פרק ב

ביאור ושננתם למשניות מסכת ראש השנה - פרק א'.

מערכת אוצר התורה תשרי תשפ"א - נכתב חשון תשס"ז

פרק ב'

פרק ב' משנה א'

אִם אֵינָן מַכִּירִין אוֹתוֹ, מְשַׁלְּחִין אַחֵר עִמּוֹ לְהַעִידוֹ. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכָּל אָדָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִים:

*


אִם אֵינָן מַכִּירִין אוֹתוֹ אם בית הדין שמקדש את החודש אינם מכירים את האדם שראה את חידוש הלבנה וממילא אינם יודעים אם הוא נאמן, מְשַׁלְּחִין אַחֵר עִמּוֹ לְהַעִידוֹ בית הדין שבעיר שגר העד, שולח יחד עם העד זוג עדים שיעידו בפני בית הדין שמקדש את החודש, שהאדם שבא להעיד בפניהם הוא אכן אדם נאמן. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכָּל אָדָם פעם, היו מקבלים את עדות החודש מכל אדם, ולא היה צריך לחשוש שמא העד משקר, כך שהעד לא היה צריך להביא איתו עדים על נאמנותו. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין כאשר המינים התחילו לשקר שראו את חידוש הלבנה (כיוון שרצו ששבועות יחול תמיד ביום ראשון בשבוע, כמו הצדוקים), הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִים בית דין תיקן שבית הדין יקבל עדות על חידוש הלבנה רק אם מכירים את העד, ואם אינם מכירים את העד, צריכים לבוא שני עדים כדי להעיד על נאמנותו:


 

 

פרק ב' משנה ב'

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין:

*


בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת בהתחלה, לפני שהכותים ניסו לשקר שראו את חידוש הלבנה, היו מודיעים לבני הגולה שבית דין קידשו את החודש, על ידי שהיו מדליקים משואות, מדורות אש. בני הגולה היו רואים את המשואות ויודעים שבית דין קידשו את החודש (במשניות הבאות מפורט כיצד היו משיאים את המשואות). מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין כאשר הכותים התחילו לשקר שראו את חידוש הלבנה, כדי להטעות את בית דין, תיקנו חכמים, שיודיעו לבני הגולה שבית דין קידשו את החודש, על ידי שליחת שלוחים שהיו מסתובבים במקומות בהם היו אנשים מבני ישראל והיו מודיעים לבני הגולה על קידוש החודש:


 

 

פרק ב' משנה ג'

כֵּיצַד הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת, מְבִיאִין כְּלֻנְסָאוֹת שֶׁל אֶרֶז אֲרֻכִּין וְקָנִים וַעֲצֵי שֶׁמֶן וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן וְכוֹרֵךְ בִּמְשִׁיחָה, וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הָהָר וּמַצִּית בָּהֶן אֶת הָאוּר וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד עַד שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשֵּׁנִי, וְכֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשְּׁלִישִׁי:

*


כֵּיצַד הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת באיזה אופן היו מדליקים את מדורות האש כדי להודיע לבני הגולה שבית דין קידשו את החודש? מְבִיאִין כְּלֻנְסָאוֹת שֶׁל אֶרֶז אֲרֻכִּין היו מביאים מוטות ארוכים של עץ ארז, וְקָנִים וכן היו מביאים מקלות דקים של עצים, וַעֲצֵי שֶׁמֶן וכן היו מביאים עצי זית, וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן וכן היו מביאים את השיבולים של הפשתן שהיו נפרדים ממנו בתהליך הכנת הפשתן, וְכוֹרֵךְ בִּמְשִׁיחָה מדליק המשואה היה קושר את המקלות הדקים, את עצי הזית ואת נעורת הפשתן בראש מוט הארז על ידי משיחה, כלומר: חבל, וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הָהָר וּמַצִּית בָּהֶן אֶת הָאוּר שליח בית הדין היה עולה לראש הר גבוה ומדליק את מוט הארז, וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד לאחר הדלקת מוט הארז, היה שליח בית הדין מנענע את המוט מצד לצד, וכן היה מעלה את מוט הארז ומוריד אותו (בדומה לדרך שבה אנחנו מנענעים לולב), עַד שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשֵּׁנִי שליח בית הדין היה מנענע את מוט הארז הדלוק, עד שהיה רואה ששליח בית הדין הבא ראה את המשואה שהוא הדליק. שליח בית הדין הבא היה עומד בהר שנמצא במרחק מה מההר עליו עמד שליח בית הדין הראשון (כפי שנראה במשנה הבאה) וכאשר הוא ראה ששליח בית הדין הראשון היה מדליק משואה, היה גם הוא מדליק משואה דומה. בדרך זו ידע שליח בית הדין הראשון שראו את המשואה שהוא הדליק. וְכֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשְּׁלִישִׁי גם השליח השני של בית דין היה מנענע את מוט הארז עד שהיה רואה ששליח בית הדין השלישי שעמד בראש ההר השלישי הדליק גם הוא משואה, ועל ידי כך היה יודע ששליח בית הדין השלישי הבין גם הוא שבית דין קידשו את החודש:


