התורה - מתאימה לעם ישראל

ישנם הטוענים שצריך לשנות מצוות מסוימות: אם בשינוי חלק מפרטיהם או בביטול המצווה לגמרי, משום שהן כבר אינן מתאימות לדורנו. במאמר זה נסביר שהתורה, כולה, מתאימה לכל יהודי באשר הוא, ואם יש לאדם חולשות, עליו להתמודד איתן ולשנות את עצמו, ולא חלילה לשנות את התורה עצמה.

מערכת אוצר התורה - ושננתם טו טבת תשפ"א

התורה – מתאימה לעם ישראל

התאמת התורה האלוקית לנשמה האלוקית

על אף שהתורה אלוקית, יש התאמה בין הנשמה של היהודי לבין התורה. הוי אומר: כיוון שהנשמה של כל יהודי ויהודי היא אלוקית, גם התורה האלוקית מתאימה לנשמה שנמצאת בכל אחד מאתנו. ההתנגשויות בין רצון האדם לרצון בוראו נובעות מכך שהנשמה האלוקית נמצאת בגוף חומרי, אך עמוק בפנים, התורה מתאימה לכל אחד מאתנו, ותפקיד האדם להתגבר על החומריות ולהתמקד בתורה האלוקית.

 

התורה ניתנה לעם ישראל בגלל שהיא מתאימה להם

ישנו מדרש המופיע במסכת עבודה זרה (ב,ב) האומר שהקב"ה הציע את התורה לאומות אחרות, וכל אומה דחתה את קבלת התורה בגלל אחד האיסורים שמופיעים בה. רק עם ישראל אמר "נעשה ונשמע". מסביר המהר"ל את המדרש (תפארת ישראל פרק א):

 

כי מצוות התורה, שהם הפעולות האלוקיות, מתייחסות אל ישראל, שלפי מעלת נפשם הם מוכנים אל הפעולות האלוקיות, והם ביחוד להם. אבל עובדי כוכבים ומזלות, מצד חסרונם ופחיתותם, אינם ראויים לפעולות האלוקיות, שהם המצות. וזהו שהיה מחזיר התורה על כל אומה ולשון, ועצם נפשם ממאן לקבל הפעולות האלוקיות, כי אם ישראל היו מוכנים לתורה מצד מעלת נפשם.

אמנם במדרש ביאר, כי לא בלבד שהם אינם מוכנים לתורה, שהם פעולות אלוקיות, אבל יש בהם הכנה אל הפך זה. ורצה לומר כי עשו וישמעאל היו מוכנים אל פעולות שהם הפך התורה, וזהו מצד ההכנה שבהם. כי אין ספק שברכתם לפי מה שהם היו מוכנים אליה בעצמם. ומה שזכר הכתוב הזה עשו וישמעאל, לומר כי עכו"ם ההם נפשם נוטה אל הקצה, וכל שנוטה הכנת נפשם אל הקצה - הוא רע. וזהו "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן". כי השם יתברך ראה כי פעולות התורה, הם הם הדרכים הישרים, הם דרכי ה', ראויים לאשר להם הכנה ממוצעת, והיא התכונה הישרה. לא אל אשר תכונת נפשם נוטה אל הקצה, ופעולות שלהם אינם ישרים.

 

         התורה איננה מתאימה לאומות שהקב"ה פנה אליהם כדי לקבל את התורה. עשו וישמעאל, "נוטים אל הקצה" ולכן התורה לא התאימה להם. רק עם ישראל, שמתנהגים לפי המידה הממוצעת, יכולים לקיים את התורה. ממילא, מלכתחילה התורה התאימה רק לעם ישראל ולא לשום עם אחר.

נסביר את הדברים קצת יותר לעומק. הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק רביעי) כתב שבעיקרון אדם צריך ללכת ב"שביל הזהב", ובכל מידה ותכונה ללכת בדרך האמצע. כך מסביר הרב דסלר (מכתב מאליהו, חלק ב, עמ' 164):

 

מי ששורש שאיפתו בחסד ואף היראה והאמת שלו, יראה ואמת שבחסד הן. יתכן ששאיפתו המופרזת להתחסד תביאהו שיפזר ממונו יותר מיכולתו. ואם אין לו, גם ילווה מאחרים ויפזרנו עוד, וסופו שהחסד יביאהו לגרום הפסד לאחרים. וכן אפשר שבמידת חסדו ירחם גם על אכזרים ויגרום על ידי זה אכזריות לרחמנים, כאומרם זכרונם לברכה על שאול. ועוד אפשר שייכשל ב"חסד דטומאה" שהיא התאווה, כנאמר בעריות "חסד הוא" כידוע (כי עניין פריה ורביה כשלעצמו הוא חסד גדול, כי על ידו משפיע האדם טובה לעולם באפשרו את התהוות הדור החדש. אבל כשיוצא חוץ לסדר הקבוע לו מאת הבורא יתברך ונעשה לשם סיפוק התאווה גרידא, או בעבירה חס וחלילה, הרי גדרו חסד שבטומאה. זהו גורל החסד שלא יוגבל על ידי מידת הגבורה ...

