עזרא פרק ד

ביאור ושננתם לספר עזרא פרק ד' עם חלק מההערות

מערכת אוצר התורה - ושננתם אב תשע"ח

עזרא פרק ד

(א) וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן צרי יהודה ובנימין שמעו (בצלע הבאה של הפסוק יפורט מה הם שמעו). צרי יהודה ובנימין היו העמים שסנחריב מלך אשור הושיב בארץ ישראל לאחר שהוא הגלה את תושבי ממלכת ישראל, והם הציקו לשבי הגולה,[1] כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (צרי יהודה ובנימין שמעו) ששבי הגולה בונים בית מקדש לה' אלוהי ישראל[2]: (ב) וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת צרי יהודה ניגשו אל זרובבל ואל ראשי המשפחות של שבטי יהודה ובנימין,[3] וַיֹּאמְרוּ לָהֶם צרי יהודה אמרו לזרובבל ואל ראשי המשפחות: נִבְנֶה עִמָּכֶם (צרי יהודה אמרו לזרובבל ואל ראשי המשפחות) אנחנו נבנה עמכם את בית המקדש, כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם שהרי אנחנו עובדים את אלוהיכם כמו שאתם עובדים אותו,[4] וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים ואנחנו מקריבים קרבנות לאלוהיכם,[5] מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה (אנחנו עובדים לאלוהיכם) מאז שאסר חדון מלך אשור העלה אותנו לכאן, לארץ ישראל, והושיב אותנו כאן. צרי יהודה אמרו שראוי שגם הם ישתתפו בבניין בית המקדש, משום שגם הם עובדים את ה' מאז שהושיבו אותם בארץ. אולם מטרתם האמתית הייתה להפריע למהלך הבניין[6]: (ג) וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל זרובבל, ישוע, ושאר ראשי המשפחות בישראל, ענו לצרי יהודה ובנימין: לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ אין זה ראוי שנבנה יחד בית לשם ה' אלוהינו, את בית המקדש,[7] כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל רק אנחנו, בני ישראל, נבנה כולנו יחד את בית המקדש לה' אלוהי ישראל,[8] כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס (רק אנחנו, בני ישראל, נבנה יחד את בית המקדש) כמו שכורש מלך פרס ציווה אותנו. בני ישראל ענו לצרי יהודה שכורש ציווה רק את בני ישראל, ולא את צרי יהודה, לבנות את בית המקדש וממילא אין סיבה לשתף אותם במלאכת הבניין[9]: (ד) וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה העמים שישבו בארץ, כלומר צרי יהודה ובנימין, היו מנסים לגרום לבני ישראל להתרפות מבניין בית המקדש,[10] וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת צרי יהודה ובנימין היו מפחידים את בני ישראל, ומנסים למנוע אותם מלבנות את בית המקדש[11]: (ה) וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם צרי יהודה ובנימין היו שוכרים יועצים שתפקידם היה למנוע את בניין בית המקדש (בכך שהם היו מוציאים שם רע על בני ישראל בפני מלך פרס),[12] כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס צרי יהודה שכרו את היועצים לאורך כל התקופה שכורש מלך על פרס,[13] וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס הניסיון למנוע מבני ישראל את בניין בית המקדש המשיך עד התקופה שבה דריוש, בנם של אחשוורוש ואסתר המלכה, מלך על פרס[14]: (ו) וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ גם בתקופתו של המלך אחשוורוש (המוכר לנו ממגילת אסתר),[15] בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ בשנים הראשונות למלכותו של אחשוורוש. מלאכת בניין בית המקדש בוטלה כבר בימי כורש, אך צרי יהודה חששו שמא המלך אחשוורוש ייעתר לשתדלנות של בני ישראל ויסכים לחדש את עבודת בניין הבית, ולכן כבר בתחילת מלכותו, כתבו צרי יהודה לאחשוורוש את כתב השטנה,[16] כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם (בשנים הראשונות למלכותו של אחשוורוש) כתבו צרי יהודה ובנימין לאחשוורוש מכתב של שנאה. מטרת כתיבת המכתב הייתה שאחשוורוש לא ייתן רשות לבנות את בית המקדש[17]: (ז) וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא בתקופה שבה מלך ארתחשסתא על פרס. חז"ל זיהו את ארתחשסתא עם המלך דריוש בן אחשוורוש, שמלך על פרס לאחר אביו,[18] כָּתַב בִּשְׁלָם (בתקופה שבה מלך ארתחשסתא על פרס) כתב איגרת של דברי שלום,[19] מִתְרְדָת טָבְאֵל אדם ששמו מתרדת טבאל שעמד בראש צרי יהודה ובנימין שלח את המכתב,[20] וּשְׁאָר כְּנָוֹתָיו גם שאר חבריו של מתרדת טבאל השתתפו בשליחת המכתב לארתחשסתא,[21] עַל אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ מֶלֶךְ פָּרָס המכתב נשלח אל ארתחשסתא מלך פרס,[22] וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן הכתב שהיה באיגרת היה כתב מפורש וברור,[23] כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית המכתב היה כתוב בכתב ארמי והתוכן היה כתוב בשפה הארמית[24]: (ח) רְחוּם בְּעֵל טְעֵם אדם ושמו רחום שידע להטעים את דבריו, רחום ידע לבטא את עצמו היטב בלשון מליצית ומובנת,[25] וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא ושמשי הסופר,[26] כְּתַבוּ אִגְּרָה חֲדָה עַל יְרוּשְׁלֶם (רחום ושמשי) כתבו איגרת אחת של שנאה נגד בניין בית המקדש בירושלים. רחום הכתיב את תוכן המכתב ושמשי הסופר כתב את הדברים באיגרת,[27] לְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא (רחום ושמשי כתבו איגרת) לארתחשסתא המלך,[28] כְּנֵמָא כך נאמר בדברי האיגרת. בפסוקים הבאים יובא תוכן דברי האיגרת[29]: (ט) אֱדַיִן אז, במעמד כתיבת האיגרת, היו האנשים הבאים:[30] 1) רְחוּם בְּעֵל טְעֵם אדם ושמו רחום שידע להטעים את דבריו, 2) וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא ושמשי הסופר, 3) וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן ושאר חבריהם, 4) דִּינָיֵא שם של אומה,[31] 5) וַאֲפַרְסַתְכָיֵא שם של אומה,[32] 6) טַרְפְּלָיֵא שם של אומה,[33] 7) אֲפָרְסָיֵא שם של אומה. הכוונה לאנשים מהעם הפרסי שסנחריב הושיב בשומרון, לאחר שבני ישראל גלו משם,[34] 8) אַרְכֳּוָיֵא אנשים מארץ ארך שסנחריב הושיב בשומרון,[35] 9) בָבְלָיֵא בני בבל שסנחריב הושיב בשומרון,[36] 10) שׁוּשַׁנְכָיֵא בני שושן הבירה שסנחריב הושיב בשומרון,[37] 11) דֶּהָיֵא שם של אומה, 12) עֵלְמָיֵא אנשים מארץ עילם שסנחריב הושיב בשומרון. כל האמורים בפסוק נטלו חלק בכתיבת המכתב לארתחשסתא[38]: (י) וּשְׁאָר אֻמַּיָּא דִּי הַגְלִי אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא ושאר האומות שהגלה סנחריב (הנקרה בפסוק אסנפר), שהיה מלך גדול ומכובד,[39] וְהוֹתֵב הִמּוֹ בְּקִרְיָה דִּי שָׁמְרָיִן (ושאר האומות שהגלה סנחריב)  והוא הושיב אותם בערים הסמוכות לעיר שומרון,[40] וּשְׁאָר עֲבַר נַהֲרָה וגם שאר יושבי עבר הנהר היושבים מערבית לנהר פרת,[41] וּכְעֶנֶת וכן תושבי מקום ששמו "כענת" (כולם הסכימו לתוכן מכתב השטנה ששלחו לארתחשסתא)[42]: (יא) דְּנָה פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי עַל אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא זהו פירוש דברי האיגרת ששלחו לארתחשסתא המלך,[43] עַבְדָךְ אֱנָשׁ עֲבַר נַהֲרָה וּכְעֶנֶת (באיגרת היה כתוב) אנחנו, יושבי עבר הנהר וכענת, נחשבים לעבדיך[44]: (יב) יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא הדבר הבא יהיה ידוע למלך,[45] דִּי יְהוּדָיֵא דִּי סְלִקוּ מִן לְוָתָךְ עֲלֶינָא שהיהודים שעלו ממך (ארתחשסתא) אלינו, היהודים שעלו לירושלים מגלות בבל,[46] אֲתוֹ לִירוּשְׁלֶם (היהודים שעלו מבבל) הגיעו אל ירושלים,[47] קִרְיְתָא מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא בָּנַיִן היהודים בונים עיר מורדת ורעה, היהודים בונים את העיר ירושלים שעתידה למרוד בך,[48] וְשׁוּרַיָּא שַׁכְלִילוּ והם רוצים לסיים ולבנות את חומות העיר ירושלים,[49] וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ והם ישימו חוטים על מנת  לבנות את יסודות חומת ירושלים[50]: (יג) כְּעַן יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא עכשיו יהיה ידוע למלך,[51] דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן שאם עיר זו, ירושלים, תיבנה, ומלאכת בניית החומות תסתיים,[52] מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן תושבי ירושלים לא יתנו למלך את סוגי המיסים הבאים: מנדה – מס המוטל על כל תושבי המדינה,  שכולם יחד חייבים להעלות למלך סכום מסוים. בלו – מס המוטל על כל יחיד ויחיד. הלך – מנחה שאנשי המקום היו מביאים למלך כאשר הוא היה מגיע לביקור,[53] וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק ועל ידי כך יהיה נזק להכנסתו של המלך. תושבי ירושלים יימנעו מנתינת המיסים למלך, וכך תיפגענה הכנסות המלך ממיסים. טענת צרי יהודה הייתה ששבי הגולה בונים את ירושלים על מנת למרוד במלך, כדי שיוכלו למנוע את העלאת המיסים למלך פרס[54]: (יד) כְּעַן עכשיו,[55] כָּל קֳבֵל דִּי מְלַח הֵיכְלָא מְלַחְנָא כנגד דבר זה שאנחנו רוצים שבית המקדש יישאר בחורבנו כפי שהיה עד עכשיו, היות ואנו מעוניינים שבית המקדש יישאר בחורבנו,[56] וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ לַנָא לְמֶחֱזֵא ואין זה יפה שנראה את בזיונו של המלך (אם בית המקדש ייבנה),[57] עַל דְּנָה שְׁלַחְנָא וְהוֹדַעְנָא לְמַלְכָּא על דבר זה (של הפסקת בניין בית המקדש), אנחנו שולחים את האיגרת ועל ידה אנו מודיעים למלך את הדברים[58]: (טו) דִּי יְבַקַּר בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא דִּי אֲבָהָתָךְ מי שיחפש בספרי הזיכרונות של אבותיך, אם מישהו יחפש בספרי הזיכרונות של אבותיך,[59] וּתְהַשְׁכַּח בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא (אם מישהו יחפש בספרי הזיכרונות) הוא ימצא בספרי הזיכרונות,[60] וְתִנְדַּע (מי שיחפש בספרי הזיכרונות, ימצא בהם) וידע,[61] דִּי קִרְיְתָא דָךְ קִרְיָא מָרָדָא שהעיר הזאת, ירושלים, היא עיר המורדת בשלטון,[62] וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן והיא (ירושלים) מזיקה למלכים ולמדינות,[63] וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן יוֹמָת (העיר מורדת) ותושביה עושים בה מעשי מרד, מאז שהיא נבנתה. מעת שנבנתה ירושלים, תושביה הרבו למרוד במלכי האומות,[64] עָלְמָא עַל דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת ובגלל זה, העיר ירושלים הוחרבה. צרי יהודה אמרו לארתחשסתא, שאם הוא יעיין בספרי הזיכרונות על מנת לברר מדוע ירושלים חרבה בעבר, הוא יגלה שהעיר נחרבה בגלל שבעבר היא מרדה במלכים ובמדינות, וסביר להניח שתושבי ירושלים ימרדו גם בו לאחר השלמת בניין העיר, ולכן כדאי להפסיק את מלאכת הבניין[65]: (טז) מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא אנחנו מודיעים למלך,[66] דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא שאם העיר הזאת תיבנה,[67] וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן וחומות העיר יסתיימו,[68] לָקֳבֵל דְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ בגלל הדבר הזה (שלא תמנע את המשך בניין ירושלים), לא יהיה לך חלק בעבר המערבי של נהר פרת, משום שלאחר שהיהודים ימרדו בך, גם שאר תושבי העבר המערבי של נהר פרת ילמדו מהם וימרדו בך[69]: (יז) פִּתְגָמָא שְׁלַח מַלְכָּא המלך ארתחשסתא שלח דבר, המלך שלח תשובה,[70] עַל רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא (המלך שלח תשובה) אל רחום שהיה יודע להטעים את דבריו ואל שמשי הסופר, וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּי יָתְבִין בְּשָׁמְרָיִן ולשאר חבריהם היושבים בשומרון,[71] וּשְׁאָר עֲבַר נַהֲרָה ולשאר היושבים בצד המערבי של נהר פרת,[72] שְׁלָם (המלך ענה לכל הנזכרים) לכולכם יהיה שלום,[73] וּכְעֶת וגם לתושבי כענת יהיה שלום[74]: (יח) נִשְׁתְּוָנָא דִּי שְׁלַחְתּוּן עֲלֶינָא הכתב המפורש ששלחתם אלי,[75] מְפָרַשׁ קֱרִי קָדָמָי (הכתב המפורש ששלחתם אלי) נקרא ופורש לפני, קראו לפני את המכתב ששלחתם אלי[76]: (יט) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם וממני ניתן ציווי, אני ציוויתי על הדבר הבא,[77] וּבַקַּרוּ (ציוויתי) שיחפשו בספר הזיכרונות,[78] וְהַשְׁכַּחוּ דִּי קִרְיְתָא דָךְ מִן יוֹמָת עָלְמָא עַל מַלְכִין מִתְנַשְּׂאָה והיה כתוב בספר הזיכרונות שהעיר הזאת, ירושלים, מתנשאת על מלכי האומות מאז ומעולם,[79] וּמְרַד וְאֶשְׁתַּדּוּר מִתְעֲבֶד בַּהּ ודברי מרד וסרבנות נעשים בה[80]: (כ) וּמַלְכִין תַּקִּיפִין הֲווֹ עַל יְרוּשְׁלֶם והיו מלכים חזקים שמלכו על ירושלים,[81] וְשַׁלִּיטִין בְּכֹל עֲבַר נַהֲרָה והם (מלכי ירושלים) שלטו על כל העבר המערבי של נהר פרת,[82] וּמִדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ מִתְיְהֵב לְהוֹן והיו מעלים למלכי ירושלים את המיסים השונים: מדה (מנדה שהוזכר לעיל) – מס המוטל על כל תושבי המדינה, שכולם יחד חייבים להעלות למלך סכום מסוים. בלו – מס המוטל על כל יחיד ויחיד. הלך – מנחה שהיו מביאים למלך כאשר הוא היה מגיע לביקור[83]: (כא) כְּעַן שִׂימוּ טְּעֵם עכשיו שימו את הדבר, צוו על הדבר,[84] לְבַטָּלָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ (צוו על הדבר) שהאנשים האלה יפסיקו לבנות את בית המקדש,[85] וְקִרְיְתָא דָךְ לָא תִתְבְּנֵא והעיר הזאת לא תיבנה,[86] עַד מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם עד שממני יינתן ציווי. יש לצוות להפסיק לבנות את העיר, עד שאני (ארתחשסתא) אצווה להתחיל לבנות אותה מחדש[87]: (כב) וּזְהִירִין הֱווֹ שָׁלוּ לְמֶעְבַּד עַל דְּנָה ותהיו זהירים שלא לעבור על כך אפילו בשגגה, תיזהרו שלא לבנות את בית המקדש אפילו בשגגה,[88] לְמָה יִשְׂגֵּא חֲבָלָא לְהַנְזָקַת מַלְכִין למה תגדל ההשחתה ויגדל ההיזק למלך? אם ירושלים תיבנה, יהיה בכך נזק גדול למלך, ולכן יש להימנע מבניית העיר והמקדש אפילו בשגגה[89]: (כג) אֱדַיִן מִן דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּי אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ מַלְכָּא כאשר מהמכתב המפורש שיצא מארתחשסתא המלך,[90] קֱרִי קֳדָם רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּכְנָוָתְהוֹן (כאשר מהמכתב המפורש שיצא מארתחשסתא המלך) קראו לפני רחום ושמשי הסופר וחבריהם. כאשר קראו לפני רחום, שמשי וחבריהם, את מכתב התשובה של ארתחשסתא,[91] אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל יְהוּדָיֵא (כאשר קראו לפני רחום, שמשי וחבריהם, את מכתב התשובה של ארתחשסתא) הם הלכו במהירות אל היהודים שבירושלים,[92] וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל והם ביטלו את מלאכת הבניין בכוח ובזרוע. רחום, שמשי וחבריהם מנעו בכוח את המשך בניית העיר ובית המקדש[93]: (כד) בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם אז התבטלה עבודת בית האלוהים שבירושלים,[94] וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס ועבודת בניין המקדש הייתה בטלה עד לשנה השנייה של דריוש מלך פרס[95]:

 

[1] מצודות.

[2] דעת סופרים: צרי יהודה ובנימין קראו לבית המקדש היכל, משום שהמילה היכל מסמלת בניין מפואר. הם לא הבינו את עניינו הפנימי של בית המקדש, והסתכלו רק על הפאר החיצוני של הבניין .

[3] דעת סופרים: מכאן מוכח שהייתה אספה של זקנים שזרובבל עמד בראשה. ייתכן שאספה זו הפכה ברבות הימים לכנסת הגדולה. עיין באוצר המאמרים, מאמר ט', שם הרחבנו בעניינם של אנשי כנסת הגדולה. התשובה שניתנה לצרי יהודה הייתה תשובה הלכתית ולפיכך צריך לומר שהיא ניתנה על דעת בית דין.

[4] מלבי"ם: הכותים היו עובדים את ה' בשיתוף, והם חשבו שגם בני ישראל יעבדו את ה' באופן זה. בני ישראל ענו להם שהמקדש יהיה מיוחד לעבודת ה' בידי עם ישראל ולא בידי כל העמים, ולכן הדגש בפסוק ג' הוא על היותו של ה' "אלוהי ישראל". זו גם הייתה הצוואה של כורש, שבית המקדש יהיה המקדש של עם ישראל בלבד ולא של שאר האומות.

[5] מצודות.

[6] מצודות, וכתב שסנחריב נרצח ואסרחדון הומלך במקומו, והוא שהושיב את הכותים בארץ ישראל, אולם מספר מלכים מוכח לכאורה שסנחריב הוא שהושיב את הכותים בארץ ישראל. ברם ניתן לומר שסנחריב נרצח בפרק הזמן שעבר מאז שהכוהן התחיל ללמד את הכותים את מצוות ה' ועד שהם התחילו לקיים את המצוות בפועל, וקבלת המצוות היא סיום הושבת הכותים במקומם, ולכן הם מייחסים את הושבתם בארץ ישראל לאסר חדון. מצודות ציטט את רש"י כמעט מילה במילה (ואולי רש"י היה המקור לפירושו), והוא לא הזכיר שאסרחדון הוא שהושיב את הכותים בארץ ישראל. דעת סופרים: אסרחדון הוא שהושיב את העמים בארץ ישראל ובימיו פגעו בהם האריות. כמו" כן כתב שבכתיב כתוב "ולא אנחנו זובחים" בא' ולא בו' כפי הקרי משום שהכתוב רצה לכתוב את האמת. הם לא הקריבו רק לה', אלא היו מקריבים גם לאלוהיהם.

[7] מצודות. רלב"ג: מכאן אנו למדים שאסור לאפשר לגוי לבנות את בית המקדש.  הרינת יצחק מביא את מחלוקת הראשונים אם מותר לאפשר לגוי לבנות את בית המקדש. עיין אוצר המאמרים, מאמר ה', שם הרחבנו בעניין. דעת סופרים: האיסור הוא להשתתף בבניית בית המקדש עצמו; אך היה מותר להם להשתתף בבניית הכלים. דעת מקרא: זרובבל דחה את צרי יהודה באופן פורמאלי בטענה שכורש ציווה על היהודים לבנות את בית המקדש ולכן אל לגויים להצטרף למלאכה.

[8] מצודות.

[9] מצודות.

[10] מצודות. דעת סופרים: אין הכוונה לצרי יהודה, אלא הכוונה לאנשים מתוך בני ישראל שנבהלו והחליטו שאין טעם להמשיך ולבנות את בית המקדש. כמו כן כתב שהעם נקרא "עם יהודה" ולא "עם ישראל", משום ששבי הגולה לא רצו להזכיר את ממלכת ישראל שמרדה בשליטיה. עיין באוצר המאמרים, מאמר ג', שם הרחבנו בעניין שבי הגולה – האם הם היו רק משבטי יהודה ובנימין או גם מהשבטים האחרים.

[11] מצודות.

[12] מצודות. דעת סופרים: נאמר כאן "סכרים" ב-ס' במקום ב-ש', כדי לומר שייסכר פיהם של דוברי שקר, ושה' יפר עצתם.

 

סיכום התועלויות לרלב"ג:

  • ללמדנו שנבואתו של ישעיהו התקיימה וכורש אכן נתן לבני ישראל רשות לבנות את בית המקדש.
  • ללמדנו שאסור לסמוך על חזקת הכוהנים כאשר הם באים לאכול קדשים, אלא עליהם להוכיח את ייחוסם.
  • להודיענו שמותר להקריב קרבנות על המזבח שבהר המוריה גם אם המקדש עצמו איננו בנוי.
  • ללמדנו שראוי להודות לה' על כל הטובות שעשה, כשם שעשו שבי הגולה לאחר שהניחו את היסודות לבית המקדש.
  • להודיע שאסור לתת לגויים לבנות את בית המקדש.

 

[13] מצודות.

[14] מצודות.

[15] רש"י. ובפירושו למגילת אסתר (ט,י) כתב שכותבי השטנה בימיו של אחשוורוש היו עשרת בני המן. ראב"ע: אחשוורוש הוא ארתחשסתא.

[16] דעת סופרים.

[17] רש"י. רינת יצחק: טענת צרי יהודה הייתה שבני ישראל יסמכו על בית המקדש ויבטחו שהוא יציל אותם ממלכי פרס, ולכן הם ימרדו בהם. דעת סופרים: עיקר הטענה הייתה על יושבי יהודה וירושלים ולא על יושבי שאר הארץ. צרי יהודה קיוו שיושבי שאר הארץ מעשרת השבטים יתערבו בגויים, והם חששו רק מפני היושבים בירושלים. כאמור, באוצר המאמרים הרחבנו בעניין, היכן התיישבו בני ישראל והאם חזרו לארץ גם שאר השבטים, מלבד שבטי יהודה ובנימין. בספר "ממשה ועד עזרא" העלה אפשרות שהאיגרת המוזכרת בפסוק היא גזירת המן על אודות השמדת העם היהודי. אלא שקשה על דבריו, שהרי במגילת אסתר מפורש שגזירת המן לא הייתה בתחילת מלכותו של אחשוורוש, אלא בשנה השתים עשרה למלכותו. על כך ענה שהיו שנים שלא נחשבו למלכות אחשוורוש משום שהוא לא שלט בהן שלטון מלא על מלכותו (גם הרב אלכסנדר הול כתב דברים דומים לגבי אחשוורוש בהקשר אחר, והבאנו את דבריו באוצר המאמרים, מאמר א'). כמו כן קשה על דבריו, שהרי בפסוק נאמר שכתב השטנה היה על יושבי יהודה וירושלים, ואילו גזירתו של המן הייתה על כל העם היהודי. על כך ענה שספר עזרא מציג את הדברים כפי שנראו מנקודת מבטם של יושבי הארץ, ואילו מגילת אסתר מתארת את ההתרחשויות מנקודת מבטם של בני הגולה.

[18] רש"י. עיין באוצר המאמרים, מאמר ב', שם הרחבנו בעניין זיהוי ארתחשסתא לפי הדעות השונות. כאן נביא רק את דברי פרשני הכתובים בספר עזרא, ונדון בדבריהם. נפתח בדברי רש"י על אתר. רש"י כותב בתחילת דבריו שארתחשסתא הוא כורש מלך פרס, והוא מביא את דברי הגמרא בראש השנה, האומרת: "הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא", אך לאחר מכן רש"י מביא את דברי בעל סדר עולם, שדריוש הוא ארתחשסתא. יש אפוא לדון: האם כוונת רש"י היא שאלו שתי דעות שונות, דעת הגמרא ודעת בעל סדר עולם? אם כן, לפי פירושו הראשון הכוונה היא למלך כורש שהיה המלך הראשון של פרס, ולפי פירושו השני, המובא בשם בעל סדר עולם, ארתחשסתא הוא דריוש שמלך אחרי אחשוורוש. אך נראה יותר שרש"י מתכוון לומר שדברי בעל סדר עולם אינם סותרים את דברי הגמרא, אלא משלימים אותם, וכוונתו היא להביא סיוע לגמרא בראש השנה מדברי בעל סדר עולם, ולפי זה הוא סובר שארתחשסתא הוא דריוש. רש"י להלן (ז,כא)  כותב שֶׁהַמְּצַוֶּה בפסוק הוא דריוש, למרות שבפסוקים עצמם נאמר במפורש שהוא ארתחשסתא, וכן חזר על זיהוי זה שם ז,ד ושם ח,כא. כמו כן, רש"י בנחמיה (א,א) כותב שארתחשסתא הוא דריוש. הרלב"ג מזהה את ארתחשסתא עם אחשוורוש (וכן פירשו פרשנים נוספים, כמו האבן עזרא), אך חז"ל אמרו שמדובר על כורש מלך פרס, ששמו האמיתי היה דריוש, והוא נקרא כורש משום שהיה מלך כשר, וארתחשסתא על שם מלכותו. הרלב"ג מסביר גם שארתחשסתא המוזכר בספר נחמיה הוא מלך רביעי שמלך לאחר דריוש בן אסתר, וגם שמו היה דריוש, וממנו כבש אלכסנדר מוקדון את המלוכה. ובפירושו להלן ו,יד כתב שארתחשסתא היה מלך שמלך אחרי דריוש, ובימיו הושלמה מלאכת בניין חומות ירושלים. מלבי"ם: ברור הדבר שארתחשסתא הוא כורש, שהרי בימיו הושבתה מלאכת בניין המקדש. אלא שייתכן שמדובר במלך שמלך מיד אחרי כורש. בפירושו להלן ו,יד הביא את דברי חז"ל שהכוונה היא למלך אחד, אך הביא גם את דברי הרז"ה, שמדובר בשני מלכים שונים, וכתב שרבו השיטות בחז"ל לגבי מניין מלכי פרס ושמותיהם, ואין בזה דבר ברור. ובפירושו להלן ז,א כתב שלפי רש"י ארתחשסתא הוא דריוש, ולפי זה עזרא עלה שנה לאחר בניין בית המקדש, ואילו לפי הרז"ה מדובר על מלך אחר, ולפי זה עזרא עלה שנים רבות לאחר בניין בית המקדש. בסיום דבריו כתב שיש בזה דעות רבות ואי אפשר להכריע ביניהן. מצודות בפירושו להלן ו,יד כתב שארתחשסתא הוא דריוש הפרסי, והוא נקרא ארתחשסתא משום שזה היה שם כללי של כל מלכי פרס. האבן עזרא כאן מזהה את ארתחשסתא עם אחשוורוש, אך להלן (ז,א) הוא כותב שכל מלכי פרס היו נקראים ארתחשסתא, ושם בפרק ז' הכוונה היא לדריוש. דעת סופרים: ארתחשסתא היה מלך שמלך על אזור מסוים, ולא על כל הממלכה. מעליו היה מלך שמלך על הממלכה כולה. סמכויותיו של ארתחשסתא גברו בתקופת מעברי השלטון בין המלכים, כאשר כוחו של המלך החדש, שמעליו, היה עדיין מוגבל. אמת ליעקב: רק בפסוק זה השם ארתחשסתא כתוב בקמץ מתחת ל-ת' השנייה, אבל בדרך כלל השם ארתחשסתא כתוב בשווא מתחת ל-ת'. בפרסית ביטאו את השם בשווא, אלא שבעברית אין רגילים לבטא שני שוואים נחים רצופים, כשאחריהם באה האות א' המוטעמת בהברה (לא הבנתי – האות א' אינה נשמעת כלל!) לכן, בפעם הראשונה שהשם ארתחששתא מופיע, הוא נכתב כפי שרגילים לבטא אותו בעברית; בשאר הספר הוא נכתב בשווא מתחת ל-ת', כפי שמבטאים אותו בפרסית.

[19] מצודות. דעת סופרים: כותבי כתב השטנה הציגו עצמם כאילו הם דואגים לשלום המלכות ("כתב בשלם") משום שמלכי פרס נמנעו מלהתערב בסכסוכים שבין יושבי הממלכה, והם היו מתערבים רק כאשר הדברים נגעו לשלום המלכות עצמה. לעניין כתיבת הפסוקים בלשון ארמית, עיין בביאורנו לספר דניאל (ב, ד), שם כתבנו: בפירוש דעת סופרים כתב שהארמית השתמרה בפסוקים אלה לדורות משום שרצו לדייק בכל הפרטים, גם אלה שאינם נעימים, ולכן הדברים נכתבו בשפה שלא הייתה מוכרת לכולם. הרב יגאל אריאל שליט"א, בספרו "מור והדס" על ספר דניאל (עמוד 25), מסביר מדוע ספר דניאל כתוב במעין "סנדוויץ", תחילתו בעברית, לאחר מכן בארמית ולבסוף שוב בעברית. לפי דבריו, הסיבה היא שכאשר דניאל פותר חלומות הקשורים למלכים גויים – הוא כותב בארמית כדי להדגיש בכך את היותו בגלות. לעומת זאת, כאשר דניאל עוסק בעניינים הקשורים לעם ישראל ולגאולתו, הוא כותב בעברית. הרב אריאל (בהערה שם) מתייחס לקושי בהסברו: "בהסבר זה יש כנראה הרבה מן האמת, אלא שאיננו מיישב את כל השאלות. לפי זה, היה מקום לכתוב את פרק א' ארמית ופרק ז' בעברית. אף על פי כן נראה שאין חריגות אלו שוברות את הדברים. אפשר שמגמתם לטשטש את התחומים בין חלקי הספר ולהראות את אחדותו ואת תכניו המשותפים. ואולי סיבת הדבר היא חזון ארבע המלכויות המופיע בשלימותו בפרק ב' ובפרק ז'. חזון זה ראוי שייכתב ארמית כי יש בו תפיסה דטרמיניסטית חזקה של גלות, ולכן חלקו של הספר הנמצא בין שני החזונות נכתב בארמית". עד כאן מה שכתבנו בספר דניאל. ניתן אולי להסביר כך גם את המעבר משפה לשפה בספר עזרא. בפרקים העוסקים בהשבתת בניין בית המקדש, הכתוב עובר ללשון ארמית, כדי לבטא את העובדה שהפסקת העבודה היא תולדה של הגלות והשעבוד (עיין בהערות לביאורנו בפסוק הבא).

[20] מצודות. דעת מקרא: ייתכן שטבאל הוא טוביה העמוני המוזכר בספר נחמיה.

[21] מצודות.

[22] מצודות. דעת סופרים: כורש שמלך על הממלכה כולה לא עסק בעניין הפסקת בניין בית המקדש, וצרי יהודה פנו אל ארתחשסתא שהיה מעין פקיד של כורש, ואשר הייתה לו אחריות על אזורים נרחבים בממלכתו, על מנת שיורה להפסיק את עבודת בניין בית המקדש. כורש הסכים לקבל את עצתו של ארתחשסתא להפסיק את עבודת בניין הבית ולכן הפסקת הבניין נקראת על שמו.

[23] מצודות. רש"י: הכוונה היא לכתב האיגרת. האבן עזרא מוסיף עוד שני פירושים: א. הכוונה היא שהאיגרת הייתה שווה, כלומר: כתובה בלשון ארמי ובאותיות ארמיות. ב. האיגרת הייתה חתומה. דעת סופרים: האיגרת הייתה כתובה בכתב העברי הקדום. הוא פירש זאת לפי שתי השיטות המובאות במסכת סנהדרין (כב,א). עם ישראל החליט כבר שלא להשתמש בכתב העברי הקדום, ועבר לכתב אשורי, אך העמים האחרים המשיכו להשתמש בכתב הקדום.

[24] מצודות. דעת סופרים: התרגום נעשה כך שכל ספק שהיה עלול להתעורר מלשון המכתב המקורי – פורש באופן שלא הותיר מקום לספק.

[25] מצודות. דעת סופרים: "בעל טעם" הוא אדם שיש בידו יכולת לצוות על עניינים שונים (טעם מלשון ציווי). הכתוב מדגיש שאדם במעמד גבוה כמוהו היה שותף לניסוח המכתב. דעת מקרא: רחום בעל טעם היה בעל מעמד גבוה, והוא שימש כסגן האחשדרפן, והיה הממונה על הצבא. מלבי"ם: רחום ושמשי היו שני שרים מטעם המלך שתפקידם היה לתרגם לפרסית את כל המכתבים שהמלך קיבל בארמית. לכל עם הייתה אפשרות לשלוח למלך מכתבים בלשונו, ולכל שפה היו שני שרים שתפקידם היה לתרגם את המכתבים שנכתבו באותה שפה. כמו כן כתב שלמרות שהיה חוק אצל מלכי פרס שאסור למלך לחזור בו מציווי שנתן, ולכן לכאורה היה אסור לכורש לחזור בו מההיתר שנתן לבנות את בית המקדש, כאן שיחדו את המלך כדי שיעבור על חוקי הממלכה. רינת יצחק: היה מותר לכורש לחזור בו מהרישיון שנתן לבנות בית המקדש, משום שהוא לא חתם על הציווי. הסבר נוסף שכתב הוא שכורש סבר שהציווי היה מבוסס על טעות מלכתחילה, וזאת בניגוד לאחשוורוש ששינה את דעתו, אך הציווי המקורי שלו, להשמיד את היהודים, לא היה מבוסס על טעות, ולכן הוא לא יכל לבטל את הציווי שנתן. בסוף דבריו כתב שכורש התכוון רק לעכב את בניין בית המקדש, ולא לבטל אותו לגמרי. מהרי"ט: היו כאן שתי איגרות. האיגרת של מתרדת טבאל ואיגרת נוספת של רחום.

[26] רש"י: שמשי היה בנו של המן. דעת מקרא: שמשי היה הסופר של האחשדרפן.

[27] רש"י + מצודות.

[28] דעת סופרים: כאן נקרא ארתחשסתא "המלך" כיון שבזמן זה הוא היה השליט העיקרי של מלכות פרס (משום שהייתה אז תקופת מעבר בין מלך למלך). בימיו של עזרא הועבר ארתחשסתא למשול על בבל, ולכן הוא נקרא מלך בבל, ואילו כאן הוא לא נקרא מלך פרס משום שבשלב זה מעמדו היה נחות יותר מאשר בתקופה של התחלפות המלכים.

[29] רש"י.  האבן עזרא מוסיף פירוש אחר, ש"כנמא" הוא עכשיו.

[30] מצודות. מלבי"ם: שמות האנשים לא נכתבו בתוך האיגרת, משום שכך היה דרכם, לכתוב את השולחים רק בהתחלה. דעת סופרים: הכתוב מונה את שמות האנשים שכתבו את האיגרת, אך בתוך האיגרת עצמה לא מופיעים שמות האנשים האלה, כדי לומר שאמנם האיגרת נכתבה על ידי האנשים האלה, אך היא נכתבה כדעה המייצגת את כל הציבור, ולא רק כותבי האיגרת.

[31] רש"י. דעת מקרא: הכוונה לדיינים ושופטים.

[32] כך משמע מהאופן שבו פירש רש"י את הפסוק. דעת מקרא: הכוונה לפקידים של המלך.

[33] כך משמע מהאופן שבו פירש רש"י את הפסוק. דעת מקרא: הכוונה ליושבי עבר הנהר שנקראים בפרסית "טרפלא".

[34] רש"י.

[35] רש"י.

[36] רש"י.

[37] רש"י.

[38] רש"י. מלבי"ם: למרות שהמכתב נשלח לארתחשסתא על ידי קבוצה קטנה של אנשים, הרי שרחום ושמשי שיקרו וכתבו שכל העמים שלחו את המכתב. דעת סופרים: כתב בפירושו לתחילת הפסוק שהמכתב באמת ייצג את כל העמים.

[39] מצודות. דעת סופרים: למרות שבספר מלכים מוזכרים רק חמישה עמים שסנחריב הושיב בארץ ישראל במקום עשרת השבטים (ואילו כאן מוזכרים עמים נוספים), העמים הנוספים שהוזכרו כאן הצטרפו לחמשת העמים שהוזכרו בספר מלכים, אם מרצונם החופשי ואם על ידי סנחריב בעצמו.

[40] מצודות.

[41] רש"י.

[42] מצודות. רלב"ג התלבט אם כענת היא עיר או שם של מחוז.

[43] א"ע. מצודות: פירוש פרשגן הינו טופס הדבר. דעת מקרא: פרשגן הינו תמצית של הדברים שנכתבו לפני כן. מהרי"ט: לשיטתו שהיו שתי איגרות, הכתוב מפרש מה היה תוכן שתי האיגרות יחד.

[44] מצודות.

[45] מצודות.

[46] מצודות.

[47] מצודות.

[48] מצודות. מלבי"ם: המכתב תורגם בידי רחום ושמשי כך שיהיה דו משמעי. ניתן היה להבין שבני ישראל בנו את בית המקדש, אך הם הגיעו לעיר שמרדה בעבר במלך. אך ניתן היה גם להבין שעל ידי בניין בית המקדש תושבי העיר עתידים למרוד במלך. המכתב נכתב כך בכוונה, כדי שאם המלך יבדוק ויגלה שתושבי העיר לא מרדו בו, יוכלו הכותבים לטעון שהם התכוונו למשמעות הראשונה.

[49] מצודות.

[50] ראב"ע בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שיחברו את היסודות שנפרצו, וכעין זה פירש במצודות. רש"י: גם כאן הכוונה היא לבניית הכתלים.

[51] מצודות.

[52] מצודות. רש"י: הכוונה היא שיסודות החומה יונחו ויושלמו. דעת סופרים: כוונתם לא הייתה שבניין המקדש יגרום למרידה במלך, אלא שבניין החומות יגרום לכך, שכן צרי יהודה לא היו יכולים לטעון דבר על בניין בית המקדש, משום שלא הייתה בו כל סכנה למלכות.

[53] מצודות. דעת סופרים: הביטחון העצמי המוגבר של יושבי הארץ יגרום לכך שהם יימנעו מלהעלות מיסים. אולם היה ברור שאין שום סכנה שיושבי הארץ ימרדו ממש במלך, כיון שמעט מאוד אנשים היו אז בארץ.

[54] מצודות.

[55] מצודות.

[56] רש"י. מלבי"ם: הכוונה היא שהם היו אוכלים מלח שהיה שייך למלך, והמלך היה מרוויח מכך.

[57] מצודות.

[58] מצודות.

[59] מצודות.

[60] מצודות.

[61] מצודות.

[62] מצודות.

[63] מצודות.

[64] רש"י. ראב"ע: הכוונה היא שהשלוחים שהיו בה היו עוזרים למעשי המרד.

[65] מצודות.

[66] מצודות.

[67] מצודות.

[68] מצודות.

[69] מצודות בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא שהיהודים ימרדו בו וישלטו על כל יושבי עבר הנהר. דעת סופרים: כאן כבר טענו צרי יהודה שאם הבנייה לא תופסק, יהיה נזק מדיני למלכות פרס (בעוד שעד עתה הם טענו שהנזק יהיה שהעלאת המיסים תיפסק).

[70] מצודות. מלבי"ם: ארתחשסתא לא שלח לבדוק אם הדברים נכונים, אלא ציווה מיד להפסיק לבנות את בית המקדש, משום שהוא היה משוכנע שאם כל כך הרבה עמים חתומים על המכתב, בוודאי הדברים נכונים. הדעת סופרים מסתפק האם הדברים הכתובים כאן הם המשך לאיגרת שנמצאה או שהם דברי עזרא שכתב את תגובתו של המלך, אלא שהוא כתב גם דברים אלה בארמית כדי לא לערבב בין הלשונות. כמו כן הוא מדגיש שבפסוק זה נאמר "מלכא" (המלך), ולא נזכר שמו, ארתחשסתא, משום שלא ארתחשסתא הפסיק את עבודת הבניין, אלא כורש.

[71] מצודות.

[72] מצודות.

[73] מצודות. רש"י: שלום הוא גם שם מקום.

[74] מצודות. דעת סופרים: "כעת" הוא לשון של פתיחה ופנייה אל אדם אחר, מלשון "כה לחי".

[75] מצודות.

[76] מצודות. דעת סופרים: הכתוב פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד. המכתב נשלח באופן כללי לשלטון – לארתחשסתא – שהוא ייצג את השלטון (לפי שיטתו של בעל דעת סופרים), ועל כן הוא נכתב בלשון רבים. המלך כורש בתשובתו מדגיש שגם הוא קרא את המכתב (ולכן התשובה היא בלשון יחיד). המלך חשד שכוונות צרי יהודה אינן טהורות ולכן הוא ביקש שיבדקו את הדברים. המלך עצמו לא קרא את המכתב משום שהוא היה כתוב בשפה שלא הכיר – בעברית. דעת מקרא: הכוונה היא שהעניין היה מסודר בשלמותו לפני המלך על ידי האיגרות.

[77] מצודות.

[78] מצודות.

[79] מצודות.

[80] מצודות. הרמב"ן בפירושו לשמות (כב,טו): אשתדור משמעו השתדלות, והטענה הייתה שבני ישראל עושים השתדלות ותחבולות על מנת למרוד במלך.

[81] מצודות.

[82] מצודות.

[83] מצודות.

[84] מצודות. רש"י: מדובר על שימה של הכרזה, שכרוז יצא ויכריז על הדבר.

[85] מצודות.

[86] מצודות. מלבי"ם: ארתחשסתא ציווה רק להפסיק לבנות את העיר, משום שהוא חשש שהמשך בניין העיר יגרום למרד בו, אבל הוא לא ציווה להפסיק לבנות את בית המקדש. אלא שרחום ושמשי תרגמו כאילו האיסור היה גם על בניין בית המקדש.

[87] מצודות.

[88] מצודות.

[89] מצודות.

[90] מצודות.

[91] מצודות.

[92] מצודות.

[93] מצודות. דעת סופרים: לא היה ציווי למנוע את המשך בניין בית המקדש אלא מנעו רק את המשך בניין החומה, ופרצו בה פרצות, כפי שכתוב בספר נחמיה (פרק ב'). זו הסיבה שלא נאמר כאן שצרי יהודה ביטלו את בניין בית המקדש. הדבר מתקשר לחוק הפרסי, שמלך אינו יכול לחזור בו מציווי שציווה. אם כורש נתן את הסכמתו לבניין בית המקדש, לא ניתן למנוע את בניינו, ולכן הציווי היה רק על הפסקת בניין החומה, שלזה כורש לא התייחס. אלא שלבם של ישראל נחלש לאחר כתב השטנה, ולכן הם נמנעו מהמשך בניין בית המקדש.

[94] מצודות.

[95] מצודות. ראב"ע: דריוש כאן הוא אחשוורוש. לכאורה הדבר תמוה, שהרי ברור שעבודת בית המקדש לא התחדשה בתקופתו של אחשוורוש. ואולי יש לומר שהכוונה היא שלדריוש היה שם נוסף, והוא נקרא גם אחשוורוש. אם נפרש כך, נבין מדוע הוזכר אחשוורוש בפרק זה. הכוונה אינה לאחשוורוש המוכר לנו ממגילת אסתר, אלא למלך אחר שבתקופתו נבנה בית המקדש. ואכן, האבן עזרא בפסוק ו' אינו כותב שהכוונה היא לאחשוורוש שהיה בעלה של אסתר המלכה.