 

 

פרק ב' משנה ד'

וּמֵאַיִן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת, מֵהַר הַמִּשְׁחָה לְסַרְטְבָא, וּמִסַּרְטְבָא לִגְרוֹפִינָא, וּמִגְּרוֹפִינָא לְחַוְרָן, וּמֵחַוְרָן לְבֵית בִּלְתִּין, וּמִבֵּית בִּלְתִּין לֹא זָזוּ מִשָּׁם, אֶלָּא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה כָל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ:

*


וּמֵאַיִן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת על אלו הרים היו שליחי בית דין משיאים את המשואות? מֵהַר הַמִּשְׁחָה לְסַרְטְבָא המשואה הראשונה שהדליקו היה על הר המשחה (הר הזיתים). בסרטבא (הר גבוה שנמצא בבקעת הירדן) היה עומד שליח בית הדין השני, וכאשר ראה שבהר המשחה הדליקו את המשואה, היה גם הוא מדליק משואה. וּמִסַּרְטְבָא לִגְרוֹפִינָא את המשואה שהדליקו בסרטבא, היה רואה שליח בית הדין שעמד על הר גרופינא, והיה גם הוא מדליק משואה. וּמִגְּרוֹפִינָא לְחַוְרָן את המשואה שהדליקו בגרופינא, היה רואה שליח בית דין שעמד על הר חורן, והיה גם הוא מדליק משואה. וּמֵחַוְרָן לְבֵית בִּלְתִּין את המשואה שהדליקו בחורן, היה רואה שליח בית דין שעמד על הר בית בלתין, והיה גם הוא מדליק משואה. וּמִבֵּית בִּלְתִּין לֹא זָזוּ מִשָּׁם, אֶלָּא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה כָל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ בבית בלתין, היה עומד שליח הבית דין ומנענע את מוט הארז, עד שראה הרבה מאוד משואות דולקות בכל מיני מקומות בגולה, וכך ידע שבני הגולה הבינו שבית דין קידשו את החודש:


 

 

פרק ב' משנה ה'

חָצֵר גְּדוֹלָה הָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וּבֵית יַעְזֵק הָיְתָה נִקְרֵאת, וּלְשָׁם כָּל הָעֵדִים מִתְכַּנְּסִים, וּבֵית דִּין בּוֹדְקִין אוֹתָם שָׁם. וּסְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹשִׂין לָהֶם בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִין לָבֹא. בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ זָזִין מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם, הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל (הַזָּקֵן) שֶׁיְּהוּ מְהַלְּכִין אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְלֹא אֵלּוּ בִלְבַד, אֶלָּא אַף הַחֲכָמָה הַבָּאָה לְיַלֵּד, וְהַבָּא לְהַצִּיל מִן הַדְּלֵקָה וּמִן הַגַּיִס וּמִן הַנָּהָר וּמִן הַמַּפֹּלֶת, הֲרֵי אֵלּו כְּאַנְשֵׁי הָעִיר, וְיֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ:

