מפרנס לפרנס

מדוע היה צורך לאסוף את עם ישראל מחדש בפרשת ניצבים? מה המכנה המשותף ומה השונה בין אסיפת עם ישראל לפני פטירתו של משה לאסיפת עם ישראל בסוף ימי יהושע ושמואל?

מערכת אוצר התורה - ושננתם כט אלול תשפ"א

ב"ה

מפרנס לפרנס

אסיפת עם ישראל על ידי מנהיגים

          פרשת ניצבים פותחת במילים "אתם ניצבים היו כולכם לפני ה' אלוקיכם". בדבריו, משה רבינו פונה לעם ישראל ומזהיר אותם שמא יש מי מהם, כיחיד וכציבור, שאיננו מעוניין ללכת בדרך ה'. ברש"י יש שלושה מהלכים להסבר מטרת אסיפת עם ישראל, וכך הוא כותב באחרון שביניהם (כט,יב):

 

דבר אחר אתם נצבים, לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם וכן עשה יהושע וכן שמואל התיצבו ואשפטה אתכם, כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול.

 

          בדבריו, השווה רש"י בין אסיפת עם ישראל על ידי משה רבינו בסוף ימיו, לאסיפת עם ישראל על ידי יהושע ושמואל בסוף ימיהם. לכל השלושה הייתה מטרה לזרז את עם ישראל על קיום התורה. אולם, עלינו לשאול מספר שאלות על עצם ההשוואה:

  • עם ישראל כבר היה ברצף של תוכחות מפני משה רבינו. מדוע התורה מדגישה את אסיפת עם ישראל דווקא במעמד זה? מה ההבדל בין התוכחה שבפרשת ניצבים לבין דברי התוכחה של משה רבינו שהיו עד עתה?
  • מדוע דווקא יהושע ושמואל אספו את עם ישראל בסוף ימיהם? הרי המעבר בין פרנס לפרנס קרה עוד מספר לא מבוטל של פעמים בהמשך קורות עם ישראל וגם היו מספר מנהיגים שהנהיגו את עם ישראל בין יהושע לשמואל. מדוע אם כן לא נהגו גם הם כמשה, יהושע ושמואל?
  • אמנם יש מכנה משותף לשלושת המנהיגים האלה, הם כולם אספו את עם ישראל, אך יש גם הבדל באופן שבו הם אספו את העם. בעוד משה רבינו אסף את עם ישראל כולו, כולל הנשים והטף, אצל יהושע כתוב אמנם שהוא אסף את כל עם ישראל, אבל הכתוב (יהושע כד,א) מדגיש רק את קריאת הזקנים, הראשים, השופטים והשוטרים של עם ישראל, ללא הנשים והטף, ואצל שמואל רק מוזכר שהוא אסף את עם ישראל בלי לפרט את האחרים (שמואל א יב,א).
  • ישנם הבדלים נוספים בתכנים של כל אחד מהמנהיגים שנפרדו מעם ישראל בסוף ימיהם, כאשר חלק מההבדלים מהותיים.

 

השונות של הדורות

          המסקנה המתבקשת היא שיש הבדל בין הדורות של כל אחד מהמנהיגים האלה, וכל מנהיג נצרך להיפרד מעם ישראל באופן המיוחד לדור שלו. השינוי שבין האופנים של הכינוסים שערכו כל אחד מהמנהיגים, נובע מצרכים שונים שבין הדורות. על פי היסוד הזה, ניתן לענות על כל השאלות ששאלנו.

          משה רבינו הנהיג את עם ישראל בתקופת המדבר. לאחר פטירתו, עם ישראל ייכנס לארץ ישראל, וכל מהותו משתנה. עיקר השינוי נעוץ בעריבות. עד עכשיו, כאשר יהודי היה חוטא, זה לא נגע לעניינם של היהודים האחרים, והאחריות של כל אדם על חטאיו הייתה בעיקר כלפי עצמו. לאחר מותו של משה רבינו ולאחר מעבר הירדן, משהו חדש מתחיל: מתוקף העריבות, כל אחד אחראי גם על החטאים של אחיו היהודים. לצורך כך יש לכנס את כל עם ישראל, כולל הנשים והטף, להורות שכולם ערבים לכולם. האחריות כוללת את כולם!

          ממילא לא מדובר רק בתוכחה, כמו התוכחה שבה מוכיח משה רבינו את עם ישראל מתחילת הספר. כאן כבר מדובר בעריבות, ודבריו של משה רבינו בכינוס שבפרשת ניצבים, נועדו להביא את עם ישראל למצב שבו הוא יקבל על עצמו את העריבות, תוך הבנה שהתקופה שלאחר מותו של משה רבינו תהיה מאוד שונה מתקופת היותו בחיים.

          אצל יהושע היה מעבר מאוד משמעותי גם כן. עם ישראל עובר ממצב שבו יש שלטון מרכזי, מנהיג יחידי שמנהיג את העם גם מבחינה רוחנית ("ומסרה ליהושע"), למצב שבו סמכויות השלטון יהיו מבוזרות, עד כדי מצב קיצוני של אנרכיה: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש כל הישר בעיניו יעשה". עם ישראל היה צריך לקבל על עצמו לעבוד את ה' גם באופן זה. כאן כבר לא הייתה חשיבות לנוכחותו של כל אחד ואחד מישראל, אלא קבלה של העם בכללותו, ומוכנות לעבוד את ה' גם במציאות המשתנה.

          שמואל שונה ממשה ויהושע. בעוד שאצל השניים הראשונים, המעבר בין פרנס לפרנס נבעה ממותם של המנהיגים, ומחששם שמא עם ישראל לא ימשיך לעבוד את ה' לאחר מותם (ולכן שניהם כתבו ספר לאחר כריתת הברית: משה רבינו את ספר התורה וגם יהושע כתב ספר), שמואל עדיין חי לאחר מינוי שאול, ורק בקשתו למות לפני מינויו של דוד הקדימה את מיתתו. אצל שמואל, התוכחה לא הייתה הכנה למציאות חדשה, אלא תוכחה לעם ישראל על העבר, על עצם בקשתם למלך ורצונם להיות ככל הגויים. שמואל הוא גם היחיד מבין המנהיגים שהתייחס בדבריו לאופן שבו הוא הנהיג את עם ישראל, משום שעיקר טענתו הייתה שהשינוי באופן המנהיגות לא הייתה ראויה.

          מכאן, שהמעבר בין פרנס לפרנס אליו התכוון רש"י דבריו איננו רק שינוי פרסונאלי מי ינהיג את עם ישראל, אלא שינוי מהותי, בפתיחת צורת הנהגה והתנהגות חדשה לגמרי, ולכן שלושת המנהיגים הללו ראו צורך לאסוף את עם ישראל בסוף תקופת הנהגתם, כל מנהיג עם דגש אחר.