 

הרב דסלר ממשיך בדבריו שם להסביר את הסכנות בקיצוניות של מידות נוספות. העולה מדבריו, שצריך לעבוד את ה' בדרך האמצעית, השקולה והמאוזנת של כל מידה. כל מידה שייעשה שימוש קיצוני בו, יוביל בהכרח לעיוות מאוד גדול. זו הסיבה שבני עשו וישמעאל לא יכלו לקבל את התורה. הם קיבלו את המידות הטובות מאברהם ויצחק, ובמקום לשכלל אותם, לעדן אותם, ולאזן אותם, הם השתמשו בהם רק בצורה הקיצונית שלהם, כפי שממשיך הרב דסלר להסביר שם:

 

הנה לאברהם הייתה מידה עיקרית – החסד, שהייתה טבועה במהותו, ומידות משניות שקנה אותן בעמלו וניסיונותיו – הגבורה והאמת. וישמעאל, שלא הוטל עליו, כיצחק, התפקיד הנעלה של הבאת דרך חדשה של עבודת ה' לעולם, ירש בדרך הטבע את המידה העיקרית של אביו והייתה בו לתכונה טבעית. ונמצא שחלקו ותפקידו היו שיבוא מעצמו לידי שכלול החסד על ידי כח הגבורה, כמו שעשה אברהם. אבל הוא לא עשה כן, וכתוצאה מזה נתהפך חסדו לחסד שבטומאה – זנות, אשר היא מתוצאות התפשטות החסד בלי הגבלה מצד הגבורה, כמבואר לעיל. וכן ירש עשו מיצחק את מידת הגבורה, אבל במקום לשכללה ולהשלימה, על ידי מיזוג כוחות החסד והאמת, הניחה להתפתח בלי הגבלות, ויצא לתרבות רעה של גאווה ורציחה כנזכר לעיל.

 

בני ישמעאל ועשו לא קיבלו את התורה משום שהם לא היו יכולים לקבל את התורה. הקיצוניות שבמידות שלהם, אצל ישמעאל החסד (בהיותו בנו של אברהם) ואצל עשיו הגבורה (בהיותו בנו של יצחק), גרמו לכך שהתורה בכלל לא התאימה להם. רק עם ישראל כולל את כל הכוחות באופן מאוזן, וממילא התורה מתאימה לו. הסכת עם ישראל לקבלת התורה על ידי האמירה "נעשה ונשמע" מראה שהתורה מתאימה להם.

 

לא ניתנה תורה למלאכי השרת

נצעד צעד נוסף. הקב"ה ציווה אותנו לקיים תרי"ג מצוות בתורה. אדם עלול לטעון, שיהודי רגיל ונורמטיבי איננו יכול לקיים את כל התורה כולה, ושרק צדיקים מיוחדים יכולים לעמוד בכל הדרישות שהתורה דורת מאתנו. האמת היא שאין אדם אחד שיכול לקיים את התורה כולה, משום שרק עם ישראל ככלל יכול לקיים את התורה כולה. יהודי שאיננו כהן, לא יכול לקיים מצוות שמיוחדות וכוהנים, וכך גם לגבי מצוות נוספות. אולם, אין מצווה שהתורה הטילה על האדם בלי לדעת שהוא יכול לקיים אותה – גם אם  יידרשו מאמצים רבים לכך.

נוכיח את דברינו. באופן כללי, התורה לא התירה ליהודי להתחתן עם גויה. התורה אפילו לא התירה לאישה להתגייר על מנת להתחתן עם יהודה. אבל, במציאות שבה אדם נמצא במלחמה, והוא רואה אישה שבה הוא חושק, מותר לו לקחת אותה לאישה. כך מובא בספר דברים (כא,י-יג):

 

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.

 

          מדוע התירה התורה לחייל הנלחם להתחתן עם אשת יפת תואר? הגמרא במסכת קידושין (כא,ב) מסבירה:

 

לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע.

 

          ופירש שם רש"י:

 

לא התירתה אלא בשביל יצר הרע שאם לא יתירה יעבור על האזהרה.

 

          כלומר: המצב הרצוי הוא שאדם שיוצא למלחמה ונלחם, לא יתחתן עם אשת יפת תואר. אלא שהתורה ידעה שאם היא תאסור עליו את אשת יפת התואר, הוא לא ישמע בקולה, ועדיין יתחתן אתה, ולכן מראש התורה התירה מצב של בדיעבד והתירה לו לקחת אותה, תוך הגבלות מסוימות.

          ההיתר של התורה מובילה להתדרדרות חמורה של האדם המשתמש בהיתר זה. כך אמרו חז"ל (מדרש תנחומא, כי תצא,א):

 

שנו רבותינו: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. "וראית בשביה וגו' וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" כדי שלא תמצא חן בעיניך. מה כתיב בתריה? "כי תהיין לאיש שתי נשים וגו'", שתים בבית מריבה בבית, ולא עוד אחת אהובה ואחת שנואה, או שתיהן שנואות. מה כתיב אחריו? "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" כל מאן דנסיב יפת תאר נפיק מנייהו בן סורר ומורה.

 

          המדרש מסביר לנו את ההשלכות החמורות שיהיו לאדם שישתמש בהיתר של אשת יפת תואר, ובהמשך שם מציינת שאפילו אבשלום, בנו של דוד שמרד בו וגרם להרג של רבים מעם ישראל, נולד כתוצאה משימוש של דוד המלך בהיתר של אשת יפת תואר. אפילו הלשון "עבירה גוררת עבירה" מלמדת אותנו מה התורה באמת חושבת על השימוש בהיתר של אשת יפת תואר. למרות זאת, התורה התירה את יפת התואר, משום שהיא ידעה שלא ניתן למנוע מהאדם לעבור על כך בשעת המלחמה, והיא העדיפה לתת פתח של היתר מאשר לאסור לגמרי. התורה התחשבה בחולשה האנושית של האדם במצב לא פשוט של שעת מלחמה, כדי שהוא לא יעבור על איסור תורה, על אף ההשלכות החמורות של היתר זה.

          אמנם, גם כאן התורה לימדה אותנו כיצד מתמודדים עם יצר הרע. ההיתר איננו היתר גורף. מעבר למחלוקת בגמרא בקידושין אם ההיתר לאשת יפת תואר כוללת גם כהנים, ישנן הגבלות נוספות על כל אדם לפני שהוא משתמש בהיתר זה. אסור לאדם להתחתן מיד עם יפת התואר, אלא עליו לחכות במשך חודש, תקופה שהאישה איננה עוסקת בעניינים שמיפים אותה, ורק לאחר מכן מותר לאדם להתחתן אתה. כלומר: התורה אמנם התירה לאדם להתחתן עם אשת יפת תואר, אך גם דרשה ממנו להתאפק מעט, לדחות את יצרו, לנסות להתמודד עם היצר, ורק לאחר מכן, כאשר האדם רואה שהוא עדיין חייב לשאת אותה, נתנה לו היתר לכך.

          מצד שני, התורה גם נתנה אפשרות לאדם להוסיף לעצמו מצוות, מעבר למצוות שהיא ציוותה אותנו עליהם. אדם יכול לקבל על עצמו נדר או שבועה, ובכך להוסיף עליו עניינים שהוא מתחייב בהם, למרות שהתורה לא ציוותה עליהם. כך כתוב (במדבר ל,ב-ג):

 

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

 

          והסביר שם רש"ר הירש:  

 

אך זה היה מאמר חדש. הוא פותח את המצוות שאדם מקבל על עצמו מרצון, ולפיכך הוא נאמר כאן כנספח לעיקר מצוות התורה. כי התורה מייפה את כוחנו להעמיד עלינו מצוות, כדי שנקיים כהלכה את מצוות התורה. היא מאפשרת ליחיד, לציבור ולכלל האומה לקבוע כללים של קיימא לצורך עשיית המצוות בנאמנות.

 

          אם נחבר את שני הדברים: מצד אחד את ההיתר לאשת יפת תואר ומצד שני את היכולת להוסיף ולקבל עלינו מצוות, נבין שהתורה מהווה בסיס של מצוות שכל אדם מעם ישראל יכול לקיים. במקרה וה' יתברך חשב שיש מציאות שבה יש אנשים שלא יוכלו לקיים את מצוותיו, הוא לא ציווה עליהן, כפי שהוא התיר את אשת יפת התואר במלחמה. מצד שני, אדם שיכול ורוצה לקבל על עצמו מעבר למצוות שה' ציווה אותנו בתורה, יכול לקבל אותם על עצמו בתורת נדר או שבועה.[1]

          אם כן, כאשר בוחנים טענות שעולות מצד אנשים מסוימים, ולצערנו גם מצד אנשים שמגדירים את עצמן כאנשי תורה, שיש מצוות בתורה שצריך להתאים אותם לדור הזה, שחלק מהמצוות כבר אינן מתאימות לעולם של הנוער בימינו וכדומה, צריך לומר בעוז שהתורה, על כל מצוותיה, מתאימה לכל יהודי!! אם לאדם יש חולשה מסוימת, עליו להתגבר עליה ולדעת שאם ה' ציווה על דבר כלשהו, כל אדם מישראל יכול לעמוד בו.

 

[1] כמובן, שיש איסור להוסיף או לגרוע על האמור בתורה. ההבדל בין נדר או שבועה לבין איסור ההוספה הוא שאדם מבין שהנדר או השבועה היא הוספה מחוץ למערכת החוקים שבתורה בעוד שהוספת מצווה היא הוספה לתוך מערכת החוקים של התורה. לדוגמה: אם אדם מוסיף בית חמישי לתפילין, הוא שינה במערכת החוקים של המצוות עצמן – במקרה זה בעניין התפילין. לעומת זאת, כאשר האדם נודר שלא לאכול דבר כלשהו, הוא מודע לכך שמצד התורה הדבר מותר, אך הוא רוצה להוסיף על עצמו איסור, מצד מערכת חוקים שאיננה נוגעת למצוות התורה באופן ישיר.