הקדמה
ב"ה
הקדמה לסדרת הספרים אוצר לדרך
אין קורין אבות אלא לשלשה
(ברייתא במסכת ברכות דף טז עמוד ב)
עד הכא - חשיבי, טפי - לא חשיבי.
(הגמרא בהמשך שם)
יש להבין במעט את עניינם של האבות לאור האמור בברייתא. מה ההבדל בין מעלת האבות למעלת השבטים שלא זכו להיקרא בשם אבות?
הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג, פרק נא) מסביר את מהותם של האבות ובמה הם שונים מהשבטים:
יראה לי כי אשר חייב היות אלו הארבעה (אברהם, יצחק, יעקב ומשה) עומדים על תכלית זה השלמות אצל האלוה והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון, רצוני לומר, בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית – היה מפני שתכלית כוונתם הייתה בכל המעשים ההם להתקרב אל האלוה קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע האלוה ותעבדהו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'". הנה התבאר לך כי כוונת כל השתדלותם הייתה לפרסם 'יחוד השם' בעולם ולהישיר בני אדם לאהבתו. ומפני זה זכו לזאת המדרגה, כי העסקים ההם היו עבודה גדולה גמורה.
לאבות הקדושים (והרמב"ם מונה את משה רבינו איתם) הייתה מטרה אחת בחייהם: "להמציא אומה שתדע האלוה ותעבדהו". בכל מעשה שעשו, בין בעבודת המקנה או בכל מעשה אחר, הייתה רק מטרה אחת שעמדה לנגד עיניהם: להעמיד אומה שתעבוד את ה'. התואר "אבות" מיוחד רק לאותם שהעמידו את האומה הישראלית על ידי מעשיהם. מכאן גם החשיבות בלימוד כל מעשה ופרט בחייהם.
דברי הרמב"ם מאירים את דברי המדרש המהווה את הבסיס לדברי רבותינו "מעשה אבות סימן לבנים" (מדרש תנחומא, פרשת לך לך, סימן ט):
אמר רבי יהושע דסכנין: סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו, כיצד? בחר באברהם מכל בית אביו, שנאמר: "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם" (נחמיה ט), ובחר בבניו משבעים אומות, שנאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים יד). לאברהם נאמר "לך לך", ולבניו נאמר "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג).
המדרש ממשיך ומונה אירועים נוספים המשותפים לאברהם וצאצאיו. הרמב"ן בתחילת פרשת לך לך הסביר ש"מעשה אבות סימן לבנים" פירושו שהאבות התחילו במעשה שממשיך לצאת אל הפועל גם אצל הצאצאים, בדומה לנביאים שהיו עושים פעולות שהמשיכו להתקיים בשעת יציאת הנבואה אל הפועל. דברי הרמב"ן והרמב"ם משתלבים זה בזה: כל פעולה שפעלו האבות הקדושים, נועדה להשפיע על הבנים ולבנות את האומה הישראלית שעתידה לצמוח מהם, ולכן חובה עלינו להעמיק בהבנת הפעולות הללו.
יתירה מכך: בנתיב העבודה (פרק ג) הסביר המהר"ל מדוע הגמרא אמרה שדווקא האבות הם שתיקנו את התפילות למרות שבוודאי שהיו שהתפללו לפניהם (כמו אדם הראשון ונח):
מפני כי האבות היו התחלה לכל העולם, שלכך נקראו אבות ולא הצדיקים הראשונים, כי העולם כולו נברא בשביל ישראל והאבות היו אבות והתחלה אל ישראל, וכאלו האבות הם העלול הראשון מן השם יתברך אשר העלול צריך אל העלה ונתלה בו יתברך כמו שהתבאר לפני זה, ומפני כך האבות שהם התחלה תיקנו התפילות, כי התפילה היא מה שמתחבר העלול אל העלה יתברך והאבות הם העלול הראשון אשר יש לו צירוף אל השם יתברך.
האבות הם הבסיס של העולם כולו ולא רק של עם ישראל. הם נקראים "אבות" ולא "צדיקים ראשונים", משום היותם הבסיס לכל העולם. מקור כוחם של הצאצאים מגיע מהאבות, וכל התפילות של הדורות הבאים, באים מכוח האבות ולא ממי שקדם להם (כמו אדם הראשון ונח).
