הקרבת קרבנות בחול המועד

המאמר עוסק בתורתו של מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל במלאת שלוש עשרה שנה לעלייתו לישיבה של מעלה.

אלו קרבנות מקריבים בימי חול המועד ואלו לא? מדוע יש חילוק ביניהם?

הרב יוסי ברינר תשרי תשפ"א

ב"ה

הקרבת קרבן בחול המועד

 

(מתורתו של מו"ר הגר"א שפירא – מתוך שיעור שמסרנו ביום השנה השלושה עשר לקבורתו, בראשון דחוהמ"ס תשפ"א, לעילוי נשמתו זי"א, בקהילת סאנגייט בית שמש)

 

דבריהם הם זכרונם

          לפי רוב הפוסקים, בימינו אין דין של תלמיד חכם שמותר להספיד במועד, ועל כן לא נקיים הספד על מורי ורבי. הירושלמי בעירובין אומר ש"דבריהם הם זכרונם", וברור לי מעל כל ספק, שמו"ר היה מעדיף שיעסקו בדברי תורתו במקום להספיד אותו. לכן נעסוק בחידוש של מו"ר בסוגיא הקשורה לימי חול המועד, והיא הקרבת הקרבנות בחול המועד.

 

דרישה ושאיפה לגדלות

          אך לפני שנתחיל את הלימוד של דבריו, צריך להקדים הקדמה קצרה. התואר "רב" יכול מאוד לבלבל, ואסביר. מסופר על אחד מגדולי ישראל, כמדומני שעל המהר"ם שיף, שיצא לאסוף כסף לישיבתו. כאשר הגיע אל אחד הגבירים, שאל אותו הגביר כמה תלמידים לומדים בישיבתו. לאחר שענה לו המהר"ם שיש לו ב"ה ארבע מאות תלמידים בישיבה, שאל אותו הגביר בשביל מה צריך כל כך הרבה רבנים? ענה לו המהר"ם שרק שניים מתוך הארבע מאות ייצאו רבנים, אבל השאר יידעו להעריך באמת מיהו רב.

          בדורות האחרונים יש טשטוש גדול לגבי השאלה מיהו רב. כאשר הכרתי לראשונה את מו"ר, בהיותי נער בר מצווה, לא הבנתי באמת את ההבדל בינו לבין רוב הרבנים המצויים בימינו. רק לאחר שממש נכנסתי לישיבה, התחלתי טיפה להבין מהי גדלות של תלמיד חכם ענק בתורה, ומה מבדיל בינו לבין רב מצוי. בכל פעם שהייתי מדבר איתו, הייתי מרגיש צורך דחוף לחזור ללימוד, להספיק עוד ועוד. כל פעם שראיתי אותו מתפלל, תפילתי הייתה טובה יותר. כשראינו אצלו את הגדלות, הבנו כמה שאנחנו צריכים לשאוף אליה. כל מי שאני מכיר שבא עימו במגע, גם תלמידי חכמים שחלקו עליו מאוד בענייני השקפה וכדומה, לא יכלו להתעלם מהגדלות.

          תלמיד חכם גדול כולל את התורה כולה: "תורת ה' תמימה משיבת נפש". אין אצלו חלקים מוחבאים ממנו. הוא מסוגל לפסוק בסוגיות הכי חמורות שיש, כמו דיני עגונות, ומסוגל לענות על שאלות בכל חלקי הש"ס. כזה היה מו"ר, ואוי לנו שיתומים היינו. בלימוד שלנו היום, נטעם טעימה קטנה מגדלותו של מו"ר.

 

הקרבת קרבנות בחול המועד

          הגמרא במסכת תמורה לומדת אילו קרבנות מקריבים בחול המועד:

 

כי אתא רב דימי א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: אלה תעשו לה' במועדיכם - אלו חובות הבאות חובה ברגל, לבד מנדריכם ונדבותיכם - לימד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד. ולעולותיכם במה הכתוב מדבר? אי בעולת נדר - הרי כבר אמור נדריכם ואי בעולת נדבה - הרי כבר אמור ונדבותיכם - הא אינו מדבר אלא בעולת יולדת ועולת מצורע. ולמנחותיכם, במה הכתוב מדבר? אי במנחת נדר - הרי כבר אמור, אי במנחת נדבה - הרי כבר אמור, הא אינו מדבר אלא במנחת סוטה ובמנחת קנאות. ולנסכיכם ולשלמיכם - מקיש נסכים לשלמים, מה שלמים - ביום, אף נסכים - ביום, ולשלמיכם - לרבות שלמי נזיר.

 

          מהלימוד בגמרא עולה, שמותר להקריב שלמי נזיר בחול המועד. כך גם פסק הרמב"ם (חגיגה א,י):

 

מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם מכלל שקרבין ברגל, לעולותיכם כמו עולת מצורע ועולת יולדת, ולמנחותיכם להביא מנחת חוטא ומנחת קנאות, ולשלמיכם לרבות שלמי נזיר הכל קריבין במועד ואין קריבין ביום טוב.

 

          לכאורה הגמרא והרמב"ם אינם מובנים. מדוע שיהיה אסור להקריב קרבנות אלו בחול המועד? בפירוש חיים ומלך המופיע בסוף הרמב"ם פרנקל כתוב:

 

והקשה מו"ה עץ החיים בלשונות ד"ח ע"ב דמאחר דרבינו פסק בפרק ז' מהלכות יום דמותר מהתורה מלאכה בחולו של מועד, למאי איצטריך קרא?

 

והביא תירוץ שנדחה:

 

ותירץ בספר שרשי הים דאיצטריך קרא למצוות עשה שיקריב הנדרין והנדבות ברגל שפגע בו תחילה

 

כאשר אדם נודר קרבן לה', הוא חייב להקריב אותו לפני שהוא עובר על איסור "בל תאחר" (בלשון הפסוק נאמר "לא תאחר", אבל בדברי חז"ל נקרא הלאו "בל תאחר"). על אף שכדי שאדם יעבור על איסור בל תאחר, צריכים לעבור לפחות שלושה רגלים משעה שהוא נדר (ולעיתים אף יותר), יש מצווה להביא את הקרבן כבר ברגל הראשון. השרשי הים כתב שהרמב"ם (ומובן מזה שגם הגמרא), לא התכוון להתיר להקריב את הקרבנות הללו בחול המועד, שהרי זה דבר מובן מאליו, אלא הרמב"ם התכוון לומר שיש מצווה להקריב קרבנות אלה ברגל הראשון, על אף שגם אם הנודר לא הקריב אותם ברגל הראשון, הוא לא עבר על בל תאחר.

אולם, החיים ומלך דוחה הסבר זה, משום שהמצווה להקריב את הקרבן כבר ברגל הראשון נלמד מפסוק אחר, "והבאתם שמה", ולא מהפסוק המובא בברייתא.

 

שלמי נזיר כמשל

          מו"ר (אשל אברהם עמ' מו') הביא את דברי הקרית ספר שאומר שמקריבים שלמי נזיר בחול המועד, על אף שהנזיר מחויב להביא את השלמים. הסיבה לכך היא שהנזיר אמנם חייב להביא את קרבן השלמים, אך מלכתחילה לא היה חייב לחייב את עצמו בנזירות. מכאן שהנקודה הקובעת איננה אם האדם חייב להביא את הקרבן, אלא אם הוא היה חייב להגיע למציאות שהוא יהיה חייב בה.

          לאחר מכן עבר מו"ר להסביר מדוע חטאות לא הוזכרו בפסוקים ואסור להקריבם בחול המועד, למרות שהיה אפשר לקיים את מצוות השמחה ברגל של הכהנים על ידי הקרבתם (הכהנים אוכלים את בשר החטאת). מו"ר הסביר שעיקר הפסוק נועד להתיר הקרבת קרבנות הבאים בנדבה:

 

יש מקום להבין דהעיקר הוא נדרים ונדבות, ואחרי זה מפרש שגם עולות וכו' הם בכלל, והסוגיא מפרשת שיש קרבנות שאם כי הם חובה, אבל מכל מקום בכלל נדרים ונדבות הם, שבאים רק משום שהאדם רצה והתחייב בהם. אבל אלו (קרבנות שלא באים בנדבה) שלא מחמת רצונו הוא מביאם, הוי כחטאות, ובהם לא מיירי קרא.

 

         אם כן אנו רואים יסוד גדול בקרבנות שהיו מביאים במועד: מדובר על קרבנות שאינן חובה, אלא שבאים בגלל שהאדם רצה להתעלות ולהתחייב במשהו שאינו חייב בו.[1]

          ההתרוממות למצב של נדבה נובע מהשמחה ברגל. כל מי שהכיר את מו"ר ראה שתמיד היה נסוך חיוך על פניו. גם כאשר עסק בעניינים רציניים, ההומור ושמחת החיים שלו באו תמיד לידי ביטוי. יתומים היינו. זכותו יגן עלינו.

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] לגבי עולת יולדת ועולת מצורע, כתב שלא עוברים בהם על בל תאחר, ולכן אינם נחשבים כקרבנות שחייבים בהם. גם לגבי חטאת שניה על לידה כפולה חידש מו"ר שאינו עובר על בל תאחר, ולכן יהיה מותר להקריב אותו במועד.