*


חָצֵר גְּדוֹלָה הָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וּבֵית יַעְזֵק הָיְתָה נִקְרֵאת בירושלים הייתה חצר גדולה שנקראה "בית יעזק", וּלְשָׁם כָּל הָעֵדִים מִתְכַּנְּסִים, וּבֵית דִּין בּוֹדְקִין אוֹתָם שָׁם העדים שבאו להעיד שראו את חידוש הלבנה היו מגיעים לבית יעזק ושם בית דין היו חוקרים את העדים. וּסְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹשִׂין לָהֶם בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִין לָבֹא בית הדין היה עושה סעודות גדולות לעדים שבאו להעיד שראו את חידוש הלבנה, כדי לעודד את העדים לבוא ולהעיד. בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ זָזִין מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם לפני תקנת רבן גמליאל, כאשר העדים הגיעו לחצר שבבית יעזק, היה אסור לעדים לצאת מהחצר, היות והעדים הלכו אלפיים אמה שהוא תחום שבת כדי להגיע אל בית הדין. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל (הַזָּקֵן) שֶׁיְּהוּ מְהַלְּכִין אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ רבן גמליאל הזקן תיקן, שיהיה מותר לעדים ללכת אלפיים אמה לכל כיוון של בית יעזק. לולי תקנתו של רבן גמליאל היו העדים נמנעים מלבוא ולהעיד, היות ולא היו יכולים לצאת מבית יעזק. כדי למנוע מצב בו היו העדים נמנעים מלהעיד, רבן גמליאל תיקן שיהיה להם מותר ללכת תחום שבת נוסף מבית יעזק (לפי רוב הדעות, תחום שבת הוא איסור דרבנן). וְלֹא אֵלּוּ בִלְבַד לא רק לעדים שבאו להעיד על חידוש הלבנה יש תחום שבת נוסף מהמקום אליו הם הגיעו לצורך קיום המצווה, אֶלָּא אַף הַחֲכָמָה הַבָּאָה לְיַלֵּד גם מיילדת שעברה על תחום שבת כדי לבוא וליילד, יכולה ללכת תחום שבת חדש מהמקום בו היא יילדה, וְהַבָּא לְהַצִּיל מִן הַדְּלֵקָה וּמִן הַגַּיִס וּמִן הַנָּהָר וּמִן הַמַּפֹּלֶת וכן מי שבא להציל אדם אחר משריפה, מליסטים, משיטפון של נהר וממפולת אבנים, והלך אלפיים אמה כדי להגיע אל העיר שיש בה את הסכנה, הֲרֵי אֵלּו כְּאַנְשֵׁי הָעִיר, וְיֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ אותם אנשים שהלכו אלפיים אמה או יותר כדי להציל, מרגע שהגיעו אל העיר או אל המקום אליו הגיעו להציל, יש להם תחום שבת נוסף ומותר להם ללכת אלפיים אמה נוספים מהמקום אליו הגיעו כדי להציל:


 

 

פרק ב' משנה ו'

כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים, זוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן. וּמַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה, לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמַָּה, לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ, כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב. אִם אָמַר לִפְנֵי הַחַמָּה, לֹא אַמַר כְּלוּם. וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מַכְנִיסִים אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, עֵדוּתָן קַיָּמֶת. וּשְׁאָר כָּל הַזּוּגוֹת שׁוֹאֲלִין אוֹתָם רָאשֵׁי דְבָרִים, לֹא שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לָהֶן, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבֹא:

*


כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים איך היו בית דין חוקרים את העדים שהיו באים להעיד שראו את חידוש הלבנה? זוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן זוג העדים שהגיע ראשון, היו בודקים אותו ראשון. וּמַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן היו מכניסים את העד שהיה גדול יותר, ונחלקו המפרשים אם הכוונה היא לעד המבוגר יותר או לעד החשוב יותר, וְאוֹמְרִים לוֹ בית דין היו אומרים לעד הראשון: אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה תאמר לנו איך ראית את הלבנה: לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמָּה האם ראית את הלבנה לפני השמש או אחריה. פירוש הדברים הוא להיכן היה נוטה הצד השקערורי של הלבנה (עיין ציור). פירוש "לפני החמה" הוא כאשר הצד השקערורי של הלבנה, הצד החשוך היה פונה כלפי השמש, ואילו "אחרי החמה" הוא כאשר הצד הגבנוני של הלבנה, החלק המואר של הלבנה, פונה כלפי השמש. לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ האם הלבנה הייתה בכיוון צפון ביחס לשמש או בצד דרום ביחס לשמש, כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ מה היה גובה הלבנה, וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה מה היה הזווית שבה ראית את הלבנה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב מה היה רוחב הצד המואר של הלבנה. אִם אָמַר לִפְנֵי הַחַמָּה, לֹא אַמַר כְּלוּם אם העד אמר שהלבנה הייתה לפני החמה, אין מקבלים את עדותו. ידוע, שהירח מקבל את האור שלו מהשמש, לכן הצד המואר צריך להיות מופנה כלפי השמש תמיד, ולא ייתכן שהצד של השקערורית מופנית כלפי השמש. וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מַכְנִיסִים אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ אחרי שהיו שואלים את העד הגדול את השאלות, היו מכניסים את העד השני ושואלים אותו את אותם שאלות. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, עֵדוּתָן קַיָּמֶת אם תשובות שני העדים היו דומות, מקבלים את עדותם ומקדשים את החודש. וּשְׁאָר כָּל הַזּוּגוֹת שׁוֹאֲלִין אוֹתָם רָאשֵׁי דְבָרִים גם לאחר שבית דין קיבל החלטה לקדש את החודש על סמך העדות של זוג העדים הראשון, היו שואלים גם את שאר זוגות העדים שאלות כדי לברר את עדותם, אך לא היו שואלים על פרטי עדותם, לֹא שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לָהֶן לא היו שואלים את שאר הזוגות שאלות בגלל שהיו זקוקים לעדותם, שהרי ניתן כבר לקדש את החודש על פי עדות הזוג הראשון, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ הסיבה שהיו שואלים את שאר הזוגות שאלות הוא כדי שעדים אלו לא ייצאו בצער על שטרחו ובאו לבית דין סתם ובית דין לא היו זקוקים לעדותם, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבֹא הסיבה שלא רצו שהעדים ייצאו בצער על שבאו סתם לבית דין היא כדי שיבואו בפעם הבאה. אם העדים ירגישו שבאו לבית דין סתם, הם לא יבואו שוב להעיד שראו את חידוש הלבנה, ומשום כך בית דין היו שואלים אותם מספר שאלות כדי להראות שיש חשיבות גם למה שהם אמרו:


 

 

פרק ב' משנה ז'

רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר מְקֻדָּשׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ. בֵּין שֶׁנִּרְאָה בִזְמַנּוֹ בֵּית שֶׁלֹּא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אִם לֹא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר קִדְּשׁוּהוּ שָׁמָיִם:

*


רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר מְקֻדָּשׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ (לאחר שבית דין קיבלו את עדותם של העדים) נשיא בית הדין היה מכריז בקול רם: "מקודש" והעם היה עונה אחריו "מקודש מקודש". בֵּין שֶׁנִּרְאָה בִזְמַנּוֹ בֵּית שֶׁלֹּא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ תנא קמא סובר שבין במקרה והלבנה נראתה בזמן, דהיינו, ביום העשרים ותשע של החודש, ובין אם הלבנה נראתה ביום המחרת, ביום השלושים של החודש (ואז צריך לעבר את החודש) צריכים בית דין להכריז "מקודש". רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אִם לֹא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר קִדְּשׁוּהוּ שָׁמָיִם ר' אלעזר בר' צדוק סובר שאם הלבנה נראתה לאחר היום העשרים ותשע, והחודש הופך להיות חודש מעובר, אין מכריזים "מקודש" בשעת קידוש החודש, היות ובשמים כבר קידשו את החודש בזמן, ביום העשרים ותשע:


 

 

 

פרק ב' משנה ח'

דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם. כְּשֶׁבָּאוּ לְיַבְנֶה קִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר, אָמַר לוֹ, יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כג) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ, אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד), וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים, אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה. נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי, רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי:

