עזרא פרק ב

ביאור ושננתם לספר עזרא פרק ב' עם חלק מההערות.

מערכת אוצר התורה - ושננתם אב תשע"ח

עזרא פרק ב[1]

(א) וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה האנשים המוזכרים להלן הם בני ארץ ישראל שעלו עתה מגלות בבל,[2] אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל נבוכדנצר מלך בבל הגלה את האנשים האלה לבבל,[3] וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם האנשים שגרו לפני הגלות בירושלים, חזרו לירושלים,[4] וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ ומי שגרו בערים אחרות בממלכת יהודה, חזרו לעריהם[5]: (ב) אֲשֶׁר בָּאוּ עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה האנשים שעלו מהגולה בבבל עלו עם האנשים החשובים הבאים: זרובבל (שהיה צאצא של יהויכין מלך יהודה),[6] ישוע, נחמיה, שריה, רעליה, מרדכי בלשן, מספר, בגוי, רחום ובענה,[7] מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל האנשים שהוזכרו בפסוק זה, הם האנשים החשובים שעלו מבבל[8]: (ג) בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם בסך הכול עלו מבבל אלפיים מאה שבעים ושניים מצאצאיו של אדם ששמו פרעוש[9]: (ד) בְּנֵי שְׁפַטְיָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם: (ה) בְּנֵי אָרַח שְׁבַע מֵאוֹת חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים: (ו) בְּנֵי פַחַת מוֹאָב הצאצאים של אדם ששימש כמושל מואב. לפני גלות בבל שלטה ממלכת יהודה על מואב. ראש בית האב של העולים האלה שימש כשליט מואב מטעם ממלכת יהודה,[10] לִבְנֵי יֵשׁוּעַ יוֹאָב מספר הצאצאים כולל את צאצאיהם של ישוע ושל יואב, שהיו שניהם מצאצאיו של מושל מואב,[11] אַלְפַּיִם שְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר: (ז) בְּנֵי עֵילָם אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה[12]: (ח) בְּנֵי זַתּוּא תְּשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: (ט) בְּנֵי זַכָּי[13] שְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים: (י) בְּנֵי בָנִי שֵׁשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם: (יא) בְּנֵי בֵבָי שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: (יב) בְּנֵי עַזְגָּד אֶלֶף מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם: (יג) בְּנֵי אֲדֹנִיקָם שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה: (יד) בְּנֵי בִגְוָי אַלְפַּיִם חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה: (טו) בְּנֵי עָדִין אַרְבַּע מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה: (טז) בְּנֵי אָטֵר לִיחִזְקִיָּה אטר היה מצאצאיו של חזקיה,[14] תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנָה סך הכול עלו מהגולה תשעים ושמונה צאצאיו של חזקיה[15]: (יז) בְּנֵי בֵצָי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: (יח) בְּנֵי יוֹרָה מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר: (יט) בְּנֵי חָשֻׁם מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: (כ) בְּנֵי גִבָּר תִּשְׁעִים וַחֲמִשָּׁה: (כא) בְּנֵי בֵית לָחֶם מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: (כב) אַנְשֵׁי נְטֹפָה חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה[16]: (כג) אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה[17]: (כד) בְּנֵי עַזְמָוֶת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם: (כה) בְּנֵי קִרְיַת עָרִים[18] כְּפִירָה וּבְאֵרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה בסך הכול עלו שבע מאות ארבעים ושלושה אנשים שהם ומשפחתם גרו בעבר בשלושת המקומות הללו: קריית יערים, כפירה ובארות[19]: (כו) בְּנֵי הָרָמָה וָגָבַע שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאֶחָד: (כז) אַנְשֵׁי מִכְמָס מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם: (כח) אַנְשֵׁי בֵית אֵל וְהָעָי מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: (כט) בְּנֵי נְבוֹ[20] חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: (ל) בְּנֵי מַגְבִּישׁ מֵאָה חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה: (לא) בְּנֵי עֵילָם אַחֵר בנוסף לעילם המוזכר בפסוק ז, היה אדם נוסף ששמו היה עילם, ומספר צאצאי שני אנשים אלה היה זהה,[21] אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה: (לב) בְּנֵי חָרִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים: (לג) בְּנֵי לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה: (לד) בְּנֵי יְרֵחוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: (לה) בְּנֵי סְנָאָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים: (לו) הַכֹּהֲנִים בפסוקים הבאים (לו-לט) מפורש מספר הכוהנים שעלו מבבל,[22] בְּנֵי יְדַעְיָה לְבֵית יֵשׁוּעַ ידעיה היה מיוחס לישוע הכהן,[23] תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה: (לז) בְּנֵי אִמֵּר אֶלֶף חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: (לח) בְּנֵי פַשְׁחוּר אֶלֶף מָאתַיִם אַרְבָּעִים וְשִׁבְעָה: (לט) בְּנֵי חָרִם[24] אֶלֶף וְשִׁבְעָה עָשָׂר: (מ) הַלְוִיִּם בפסוקים להלן מפורש מספר הלויים שעלו מבבל,[25] בְּנֵי יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל לִבְנֵי הוֹדַוְיָה ישוע וקדמיאל היו מצאצאיו של הודויה, והכתוב מונה את מספר צאצאיהם שעלו מבבל,[26] שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה: (מא) הַמְשֹׁרְרִים צאצאי הלויים שתפקידם היה לשיר בבית המקדש הראשון,[27] בְּנֵי אָסָף מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה: (מב) בְּנֵי הַשֹּׁעֲרִים צאצאי הלויים שתפקידם היה לשמור על השערים שבבית המקדש הראשון,[28] בְּנֵי שַׁלּוּם[29] בְּנֵי אָטֵר[30] בְּנֵי טַלְמוֹן בְּנֵי עַקּוּב בְּנֵי חֲטִיטָא בְּנֵי שֹׁבָי הַכֹּל מֵאָה שְׁלֹשִׁים וְתִשְׁעָה: (מג) הַנְּתִינִים צאצאי הגבעונים שיהושע עשה מהם חוטבי עצים ושואבי מים למשכן ולמקדש,[31] בְּנֵי צִיחָא בְנֵי חֲשׂוּפָא בְּנֵי טַבָּעוֹת: (מד) בְּנֵי קֵרֹס בְּנֵי סִיעֲהָא בְּנֵי פָדוֹן: (מה) בְּנֵי לְבָנָה בְנֵי חֲגָבָה בְּנֵי עַקּוּב: (מו) בְּנֵי חָגָב בְּנֵי שַׁלְמַי[32] בְּנֵי חָנָן: (מז) בְּנֵי גִדֵּל בְּנֵי גַחַר בְּנֵי רְאָיָה: (מח) בְּנֵי רְצִין בְּנֵי נְקוֹדָא בְּנֵי גַזָּם: (מט) בְּנֵי עֻזָּא בְנֵי פָסֵחַ בְּנֵי בֵסָי: (נ) בְּנֵי אַסְנָה בְנֵי מְעוּנִים (מעונים הוא שם של אדם),[33] בְּנֵי נְפוּסִים (נפוסים הוא שם של אדם)[34]: (נא) בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר: (נב) בְּנֵי בַצְלוּת בְּנֵי מְחִידָא בְּנֵי חַרְשָׁא: (נג) בְּנֵי בַרְקוֹס בְּנֵי סִיסְרָא בְּנֵי תָמַח: (נד) בְּנֵי נְצִיחַ בְּנֵי חֲטִיפָא: (נה) בְּנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה צאצאי עבדיו של שלמה,[35] בְּנֵי סֹטַי בְּנֵי הַסֹּפֶרֶת שם של אישה ששמה היה סופרת,[36] בְּנֵי פְרוּדָא: (נו) בְּנֵי יַעְלָה בְנֵי דַרְקוֹן בְּנֵי גִדֵּל: (נז) בְּנֵי שְׁפַטְיָה בְנֵי חַטִּיל בְּנֵי פֹּכֶרֶת הַצְּבָיִים בְּנֵי אָמִי: (נח) כָּל הַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁנָיִם: (נט) וְאֵלֶּה הָעֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא אלה הם העולים ממקום ששמו "תל מלח" וממקום ששמו "תל חרשא",[37] כְּרוּב אַדָּן אִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם כרוב, אדן ואמר, לא היו יכולים לומר מי היה אביהם, וממילא הם לא יכלו לדעת אם הם כוהנים (יש כפילות בפסוק: "בית אבותם" ו"זרעם"),[38]: (ס) בְּנֵי דְלָיָה[39] בְנֵי טוֹבִיָּה בְּנֵי נְקוֹדָא שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: (סא) וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בני חביה ובני הקוץ היו צאצאים של הכוהנים,[40] בְּנֵי בַרְזִלַּי גם צאצאיו של ברזילי היו כוהנים,[41] אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה אחד מאבותיהם של בני ברזילי התחתן עם אחת מבנותיו של ברזילי הגלעדי,[42] וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם (אחד מאבותיהם של בני ברזילי התחתן עם אחת מבנותיו של ברזילי הגלעדי) ומאז הוא קרא את משפחתו על שם ברזילי[43]: (סב) אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים כוהנים אלה (שעלו מתל מלח ומתל חרשא), ביקשו את ספר הייחוסים שבו היה כתוב הייחוס שלהם,[44] וְלֹא נִמְצָאוּ הכוהנים האלה לא מצאו את ספר הייחוסים שלהם,[45] וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה ולכן הם נדחו מהכהונה, והיה אסור להם לעבוד בהקרבת הקרבנות עם הכוהנים האחרים[46]: (סג) וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם נחמיה בן חכליה (שנקרא בפסוק התרשתא) אמר לכוהנים שלא הצליחו להוכיח את ייחוסם,[47] אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שאסור להם (לאלה שלא הוכיחו שהם כוהנים) לאכול מבשר קרבנות החטאת והאשם,[48] עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים (אסור להם לאכול מבשר קרבנות החטאת והאשם) עד שיעמוד כוהן גדול עם אורים ותומים ויבדוק אם הם כוהנים. הכוונה היא שרק מלך המשיח יוכל לברר אם הם כוהנים, משום שבבית המקדש השני, לא היו אורים ותומים, וממילא לא היה ניתן לברר את ייחוסם של הכוהנים הללו[49]: (סד) כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד סך כך העולים מבבל לארץ ישראל היה,[50] אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים (סך כל העולים מבבל לארץ ישראל היה) ארבעים ושניים אלף שלוש מאות ושישים. אמנם בחישוב של כל מי שנמנה בפרק זה לא מגיעים למספר זה, אולם הכתוב לא מנה את כל העולים מבבל לארץ ישראל. רק העולים משבטי יהודה ובנימין ובני שבט לוי הוזכרו בפסוקים, למרות שהיו עולים גם משבטים אחרים[51]: (סה) מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה מספר העולים שהוזכר בפסוק הקודם (ארבעים ושניים אלף שלוש מאות ושישים), לא כלל את העבדים והשפחות של העולים,[52] שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה בסך הכול היו שבעת אלפים שלוש מאות שלושים ושבעה עבדים ושפחות, וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם בין העולים היו גם מאתיים אנשים ונשים שתפקידם היה לשיר על מנת להגדיל את השמחה בדרכם לארץ[53]: (סו) סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה לעולים היו שבע מאות שלושים ושישה סוסים, פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: (סז) גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים: (סח) וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת בְּבוֹאָם לְבֵית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם כאשר חלק מראשי האבות הגיעו לירושלים, למקום שבו היה בית המקדש הראשון,[54] הִתְנַדְּבוּ לְבֵית הָאֱלֹהִים לְהַעֲמִידוֹ עַל מְכוֹנוֹ (כאשר חלק מראשי האבות הגיעו לירושלים, למקום שבו היה בית המקדש הראשון) הם התנדבו לבנות את בית המקדש ולהעמידו על בסיס היסודות שהיו כבר בנויים במקום[55]: (סט) כְּכֹחָם נָתְנוּ לְאוֹצַר הַמְּלָאכָה כל אחד תרם לבניין המקדש את סכום הכסף שהיה ביכולתו לתרום.[56] הכתוב מסכם את התרומה: 1) זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים שֵׁשׁ רִבֹּאות וָאֶלֶף (הם תרמו לבניין בית המקדש) שישים ואחד אלף מטבעות הנקראות "דרכמונים",[57] 2) וְכֶסֶף מָנִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וחמשת אלפים מטבעות כסף במשקל "מנה",[58] 3) וְכָתְנֹת כֹּהֲנִים מֵאָה ומאה כותנות של בגדי כהונה[59]: (ע) וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים הכוהנים, הלויים, העם (אנשי יהודה ובנימין), הלויים שתפקידם היה לשיר בבית המקדש, הלויים שתפקידם היה לשמור על שערי בית המקדש וצאצאי הגבעונים,[60] בְּעָרֵיהֶם כל אלה שהוזכרו (הכוהנים, הלויים, העם, המשוררים, השוערים והנתינים) ישבו בערים שהיו שייכות להם לפני שהוגלו,[61] וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם וגם העולים שעלו משאר השבטים (מלבד יהודה ובנימין) ישבו בערים שהיו שייכות להם לפני שהוגלו [62]:

 

[1] ההערה הבאה מבוססת על דבריו של ר' שמואל הכהן בספרו ממשה ועד עזרא, עמוד 147 והלאה. פרק ב' של ספר עזרא כולל רשימת עולים מהגולה. רשימות מעין אלו מצויות לא מעט בספרי המקרא. ויש לשאול: מדוע נכתבה הרשימה ומה היא באה ללמדנו? כדיי לענות על שאלה זו  יש להתבונן במסגרת הפרק: הפרק מתחיל בפסוק המתאר את שיבת ישראל לעריהם: "אֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ", ומסיים בפסוק המתאר אף הוא את שיבת ישראל לעריהם: "וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים בְּעָרֵיהֶם וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם". בתווך בין שני הפסוקים, מצויות מספר רשימות המרכיבות את הרשימה הכוללת של שבי הגולה. עצם החזרה בסוף הפרק על התוכן המופיע כבר בתחילתו, מצביע על המסר המרכזי העולה מבין פסוקי הפרק: הפסוק הראשון מציע את המסר המרכזי, ולאחר מכן מובאת רשימת העולים שמטרתה להוכיח מסר זה. כאשר הכתוב חוזר בסוף הפרק על מה שנאמר כבר בפסוק הראשון, הוא אומר בכך שלאורך הפרק הוא הוכיח את המסר המרכזי שמובא בפסוק הראשון. נחלק את הפרק לנושאים: מיד לאחר התיאור של שיבת בני ישראל לעריהם בפסוק א, מופיעה רשימה של מנהיגי העולים. בפסוקים ג-יט מופיעה רשימה של משפחות שעלו מבבל. לרשימה זו אין כותרת או סיכום. בפסוקים כ–לה מופיעה רשימת משפחות שחזרו לעריהם. גם לרשימה זו אין כותרת או סיכום. בפסוקים לו–לט מובאת רשימת הכוהנים, ומיד לאחר מכן, בפסוקים מ–מא יש רשימה קצרה של לויים. לאחר רשימת הלויים, ישנה רשימה של עולים נוספים, שבסופה, בפסוק סה, מוזכרים המשוררים והמשוררות. רשימת הנתינים מופיעה לאחר רשימת הלויים. הנתינים מוזכרים רק בשמות המשפחה שלהם, אך מספרם לא מובא. לאחר מכן מוזכרים העולים מבין עבדי שלמה, ומובא המניין הכולל של שתי קבוצות אלה – הנתינים ועבדי שלמה – ביחד. בפסוקים נט – סג מסופר על העולים שלא יכלו לומר מהו ייחוסם. הפרק מסתיים במניין בהמות העולים ובתרומות העולים לבניין בית המקדש. 

רשימת העולים שבפרק נועדה לתאר את שבי הגולה השבים לארץ ישראל לאחר הכרזת כורש. רק מיעוט קטן מעם ישראל עלה לאחר ההכרזה. מבנה הפרק נועד להדגיש את חזרת עם ישראל לארצו. וכך כותב זאת ר' שמואל הכהן: "מעלה יתירה הייתה לגאולת בבל על גאולת מצרים. שבי הגולה שבו לעריהם שישבו בהן הם או אבותיהם בימי בית ראשון, ונתקיימו בשבי ציון דברי הנביא: 'שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה'". ר' שמואל הכהן מיישב על פי עקרון זה קשיים שונים העולים מפסוקי הפרק. נביא רק חלק מההסברים שהוא מציע. א. הפרק החל ברשימת משפחות, ללא ייחוס למקום מסוים, ולאחר מכן עבר לרשימת משפחות שיוחסו למקומות מסוימים. נושא הפרק הוא חזרת שבי הגולה למקומות שמהם הם גלו. המשפחות הראשונות לא היו יכולות לחזור לערים שמהן הן הוגלו (משום שהן היו חרבות), ומשום כך הערים אינן מוזכרות. לעומת זאת ברשימת המשפחות המובאת החל מפסוק כ – העולים חזרו לערים שמהן הם גלו, ולכן שמות הערים מוזכרים. ב. הכוהנים והלויים הוזכרו רק לאחר שהוזכרו העולים משבטי יהודה ובנימין. מגמת הכתוב לספר על חזרת שבי הגולה לארצם, וכיון שלבני שבט לוי לא הייתה נחלה, הם הוזכרו רק אחרי העולים שהיה להם נחלה לשוב אליה. ג. מובן מדוע הוזכר מניינן המדויק של בהמות העולים, שכן הן שימשו מעין מכשירי מצווה לעליית שבי הגולה.

[2] מצודות. מלבי"ם: הכתוב מנה כאן את האנשים החשובים שעלו, והם אלה שגלו בגלות יכניה ("החרש והמסגר"). נבוכדנצר הגלה אותם לעיר הבירה בגלל שהם היו אנשים חשובים. בספר נחמיה הוזכרו האנשים הפשוטים, שגלו בגלות צדקיה, ואותם הושיב נבוכדנצר בערי הממלכה השונות. דעת סופרים: מהשוואת רשימות הייחוסים שבפרק זה עם רשימת העולים שבספר נחמיה פרק ז', אנו למדים שהיו מעטים שלא קמו לעלות מיד עם הכרזתו של כורש, אלא עלו לאחר מכן, ובעת עריכת כתבי הייחוסים הם היו כבר בארץ ישראל. מאידך גיסא היו מעטים שעלו מיד לאחר הכרזת כורש, אך חזרו אחר כך לבבל או יצאו לארצות אחרות. כמו כן כתב ש"בני המדינה" הוא שם כולל, שמשמעו שמכלל העולים היו גם מבני עשרת השבטים. בנוסף לכך, הביטוי מבטא את העובדה שהעולים היו אנשים מכובדים, שלא היו צריכים לברוח מבבל. עיין באוצר המאמרים, מאמר ג', שם ביארנו בהרחבה האם בין העולים היו גם מבני עשרת השבטים. דעת מקרא: הכתוב לא ציין האם כל העולים עלו יחד עם זרובבל, או שהיו מהם שעלו אחריו. בספר אם הבנים שמחה פרק שלישי, כתב הקדוש רבי יששכר שלמה טייכטל הי"ד, שהכתוב קרא לשבי הגולה "עולים" עוד לפני שהם עלו, משום שמשעה שחשבו לעלות – נקראו כבר בני ארץ ישראל.

[3] דעת סופרים: בכתיב של הפסוק שמו של נבוכדנצר מופיע באופן שונה מהמקובל במקרא, וזאת משום שהיו אופנים שונים בתרגום שמו.

[4] רש"י. דעת סופרים: העולים חזרו תחילה לירושלים ולאחר מכן יישובם התפשט גם לשאר ערי יהודה. הרישיון של כורש התייחס רק להתיישבות בירושלים, ומכאן ששבי הגולה עברו על דבריו של כורש.

[5] רש"י. דעת סופרים: היה ציווי גם על השבים מעשרת השבטים לחזור למקומותיהם (למרות שלא הכירו אותם) כדי שיהיה אפשר להנהיג את השמיטה והיובל. עיין אוצר המאמרים, מאמר ג', שם ביארנו בהרחבה האם בין העולים היו גם מבני עשרת השבטים.

[6] דעת מקרא.

[7] מצודות. רלב"ג: ישוע הוא יהושע הכוהן הגדול. נחמיה הוא נחמיה בן חכליה. מרדכי בלשן הוא מרדכי היהודי ממגילת אסתר, שירד חזרה לפרס כדי לבקש מהמלך רשות לבנות את בית המקדש, ונקרא בשם "בלשן" על שם שהיה יודע שבעים לשון (עיין מהרש"א מגילה טו,א). רינת יצחק הביא את דברי הגמרא במנחות האומרת שמרדכי נקרא "בלשן" משום שהוא היה מערבב את הלשונות ודורש. הראב"ע הסתפק האם מרדכי בלשן הוא אדם אחד (מרדכי היהודי) או שמדובר בשני בני אדם: מרדכי (היהודי), ואדם נוסף ששמו בלשן. רש"י: חלק מהאנשים הכלולים ברשימה המופיעה בפסוקים הבאים יוחסו לאביהם, וחלק מהם יוחסו למקום המגורים שלהם. דעת סופרים: זרובבל נולד בבבל. בגמרא בסנהדרין לח,א נאמר שזרובבל הוא נחמיה בן חכליה, ואילו מהפסוקים כאן עולה שנחמיה וזרובבל הם שני אנשים שונים. ניתן לתרץ זאת בכמה אופנים: א. נחמיה שהוזכר בפסוק זה איננו נחמיה בן חכליה. ב. מדובר באדם אחר שאף הוא נקרא זרובבל, כדי שלא יחליפו אותו בנחמיה, שותפו של עזרא. ג. זרובבל שהוזכר בפסוק הוא נחמיה בן חכליה, שעזב את ארץ ישראל משום שהוא היה מזרע המלוכה, והיה ניתן לייחס לו כוונה של מרידה במלכות כפי שטענו צרי יהודה, ועל כן הוא הסתיר את זהותו. כמו כן כתב שאם נחמיה המוזכר בפסוק הוא נחמיה המוזכר בספר נחמיה, צריך לומר שהוא חזר מארץ ישראל לבבל. על שריה כתב שהוא אביו של עזרא והוא היה מאנשי כנסת הגדולה. לגבי מרדכי כתב שכאן הוא נמנה חמישי אך בספר נחמיה הוא נמנה שישי, משום שהוא ירד מחשיבותו בעיני חכמים. כמו כן הסביר שבלשן הוא תואר שניתן לו משום שידע את לשונות העמים. לגבי "מספר" כתב שהוא הנקרא בספר נחמיה מספרת, אלא ששם שינו מעט את שמו, כדי שלא יחשבו שמדובר בסכום חשבוני.

[8] מצודות.

[9] דעת סופרים: ייתכן שבמניין זה נמנו גם הנשים והילדים. לא היה ניתן לייחס כל אחד לשבטו, משום שהיו נישואים בין-שבטיים ולא רצו לפלג את המשפחות. אולם ייתכן שנמנו כאן המשפחות, ולכן לא היה שינוי במניין בני פרעוש במפקד השני, היות ובסך הכול אנשים אלו נכנסו לתוך המניין. לפי זה, מניין העולים היה בערך מאה וחמישים אלף איש. כמו כן כתב שסדר האנשים ברשימה הוא לפי סדר התארגנותם לצאת לדרך. בעניין פרעוש כתב שאין הכוונה לאדם מסוים, אלא לשם של אחת ממשפחות העולים.

[10] מצודות + דעת מקרא.

[11] מצודות. האבן עזרא מסתפק אם יואב וישוע היו לפני פחת מואב, כלומר שהם היו ראשי המשפחה. דעת סופרים: מדובר על משפחה המעורבת משתי משפחות, ובני אותן משפחות ייחסו את עצמם לשני האנשים המכובדים שעמדו בראשן – יואב וישוע.

[12] דעת סופרים: ייתכן שהשוויון בין מספר העולים ממשפחה זו, למספר העולים ממשפחת עילם האחרת (ראה להלן פסוק לא) היה מכוון, משום שהייתה מגמה להשוות את מספר העולים של שתי המשפחות בעלות השם הזהה, כשם ששנים עשר הנשיאים את אותם קרבנות בחנוכת המזבח בימי משה.

[13] האבן עזרא מביא גרסה שיש כאן קרי וכתיב. לפי הכתיב שמו היה זבי ולפי הקרי - זכי. המשמעות היא שאדם זה נקרא בשני השמות הללו.

[14] מצודות.

[15] מצודות בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שאטר הצטרף לצאצאיו של חזקיה. האבן עזרא כתב גם הוא שני פירושים. לפי פירוש אחד אטר היה בנו יחידו של חזקיה, ולכן גם הוא נחשב ראש המשפחה; ולפי הפירוש השני אטר היה בנו של חזקיה.

[16] דעת סופרים: במניין שבספר נחמיה צורפו אנשי נטופה לאנשי בית לחם, כנראה בגלל שהיו אלה שתי ערים סמוכות זו לזו, והיו נראות כעיר אחת.

[17] אבן עזרא: למרות שהייתה גזרה שכל אנשי ענתות ימותו (ירמיהו יא, כא-כג), הגזרה התבטלה משום שהם חזרו בתשובה, ונותרו מאה עשרים ושמונה מהם בחיים. לדבריו יוצא שכל אנשי ענתות עלו מהגולה.

[18] הפרשנים מזהים מקום זה עם קריית יערים המוכרת. דעת מקרא: קריית יערים נפלה בנחלת שבט יהודה, אלא שהגבעה שמצפון לה נפלה בנחלת שבט בנימין. מפסוק זה משמע שבני שבט בנימין ישבו בכל העיר.

[19] מצודות.

[20] האבן עזרא מסתפק אם "נבו" הוא שם אדם או שם מקום. דעת מקרא: נבו היא נוב עיר הכוהנים שהייתה סמוכה לירושלים.

[21] מצודות. דעת מקרא: עילם הראשון היה משבט יהודה ואילו עילם שבפסוק זה היה משבט בנימין.

[22] מצודות. דעת סופרים: בין העולים מבבל הייתה חסרה המשפחה הראשונה שנמנתה בדברי הימים, משפחת יהויריב (וכן עוד משפחות). העדרה של משפחת יהויריב מובן, משום שחורבן בית המקדש אירע בזמן עבודת משמרת יהויריב במקדש. כוהנים רבים נהרגו בזמן חורבן המקדש, ורבים מהם קפצו לתוך האש, וייתכן שכולם מתו. המספר הכולל של הכוהנים היה גדול מאוד ביחס לכלל העולים בשעה זו – כעשירית מהעולים היו כוהנים (אולם לא ידוע כיצד נמנו הכוהנים, מאיזה גיל, וכדומה). לעומת זאת רק לויים מעטים עלו מבבל. ייתכן שזה משום שלא הביאו להם את המעשרות, לאחר שכבר בוטלה התקנה להעלות את המעשרות לבית המקדש, ולא הוקמו מקומות נוספים שמהם הלויים ייקחו את המעשר. ייתכן גם שרבים מהלויים נהרגו. ייתכן גם שהם לא רצו לחדש את עבודת הנגינה משום שההיתר לבנות את בית המקדש ניתן על ידי גויים.

[23] מצודות.

[24] מצודות מסתפק האם חרים זה אינו חרים המוזכר בפסוק לב, או שמא מדובר באדם אחד, אלא שבפסוק לב מובא מספר הצאצאים הישראלים שלו, וכאן - מספר הצאצאים שלו שהיו כוהנים.

[25] ע"פ רש"י בפירושו לפסוק לו.

[26] מצודות. רינת יצחק: לא נאמר מה היה תפקידם של ישוע וקדמיאל, וזאת למרות שבפסוקים הבאים מוזכרים לויים שהיו בעלי תפקידים – משוררים ושוערים. אלא שישוע וקדמיאל היו בני פחות משלושים שנה, ולכן הם לא היו יכולים לעבוד עבודה קבועה, ולא נזכרו כבעלי תפקידים. עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר במדבר, באוצר המאמרים, מאמר ה', שם הרחבנו בעניין גיל עבודת הלויים, והבאנו את דברי הרמב"ם האומר שלוי בן פחות משלושים שנה – יכול לעבוד רק עבודה עראית. הסבר אחר: ישוע וקדמיאל היו שומרים על המקדש, אלא שהלויים ששמרו על המקדש לא היו מיוחדים לעבודתם, וכל מי שרצה לשמור היה יכול לעשות כן (היו משבצים את הלויים רק לתפקידי השירה ופתיחת השערים), ובני ישוע וקדמיאל היו שומרים, אלא שתפקידם לא הוזכר משום שכל מי שרצה היה יכול לעשות תפקיד זה. אלא שלא ניתן לומר כן, כיון שהאבן עזרא והמצודות מפרשים שהשוערים שהוזכרו בפסוק מב היו שומרים על השערים, ומשמע שהיו לויים ששובצו לתפקידי שמירה. אלא שניתן להסביר גם לשיטתם, שרק הלויים ששמרו על השערים היו משובצים לתפקידם והיה להם תפקיד מיוחד, אך הלויים ששמרו בשאר המקומות שלא היו בהם שערים, היו שומרים שם ללא שיבוץ מיוחד. לפיכך ניתן לומר שישוע וקדמיאל לא שמרו בשערים, אלא במקומות אחרים בבית המקדש. דעת סופרים: אפשר לומר שישוע וקדמיאל הם שני לויים קדמונים שעל שמם נקראו משפחותיהם, ועתה בשעת העלייה לארץ ישראל היו שני לויים נוספים שנשאו שמות אלה.

[27] רש"י. דעת סופרים: למרות שמדין תורה אין עבודות הלויים שבמקדש עוברות בירושה, וכל לוי יכול להיבחר לכל עבודה, הלויים הקפידו שעבודות הלויים יעברו בירושה בכל משפחה ומשפחה. כך גם הרגילו את הלויים לעבוד במקדש מגיל צעיר. כך התחלקו הלויים לשלוש קבוצות. קבוצה שלא היה לה תפקיד מוגדר במקדש (ממנה היו הרבה מלמדי תינוקות, סופרים ואנשים שעסקו בשחיטת הקרבנות), קבוצה של שוערים וקבוצה של משוררים.

[28] מצודות. דעת סופרים: כאן נאמר שהם היו צאצאי השוערים ואילו לגבי המשוררים לא נאמר שהם היו בני המשוררים, משום שחלק מהמשוררים שוררו כבר בבית המקדש הראשון. כמו כן ניתן להוכיח מכאן שרשימת הייחוסים המובאת כאן איננה אותה רשימה המופיעה בספר נחמיה פרק ז, שהרי כאן נאמר שהלויים היו צאצאים של השוערים, ואילו בספר נחמיה מבואר שהם היו שוערים בעצמם.

[29] דעת סופרים: בתקופה זו היו לויים שנקראו שלום ואטר על שם לויים קדמונים שנקראו בשמות אלה.

[30] גם בפסוק טז מובאת משפחה ששמה היה "אטר", אלא שהם לא היו לויים.

[31] מצודות. הוא מוסיף שהם נקראו נתינים משום שיהושע עשה אותם חוטבי עצים ושואבי מים. אבן עזרא: שאל מדוע נקראו הנתינים בשם זה וענה משום שיהושע נתן אותם לחוטבי עצים ושואבי מים. על כך הקשה: הרי כתוב שדוד מינה אותם לנתינים? והוא ענה על כך שתי תשובות. א. דוד קיים את היותם נתינים לאחר שיהושע כבר מינה אותם על כך. ב. עד לימי דוד נקראו גבעונים ובימי דוד נקראו נתינים. דעת סופרים: מכאן מוכח שהנתינים היו נאמנים לתורה ולישראל, שאם לא כן הם לא היו חוזרים יחד עם העולים. כמו כן כתב שהכתוב פירט את רשימת הנתינים למרות שהם לא היו רבים. מטרת הפירוט היא שיהיה ידוע מי הם, ולא יבואו להתערבב בהם. אמת ליעקב: סיום שמותיהם של הנתינים הוא עיצור בקמץ ולאחר מכן א' נחה. בשמות של יהודים במקרא לא מצאנו סיומת כזאת (עזרא נקרא כך כדי להבדיל משם אחר – עזרה), ומכאן ששפת הנתינים הייתה שונה משפתם של בני ישראל.

[32]  האבן עזרא מביא נוסח שיש בשם זה קרי וכתיב – הכתיב הוא שמלי והקרי הוא שלמי. זאת משום שלאדם זה היו שתי שמות.

[33] ראב"ע.

[34] ראב"ע.

[35] המלבי"ם מביא שתי דעות בעניינם. לפי דעה אחת הם היו ממזרים, משום שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. לפי הדעה השנייה הם היו עבדים משוחררים שהבעלים התייאשו מהם, ולדעה זו גוי ועבד הבא על בת ישראל – הולד כשר. דעת סופרים: רואים כאן שעבדי שלמה היו נאמנים לו בנאמנות מוחלטת, גם לאחר שעברו יותר מארבע מאות שנה מאז ימי שלמה. כמו כן כתב שאם הם היו מבקשים להתגייר – היו מאפשרים להם לעשות כן, בניגוד לגבעונים.

[36] ראב"ע בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא לאישה שהייתה סופרת.

[37] מצודות.

[38] מצודות, וכן משמע מפירושו לפסוק סא, שהכוונה היא שלא ידעו לומר אם הם כוהנים או לא. רלב"ג: אנשים אלו לא היו יכולים לומר אם הם מישראל משום שהם התערבו בגויים ונקראו על שמם. לפי זה, בירור הייחוס נעשה לעניין קבלת נחלה בארץ ישראל ולעניין חיתון עמם.

[39] רש"י: גם אלו עלו מתל מלח.

[40] מצודות. דעת סופרים: גם מפסוק זה מוכח שרשימת היחס בפרק זה ורשימת היחס בספר נחמיה פרק ז שונים זה מזה. כאן נאמר שהם היו צאצאי כוהנים משום שהם עוד לא התחילו לעבוד בבית המקדש. לעומת זאת בספר נחמיה נאמר שהם כבר היו כוהנים, היות ובית המקדש כבר נבנה. כמו כן כתב שהכתוב לא מנה את מספר הכוהנים ממשפחה זו משום שלא היה לכך כל חשיבות, שהרי הם הופקעו מהכהונה. למרות זאת הם נשארו נאמנים והשתתפו בבניית החומה, כפי שנאמר בספר נחמיה (פרק ב).

[41] מצודות. דעת סופרים: ישנה מחלוקת לגבי ברזילי. לפי התלמוד הירושלמי (קידושין פ"ד ה"א), משמע שהיה גר. אולם תוספות במסכת כתובות (כד,ב ד"ה שאני) כתבו שמדובר באדם מישראל, ולצאצאיו היה כתב ייחוס, ואם היו מוצאים אותו - הם היו יכולים לעבוד בבית המקדש.

[42] מצודות.

[43] מצודות.

[44] ע"פ רלב"ג בפירושו לפסוק נט ובפירושו כאן.

[45] רש"י. מצודות: הכוונה היא שהיה ספר ייחוסים, אלא שהכוהנים הללו לא היו כתובים בו. הראב"ע הסביר שהשאלה היא האם "לא נמצאו" מוסב על הכתב או על הייחוסים.

[46] רש"י. מלבי"ם: הם נדחו מהכהונה משום שהם התחתנו עם נשים פסולות.

[47] רש"י. הוא מוסיף שהוא נקרא התרשתא משום שחכמים התירו לו לשתות יין נסך, כיון שהוא היה משקה את המלך. לפי פירוש זה צריך לומר שנחמיה עלה לארץ ישראל ולאחר מכן ירד חזרה לבבל. עיין באוצר מפרשי התנ"ך על ספר נחמיה, שם הרחבנו בעניין זה. ראב"ע: התרשתא משמעו – לשון תפארת וגדולה, והכוונה היא שהוא היה שר חשוב. בדעת מקרא כתב שהכוונה בפסוק זה אינה לנחמיה, אלא לאדם אחר שהיה בתפקיד התרשתא, אלא שגם נחמיה נקרא בשם זה. דעת סופרים: נחמיה לא ציווה שהם יופקעו מהכהונה. המילה "ויאמר" מרמזת על אמירה רכה, הדברים נאמרו בלשון הצעה שהתקבלה על ידי הכוהנים הללו. לא רק שהכוהנים הללו הסכימו להצעתו של נחמיה, אלא שהם אפילו השתתפו בבניית החומה לאחר מכן. נחמיה אמר את הדברים בזמן שהיה פחה בארץ ולא בתקופה שהכוהנים הללו עלו לארץ.

[48] רש"י, וכתב שלא פסלו אותם מאכילת תרומה משום שהם היו מורגלים באכילתה, ולא פסלו את חזקתם. מצודות כתב שהכוונה היא שפסלו אותם גם מאכילת תרומה. דעת סופרים: גם כאן הציווי לא היה שלא לתת להם תרומה, אלא נחמיה הציע להם שלא יאכלו תרומה.

[49] רש"י. ראב"ע: הכוונה היא עד שיעמוד כוהן שיהיה ראוי ללבוש את האורים והתומים, שאז אפשר יהיה לברר את ייחוסם. רינת יצחק: רש"י בשמות (כח,ל)  סובר שבבית שני לא היו אורים ותומים. אולם הרמב"ם חולק עליו וסובר שבבית המקדש השני היו אורים ותומים (הלכות כלי המקדש פ"י ה"י), אלא שלא היו שואלים בהם משום שלא הייתה אז רוח הקודש. אולם בתחילת ימי הבית השני, הייתה עדיין רוח הקודש, ולכן היה ניתן לברר את ייחוס הכוהנים, אלא שנחמיה דחה אותם. עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר נחמיה, באוצר המאמרים, שם הרחבנו בעניין זה. דעת סופרים: הסתפק אם היו מוכיחים ייחוס על ידי אורים ותומים.

[50] מצודות.

[51] רש"י. עיין באוצר המאמרים מאמר ג', שם הרחבנו בשאלה האם היו עולים גם משאר השבטים, מלבד שבטי יהודה ובנימין. דעת סופרים: היו עולים בודדים שלא היו שייכים לאף משפחה ויש להוסיף אותם למניין. כמו כן כתב שמשפחתו של זרובבל לא נמנתה, וייתכן שהדבר נובע מכך שרצו להצניע את דבר עליית צאצאי המלוכה לארץ ישראל, כדי שהשליטים הפרסיים לא יחששו מהם. כמו כן כתב שבמניין זה לא נמנו הילדים, אבל ביחד עמם מניין העולים היה לפחות מאה וחמישים אלף איש. עלייה גדולה כל כך יצרה קושי רב, שכן היה צריך לדאוג לסיפוק צרכיהם של אנשים רבים מאוד בארץ ישראל. כמו כן כתב שלא נמנו נשים במניין זה, משום שכמעט ולא היו נשים, דבר המסביר את תופעת נישואי תערובת שבאותו דור. דעת מקרא: מספר זה כולל גם את האנשים שהיו בארץ ישראל לפני עליית זרובבל. אפשרות נוספת: מספר זה כולל גם שבטים נוספים, אלא שהם לא נכתבו, משום שהם לא הוגלו בידי נבוכדנצר, והמספר שהוזכר בפסוק כולל רק את שבי הגולה שהוגלו בידי נבוכדנצר.

[52] מצודות.

[53] מצודות. דעת סופרים: המשוררים היו מבין העבדים, כנראה משום שהעם עצמו שכח במשך הגלות כיצד לשמוח, מחמת האבל על חורבן בית המקדש. אמנם הלויים ידעו לשיר, אך הם לא רצו להשתמש בשירתם לצורך חול (ופלא על הדעת סופרים שקורא לעלייה לארץ ישראל צורכי חולין). בסוף דבריו כתב שיש אומרים שהשלטון הפרסי שלח את המשוררים כדי לפרסם את הרשות שהשלטונות נתנו לבני ישראל לעלות. אמת ליעקב: ברור שלא היו נשים שרות מבנות ישראל, שהרי יש בכך פריצות. אלא הכוונה היא שלעבדים היו נשים ששרו, או ש"משוררים" אינם אנשים ששרים, אלא אנשים שמחברים שירים. בסוף דבריו כתב שייתכן שהנשים היו מבנות ישראל והן שרו ממש, אלא היות ושירתם הייתה נצרכת כדי לקבוע את קצב ההליכה, היה מותר להן לשיר, כשם שהגמרא במסכת סוטה (מח,א) התירה שירת נשים במקרה שהדבר נועד לזרז את מושכי הספינות במלאכתם או לכוון את השוורים החורשים את השדות באותו הזמן.

[54] מצודות. דעת סופרים: לא נאמר שום דבר על הדרך לארץ ישראל, משום שכל עוד לא אירעו מאורעות יוצאי דופן, לא היה מה לספר. כמו כן כתב שייתכן שלא כולם עלו יחד לארץ ישראל, אלא כל קבוצה הלכה בנפרד. בהמשך כתב שההחלטה לבנות את בית המקדש התקבלה "בבואם", מיד כאשר הם הגיעו לארץ ישראל, וזאת בניגוד לבית המקדש הראשון, שההחלטה על בניינו התקבלה רק לאחר מאות שנים של כיבוש והתיישבות. הוא מדקדק מהמילים "לבית ה' אשר בירושלים" שמקום בית המקדש לא היה הרוס לגמרי, והיו קירות שנשארו בנויים.

[55] רש"י + ראב"ע. דעת סופרים: הוזכר כאן שם "אלוהים" כדי לומר שחרדת הדין גרמה להם לתרום את התרומות הגדולות הללו לצורך בניין בית המקדש.

[56] ראב"ע. רינת יצחק: מכאן המקור לכך שצריך להגביה את בית ה' כפי כוח הציבור. דעת סופרים: התרומות כאן היו גדולות יותר מהתרומות שניתנו בספר נחמיה, משום שבזמן העלייה לארץ ישראל היו שבי הגולה עשירים גדולים, ובמשך הזמן הם התדלדלו.

[57] מצודות. רלב"ג: דרכמון הוא דינר זהב.

[58] מצודות. רלב"ג: משקל מנה הוא שישים שקלים.

[59] מצודות. דעת סופרים: הכותנות נעשו במהלך העלייה לארץ ישראל, כאשר ערכו הפסקות במסע לצורך מנוחה.

[60] מצודות. ה"אמת ליעקב" מסביר את ההבדל בין הלויים שהוזכרו בתחילת הפסוק לבין המשוררים והשוערים, שלכאורה גם הם היו לויים. פירוש המילה "לוי" הוא מי שמלווה את הכהן בעבודתו. הלויים היו מסייעים לכוהנים בהקרבת הקרבנות (בפעולות שמותרות לזרים, כגון שחיטה, הפשט וניתוח), וזו כוונת הכתוב במילה "לויים" שמופיעה בתחילת הפסוק. בסוף הפסוק הזכיר הכתוב את הלויים שעסקו בתפקידים שהיו מיוחדים ללויים: שירה ושמירה. מלבי"ם: בגלל שעוד לא ניתנה להם רשות לבנות את בית המקדש, וכדי שהם לא יסבלו חרפת רעב, היה המעשה הראשון שעשו העולים – התיישבות בכל הערים וזריעת השדות. דעת סופרים: בתקופת בית המקדש השני הכוהנים לא ישבו בערי הלויים.

[61] מצודות.

[62] מצודות.