אמירת תודה למלווה

האם מותר ללווה לומר תודה למלווה או שיש באמירה כזו משום איסור ריבית?

מערכת אוצר התורה - ושננתם תמוז תש"פ

לידידי ורעי הבחור היקר ...

שמחתי ב"דרישת השלום" ממך. אשתדל לענות על שאלתך בעניין האם אמירת תודה למלווה נחשב לאיסור ריבית או לא.

 

ריבית דברים

          הגמרא בסוף איזהו נשך (עה,ב) כותבת:

 

תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: מנין לנושה בחבירו מנה, ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום - תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך - אפילו דיבור אסור.[1]  

 

          מהגמרא אנו למדים שיש איסור של "ריבית דברים", כלומר: כאשר הלווה אומר דבר כלשהו למלווה, על אף שמבחינה כספית אין לאמירה זו כל ערך, הוא עובר על איסור ריבית. בראשונים נחלקו לגבי מקור החיוב של ריבית דברים. מספר התרומות (שער מו חלק ג אות יג) משמע דהוי איסור דרבנן:

 

וכן אסרו חכמים שלא יאמר המלוה ללוה דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני. וכדגרסינן באיזהו נשך ר' שמעון אומר יש רבית דברים, כיצד לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני.

 

          ואילו משו"ת הריב"ש (סימן קמ"ז) דקדקו שסובר דהוי ריבית דאורייתא:

 

אבל כשיש שם הלואה גמורה והרבית הוא במכירת חוב זה ודאי רבית גמורה היא, ואיך לא, והלא אפילו להקדים לו שלום אם אינו רגיל אסור מדכתיב נשך כל דבר אשר ישך אפילו דבור אסור.

 

אמירת תודה

         

המאירי (בפירושו על המשנה) הביא שתי שיטות בעניין החזקת טובה של הלווה למלווה:

 

וכתבו מקצת מפרשים שלא יאמר לו הריני מחזיק לך טובה על מה והלויתני ואין צריך לומר שלא ילמדהו בשכר הלואתו מקרא משנה ותלמוד וכן כל כיוצא בזה ומ"מ יש מתירין בהחזקת טובה וברכה הואיל והלה משיב כנגד דבריו הרי דבור מבטל דבור.

        

          מדברי המאירי עולה שיש שתי דרכים להסתכל על "החזקת טובה וברכה". אפשרות ראשונה היא שהלווה מחזיר טובה למלווה. אפשרות שניה היא שמדובר על מעין נימוסי דברים, שאדם אומר דבר כלשהו לחברו, וחברו עונה לו, וכך אין זה קשור ישירות להלוואה עצמה, אלא לנוהג של נימוסים שבין בני אדם.

בשולחן ערוך הרב (יורה דעה הלכות ריבית והלכות עיסקא, סעיף ט) פסק כשיטה הראשונה המובאת במאירי:

 

ואפילו לדבר דבור טוב בשביל ההלואה או בשביל הרחבת זמן אסור כגון להקדים לו שלום אם לא היה רגיל מתחלה להקדים לו ואין צריך לומר לקלסו בפניו או להודות ולהחזיק לו טובה או לברכו בפניו על שהלוהו או על שהרחיב לו זמן שנאמר נשך כל דבר אשר ישך אפילו דבור אסור. ואם צריך לבקש ממנו שילוהו או שירחיב לו זמן יבקש בדברי תחנונים בלבד ולא בדברי שבח וקילוס או חניפות דברים אחרים.

 

          משמע מדבריו ש"להודות ולהחזיק לו טובה" הוא איסור של ריבית, ולכן, על אף שבדרך כלל אנחנו מודים לאדם שגומל לנו טובה, כאן אנחנו נמנעים מכך.

אולם, הגרשז"א (מנחת שלמה, א,כז) פסק שמותר ללווה לומר תודה למלווה:

 

מבואר בגמ' ובשו"ע דרבית דברים אסור, ולפיכך אם לא היה הלוה רגיל להקדים שלום למלוה אסור עכשיו להקדים, וכן לא יאמר לו הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני, ולפיכך כתבו האחרונים דה"ה נמי שלא יאמר הלוה למלוה "תודה", ורבים נוהגים משום כך לומר במקום זה "תזכו למצוות" ולענ"ד לא יפה הם עושים כי תזכו למצוות הוא ממש ברכה והיינו רבית דברים ... ואילו אמירת תודה חושבני דאין בזה שום איסור ... ועיין גם בט"ז סי' ק"ס ס"ק כ"ב, אך התם אם הלוה נותן תרומה למלוה או שוכרו למלאכה אף על גב דלא חסרי' מידי להלוה מ"מ המלוה הרי מרויח ממון ולכן אסור משא"כ במוכר לו בשוויו, וכמו כן אמירת "תודה" אינה אלא כאילו המלוה מתנה עם הלוה שלא יהא כפוי טובה לשום אדם ואף גם למלוה ברור הדבר שחלילה להלוה להיות ככופר בטובתו שעשה לו המלוה וחייב שפיר להחזיק לו טובה, וליתן לו זכות קדימה בדבר שהוא אינו חסר וגם אינו גורם למלוה ריוח של ממון, וגם מותר הלוה ליתן מתנה למלוה עבור זה שהלוהו אם המלוה לא ידע כלל שהלוה הוא הנותן, ומה שאסור להקדים שלום היינו מפני שהוא ברכה, וכן מה שאסור לומר לו הודיעני וכו' היינו מפני שטורח עבורו, או כמו"ש שם הט"ז מפני שבזה שמצוה עליו והוא נכנע גרע טפי.

        

          לשיטתו, אמירת תודה הינה רק בבחינת הכרת הטוב של הלווה למלווה, ואין כאן שום עניין של ברכה מצד הלווה למלווה. מה שאין כן כאשר הלווה אומר למלווה "תזכה למצוות", אז נחשב שהלווה מברך את המלווה, ועל רווח מעין זה אסרה התורה. יש שהביאו מקור נוסף של הגרשז"א ממנו עולה שחזר בו מההיתר, אולם במהדורה של מנחת שלמה שנמצא תחת ידי (שהיא המהדורה הישנה יותר), לא מצאתי כדבריהם.

          בספר מלוה ה' לרב משה לוי (ח,יג) כתב שמותר לומר תודה ובמקורות הפנה לדברי המאירי, ולא ציין שהמאירי הביא שיטה נוספת החולקת:

 

מותר מעיקר הדין ללווה להודות למלווה אפילו בשעת קבלת ההלוואה או בשעת פירעון ההלוואה ולומר לו "תודה רבה" או "תזכה ךמצוות", שכיוון שדרך בני אדם להשיב על דברים אלו בדברים דומים, כגון "אין בעד מה", "תזכה למצוות" וכיוצא בזה, אין כאן ריבית דברים.

         

ובספר נתיבות שלום על הלכות ריבית לגאון הרב גלבר שליט"א (שחיבר עם הרב רובין את הספר אורחות השבת), כתב (עמ' ק"ז):

 

וכנראה כוונת הגרש"ז (במנחת שלמה) ללמוד מזה דלא כל הנאה נאסרה בריבית, אלא בעינן הנאת ממון או הנאה חיובית של ברכה או דברי שבח וקילוס. אבל הודאה אין לאסור [ובעל פה היה הגרשז"א רגיל לומר דאמירת תודה בעלמא היא מכלל הנימוס שבין אדם לחבירו, ומי שאינו אומר תודה על טובה הניתנת לו, אינו מתנהג בהנהגה הראויה כלל, ולכן אין אמירת תודה בגדר ריבית דברים]. וכן שמעתי שנתיר הגרי"ש אלישיב שליט"א (זצ"ל). אמנם מסתבר שאין להרבות ולהאריך באמירת תודה, וכל שכן שאין לפרסם דברי תודה ברבים.[2]

ואם אומר לו הייתי מודה לך כראוי, ומה אעשה שהתורה אסרה, נראה לכאורה דשרי ...

 

          משמע מדבריו שבמקום לומר תודה, עדיף שהלווה יאמר למלווה שאם הוא היה יכול לומר תודה, הוא היה אומר זאת. בדרך זו, הלווה נוהג בנימוס ונמנע מהבעייתיות שבאמירת תודה. ובמכתב שכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א לרב יצחק אמסלם שליט"א, הובא בסוף הספר יסודות הריבית שאין ראוי שהלווה יאמר למלווה תודה.

 

סיכום

  • יש דין של ריבית דברים. בראשונים נחלקו אי הוי דאורייתא או דרבנן.
  • בנוגע לאמירת תודה, הדבר תלוי בהסתכלות על אמירת תודה, אי הוי בגדר נימוס בלבד (כך סברו הגרי"ש אלישיב והגרשז"א זצ"ל, אם כי היה מי שכתב שהגרשז"א חזר בו), או שנחשב ממש כברכה על עצם ההלוואה ולכן אסור.
  • לכן נראה לומר שראוי שהלווה יאמר למלווה שאם הוא היה יכול, הוא היה אומר לו תודה, ובזה יוצא ידי חובת כל הדעות.

 

[1] המאירי בפירוש הראשון שלו כתב שהכוונה היא שאסור למלווה לומר ללווה שלום, היות והלווה יחשוב שהוא רוצה לגבות את חובו. לפי פירוש זה, אין ללמוד מכאן על אמירת תודה. אולם, מיד לאחר מכן כתב כדברי שאר הראשונים שהגמרא התכוונה לאסור על הלווה ולא על המלווה.

[2] עיין שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"א, תשובה פ'.