&
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:
(מסכת אבות פרק א משנה ו)
בפירושו על דבריו של יהושע בן פרחיה, כתב הרמב"ם יסוד גדול שעל ידו ניתן יהיה להבין את מהות הקשר בין הרב לתלמיד:
עשה לך רב – רצה לומר אפילו לא יהיה ראוי להיות לך לרב אבל שים אותו לך לרב עד שתדמה בו שהוא מלמד ויעלה בידו בעבור זה לימוד החכמה כי אין לימוד האדם מעצמו כלימודו מזולתו שהלימוד מעצמו טוב הוא אבל לימודו מזולתו יתקיים בידו יותר והוא יותר מבואר אפילו היה כמוהו בחכמה או למטה הימנו וכן ביארו בפירוש זאת המצווה.
כאשר אדם לומד בסיוע אדם אחר המכוון אותו, לימודו עולה מדרגה, נהיה איכותי יותר ו"יתקיים בידו יותר". לכן, על האדם "לעשות לו רב", גם אם פירוש הדבר שהרב שהוא יעשה לעצמו חכם פחות ממנו. כדי להתקדם בתורה, הן בידיעות והן בקניין מעלות רוחניות, יש צורך באדם אחר שירומם את האדם הלומד, יכוון אותו וילמד אותו. ממשיך הרמב"ם בהסבר דבריו של יהושע בן פרחיה על מעלת קניין החבר:
ואמר וקנה לך חבר. זכר אותו בלשון קנייה, ולא אמר עשה לך חבר או התחבר לאחרים, הכוונה בזה שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתקנו בו מעשיו וכל ענייניו כמו שאמרו (תענית כג.) "או חברותא או מיתותא". ואם לא ימצאהו צריך להשתדל בו בכל לבו ואפילו אם יצטרך שימשכו לאהבתו עד שישוב אוהב ולא יסור מהמשך תמיד אחר רצונו עד שתתחזק אהבתו, כמו שיאמרו בעלי המוסר כשתאהב לא תאהב על מידותיך ואמנם תאהב על מדת אהוביך, וכשיכווין כל אחד משני האהובים אל זאת הצואה יהיה כוונת כל אחד משניהם להפיק רצון חברו ויהיה כוונת שניהם יחד דבר אחד בלא ספק.
ומה טוב מאמר אריסטוטלוס האהוב אחד הוא והאוהבים ג' מינים. אוהב תועלת, אוהב מנוחה, ואוהב מעלה, אמנם אוהב תועלת כאהבת שני השותפים ואהבת המלך ומחנהו, ואמנם אוהב מנוחה הוא שני מינים אוהב הנאה ואוהב בטחון, אמנם אוהב הנאה כאהבת הזכרים לנקבות וכיוצא בהם. ואמנם אוהב בטחון הוא שיהיה לאדם אוהב תבטח נפשו בו לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדיבור ויודיעהו כל ענייניו הטוב מהם והמגונה מבלתי שירא ממנו שישיגהו בכל זה חסרון לא אצלו ולא זולתו כי כשיגיע לאדם ביטחון באיש זה השיעור ימצא מנוחה גדולה בדבריו ובאהבתו הרבה. ואוהב מעלה הוא שיהיה תאוות שניהם וכוונתם לדבר אחד והוא הטוב, וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד, וזה האוהב אשר ציווה לקנותו והוא כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב.
הרמב"ם הגדיר בצורה ברורה את מטרת קניית החבר: שיתקנו בו מעשיו וכל ענייניו. ישנן סיבות אחרות לחברות: הנאה או תועלת, אך לא לחברים כאלה התכוון יהושע בן פרחיה. רק "חבר מעלה", חבר שהחיבור יגרום לאדם להתאוות רק לטוב וירומם אותו, הוא החבר שעליו דיבר יהושע בן פרחיה. מסיים הרמב"ם את דבריו בדוגמה לחברות מהסוג שעליו דיבר יהושע בן פרחיה, חבר מעלה, והיא "כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב".
הדברים עמוקים, אך יש לזכור שקניית חבר אמיתי נועד לקדם את שני החברים במעלות התורה והיראה. יהושע בן פרחיה לימדנו שה' יצר את האדם חברותי, על מנת שישתמש בכישורים החברתיים ויעלו אותו מעלה במעלות התורה. על קשר רוחני כזה דיבר יהושע בן פרחיה.