*


דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה בלוח שעל הקיר בעלייתו של רבן גמליאל, היו לרבן גמליאל שרטוטים שונים של הלבנה, ורבן גמליאל היה מבקש מהעדים להצביע על השרטוט של הירח, כפי שראו אותו. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב היה מקרה שבאו שני עדים ואמרו שבבוקר הם ראו את הלבנה במזרח ובערב ראו את הירח במערב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם ר' יוחנן בן נורי רצה לפסול את העדים הללו, היות והירח לא הולך כברת דרך ארוכה כזו ביום אחד. כְּשֶׁבָּאוּ לְיַבְנֶה קִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל כשהעדים הגיעו אל בית דינו של רבן גמליאל ביבנה, קיבל רבן גמליאל את עדותם, היות וסבר שייתכן שהעדים התבלבלו, וראו ענן במערב, שהיה נקראה להם כמו לבנה. וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל מקרה נוסף אותה כתבה המשנה היא שהיו שני עדים שבאו לבית דינו של רבן גמליאל ואמרו שראו את הלבנה לאחר שהתחדשה ביום כ"ט של החודש, ואילו ביום למחרת, לא ראו את הלבנה כלל. רבן גמליאל קיבל את עדותם של עדים אלו, כיוון שסבר שייתכן שענן כיסה את הלבנה ביום השלשים של החודש. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן ר' דוסא בן הרכינס אמר שעדים אלו הם עידי שקר, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ (ר' דוסא בן הרכינס שעבר שעדים אלה הם עדי שקר) שהרי לא ייתכן שאדם יעיד על אישה מעוברת שכבר ילדה, כאשר בטן האישה היא עדיין נפוחה. אם האישה ילדה, היא אמורה לרזות. כך גם לגבי הלבנה. אם הלבנה התחדשה, לא ייתכן שלא יראו אותה ביום העיבור. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ ר' יהושע אמר לר' דוסא בן הרכינס שהוא מסכים עם דבריו, והעדים הללו הם עידי שקר. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל רבן גמליאל שלח שליח לר' יהושע, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ אני גוזר עליך ר' יהושע שתבוא אליי יחד עם המקל והארנק שלך, ביום בו לפי החשבון שלך חל יום הכיפורים, אך לפי החשבון שלי, זהו יום י"א תשרי, שהרי קידשתי את החודש על פי העדים שאתה סובר שהעידו שקר. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר ר' עקיבא הלך ומצא את ר' יהושע מצטער על שרבן גמליאל גזר עליו לחלל את היום בו חל יום הכיפורים לפי החשבון שלו, אָמַר לוֹ ר' עקיבא אמר לר' יהושע: יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי אני לומד מהתורה, שגם אם רבן גמליאל טעה וקידש את החודש בטעות, הרי שהדברים תופסים והחודש מקודש, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כג) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ שהרי בפסוק כתוב: "אשר תקראו אתם": אתם (בית דין) קובעים את הזמן בו חלים המועדים, וגם אם טעיתם, הרי שקידוש החודש תופס. בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס ר' יהושע הגיע לר' דוסא בן הרכינס, אָמַר לוֹ ר' דוסא בן הרכינס אמר לר' יהושע: אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו אם אנחנו נבוא ונערער על פסקי הדין של רבן גמליאל, אנחנו צריכים לערער על כל פסק דין שנתן כל בית דין מימות משה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד), וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל כתוב בפסוק שיחד עם משה ואהרון, עלו להר סיני גם נדב ואביהוא ושבעים זקנים. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים מדוע לא פירטה התורה את שמות הזקנים? אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה הסיבה שהתורה לא פירטה את שמות הזקנים היא כדי ללמד אותנו שאין משמעות למי שעלה עם משה ואהרון: כל בית דין שעומד על ישראל, ואין זה משנה מי עומד בראשו, נחשב כבית הדין של משה. נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ ר' יהושע נטל בידיו את מקלו וארנקו, והלך לרבן גמליאל שהיה ביבנה, ביום שחל יום הכיפורים לפי חשבונו של ר' יהושע, ובכך, חילל ר' יהושע את יום הכיפורים לפי חשבונו. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ רבן גמליאל עמד בפני ר' יהושע, נישק אותו ואמר לו: בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי בא בשלום רבי ותלמידי, רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי אתה נחשב לרבי בחכמה, כיוון שאתה מלמד אותי תורה, ותלמידי בכך שאתה מקבל את הגזרות שאני גוזר עליך, כתלמיד לפני רבו: