ספינת הקורונה בהלכה

מה היה על המדינה לעשות ליושבי ספינת הקורונה שחלו? להשאירם שם על מנת לא לסכן אחרים או להציל אותם ובכך לסכן אחרים?

 

במאמר זה נדון גם בחיוב הרופא לרפא, ובשיקולים ציבוריים בנושא זה.

הרב יוסי ברינר אייר תשפ"א

ספינת הקורונה בהלכה

 

רקע למאמר

הספינה המכונה "ספינת הקורונה" היא ספינת תענוגות שהיו עליה כ-3700 מפליגים. במהלך ההפלגה שהתרחשה בשלב מוקדם יחסי של התפשטות הקורונה בעולם, התגלו לא מעט מקרים של חולי קורונה מבין אנשי הצוות והנופשים, גם של ישראלים, ובתוככי מדינת ישראל עוד לא התגלה חולה קורונה אחד. מכאן, שהחזרת הישראלים לארץ, בוודאי החולים, היה עלול להביא להחדרת הקורונה לארץ בפעם הראשונה. במציאות, הישראלים שאובחנו על הספינה כחולים טופלו ביפן, ואלה שלא אובחנו הוחזרו לארץ במטוס פרטי והוכנסו לבידוד (שם התגלה אחד המפליגים כחולה קורונה – החולה הראשון בארץ שאובחן).

במאמר זה אשתדל לבחון מה היה אופן הטיפול הנכון מבחינה הלכתית באותם ישראלים מסכנים שנתקעו על הספינה שבה המחלה התפשטה. אדון בנקודות הבאות:

  • האם היה נכון להחזיר אותם לארץ ובכך לסכן אנשי צוות רפואי שטיפלו בהם?
  • האם יש חובה על איש צוות רפואי לסכן את עצמו על מנת לטפל בחולה?
  • האם במקרה של התפרצות של מחלה, יש חיוב לנסות להציל את החולים שכבר חלו, גם תוך סיכון אוכלוסייה שעוד לא חלתה?

 

החיוב להצלת חברו

          כתבה התורה:

 

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'.[1]

 

          הורתה לנו התורה שיש איסור על האדם לראות את חברו בסכנת נפשות ולא להצילו, וכדברי ספר החינוך:

 

שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבדה ויהיה לנו יכולת להצילו בשום צד, שנאמר "לא תעמוד על דם רעך". ואמרינן בסנהדרין: "תניא, מנין לרואה את חברו שטובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו שהוא חייב להצילו בנפשו, שנאמר: 'לא תעמוד על דם רעך'".[2]

 

          בסוף דבריו כתב החינוך שאדם מחויב גם לשכור אנשים כדי להציל את חברו. מכאן, שבמקרה רגיל של סכנה, אדם מחויב להציל את חברו, ואף להשקיע בכך ממון. אלא שצריך לברר אם המקרה בו אנו דנים נכלל בציווי זה. בציווי בתורה, לא נאמר במפורש שאדם חייב גם לסכן את עצמו עבור הצלת חברו, ואילו בנידון העומד לפנינו, הצוות הרפואי המטפל בחולים מסכן את עצמו בהידבקות במחלה, וגו בהחזרת החולים לארץ יש סכנה נוספת גם של התפשטות המגיפה.

 

סיכון עצמו לצורך הצלת חברו

          הרדב"ז[3] נשאל על מקרה שנאמר לראובן על ידי השלטונות, שאם הוא לא ירשה להם לקצץ לו איבר, הם יהרגו את שמעון: האם ראובן חייב לתת לשלטון לחתוך את האיבר על מנת להציל את שמעון? תשובתו הייתה שאם אין סכנה בקטיעת האיבר, יש מצוות חסידות שראובן יקטע את איברו עבור הצלת שמעון, אך אם יש בקטיעת האיבר סכנה, וראובן מציל את שמעון על ידי הכנסת עצמו לסכנה, הוא נקרא חסיד שוטה, היות ועדיף שאדם לא יכניס את עצמו לסכנה על מנת להציל את חברו.

          לעומת זאת, הכסף משנה[4] סבר אחרת, וכתב בשם ההגהות המיימוניות שהיות ומצד אחד שמעון בוודאי ימות אם ראובן לא יתערב, ומצד שני ייתכן שראובן יצליח להציל את חברו בלי שהוא עצמו ימות, חלה על ראובן חובה להציל את עצמו.

          אם כן, לכאורה המקרה שלנו תלוי במחלוקת זו שבין הרדב"ז לבין הכסף משנה. לפי הרדב"ז היה אסור על הרופאים לסכן את עצמם בשביל להציל את החולים הנמצאים על ספינה הקורונה (ואולי כך הדין בכל מקרה של הצלת חולה מדבק), ואילו לפי הכסף משנה היה חובה על הרופאים לסכן עצמם.

 

מקור החיוב לרפא

         אלא שבנידון לפנינו יש עוד צד בדבר, היות וייתכן שהחובה המוטלת על רופא להציל חולה איננה דומה לחובה המוטלת על סתם אדם להציל את חברו. ייתכן שמתוקף תפקידו, חייב הרופא לסכן את עצמו כדי להציל חולה, אפילו במחיר סיכון בריאותו שלו. הלכך, יש לברר את מקור החיוב של רופא לרפא.

          בגמרא במסכת ברכות[5] מובאת מחלוקת לגבי אדם שנכנס להקיז דם לצורך רפואי. רב אחא סבר שעל האדם לומר תפילה לפני ההקזה, היות ובני אדם לא היו אמורים לגשת לרופא שירפא אותם, אלא היה עליהם להתפלל לה' (לפי פירוש רש"י שם). אביי חלק עליו והביא את דעת ר' ישמעאל בברייתא שיש רשות לרופא לרפא. בשולחן ערוך פסק כאביי:

 

נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא.[6]

 

         מהו המקור של השולחן ערוך לכך שיש מצווה על הרופא לרפא? הגר"א[7] הביא מקור לכך מהגמרא במסכת נדרים[8], המתירה למי שהיה מודר הנאה מחברו להתרפא על ידו. אולם, עלינו לברר מהו מקור החיוב של רופא לרפא? מצאנו כמה שיטות בדבר:

  • שיטת הרמב"ן – בספר תורת האדם[9] מובא שהחיוב לרפא נובע ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", או ממצוות השבת אבידה, וכאשר הרופא מרפא את החולה, הוא מקיים בכך "השבת אבידה דגופו".
  • שיטת השאילתות – החיוב הוא מצד "וחי אחיך עמך".[10]
  • שיטת הרא"ש – מצד "לא תעמוד על דם רעך".[11]

לכאורה, יש הבדל גדול בין המקורות השונים. לפי שיטת הרמב"ן, החיוב לרפא יחול גם על מקרה שאיננו פיקוח נפש, שכן מצוות אהבת הרע כוללת גם הצלה ממונית[12] ועצם מצוות השבת אבידה היא מצוה שבממון. לפי השאילתות והרא"ש, החיוב על הרופא לרפא לכאורה הוא רק במקרה של פיקוח נפש של החולה.[13]

אולם, יש לכאורה הבדל נוסף בין מקורות הלימוד. אם מקור החיוב הוא כשיטת הרמב"ן או השאילתות, לכאורה אדם לא מחויב לסכן את עצמו עבור חברו. בהסבר הגדר של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כתב הרמב"ן[14] שהדברים נאמרו על דרך ההפלגה, ואדם אינו מחויב לאהוב את חברו ממש כפי שהוא אוהב את עצמו, ואם כן, יתכן שהוא גם איננו מוכרח לסכן את עצמו עבור חברו. גם אם מקור החיוב של הרופא לרפא נלמד מהשבת אבדה, הדין הוא שיש מקרים שבהם מותר לאדם להתעלם מהאבדה, כגון שהייתה מלאכתו מרובה משל חברו,[15] ואם כן לכאורה הרופא אינו חייב לסכן את עצמו עבור הצלת חברו. גם על המקור של השאילתות "וחי אחיך עמך" נאמר[16] "חייך קודמים לחיי חברך" (אך יתכן שהדברים נאמרו רק במקרה של ודאי מיתה כגון שהיו שניהם הולכים במדבר ואין מספיק מים לאחד). לעומת זאת, מהלימוד של "לא תעמוד על דם רעך", אנחנו חוזרים למחלוקת הכסף משנה והרדב"ז האם אדם צריך גם לסכן את עצמו עבור חברו. אם כן מכל המקורות הללו, לא למדנו באופן מפורש שחובה על הרופא לסכן את עצמו עבור הצלת החולה.

 

חיוב הרופא לסכן עצמו

          אולם, בשו"ת ציץ אליעזר[17] קבע במסמרות שרופא חייב לסכן את עצמו על מנת להציל חולה, והביא כמה מקורות וסברות לעניין:

  • משו"ת הרמ"א[18] משמע שאדם אינו יכול לבטל שכירות לאדם שיש לו מחלה מדבקת. הסברא שהעלה הרמ"א היא שההדבקה תלויה בה' ולא בהדבקה טבעית. לו היינו חוששים מהדבקה טבעית, היה אסור לאדם לבקר חולה במחלה מדבקת, דבר שלא מצאנו לו מקור. עיקר מצוות ביקור חולים הוא הטיפול ברופא, ומי לנו כרופאים לעניין הטיפול. (בהמשך חילק הציץ אליעזר בין דברי הרמ"א שנאמרו באדם פרטי שנדבק במחלה מדבקת שאיננה גורמת למוות, לבין אוויר מזוהם שמדבק או מחלה מדבקת שגורמת למוות, שם גם הרמ"א יודה שאסור לבקר חולה.)
  • התורה כתבה "ורפא ירפא" – יש בפסוק כפילות של שורש ר.פ.א. מהמילה הראשונה לומדים על עצם החיוב לרפא, ומהמילה השנייה לומדים על החיוב לרפא גם כמדובר במחלה מדבקת.
  • מצד גדר העולם – אם הרופאים לא יטפלו בחולים גם כאשר מדובר על מחלה מדבקת, תהיה אנדרלמוסיה בעולם.
  • מותר לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה עבור פרנסתו.

לכן מסיק הציץ אליעזר שמותר ומצווה לרופא לסכן את עצמו בטיפול בחולה שיש לו מחלה מדבקת, ואולי אפשר לומר שזו חובה לשיטת החולקים על הרדב"ז (אולם גם לפי הרדב"ז יש בכך לפחות מצווה).

 

סכנת הציבור

          אלא שבנידון דידן, יש עוד עניין שצריך לבדוק אותו, והוא שחילוץ החולים על ספינת הקורונה והבאתם לטיפול בישראל, בעצם הכניסה את וירוס הקורונה אל תוך גבולות הארץ, ויש בכך אולי גם סכנה לציבור כולו, ולא רק לצוות המטפל.

          לכאורה ניתן ללמוד מדבריו של הציץ אליעזר שאין לחלק בדבר. אם הרופא מצווה לטפל בחולה במחלה המדבקת, והוא אכן חלילה יידבק, אזי הוא יפתח שרשרת הדבקה וידביק אחרים שאינם מחויבים לטפל בחולה.

          בשנת תשל"ו, היה אירוע בו נחטף מטוס אייר פראנס לאנטבה עם נוסעים יהודים, והמחבלים החוטפים התנו את שחרור החטופים בשחרור מחבלים, תוך איומים שאם לא תתקבל דרישתם ולא ישוחררו המחבלים, הם יוציאו להורג את החטופים. הרב שאול ישראלי[19] דן בשאלה האם היה מותר לשחרר מחבלים תמורת החטופים או לא, כאשר בדרך הטבע, לפחות חלק מהמחבלים המשוחררים היו חוזרים לרצוח יהודים נוספים (בהמשך דבריו דן בעניין עצם הפעולה הצבאית). מבחינה מסוימת, המקרים דומים. הן בחילוץ החולים מספינת הקורונה, והן בשחרור החטופים תמורת המחבלים, פעולת החילוץ המצילה אנשים מצד אחד, עלולה מצד שני להוביל למיתתם של יהודים נוספים.

          הרב ישראלי הביא בדבריו את המחלוקת בין הרדב"ז לבין הכסף משנה, יחד עם עוד מקורות רבים, והסיק, שכיוון שהדבר נתון במחלוקת, אין לחייב אדם לסכן את עצמו עבור חברו, אך יש רשות בדבר, וכל שכן כאשר מדובר על פיקוח נפש של רבים. בהמשך כתב שכשם שיש ליחיד רשות לסכן את עצמו, כך יכולה הממשלה כנציגת הציבור לסכן את הציבור ולשחרר מחבלים, כדי להציל את החטופים, למרות שיש חשש מבוסס ששחרור המחבלים יוביל לרציחתם של יהודים נוספים.

          הרב ישראלי לימד אותנו יסוד, שרמת הערבות ההדדית של הציבור עשויה להשתנות בין הדורות, והיא נתונה לשיקול דעתו של הציבור, כאשר ההחלטה על רמת העריבות של הציבור מתקבלת על ידי נבחריו. לכן, לכאורה הדבר דומה לנידון בפנינו. החלטת הממשלה להחזיר את נוסעי הספינה עומדת בכללים ההלכתיים, וגם לו הייתה מחליטה שלא להחזיר אותם, היה הדבר מותר על פי ההלכה. כמובן שראוי שאופן ההחזרה יהיה על פי כל כללי הזהירות.

 

סיכום

  • לגבי אדם רגיל – ראינו שיש מחלוקת האם חייב לסכן את עצמו עבור הצלת חברו או לא.
  • לגבי צוות רפואי – יש מקום לומר שצוות רפואי מחויב יותר להכניס את עצמו לסכנה על מנת להציל את החולים במחלה מדבקת (או כל סכנה אחרת).
  • לגבי החזרת החולים לארץ – לממשלה כשליחת הציבור היושב בארץ ישראל יש את הסמכות על פי ההלכה להורות על החזרת החולים מספינה הקורונה, על אף הסיכון בדבר, וזאת תוך הקפדה על כללי הזהירות על מנת לצמצם את הפגיעה. אולם, לממשלה הייתה את הסמכות להורות גם הפוך, שלא להחזיר את החולים, ובכך לא לסכן את הציבור.

 

יה"ר שנזכה במהרה לקיום דברי הנביא "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא", ונזכה לגאולה במהרה בימינו. 

 

 

 

[1] ויקרא יט,טז.

[2] מצוה רל"ז.

[3] תשובה אלף חמישים ושתיים.

[4] הלכות רוצח ה,יד. אמנם, באור שמח (שם ז,ח) הבין את דברי הירושלמי עליו התבסס ההגהות המיימוניות ובעקבותיו הכסף משנה באופן אחר, ואכמ"ל.

[5] בבלי ברכות ס,א.

[6] יורה דעה שלו,א. על הסתירה כביכול בדברי השולחן ערוך, שמצד אחד כתב שיש רשות לרפא ומצד שני כתב שמצווה לרפא, ראה ט"ז שם. כמו כן ראה רמב"ן (ויקרא כו,יא) שכתב שהרשות ניתנה לרופא ולא לחולה, ואין לחולה רשות ללכת לרופא, משום שהחולה היה צריך לסמוך על ה' יתברך שירפא אותו באם הוא יחזור בתשובה.

[7] בביאור הגר"א שם.

[8] בבלי מא,ב.

[9] שער המיחוש, ענין הסכנה, עמ' מ"ג בהוצאת מוסד הרב קוק.

[10] שאילתא ל"ח.

[11] בתוספות הרא"ש ברכות ס,א, שם הביא את שיטתו של הר"י מאורליינאש, וכתב שם שלמרות זאת היה צריך את נתינת הרשות לרופא לרפא כפי שמובא שם בגמרא. לפי הר"י מאורליינאש כדי שיהיה מותר לרופא לקחת שכר (ולפי זה לכאורה במקרה אחר שאדם מציל את חברו והוציא על כך כסף, אין היתר לגבות את ההוצאות ואכמ"ל), ולפי הרא"ש כדי ללמד שגם מחלה שבאה לאדם משמים, מותר לרופא לרפא אותו, ואין זה כמבטל גזירת מלך.

[12] ראה רמב"ם הלכות דעות ו,ג "ולחוס על ממונו".

[13] לגבי מקור השאילתות, ראה דברי הנצי"ב שם בפירוש העמק שאלה שהקשה מדוע לעניין חיוב מצוות צדקה הביא השאילתות מקור אחר, וכתב על כך שהשאילתות הגביל את הלימוד של "וחי אחיך עמך" רק לדיני נפשות, ולכן הביא מקור אחר למצוות צדקה שהיא מצווה שבממון. לעומת זאת, המקור של "לא תעמוד על דם רעך" לא חייב להיות רק במקרה של דיני נפשות, וראה דברי החינוך (שם) שלמד מפסוק זה גם על חיוב ממון.

כמו כן, באם אנחנו סבורים שהחיוב לרפא קיים גם כאשר אין פיקוח נפש, יש מקום ללמוד את דברי הגמרא בנדרים המחלקת בין רפואת נפש לרפואת ממון באופן אחר ממה שהסברנו בקצרה בגוף המאמר, ואכמ"ל.

[14] ויקרא יט,יז-יח. הרמב"ן לשיטתו. אמנם מהרמב"ם (שם) לכאורה מוכח שאדם צריך לאהוב את חברו ממש כמו שהוא אוהב את עצמו. אולם, הרמב"ם (בפירוש המשניות נדרים ד,ד) כתב שמקור החיוב של הרופא לרפא הוא מ"השבותו לו" כאפשרות השנייה המובאת ברמב"ן, ואם כן גם הוא יסבור שאין חיוב על האדם לסכן עצמו עבור חברו.

[15] בבלי בבא מציעא ל,א וכן נפסק בשולחן ערוך חו"מ רעב,ב.

[16] בבלי בבא מציעא סב,א.

[17] שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' י"ז, פרק ה.

[18] סימן י"ט ברוב ההוצאות.

[19] חוות בנימין, ח"א, סי' י"ז.