קשר רוחני בין שני אנשים הוא קשר חזק מאוד בניגוד לקשר המבוסס על אינטרסים, שסופו בדרך כלל להתנתק. "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם" אמרו חכמים במסכת אבות. כאשר שניים בונים קשר על מנת להתקדם ולהתעלות במעלות התורה, הקשר אינו מבוסס על אינטרס אישי שלהם, אלא רק על בניין רוחני שמטרתו לקיים את רצון ה' יתברך. בקשר כזה אין משמעות לרצון האישי של כל אחד מהחברים, אלא רצון ה' הוא המוביל אותם בכל מהלכיהם.
כך כתב הרב וולבה זצ"ל בספרו עלי שור (חלק א עמ' לג):
מהי ישיבה? הוי אומר שהיא מקום הגידול לחברה האידאלית ביותר, החברה לשם שמים. הוי יודע זאת כשאתה נכנס לישיבה, כי עליך להיות מבוני ציבור שאין דוגמתו בעולם, בשלמות המידות, באחדות השאיפה ובשיתוף הפעולה לעבודת ה'.
דיבוק החברים צריך להיות כה מושלם, שהוא יחזיק מעמד גם כשכבר יצאו מהישיבה. קשרי חברה שהתרקמו במקום תורה תוך עבודה משותפת בתורה ועבודת ה', הם חזקים מאוד, ובמשך כל החיים יכולים להיות מקור לעידוד והתחזקות.
זו חברות אמיתית, חברות לשם שמים, חברות שנשארת לאורך זמן ותמשיך ותתחזק גם כשיש לכאורה ניגוד עניינים, היות והמטרה הנעלה של עבודת ה' היא העומדת מול שני החברים. חברות כזו איננה מוגבלת במקום ובזמן: גם לאחר שכבר יוצאים מהישיבה, היא תמשיך להחזיק מעמד.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד.
(מסכת אבות ד,ה)
המהר"ל בנתיב התורה (פרק ח) כתב יסוד גדול בביאור דבריו של ר' ישמעאל:
כבר התבאר שעיקר התורה כאשר משפיע אותה לאחרים, וזהו אמיתת השכל שהוא משפיע לכל מקבל, ונקרא בשביל זה תורת חסד כאשר משפיע לאחר כי החסד הוא אל הכל ולא יוגדר להשפיע לזה ולא לאחר. לכך אמרו גם כן כי התורה היא נמשלת למים אשר אין להם גבול רק הם יוצאים בלי גבול ומשפיעים בלי גדר וגבול, וכך התורה השכלית מפני שהיא שכלי אין לה עניין הגשם, כי הגשם יש לו גדרים מוגבלים ולא כן השכלית שהוא פשוט מבלי גדר מוגבל. ולפיכך עיקר התורה כאשר משפיע לאחר, ובזה מורה כי התורה היא שכלית מתפשטת מבלי גבול, וזה מצד הרב המלמד שאם אינו משפיע לאחרים, אינו נותן לתורה עניין השכל שהוא משפיע אל הכל ומוציא אחר מן הכח אל הפועל.
בניגוד למגבלות החומר, לשכל אין הגבלה. נסביר את הדברים ברובד פשוט ובקצרה: כל איברי הגוף של האדם מוגבלים. כאשר אדם עושה חסד בגופו, הוא אינו יכול להקנות את גופו לשני, אלא רק להשתמש עם גופו על מנת להיטיב לחברו. אדם יכול להושיט לחברו כוס משקה או לעזור לחברו לתלות מדף, אך ידו נשארת שלו ואצלו. לעומת זאת, אדם יכול להקנות לשני ידיעה שכלית כך שידיעה זו תהיה קניין של חברו מבלי שהמקנה איבד דבר. גוף האדם מוגבל ואינו יכול לפרוץ מעבר למקומו, וכדברי המהר"ל "יש לו גדרים מוגבלים". לעומת זאת, לשכל אין גבולות, והוא יכול לצאת ממקומו ולהימצא אצל המלמד והלומד גם יחד.
זו הסיבה שלימוד תורה לא נועד להישאר רק אצל מי שלומד אותה, אלא להעבירה לאחרים: "עיקר התורה כאשר משפיע לאחר" כדברי המהר"ל. בעוד שבכל חכמה מחכמות העולם, המומחים שומרים אצלם את סודות המקצוע ומומחיותם נמדדת במספר הסודות שהם יודעים, בחכמת התורה ההיפך הוא הנכון – אדם נמדד בתורה שהוא מלמד אחרים מתוך עין טובה, ואוי לו לאדם שלומד ואינו מלמד. כשם שכל לומד שזכה ללמוד תורה, למד תורה שנמסרה במסורת, ובמשך הדורות תלמידי חכמים מסרו את נפשם כדי להעביר את מסורת התורה מדור לדור, כך נאסר על הלומד את דברי התורה להשאירם אצלו, כאילו היו קנויים לו ושייכים לו. יתירה מכך: מעיקר הדין אסור לאדם ליטול שכר כדי לדון דיני תורה (ראה למשל: מסכת בכורות דף כט' עמוד א') ורק היתרים הלכתיים הם שיצרו בדיעבד מצב שבו אדם המלמד תורה יכול ליטול שכר על לימודה. היה ראוי לכתחילה שכל אחד ילמד תורה בחינם כפי שמשה רבינו עשה.
זו דרכה של תורת אמת, תורה הפורצת גבולות, תורה שאין מעצורים לכך שהיא תמשיך ותעבור מדור לדור. זה גם תפקידם של המלמדים תורה בישראל: לדאוג להמשך העברת מסורת התורה מדור לדור, ולוודא ששרשרת התורה העוברת מדור לדור לא תיפסק.
תלמידים חביבים / חברים יקרים:
ספר זה מוקדש לכם. אמנם גם ספרי "ושננתם" ואוצר מפרשי התנ"ך נועדו כדי לעזור לכם בשעת לימודכם, אך ספר זה נכתב במיוחד עבורכם עם הרבה מאוד מחשבה, ואסביר את דבריי:
עומדים אתם בפתחה של תקופה חדשה. גיל הנעורים מביא עימו מעבר למקום לימודים חדש ובדרך כלל גם התמודדויות רוחניות חדשות. בתקופת חיים זו, יש צורך להעמיק את היסודות של הבניין הרוחני שבניתם עד עתה וכך תוכלו גם לבנות קומה רוחנית גבוהה יותר. יחד עם החיוב במצוות, נוספה בכל אחד מכם גם דעת ובדרך כלל האדם מגיע בגיל זה לעצמאות גדולה יותר. התקווה היא שאדם ישתמש בדעת ובעצמאות באופן נכון, ועל ידו הוא יוכל להיות בן תורה אמיתי. יש שהמעבר אצלם פשוט ויש שהמעבר קשה להם יותר, וכבר אמרו חז"ל בפסיקתא בספר שמות "כל ההתחלות קשות".
במהלך זמן היכרותנו, השקענו כוחות רבים לבניין הקומה הרוחנית ולליבון "מה ה' דורש מאיתנו". אולם, לאורך התקופה הייתה שאלה שהטרידה אותי: כיצד ממשיכים בלימוד זה? כיצד דואגים שהתורה שלמדנו יחד לא תוגבל רק לשנים בהן למדנו יחד? כפי שראינו בדברי המהר"ל, לתורה השכלית אמנם אין גבולות, אך כיצד מיישמים את פריצת הגבולות בפועל? כיצד מחזיקים את הקשר (שאני מקווה וחושב שהוא רוחני) גם כשאנחנו כבר לא זה ליד זה? ספר זה הוא התשובה לשאלה זו.
מכאן עלה בי הרצון לכתוב דברים שיישארו אצלכם להמשך הדרך. אמנם לא ניתן להכיל בספר קצר את כל מה שיש לומר: הן מבחינת מספר הנושאים המוגבל בהם עוסק הספר והן מבחינת ההיקף המצומצם שניתן לדון בכל אחד מנושאים אלה על ידי המילה הכתובה. יש משמעות גדולה לשיחה על הדברים מעבר למה שנכתב ולהתאמה של הדברים לכל אחד באופן אישי, כל אחד לפי עניינו ומצבו (כידוע, גם המצבים אצל אותו האדם משתנים מעת לעת ולעיתים הדרכה שהייתה נכונה לשעתה אינה נכונה יותר). אולם, למרות המגבלות, יש גם יתרון למילה הכתובה: היא יכולה ללוות אתכם בכל זמן ומקום, וניתן ללמוד את הדברים בכל עת ובכל שעה. אני מקווה שהספר אכן ימלא את ייעודו ויהיה כשמו "אוצר לדרך".
בתחילה, הכתיבה הייתה קשה לי: מי אני שאדבר על העניינים הכתובים בספר? התחלתי לכתוב מספר עמודים והפסקתי את מלאכת הכתיבה לתקופה ארוכה. חשבתי, ואני עדיין אני חושב, שרק אדם בעל קומה רוחנית גבוהה באמת יכול לכתוב על נושאים רוחניים אלה. לאחר מכן מחשבה עלתה על ליבי: במקום לכתוב על הנושאים הכתובים בספר באופן ישיר, אעשה זאת על ידי לימוד של מעשי האבות הקדושים. כפי שכתבתי בתחילת ההקדמה, יסודות האומה הישראלית טבועים במעשי האבות וכל פרט שהתורה הזכירה בהקשר לאבות צריך לימוד וליבון. לכן, במקום שהנושאים ייכתבו באופן חופשי, הם נעשו דרך לימוד של מעשי האבות. ישנם אילוצים באופן כתיבה זה: נושאים רבים הושמטו וגם הנושאים המופיעים בספר לבשו צורה אחרת. כמו כן, גם בעיסוק במעשי האבות לא היה ניתן להיכנס לכל הנושאים שרציתי. חלק גדול מהנושאים וממה שרציתי לכתוב לא מצאו את מקומם בין דפי הספר משיקולים של מקום וכדי לשמור על זרימת הדברים. כמו כן גם בעניינים הקשורים למעשיהם של האבות הקדושים לא כתבנו על הכל, ואנחנו תפילה להקב"ה שיזכה אותנו בהוצאת כרכים נוספים בהם נוסיף על מה שכבר כתבנו (כמובן שלא ניתן להשלים את המלאכה משום שהאבות היו כל כך נעלים שגם אלפי עמודים לא יכילו את מה שמוטל עלינו ללמוד מהם).
באופן הכתיבה הייתה התלבטות גדולה: האם לכתוב בצורה של שאלה ותשובה, האם לכתוב בלשון קלילה ועוד שאלות שעלו. בסופו של דבר ההחלטה הייתה שאין אנו משנים מדרכנו. כשם שהלימוד המשותף שלנו היה על ידי עמל ורצינות, כך גם ספרי אוצר לדרך יהיו המשך ללימוד מסוג זה, לימוד רציני ומעמיק מתוך עמל, תוך כדי ניסיון שהדברים יהיו גם ברורים ככל האפשר.
כמובן שאין בספר זה סוף פסוק. גם בהמשך הדרך, ניתן לפנות אליי בכל עניין, או סתם לבוא ולומר שלום. מספר הטלפון שלי מופיע בשער הספר והוא נועד לשימושכם.
הספר כולו מבוסס על דברי רבותינו לאורך הדורות. כשם שבספרי "ושננתם" הייתה הקפדה לפרש כל צלע של פסוק רק על פי דברי הפרשנים ולא מדעתי, כך גם בספר זה. רק במקומות מועטים הוספתי משלי ובכל המקומות האלה כתבתי את הדברים בלשון "אולי", או "ונראה לי". הסיבה פשוטה: אין לנו אלא את מה שלימדונו רבותינו לאורך הדורות ובכוחנו רק לבנות על גבי דבריהם. המקורות הובאו בכוונה כמעט בשלמותם משום שלימוד המקורות עצמם הרבה יותר חשוב מלימוד הקטעים המקשרים ביניהם. בכל נושא היה ניתן להביא מקורות רבים יותר, אולם השתדלתי להביא רק את הנצרך להבנת העניין וכן את המקור הראשוני של הדברים. במקומות בהם לכאורה יש חזרה על תוכן המקור נועד הדבר לתת דגש גדול יותר לדברים שנכתבו. חלק גדול מהמקורות הועתקו מפרויקט השו"ת ומהתקליטור התורני.
ספר זה נכתב ברגשות תודה לה' על שזכיתי להכירכם ולהיות חלק משלשלת העברת התורה מדור לדור. אני מקווה שהמחשבה והמעשים שהשקעתי בכם אכן היוו חלק מבניין אישיותכם וצמיחתכם לעבר המטרה לשמה נבראנו: היותנו בני תורה. אני יכול לומר בוודאות שהעבודה בכיתה ומחוצה לה והשהיה במחיצתכם אכן תרמה לבניין הרוחני שלי. הבנתי בדרך פלא את דברי רבי שאמר "ומתלמידי יותר מכולם" ועל כך רציתי גם להודות לכם.
נ.ב. התארים במהלך הבאת הדברים של רבותינו אינם באים חלילה לתאר את חשיבותו של זה על פני אחר. לדוגמא: אחד מגדולי האחרונים היה ר' חיים ולעיתים הוא נכתב בספר בשם זה (ללא תיאורים הרה"ג וכו') משום שכך הוא מכונה בעולם הישיבות.
הקדמה למהדורה שניה
בשבח והודיה לה' יתברך על ששם חלקי מיושבי בית המדרש, מלומדי וממלמדי תורתו הקדושה, מונחת לפניכם מהדורה שניה מורחבת ומתוקנת של ספר אוצר לדרך. סדרת הספרים של אוצר לדרך נכתבה במקור לתלמידיי היקרים, במטרה לתת להם בסיס בעניינים הקשורים לאמונה היהודית, גם לאחר שסיימנו את הלימוד המשותף בכיתה. על כן כמות הספרים שהודפסו במהדורה הראשונה הייתה קטנה מאוד. עם הזמן התברר שהייתה תועלת בתוכן הספרים גם לאנשים שנמצאים מחוץ לחוג תלמידיי, ובעידודם של רבנים חשובים, התחלתי להפיץ את התוכן בתפוצה גודלה יותר, בין השאר על ידי אתר האינטרנט של אוצר התורה, המהווה בסייעתא דשמיא מקור לימוד למיליונים רבים של לומדים מכל קצווי תבל. עתה, לאחר שהמהדורה הראשונה אזלה, הגיע הזמן ב"ה למהדורה שניה של הספרים.
במהדורה זו נוספו מאמרים רבים שלא היו בספרים המקוריים, תוקנו שיבושים והנוסח לוטש. חשוב להדגיש שמגבלות הדפוס והזמן אילצו אותי להשמיט חלק נוסף של הדברים שרציתי לצרף לספר, ובעז"ה אני תפילה לה' שאזכה להכניס אותם למהדורה הבאה או לספר נפרד. לעיתים יש מקורות חוזרים על עצמם בהקשרים שונים בספר, במטרה שדברי תורה יהיו עשירים בכל מקום, וכל נושא יקבל את מלוא ההיקף הניתן במסגרת המצומצמת של הספר.
מימיי לא חשבתי שאזכה להפיץ כל כך הרבה תורה. קטונתי מלזכות בכך, ולאורך השנים האחרונות שאלתי את עצמי לא פעם במה זכיתי שמפעל אוצר התורה התפתח לכדי מפעל שכה רבים יונקים ממנו תורה: באתר האינטרנט, בספרים, בהדרכות למורים – בכל יום יש רבבות לומדים שיונקים ממפעל זה. התשובה היחידה שמצאתי היא שהקב"ה שלח סייעתא דשמיא מיוחדת, כיוון שמהיום הראשון קבעתי כלל, שאין לי שום בעלות על כל דבר שאני כותב – כל התורה מוקנית לעם ישראל כולו על מנת להגדיל תורה ולהאדירה. יהי רצון שאזכה להמשיך בכך.
כמו כן בקשה לי מכל מי שמוצא טעות או שחושב שחלק מהתוכן של הספר אינו מספיק ברור. אנא עשו עימי ואחרים חסד, והודיעו לי. הפרטים ליצירת קשר מופיעים בגב שער הספר.
בשנים האחרונות הייתה סכנה למפעל אוצר התורה. פרסמתי בשגגה באתר האינטרנט תמונה שהיו עליה זכויות יוצרים. כמובן שמרגע שהפנו את תשומת ליבי לכך, הצעתי לשלם את מלוא התמורה לתמונה, ולא לעבור חלילה על גזל. אולם, הבעלים של התמונה ניסו לנצל את החוק על מנת לסחוט ממני סכום אסטרונומי כתמורה לתמונה, ולו טענתם הייתה מתקבלת בבית המשפט, כנראה שהייתי צריך לסגור את המפעל האדיר הזה. אחרי לא מעט ייסורים, הקב"ה שלח שליח נאמן להצילני מתביעה קנטרנית זו, וזכיתי שעורך הדין ניצן רובינשטיין הי"ו הגן עליי ללא כל תמורה, כך שהתביעה התפוגגה כלא הייתה. חב אני הכרת טובה גדולה מאוד לעו"ד רובינשטיין ויש לו זכויות רבות בלימוד התורה של אוצר התורה שממשיך להתקיים בזכותו.
חובה נעימה מוטלת עלי להכיר טובה לכל רבותיי שלימדו אותי לאורך השנים: בישיבה התיכונית שעלבים ובישיבת מרכז הרב. בעיקר חובה עלי להודות למורי ורבי מרן הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, שאמנם לצערי לא ניצלתי כדבעי את ההזדמנות שניתנה לי ללמוד ממנו, אבל הגדלות העצומה שלו בתורה הקרינה גם על קטנים כמוני שלא שימשו כל צרכם. בכל יום ניתן לראות את חסרונו הגדול, והגעגועים אליו רק מתגברים. השפעתו העצומה על הדור תמיד הייתה ניכרת, אך בשנים האחרונות, חסרונו רק מתגבר, לאור הבלבול ההולך וגדל בציבור. כמו כן ברצוני להודות לבנו ממשיך דרכו הגאון הרב יעקב שפירא שליט"א, ראש ישיבת מרכז הרב וחבר מועצת הרבנות הראשית, שעודד אותי להוציא את הדברים לאור. תודה גם לחבריי הרבים בישיבה שלאורך השנים היו שותפים בהתפתחותי התורנית.
מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א, לפנים הרב הראשי לרמת גן, כתב במכתב הברכה שהספר הוא בבחינת תורה מפוארה בכלי מפואר. על הכלי המפואר אחראית חברת יהודה הפקות ועל כך תודתי נתונה לה.
כמו כן תודה להוריי היקרים, לסבים ולסבתות שלי, שהשקיעו את חייהם בגידול ילדיהם ואותי בכלל. יהי רצון שירוו נחת מצאצאיהם.
בשנה האחרונה, מגפת הקורונה שינתה סידרי עולם. חלק גדול מהעולם הושבת וחייהם של רבים השתנו לבלי היכר. תלמידיי היקרים, תלמידי מחזור י"ב בתלמוד תורה מוריה רמת בית שמש, לימדו אותי שגם בתקופה מאתגרת זו, ממשיכים בעבודת ה' ובלימוד תורה במלוא הכח והמרץ. למרות התנאים קשים והסבוכים, הם המשיכו בלימוד תורה ברצינות, במאמצים רבים להתפלל במנין תחת המגבלות שנוצרו, ובעשיית החסד שכל כך אפיינה אותם בימי שגרה. חברים יקרים: לימדתם אותי שלא נכנעים לקושי, ועושים את המקסימום ללא כל תירוצים. הזכות ללמד אתכם והשהייה במחיצתכם לאורך השנתיים האחרונות היא זכות גדולה ואני מודה עליה לה'. אני מאמין בלב שלם שחלק גדול מההתקדמות במלחמה נגד הקורונה הגיעה בזכות לימוד התורה שלכם לאורך התקופה. על אף שלא זכיתי לרוח הקודש, ברור לי שהייתה שמחה גדולה בשמים כשראו אתכם מתפקדים בלמידה מרחוק כאילו היינו קרובים.
תודה גם לחברי המחזור היקרים: יהודה נפתלי כהן נ"י, יצחק קוולווסר נ"י, שמואל קוולווסר נ"י וצחי שור נ"י, שהעירו את הערותיהם על הכתוב בספר. יהי רצון שתמשיכו לעלות מעלה במעלות התורה.
לקראת השלבים הסופיים של הוצאת הספר לאור, תקפו אויבינו מבפנים ומבחוץ ימ"ש יהודים ללא כל סיבה או התגרות. תנחומינו להרוגים, איחולי רפואה שלמה לפצועים, ותודה גדולה לחיילי צה"ל "שומרי החומות". "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר", בתפילה לה' שעם ישראל כולו יזכה כבר לשלום ולבניין בית המקדש.