרך שודדים, מותר לבאים לבית דין להעיד לחלל שבת ולקחת בידיהם מקלות ככלי נשק. וְאִם הָיְתָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה, לוֹקְחִין בְּיָדָם מְזוֹנוֹת אם הדרך לבית דין רחוקה, מותר לבאים להעיד על החודש לקחת בידיהם אוכל לדרך, למרות שיש בכך משום טלטול בשבת, שֶׁעַל מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹצְאִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ הסיבה שיכול להיות שיזדקקו לאוכל היא שמחללים שבת על מהלך לילה ויום כדי לבוא ולהעיד בבית דין, ואם כן, הדרך אל בית הדין עשויה להיות ארוכה ויהיה צורך לקחת אוכל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם לומדים שמותר לחלל שבת מכך שכתוב: "אשר תקראו אותם במועדם". מכאן שצריך לוודא, שקידוש החודש ייעשה בזמנו (שהרי אם לא יקדשו את החודש בזמנו, המועדים לא יחולו בזמן) ולכן מותר לעדים (ולמלויים) לחלל שבת כדי לבא לבית דין ולהעיד על חידוש הלבנה: