פרק ד

ביאור ושננתם למשניות מסכת ראש השנה פרק ד'

מערכת אוצר התורה - ושננתם תשרי תשפ"א - נכתב חשון תשס"ז

פרק ד'

פרק ד' משנה א'

יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תוֹקְעִין בְּכָל מָקוֶֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ, אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין:

*


יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה כאשר ראש השנה חל בשבת, היו תוקעים בשופר רק בבית המקדש, אך בשאר המדינה לא היו תוקעים בשופר. מדין תורה מותר לתקוע בשופר בשבת (שהרי תקיעה בשופר היא מוגדרת כ"חכמה" ולא כ"מלאכה אלא שחכמים גזרו שלא לתקוע בשופר בשבת שמא התוקע יטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים בשעה שיילך אל מומחה כדי ללמוד לתקוע בשופר ובכך יעבור על איסור "טלטול" שהוא איסור תורה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תוֹקְעִין בְּכָל מָקוֶֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין לאחר חורבן בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו בשופר בכל מקום שיש בו בית דין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד ר' אלעזר סובר שרבן יוחנן בן זכאי תיקן שיתקעו בשופר רק ביבנה, שם ישבה הסנהדרין, אך במקום בו יש בית דין רגיל, לא היו תוקעים בשופר. אָמְרוּ לוֹ אמרו חכמים לר' אלעזר: אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין רבן יוחנן בן זכאי תיקן לתקוע בשופר בכל מקום בו יש בית דין, ואין זה משנה אם מדובר בבית דין רגיל או בסנהדרין:


 

 

פרק ד' משנה ב'

וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵרָה עַל יַבְנֶה, שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבוֹא, תּוֹקְעִין. וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד:

*


וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵרָה עַל יַבְנֶה גם בדבר זה ירושלים הייתה יתירה על יבנה. הדבר הראשון שאינו מוזכר במשנה הוא שבירושלים היו תוקעים בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ואילו ביבנה היו תוקעים רק בפני בית דין. המשנה מונה יתרון נוסף של ירושלים על יבנה והיא: שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבוֹא, תּוֹקְעִין כל עיר שיש בה ארבעה תנאים: 1) עיר ממנה רואים את ירושלים (למעט עיר שנמצאת בעמק, שאינה רואה את ירושלים גם אם היא קרובה). 2) עיר ממנה שומעים את קול השופר שתוקעים בירושלים (למעט עיר שנמצאת על ראש ההר, שאינה יכולה לשמוע את קול השופר למרות שהיא קרובה). 3) עיר קרובה לירושלים, שנמצאת בתוך תחום אלפיים אמה של ירושלים. 4) עיר שממנה ניתן לבוא לירושלים, למעט מקרה ויש מכשול (כגון נהר) שמונע מתושבי עיר זו להגיע אל ירושלים. וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד ואילו ביבנה היו תוקעים רק בפני בית דין ולא בערים הסמוכות:


 

 

פרק ד' משנה ג'

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמִּדִינָה יוֹם אֶחָד. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר:

*


בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמִּדִינָה יוֹם אֶחָד לפני תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי, היו נוטלים לולב בבית המקדש כל שבעת ימי חג הסוכות, ואילו מחוץ לבית המקדש היו נוטלים את הלולב רק ביום ראשון של סוכות. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ לאחר חורבן בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי שייטלו לולב כל שבעת ימי חג הסוכות, זכר לבית המקדש. וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר תקנה נוספת שתיקן רבן יוחנן בן זכאי היא שיום הנף כולו יהיה אסור. עד להקרבת קרבן העומר ביום ט"ז ניסן, כל התבואה החדשה, שגדלה באותה שנה אסורה באכילה. אולם, משעה שמקריבים את קרבן העומר, התבואה החדשה מותרת. כמו כן, אם לא ניתן להקריב את קרבן העומר, זריחת החמה של יום ט"ז ניסן מתיר את התבואה החדשה, ולכן, מיום חורבן בית המקדש, מותר לאכול את התבואה החדשה מזריחת החמה של יום ט"ז ניסן. רבן יוחנן בן זכאי תיקן, שלא יאכלו את התבואה החדשה לאורך כל יום ט"ז ניסן (למרות שמותר לאכול את התבואה כבר מזריחת החמה) כיוון שבעז"ה, יבנה בית המקדש, ואם יאכלו את התבואה בט"ז ניסן בשנה שלפני בניין בית המקדש, גם לאחר בניין בית המקדש יחשבו שמותר לאכול את התבואה החדשה בט"ז ניסן, ולא יבינו שמרגע שנבנה בית המקדש יש איסור לאכול את התבואה עד להקרבת קרבן העומר:


 

 

פרק ד' משנה ד'

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם, פַּעַם אַחַת נִשְׁתָּהוּ הָעֵדִים מִלָּבוֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה.וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם, שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוַּעַד:

*


בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם פעם, היו מקבלים את עדותם של העדים שראו את הלבנה, לאורך כל היום כולו, פַּעַם אַחַת נִשְׁתָּהוּ הָעֵדִים מִלָּבוֹא קרה מקרה בו העדים לא הגיעו עד סמוך לשקיעת החמה, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר והלויים, שלא ידעו שהחודש עתיד להתקדש ושבעצם היום הוא יום ראש השנה, אמרו בשעת הקרבת קרבן תמיד שיר של יום חול במקום את השיר המיוחד לראש השנה, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה בעקבות מקרה זה, תיקנו שיקבלו את עדותם של העדים רק עד זמן הקרבת תמיד של בין הערביים וכך בשעת הקרבת קרבן התמיד, הלויים כבר יידעו אם החודש התקדש או לא. וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ לאחר התקנה, אם באו עדים לאחר זמן הקרבת תמיד של בין הערביים, היו מעברים את החודש, וראש השנה היה חל ביום המחרת, אלא שגם את מה שנשאר מאותו יום היו נוהגים קודש כדי שלא יזלזלו בו בשנה אחרת. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם לאחר חורבן בית המקדש, לצערינו אין חשש שמא הלויים יתקלקלו בשיר, תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיה מותר לקבל את עדותם של העדים שראו את חידוש הלבנה לאורך כל היום, גם לאחר הקרבת תמיד של בין הערביים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם, שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוַּעַד ר' יהושע בן קרחה אמר שרבן יוחנן בן זכאי תיקן תקנה נוספת, שאם ראש בית הדין נמצא במקום אחר, אין העדים הולכים לחפש את ראש בית הדין, אלא העדים הולכים רק למקום בו נמצא מושבו הקבוע של בית הדין:


 

 

פרק ד' משנה ה'

סֵדֶר בְּרָכוֹת, אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכִיּוֹת עִמָּהֶן, וְאֵינוֹ תוֹקֵעַ. קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה  וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם אֵינוֹ תוֹקֵעַ לַמַּלְכִיּוֹת, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר אֶלָּא אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכֻיּוֹת עִם קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים:

*


סֵדֶר בְּרָכוֹת זהו סדר הברכות שאומרים בראש השנה: אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכִיּוֹת עִמָּהֶן, וְאֵינוֹ תוֹקֵעַ. קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה  וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי ר' יוחנן בן נורי סובר שסדר הברכות בראש השנה הוא כך: 1) אבות 2) גבורות 3) קדושת ה' (אתה קדוש) + מלכויות 4) קדושת היום + תקיעה 5) זכרונות + תקיעה 6) שופרות + תקיעה 7) עבודה 8) מודים 9) שים שלום. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם אֵינוֹ תוֹקֵעַ לַמַּלְכִיּוֹת, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר שאל ר' עקיבא את ר' יוחנן בן נורי: אם אינו תוקע במלכויות, מדוע צריך לומר גם עשרה פסוקים? אם אתה אומר שברכת מלכויות היא שונה בכך שלא תוקעים בה, אזי השוני גם יכול להיות בכך שלא יאמרו עשרה פסוקים. אֶלָּא סדר הברכות לפי ר' עקיבא הוא: אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכֻיּוֹת עִם קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים1) אבות 2) גבורות 3) קדושת ה' (אתה קדוש) 4) קדושת היום  + מלכויות + תקיעה 5) זכרונות + תקיעה 6) שופרות + תקיעה 7) עבודה 8) מודים 9) שים שלום:


 

 

פרק ד' משנה ו'

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה מַלְכִיּוֹת, מֵעֲשָׂרָה זִכְרוֹנוֹת, מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אִם אָמַר שָׁלשׁ שָׁלשׁ מִכֻּלָּן, יָצָא. אֵין מַזְכִּירִין זִכָּרוֹן מַלְכוּת וְשׁוֹפָר שֶׁל פֻּרְעָנוּת. מַתְחִיל בַּתּוֹרָה וּמַשְׁלִים בַּנָּבִיא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הִשְׁלִים בַּתּוֹרָה, יָצָא:

*


אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה מַלְכִיּוֹת, מֵעֲשָׂרָה זִכְרוֹנוֹת, מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת אין אומרים פחות מעשרה פסוקים של מלכויות בברכת מלכויות, לא פחות מעשרה פסוקים של זכרונות בברכת זכרונות ולא פחות מעשרה פסוקים של שופרות בברכת שופרות. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אִם אָמַר שָׁלשׁ שָׁלשׁ מִכֻּלָּן, יָצָא ר' יוחנן בן נורי סובר שאם אמר רק שלשה פסוקים של מלכויות, ורק שלשה פסוקים של זיכרונות ורק שלשה פסוקים של שופרות – יצא ידי חובה. אֵין מַזְכִּירִין זִכָּרוֹן מַלְכוּת וְשׁוֹפָר שֶׁל פֻּרְעָנוּת אסור לומר פסוקים של פורענות בתוך הברכות של מלכויות, זיכרונות ושופרות. מַתְחִיל בַּתּוֹרָה וּמַשְׁלִים בַּנָּבִיא מתחיל את שרשרת הפסוקים בכל אחת מהברכות, בפסוקים שנלקחו מהתורה, אחר כך ממשיך בפסוקים מהכתובים, ולבסוף, מסיים את הברכה בפסוקים מהנביא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הִשְׁלִים בַּתּוֹרָה, יָצָא לפי ר' יוסי, הפסוק העשירי צריך להיות פסוק מהתורה, ולכן פותח את הברכה עם פסוקים מהתורה, ממשיך בפסוקים מהכתובים וממשיך בפסוקים מהנביא, ובפסוק העשירי והאחרון, אומר פסוק מהתורה:


