הקרבה של ה' לבלעם - הטעיה

מדוע שאל ה' את בלעם מיהם האנשים שבאו אליו? לכאורה יש סתירה בהסבר רש"י. נענה על כך בהבנת מהות נבואתו של בלעם ונבין בכך יסוד חשוב בנושא הקשר בין ה' לאומות העולם

מערכת אוצר התורה - ושננתם תמוז תשפ"א

 

נבואת בלעם

 

הסתירה בדברי רש"י

          לאחר שבלק שלח שרים אל בלעם במטרה לשכור את שירותיו כדי לקלל את עם ישראל, בלעם ענה לשליחים שהוא צריך לקבל רשות מה' ללכת איתם. במהלך שהיית השליחים בבית בלעם, פנה ה' אל בלעם ושאל אותו מיהם האנשים שבאו אליו (כב,ט). רש"י הסביר מדוע פנה ה' אל בלעם:

 

להטעותו בא. אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין.

 

          אולם, דברים אלו סותרים לכאורה את דברי רש"י במקום אחר (בראשית ג,ט), שהסביר שה' פנה אל בלעם כדי להיכנס עמו בדברים. רש"י הסביר כך את פניית ה' גם אל אדם לאחר שחטא בעץ הדעת, גם אל קין לאחר שהרג את הבל וגם אל חזקיה שהראה לשליחי מלך בבל את אוצרותיו:

 

יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין אמר לו אי הבל אחיך, וכן בבלעם מי האנשים האלה עמך, ליכנס עמהם בדברים, וכן בחזקיה בשלוחי (אויל) מרודך בלאדן.

 

כיצד מיישבים את הסתירה לכאורה בדברי רש"י? האם ה' פנה אל בלעם כדי להטעות אותו או כדי להיכנס עמו בדברים? על מנת לענות על כך, עלינו להבין את מהות נבואתו של בלעם.

 

משל הטבח

         בהשוואה שבין נבואת משה רבינו לנבואת בלעם, השתמשו חז"ל במשל הטבח (ספרי דברים פסקה שנז):

 

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה": בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור. אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם: משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: "נאם שומע אמרי אל". משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר: "ויודע דעת עליון". משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד, שנאמר: "ואתה פה עמוד עמדי", ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר: "מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים". משל למה הדבר דומה? לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.

 

          יש הבדל בין טבח לאורח רם מעלה. הטבח, שנמצא בתוך המטבח של המלך, יודע בדיוק מה קורה בבית המלך בכל רגע נתון. בדרך כלל תהיה לו גישה לכל מקום – כולל מקומות המלוכלכים והפחות נעימים בביתו של המלך (כמובן שאצל ה' יתברך אין מקומות מטונפים – הדברים נועדו רק להסביר את המשל), והוא נמצא כמעט תמיד בביתו של המלך על מנת לבשל לו. לעומתו, האורח רם המעלה, רואה רק חלק מבית המלך, ואינו מוזמן בכל זמן לארמון. מי חשוב יותר? ברור שהאורח. מי יודע טוב יותר בדיוק מה קורה בבית המלך? ברור שהטבח. אבל הטבח יודע יותר דווקא בגלל מעלתו הנמוכה יותר – דווקא משום שמתוקף תפקידו הוא תמיד נמצא בארמון המלך ויכול להגיע לכל מקום.

          יש אנשים שבמבט ראשון נראים מרשימים ומלאים בטוב. ככל שמתקרבים אליהם, רואים יותר את חסרונותיהם. לגבי ה' ההיפך הוא הנכון: ככל שמתקרבים אליו יותר, אמורים להבין טוב יותר את גדולתו.

          הקרבה הגדולה יותר אל ה' היא שהייתה בעוכריו של בלעם. בלעם היה בסך הכל קוסם, הקב"ה התגלה אליו בצורה ארעית, אבל הוא הרגיש קרוב מידי אל ה' וזה מה שהטעה אותו. בכרך הראשון של אוצר לדרך, הבאנו את דבריו של הרב סולוביצ'יק (איש ההלכה עמ' 176 ואילך) המסביר את לשון הברכה הפותח בלשון נוכח ועובר ללשון נסתר:

 

דיאלקטיקה מוזרה זו משתקפת גם במטבע של ברכה, הפותחת בלשון נוכח והחותמת בלשון נסתר. הנוכח מביע שאיפת כנסת ישראל, שכורת אהבה, להתקרב אל אלוהים עד כדי השקת יש ביש – עדי כדי שיחה אינטימית מתוך זיקת אני – אתה. תחילתה של ברכת ישראל היא חתירה מסתורית לאלוהים, הנמצאת תמיד בראש כל תנועה, ניב ושיח. הכמיהה התקיפה של הנפש אל דודה. היא רוצה בנוכחותו של הדוד, ולא תסתפק בפחות מנוכחותו המלאה. ברם, תיכף להמראה זו, באה האכזבה הנוראה. יד נעלמה משקיעה את בבואה ה"אתה" שהשתקפה בחזון הרעיה הנכספת לדודה. נסחבת היא בציצית, ראשה למרחקים נבובים ודוממים, מרחבים מעולפים, צללי סתום מכל סתימין. הנוכח נהפך לנסתר המציץ מן החרכים, ונימה חדשה, ספוגת טריות של ייאוש מר, חרישי, נימת ההסתר, מבצבצת ועולה מתוך מטבע הברכות. "הוא" (במקום "אתה") מופיע. בטל היחס האינטימי, הותר הקשר, שקעה הידידות. התרחקות טרנסצנדנטלית בין האין סוף והסוף כובשת את הכל. אנו מדברים אל האל המסתתר בשפיר חביון.

 

          ככל שיהודי מתקרב אל ה', הוא מבין את גדולת ה' ומתרחק ממנו. לעומת זאת, הגויים אינם מבינים מספיק את המרחק הרב שבינם לבין בורא עולם.

          כאשר ה' נכנס עם בלעם לדברים ושאל מיהם האנשים שנמצאים אצלו, הוא בעצם התקרב אל בלעם. לו יהודי היה זוכה להתגלות כזו של ה', הוא יה מבין את גדולתו של ה'. לא כן בלעם. הפניה של ה' אליו והתחלת השיח, ההתקרבות של ה' אליו בעצם הגילוי, דווקא גרמו לבלעם לחשוב שהוא יודע מיהו ה', ולחשוב שאין פער גדול ביניהם.

          על כן דברי רש"י בשני המקומות משלימים אחד את השני. ההטעיה של ה' הייתה דווקא על ידי שהוא התקרב אל בלעם ונכנס עמו בדברים, כביכול בלעם דיבר עם חבירו ולא עם אלוקים.