 

 

פרק ד' משנה ז'

הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל הָרִאשׁוֹן מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל:

*


הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שליח הציבור בראש השנה, הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ תוקעים בשופר בשעה שהשליח ציבור השני עובר לפני התיבה, הכוונה היא שתוקעים בשעת תפילת מוסף, וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל הָרִאשׁוֹן מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל בימים שקוראים בהם הלל, שליח הציבור הראשון, דהיינו, העובר לפני התיבה בתפילת שחרית, אומר הלל:


 

 

פרק ד' משנה ח'

שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם, וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מְשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן, יִתֵּן. אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ, אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמוֹדוּ. וְהַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא, וְהַשׁוֹמֵעַ מִין הַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא:

*


שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה כדי לתקוע בשופר בראש השנה, אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם אין עוברים תחום שבת של אלפיים אמה כדי להביא את השופר, למרות שתחום שבת הוא רק מדרבנן, וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל אם נפל על השופר גל של אבנים, אין מורידים את האבנים מעל גבי השופר, היות והאבנים אסורים בטלטול משום מוקצה, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן לא עולים על אילן כדי להביא את השופר, שמא יתלוש את הענפים, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה לא רוכבים על גבי בהמה כדי להביא את השופר. לדוגמא, אם אדם חולה, אסור לו לרכב על גבי בהמה כדי לשמוע את קול השופר, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם לא שטים על גבי המים כדי להביא את השופר, גזירה שמא יעשה כלי שיט ביום טוב, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מְשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה אין חותכים את השופר כדי להכין אותו לתקיעה בכלי שאסור לחתוך בו רק מדרבנן משום שבות, כמו סכין שהיא כלי שמלאכתו להיתר, קל וחומר שאין חותכים את השופר בכלי שאסור להשתמש בו מדאורייתא, כגון מסור, שהוא כלי שמלאכתו לאיסור. אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן, יִתֵּן אך, אם רוצה לשטוף את השופר במים או ביין כדי לצחצח את השופר, מותר. אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ, אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמוֹדוּ לא רק שאין מונעים מילדים קטנים מלתקוע בשופר, אלא שמלמדים אותם בפועל כדי ללמדם לתקוע בשופר. וְהַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא, וְהַשׁוֹמֵעַ מִין הַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא מי שתוקע בשופר כדי ללמוד איך לתקוע ואינו מתכוון לתקוע כדי לצאת ידי חובה, וכן מי ששומע את מי שתוקע בשופר שלא כדי לצאת ידי חובה, אינם יוצאים ידי חובה תקיעת שופר:


 

 

פרק ד' משנה ט'

סֵדֶר תְּקִיעוֹת, שָׁלשׁ, שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ. שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלשׁ תְּרוּעוֹת. שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלשׁ יְבָבוֹת. תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה, וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִשְׁתַּיִם, אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אֶחָת. מִי שֶׁבֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר, תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים. כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:

*


סֵדֶר תְּקִיעוֹת, שָׁלשׁ, שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ סדר התקיעות בשופר בראש השנה: היו תוקעים שלש פעמים: פעם בברכת מלכויות, פעם בברכת זיכרונות ופעם בברכת שופרות, ובכל ברכה היו תוקעים שלש תקיעות: תקיעה, תרועה ותקיעה. שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלשׁ תְּרוּעוֹת שיעור אורך התקיעה הוא כתקיעת שלש שברים. שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלשׁ יְבָבוֹת שיעור אורך השברים הוא כשלש קולות של אדם שמייבב, כמו שיעור התרועה של היום. תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה, וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִשְׁתַּיִם, אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אֶחָת אם תקע תקיעה, תרועה ותקיעה ארוכה, ולאחר מכן רצה להמשיך לתקוע תרועה, כיוון ששיעור התקיעה השנייה שתקע היא כאורך שתי תקיעות, והתכוון שתעלה תקיעה זו גם לתקיעה שאחרי התורעה וגם לתקיעה הבאה שלפני התרועה, בכל זאת נחשב הדבר שתקע רק תקיעה אחת. מִי שֶׁבֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים אם אדם בירך את ברכות מלכויות זיכרונות ושופרות, בלי שתקע בשופר, משום שלא היה לו שופר, ואחרי שכבר בירך, הגיע לידיו שופר - תוקע שלש פעמים תקיעה תרועה תקיעה. כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב כמו שהשליח ציבור חייב להתפלל תפילת עמידה בראש השנה וביום חול, כך כל יחיד חייב גם הוא להתפלל, והסיבה היחידה שתיקנו את חזרת השליח ציבור היא רק לאנשים שאינם יודעים להתפלל. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן רבן גמליאל סובר שהשליח ציבור מוציא את היחיד ידי חובת תפילת עמידה, גם אם הוא בקי: