ישעיהו פרק ג

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר ישעיהו פרק ג'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ב' ניסן תשע"ח

ישעיהו פרק ג

 

הקדמה: בפרק הקודם למדנו שה' עתיד להשפיל את כל בני האדם המתגאים. עתה מסביר הנביא כיצד ישפיל ה' את המתגאים.[1]

 

(א) כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְקֹוָק צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה ה' צבאות אדון העולם, עתיד להסיר מירושלים ומיהודה כל איש או אישה שיספקו לעניים את צורכיהם.[2] ה' נקרא גם בשם צבאות על שם שהוא שולט על צבאות של מעלה ועל צבאות של מטה,[3] כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם (אני אסיר מירושלים ומיהודה) כל איש או אישה שיספקו לחם לעניים וכל איש או אישה שיספקו מים לעניים. הכוונה שה' יסיר את כל המספקים את הצרכים הבסיסיים של העניים, והנביא הזכיר את הלחם והמים משום שהם מהווים את היסודות הבסיסיים שאדם צריך על מנת לחיות[4]: (ב) גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן ה' עתיד גם להסיר מירושלים ומיהודה את כל הגיבורים, את החיילים, את השופטים, את הנביאים, את הקוסמים (החוזים בכוכבים) ואת כל הזקנים[5]: (ג) שַׂר חֲמִשִּׁים ה' עתיד גם להסיר מירושלים ומיהודה את כל שרי החמישים, השרים שהיו ממונים על חמישים אנשים,[6] וּנְשׂוּא פָנִים ה' עתיד גם להסיר מירושלים ומיהודה את כל האנשים המכובדים,[7] וְיוֹעֵץ ה' עתיד גם להסיר מירושלים ומיהודה את כל היועצים, האנשים החכמים שנהוג להתייעץ איתם,[8] וַחֲכַם חֲרָשִׁים ה' עתיד גם להסיר מירושלים ומיהודה את כל החכמים שמלמדים תלמידים שהם עצמן חכמים,[9] וּנְבוֹן לָחַשׁ ה' עתיד גם להסיר מירושלים ומיהודה את כל האנשים היודעים את סתרי התורה הנאמרים בלחש[10]: (ד) וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם אני (ה') אמנה נערים להיות שרים על יושבי ירושלים ויהודה. בפסוק ב' כתוב שה' יסיר את הזקנים מירושלים ומיהודה, וממילא רק הנערים יוכלו לשלוט,[11] וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם והליצנים הם שימשלו על יושבי ירושלים ויהודה[12]: (ה) וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ כל אדם ואדם, וכל חבר וחבר, ילחצו זה את זה,[13] יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן הנער יתגאה על הזקן ושילוט בו,[14] וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד והאדם הקל ומבוזה ישלוט על האדם המכובד[15]: (ו) כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו כאשר אדם יתפוס במישהו שקרוב לו ממשפחתו,[16] שִׂמְלָה לְכָה (כאשר אדם יתפוס במישהו שקרוב לו ממשפחתו) ויאמר לו: יש לך בגד מכובד,[17] קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ (ומכיוון שיש לך בגד מכובד) תהיה לנו לשר, תשלוט עלינו,[18] וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ ואתה (המושל) תסיר את המכשלה הזאת בכח, אתה תשתמש בכח תפסיק את המצב בו כל אדם מנסה להשתלט ולהתנצח על בני אדם אחרים (כמתואר בפסוק הקודם)[19]: (ז) יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא אולם קרוב המשפחה יענה בשבועה (לבקשה שהוא יהיה לראש ויפסיק את המכשלה),[20] לֵאמֹר כך יאמר קרוב המשפחה בשעה שיישבע:[21] לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ אינני יכול לשים בני אדם במחבוש, אינני יכול לכלוא אנשים, וממילא אינני יכול להפסיק את המכשלה האמורה בכח,[22] וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה ואין לי בבית, לא לחם ולא שמלה. למרות שכלפי חוץ אני נראה כאדם מכובד שמסתובב עם בגדים נאים, אין לי באמת רכוש ובבית אין לי אוכל ובגדים. הנביא אומר שהעניות תהיה גדולה כל כך, עד שגם אלה שבחוץ ייראו כעשירים משום שהם יסתובבו בבגדים נאים, יהיו באמת עניים ולא יהיה להם בביתם אוכל ובגדים,[23] לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם וממילא אין אתם יכולים למנות אותי להיות ראש ומושל על כל העם[24]:

(ח) כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה נָפָל ירושלים כשלה ויהודה נפל, כולם נהיו עניים מרודים,[25] כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל יְקֹוָק (ירושלים ויהודה נפלו) משום שכל דיבורם ומעשיהם נועדו להקניט את ה',[26] לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ והם סוברים שעיני כבודו, עיני ה', לא רואה את מעשיהם, ולכן הם חושבים שהם יכולים להמשיך ולהקניט את ה'[27]: (ט) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם ניתן היה לראות את החטאים של יושבי ירושלים ויהודה על ידי עזות הפנים שהייתה ניכרת עליהם. החטאים שלהם היו כל כך גלויים משום שהייתה להם עזות פנים,[28] וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ יושבי ירושלים היו מפרסמים את החטא שלהם כמו אנשי סדום, והם בכלל לא התביישו בחטא ולא ניסו למנוע את פרסומו (יש כאן חזרה על הצלע הקודמת של הפסוק),[29] אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה אוי לנפשם של יושבי ירושלים ויהודה משום שהם חטאו. על ידי שחטאו, הזיקו יושבי יהודה וירושלים לנפשם[30]: (י) הנביא קורא לכל מי שמכיר שה' שופט כל הארץ ושכל משפטיו אמת:[31] אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב תשבחו את הצדיק על המעשים הטובים שהוא עשה,[32] כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ (תשבחו את הצדיק על המעשים הטובים שהוא עשה) משום שהצדיקים יאכלו את תוצאות מעשיהם, הצדיקים יקבלו שכר על מעשיהם הטובים, ועל ידי שישבחו אותם, ילמדו כולם להתנהג כמו הצדיקים[33]: (יא) אוֹי לְרָשָׁע רָע (לעומת הצדיק שטוב לו) אוי לרשע האוחז במעשיו הרעים,[34] כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ (אוי לרשע) משום שהוא יקבל את עונשו על מעשיו הרעים[35]: (יב) עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל הליצנים הם אלה שמושלים על עם ישראל,[36] וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ וכן מושלים על יהודה וירושלים אנשים חלשים כמו נשים,[37] עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים את העם שלי, את עם ישראל, מתעים המנהיגים מדרכם. המנהיגים של עם ישראל מתעים אותם ומסירים אותם מהדרך שבה הם אמורים ללכת בה,[38] וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ והם (המנהיגים) השחיתו את הדרך הישרה שבה פעם הלכת (עם ישראל), כדי שלא תוכל לחזור וללכת בדרך זו, המנהיגים השחיתו את הדרך של עבודת ה' בה עם ישראל הלך בעבר[39]: (יג) נִצָּב לָרִיב יְקֹוָק (בגלל החטאים של יושבי יהודה וירושלים) ה' יתייצב לריב איתם,[40] וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים וה' עתיד להעמיד לדין את כל השבטים שמרכיבים את העם שביהודה וירושלים[41]: (יד) יְקֹוָק בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו ה' יערוך ויכוח עם הזקנים והשרים ששלטו על עם ישראל, וכך יאמר להם:[42] וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם (ה' יאמר לזקנים ולשרים) אתם ביערתם את הכרם, את עם ישראל שנקראו כרמו של ה'. ה' יאמר לשרים ולזקנים שהם אלה שהשחיתו את עם ישראל, ולא האומות עשו זאת,[43] גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם ומה שגזלתם מהעניים, עדיין נמצא בבתיכם. אפילו על העניים לא ריחמתם וגזלתם מהם, והגזלה עדיין נמצאת אצלכם[44]: (טו) מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי מדוע אתם מדכאים את עמי, את העניים. העניים נקראו עמו של ה' משום שה' הוא היחיד שעוזר להם,[45] וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ ולא רק שאתם מדכאים את העניים, אלא אתם גם מכים אותם על פניהם,[46] נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק צְבָאוֹת כך אמר ה' אלוקי צבאות שיודע גם על מה שעשיתם בסתר (למשל שגזלתם את העניים ושהגזלה מונחת בבתיכם)[47]: (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק כך אמר ה' על בנות ציון:[48] יַעַן כִּי בגלל שבנות ציון עשו את הדברים הבאים (אמנם הכוונה לחלק נכבד מהבנות שהיו בעם ישראל, אלא שהנביא מדבר על בנות ציון משום שציון הייתה עיר הבירה)[49]: 1) גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן בנות ציון הלכו בקומה זקופה (כדרך בעלי הגאווה),[50] 2) וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן בנות ציון גם הלכו עם גרון נטוי, הן היו מסובבות את צווארן כדי להראות לכולם את היופי שלהן,[51] 3) וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם בנות ציון גם היו רומזות עם עיניהן על ידי שהיו קורצות לאנשים, וכך הן היו מזמינות את הגברים לנאוף איתן,[52] 4) הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה ובן היו הולכות בנות ציון הולכות באופן שהן היו כאילו צפות זו מעל זו. אישה גבוהה הייתה הולכת לצד נשים נמוכות כדי שהיא תבלוט יותר וכך הגברים ישימו לב אליה,[53] 5) וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה וכן היו בנות דורכות על הבחורים הצעירים, ועל ידי כך מכניסים בהם יצר הרע של ניאוף כארס של נחש שנכנס לתוך הגוף[54]: (יז) וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן כעונש על חטאן, ה' עתיד להביא צרעת על ראשן של בנות ציון,[55] וַיקֹוָק פָּתְהֵן יְעָרֶה וה' יסיר את בגדיהן מעליהן כך שהן ילכו לגלות ללא שהן לבושות בבגדים[56]: (יח) בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת לעתיד לבא, בימות המשיח, כאשר בני ישראל יהיו ענווים וקדושים (בניגוד למצב בזמן הנבואה, בימי שלטון אחז, שהם היו גאוותנים וטמאים) ה' עתיד להסיר מבנות ציון את הדברים הבאים שגרמו לגאווה ולחוסר צניעות:[57] 1) תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) את התכשיטים שהנשים היו שמות על נעליהן כדי להתקשט בהם,[58] 2) וְהַשְּׁבִיסִים (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את השבכות שהן היו שמות על הראש,[59] 3) וְהַשַּׂהֲרֹנִים (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את התכשיטים שלהם שהיו עשויות בצורת הירח[60]: (יט) 4) הַנְּטִיפוֹת (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את התכשיטים שעשויים בצורת שרשרת המורכבת מאבנים טובות,[61] 5) וְהַשֵּׁירוֹת (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את הצמידים שהן מניחות על הזרוע שלהן,[62] 6) וְהָרְעָלוֹת (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את הצעיפים איתם הן היו מכסות את פניהן[63]: (כ) 7) הַפְּאֵרִים (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את המגבעות שהן היו חובשות,[64] 8) וְהַצְּעָדוֹת (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את הצמידים שהן היו שמות על רגליהן,[65] 9) וְהַקִּשֻּׁרִים (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את חוטי המשי איתם היו קושרות את השער שעל ראשן,[66] 10) וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את התכשיטים שהן היו תולות כנגד ליבן,[67] 11) וְהַלְּחָשִׁים (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את העגילים[68]: (כא) 12) הַטַּבָּעוֹת (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את הטבעות שהיו שמות על האצבע,[69] 13) וְנִזְמֵי הָאָף (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את הנזמים שהן היו שמות באף[70]: (כב) 14) הַמַּחֲלָצוֹת(ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את הבגדים היפים שנקראו בשם "מחלצות",[71] 15) וְהַמַּעֲטָפוֹת (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את הבגד איתו הן היו מתעטפות,[72] 16) וְהַמִּטְפָּחוֹת (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את הצעיפים,[73] 17) וְהָחֲרִיטִים (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את הארנקים היפים איתם הן היו הולכות[74]: (כג) 18) וְהַגִּלְיֹנִים (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את המראות,[75] 19) וְהַסְּדִינִים (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את הסדינים שהיו עשויים מפשתן והן היו מתעטפות איתם,[76] 20) וְהַצְּנִיפוֹת (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את המצנפות שהיו חובשות על ראשן,[77] 21) וְהָרְדִידִים (ה' עתיד להסיר מבנות ציון) גם את התכשיטים הדקים שנקראו "רדידים"[78]: (כד) לאחר הסרת התכשיטים שגרמו לבנות ציון לחטוא, ה' גם עתיד להעניש אותן בגופן: וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה המקום שבו היו מתבשמות בנות ציון, יהפוך להיות מקום נמק ונמס. העור שם יימס,[79] וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה והמקום שבו היו בנות ציון חוגרות תכשיטים יקרים, יהיה מוקף בפצעים,[80]  וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה המקום שבו היו בנות ציון מתקשטות בתכשיטים שהיו עשויים על ידי שהיו מקישים עליו עם פטיש, יהפוך להיות לקרחת. הכוונה היא שבנות ציון היו מקשטות את שערן בתכשיטים (שנעשו על ידי הקשת המתכת) והנביא אומר שהשער שלהן עתיד לנשור,[81] וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק והמקום שבו היו מתקשטות בחגורות מפוארות, יהיה חגור בשק בגלל האבל והצער שיהיה להן,[82] כִּי תַחַת יֹפִי (בכל מקום שהיו בנות ציון מתקשטות, הן ייענשו, ובאותם מקומות יהיה להם צער) משום שראוי הדבר שהן ייענשו על שניסו להתייפות ובכך לקשט עצמן בפני הנואפים[83]: (כה) מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ אנשי יהודה וירושלים ייהרגו על ידי חרב האויב,[84] וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה והגיבורים שבאנשי יהודה וירושלים, שלא ימסרו את עצמם בידי האויב ללא קרב, ימותו במהלך המלחמה נגד האויב[85]: (כו) וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ בכל פתחי הבתים שביהודה וירושלים, תהיה אנינות ואבלות. האבלות ביהודה וירושלים תקיף את כל הממלכה. אנינות הוא השלב שבו המת עדיין לא נקבר, ואילו האבלות היא השלב לאחר קבורת המת,[86] וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב והארץ תהיה נקייה מכל הטוב, לא יהיה בארץ שום דבר טוב[87]:

 

 

 

[1] א"ע בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהנביא בא להסביר מדוע צריך להפסיק לסמוך על בני אדם, וכתב שפירושו השני הוא הנכון. הסברנו לפי הפירוש הראשון של הא"ע כדי שתהיה התאמה עם סיום פרק ב'. רד"ק: לאחר שבפרק הקודם דיבר הנביא על השפלת המתגאים בתקופת המשיח, התחיל הנביא לומר מה יעלה בגורל ממלכת יהודה בתקופת הנבואה.

[2] תרגום + מצודות. רש"י: הביא את דברי חז"ל שישעיהו הנביא קילל את בני ישראל בשמונה עשר קללות ולא נתקררה דעתו. בדרשת חז"ל זו יש פירוש אחר של האמור בפסוק. משען – בעלי מקרא. משענה – בעלי משנה. כל משען לחם – בעלי תלמוד. משען מים – בעלי הגדה. גבור – בעלי שמועות. איש מלחמה – היודע לשאת ולתת במלחמתה של תורה. שופט – דיין הדן דין אמת לאמיתו. נביא – כמשמעו. קוסם – מלך. זקן – אדם הראוי לשבת בישיבה. שר חמישים – היודע לשאת ולתת בחמישה חומשי תורה. נשוא פנים – שנושאים לדורו בעבורו. יועץ – היודע לעבר שנים וחודשים. חכם – תלמיד המחכים את רבותיו. חרשים – בשעה שפותח את פיו נעשים הכל כחרשים. נבון – המבין דבר מתוך דבר. לחש – הראוי למסור לו דברי תורה בלחש. מלבי"ם: כדי שהאומה תוכל להצליח יש צורך בשעה דברים וכולם יהיו חסרים. א. נדיבי לב שמחזיקים את העניים – משען לחם או משען מים (ההבדל ביניהם הוא שמשען מים הוא שהם מחזיקים את העניים בזול). ב. גיבורים. ג + ד. מנהיגים טובים – שופטים, זקנים, נביא וקוסם (כאשר כל אחד מהם מדורג מתחת לחברו – כמו משען גדול וקטן). ה. שרים ונשואי פנים ששולטים על העם (נשואי הפנים אינם שרים). ו. יועצים (בין יועצים גדולים או יועצים קטנים). ז. חכמים במלאכות עיוניות או חכמי לחש.

[3] רד"ק בפירושו לפרק א' פסוק ט'.

[4] מצודות. רד"ק: הסיבה שהנביא חזר פעמים רבות על המילה "משען" – להדגיש את העניין.

[5] תרגום + מצודות. תרגום: הנביא הוא מי שסופר ומזהיר את העם ואילו הקוסם הוא מי ששואלים אותו על העתידות. רש"י: הקוסם הוא המלך. א"ע: ההבדל בין הגיבור לאיש המלחמה הוא בחוזק שלהם – הגיבור חזק ואיש המלחמה הוא אדם רגיל. הזקן לפירושו הוא אדם עם חכמת חיים. הגר"א: ההבדל בין גיבור לאיש מלחמה הוא שהגיבור חזק פיזית בעוד איש המלחמה הוא אדם שמלומד בתכסיסי המלחמה. את הקוסם פירש שהכוונה היא לאדם שיודע לומר מה יהיה בעתיד אבל על ידי חכמתו ולא על ידי כשפים. מלבי"ם: הגיבור הוא מי שחזק בטבעו ואיש המלחמה הוא מי שהיה צריך לעמול להיות חזק. כמו"כ כתב שהשופט המוזכר בפסוק זה כוונתו לשופט כמו בתקופת השופטים, אדם שהנהיג את כלל ישראל. רד"ק: הגיבור ואיש המלחמה ימותו בשדה הקרב בעוד ששאר המוזכרים בפסוק ימותו בעיר.

[6] מצודות. הגר"א: שרי החמישים הם השרים הממונים על הכי מעט אנשים משום שאיננו מחשיבים את שרי העשרות. כמו"כ כותב הגר"א שהתארים המוזכרים בפסוק נאמרו על אחיתופל.

[7] מצודות. רד"ק: הכוונה למי שמכובד בגלל עושרו וגדולתו.

[8] רד"ק. רש"י: מדובר במי שיודע לעבר שנים.

[9] מצודות. רד"ק: הכוונה למי שמתעסק בחכמות וקנה אותם. א"ע: מדובר על בעלי אומנות.

[10] רש"י. רד"ק: הכוונה לאנשים חכמים שדבריהם נשמעים בנחת. בשם הרמב"ם פירש את הפסוק אחרת: יועץ – אדם שמבין בענייני העולם אך אין לו הבנה שכלית מעמיקה. חכם חרשים – אדם המבין בצורה שכלית את חכמות העולם. נבון לחש – אדם שמבין בחכמות הטבע ויכול לכתוב חכמה זו בקיצור. א"ע: מדובר על קוסמים. רש"י: מדובר על אנשים שכאשר הם פותחים בדברי תורה, כולם נעשים כחרשים. מהר"י קרא: כאשר ייתנו לאדם עצה, הוא לא יוכל לדעת אם העצה טובה או לא.

[11] רד"ק. רש"י: אלו בני אדם המנוערים מהמצוות.

[12] מצודות. רש"י כתב פירוש נוסף – שועלים. א"ע: מלשון עולל והכוונה לאנשים צעירים, כמו הנערים המוזכרים בצלע הפסוק הראשונה. מלבי"ם: תעלולים הם המידות הרעות והם ישלטו על הנערים שישמשו כשרים על עם ישראל.

[13] מצודות. רד"ק: הכוונה שכל אחד יהיה שוטר. מלבי"ם: הנביא אומר שלא רק שהשרים השולטים לא יהיו עם מידות טובות ואילו שאר העם כן יהיה, אלא גם העם יהיה ללא מידות טובות.

[14] רד"ק.

[15] מצודות. רד"ק כתב בשם חז"ל שהנערים הם המנוערים מהמצוות והנקלה הוא אדם שהעברות החמורות נחשבות אצלו כעברות קלות והוא ישלוט על מי שהעברות הקלות דומות בעיניו כעברות חמורות. מלבי"ם: זאת למרות שבדרך הטבע, הנקלה מכניע את עצמו בפני הנכבד.

[16] מצודות.

[17] מצודות. רש"י: בפירושו הראשון כתב שהכוונה שיאמר שהוא עשיר בתורה וההלכה ברורה לו כשמלה. בפירושו השני כתב שהכוונה שאותו אדם יוכל להלביש אותם בבגדים משום שבני האדם יהיו מאוד עניים ויבקשו עזרה זה מזה. מלבי"ם: יש בדברי הנביא אירוניה שמספיק שלאדם יהיה לבוש יפה כדי להפוך אותו להיות מנהיג. הגר"א: מדובר על מי שיש לו מידות טובות, משום שתלמיד חכם הוא המעמיד את בגדיו בדרך הנכונה וכך הוא מעמיד את מידותיו בדרך הישר.

[18] מצודות. רש"י: הכוונה היא שילמד אותם את דברי התורה.

[19] מצודות. רש"י: הכוונה למכשלה שהם אינם יודעים דברי תורה. תרגום: הכוונה שיאחז בבגד אחיו ויאמר לו לשלם את המס שאומות העולם היו מטילים עליהם. הגר"א: הכוונה לירושלים שנקראת מכשלה, שהאדם ישלוט על ירושלים. מלבי"ם: הכוונה להסרת החוצפה מעם ישראל, החוצפה של הנערים שמושלים על העם.

[20] מצודות. תרגום: אין מדובר על תשובה בשבועה, אלא על מענה לבקשה בלבד. הגר"א: הכוונה שהוא ישא את ידיו, יסלק את ידיו מהבקשה.

[21] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[22] מצודות. תרגום: פירוש המילה חבש הינו מושל. רש"י: הכוונה שעונה ואומר שלא יהיה מחובשי בית המדרש. הגר"א: הכוונה שלא יהיה מוכיח לכבוש את היצר. א"ע: הכוונה מלשון חבישת המכה, שלא ירפא את המכה ואת המכשול. מלבי"ם: הקרוב יסרב להיות שליט על עם ישראל משום שהוא יאמר שפעם היה זה כבוד להיות שליט בעם משום שלא היו אז עזי פנים, אך עתה כשיש עזי פנים, הוא לא יסכים לשלוט, אלא מקסימום יסכים להיות חובש, לחבוש את האנשים בבית האסורים, וגם את זאת לא יסכים לגמרי משום שהדבר יפריע לו לפרנס את משפחתו.

[23] רד"ק.

[24] תרגום.

[25] מצודות. רש"י: כולם נפלו ואין מי שיכול לעזור זה לזה. תרגום: הנפילה המוזכרת ביהודה משמעה הגלות שגלתה יהודה. מלבי"ם: ירושלים, עיר הממלכה נפלה, ועל ידי כך גם שאר הממלכה נפלה, משום שכאשר עיר הבירה נופלת, כל הממלכה מתפוררת.

[26] מצודות. מלבי"ם: בגלוי היו מראים אנשי יהודה וירושלים שהם עובדים את ה' אך בסתר הם היו חוטאים, ובדבר זה הם מרדו בה' משום שהם הראו שהם אינם מאמינים שה' רואה את כל מעשיהם.

[27] מצודות. א"ע: הם ממרים את ה' בפרהסיא (ולשיטתו פירוש "עיני" היינו בפרהסיא). רש"י הסתפק בפירוש "לעיני": האם הכוונה לפני כבודו, שהם היו חוטים לפני ה', או שהכוונה מלשון עניין והם היו חוטאים בעניין כבודו של ה'. מהר"י קרא: בגלל שהם חוטאים, הם אינם יכולים לגדול ולהיות חכמים, זקנים או שופטים, משום שהם לא למדו בילדותם. הגר"א: הכוונה שהם מורדים בהשגחתו של ה' משום שהם יודעים שה' רואה את מעשיהם והם בכל זאת מתכוונים להכעיסו. לפי פירושו, הנביא מנה כאן שלשה סוגים של חטאים: א. לשונם – דיבור. ב. מעלליהם – במעשה. ג. למרות – במחשבה.

[28] מצודות. רש"י הסתפק אם משמעות הפסוק היא שעזות פניהם של יושבי יהודה וירושלים היא שבאה בפני הקב"ה או שהכוונה היא שיושבי יהודה וירושלים ניכרים על ידי עזות פניהם. רד"ק בשם אביו כתב שפירוש המילה "הכרת" הינה "עזות". א"ע: כתב בתחילה פירוש ש"הכרת" הוא מלשון כרת, דהיינו שחטאם גרם להם להיכרת. בסוף דבריו כתב שהוא מעדיף לומר ש"הכרת" מלשון "הכר", מלשון "ניכר", ופירוש הפסוק הוא שמי שרואה את פניהם, מבין כבר לבד שיש בהם עזות והוא אינו צריך עדים בדבר. הגר"א: הכוונה היא שעל ידי פניהם, ניתן להכיר את מחשבותיהם. מלבי"ם: סימני הצביעות והחנופה על פניהם ניכרים והם מעידים על מה שנמצא בתוך ליבם פנימה.

[29] א"ע + מצודות. רש"י: חטאו בפרהסיא כסדום. הגר"א: לא נמנעו מלעשות מעשה של חטא מפני הבושה. מלבי"ם: גם אם כלפי חוץ יושבי יהודה וירושלים היו יכולים לעשות עצמם כאילו שהם עובדי ה' בעניינים שבין אדם למקום, בעניינים שבין אדם לחברו הם לא הסתירו דבר ולכן היה ברור שהם חוטאים בחטאים אלה.

[30] מצודות. רד"ק: מלבד העונש שיבא עליהם בעולם הזה, עוד עתיד לבא עליהם עונש לעולם הבא משום שנפשם תאבד. מהר"י קרא: הרעה היא שהם גרמו לכך שלא היה ביניהם אדם שהיה שופט או נביא. הגר"א: חלק מהם נולדו מנפשות גבוהות ולכן טענת הנביא על קלקול נשמות גבוהות אלה. מלבי"ם: גם אם יושבי יהודה וירושלים הצליחו להראות עצמם כאילו שהם צדיקים, הם רימו בכך רק את עצמם ולא אחרים.

[31] רד"ק.

[32] מצודות. א"ע: הכוונה לאמריה רגילה בפה ולא לשבח. רש"י: הכוונה היא שיאמרו לצדיקים שהם עשו טוב. מלבי"ם: הכוונה היא שיש לומר לצדיק שהצדק והטוב לא נדרשים בתור אמצעי לדבר אחר, לכבוד או לשכר, אלא יש לעשות את הטוב מצד עצמו. לכן הנביא גם ממשיל את עשיית הטוב לעץ שעושה פירות: עשיית הטוב היא שמצמיחה את הגבול, הגמול אינו נפרד מעשיית הטוב, אלא הצמחת הטוב מביאה לגמול באופן טבעי.

[33] מצודות. הגר"א: הצדיקים אוכלים את פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, אך זאת רק כאשר יש הרבה צדיקים בעולם הזה, ולכן הנביא השתמש בצלע זו של הפסוק בלשון רבים. מהר"י קרא: השכר של הצדיקים יהיה שעל ידי שהוא ילמד תורה, בסופו של דבר הוא יהיה שר ושופט.

[34] מצודות. רש"י: הכוונה היא שאוי לרשע שעושה רע לעצמו ורע לאחרים (ובך הסביר בדרך אחרת ממצודות את הופעת המילה "רע" לאחר המילה "רשע"). א"ע: כתב שיש אומרים ש"רע" הוא תואר שבו מתאר הנביא את בני ישראל, אולם בסוף דבריו כתב שהעיקר הוא לומר שהמילה "רע" הוא תואר שבו מתואר הרשע. רד"ק: הביא את מדרש חז"ל בשלמותו, שיש צדיק שטוב לשמים וטוב לבריות והקרן קיימת לו בעולם הזה ויש לה פירות לעולם הבא. הרשע הוא רע לשמים ורע לבריות (ולכן הכפילות של המילה "רע") אלא שלמעשיו אין פירות, אלא אם כן המעשה הרע שלו עשה פירות, כגון אדם שבא על הערווה והוליד ממנה בן. הגר"א: יש שני שלבים בקביעת העונש. השלב הראשון הוא שהקב"ה בודק מה העונש שמגיע לרשע לפי העבירות עליהן עבר. לאחר מכן הקב"ה גם בודק אם הרשע מיטיב לבריות, ואם הוא טוב לבריות, הקב"ה מנכה לו מעונשו. זהו פירוש "צדיק ה' בכל דרכיו" – ה' קודם בודק מה העונש המגיע לאדם על פי הדין, "וחסיד בכל מעשיו", ולאחר מכן מקל את העונש במקרה והרשע מיטיב לבריות. הנביא אומר בדבריו שרשע שהוא רע לבריות, לא ינקה כלל מהעונש, אלא יקבל בדיוק את מה שמגיע לו.

[35] מצודות. רד"ק: בדרך כלל, הרשע מקבל את עונשו גם בעולם הזה, כפי שקרה לעם ישראל שקיבלו את עונשם. מלבי"ם: כשם שאצצל הצדיק הגמול שלו יבוא באופן טבעי למעשיו הטובים, כך אצל הרשע, העונשים שיגיעו לו יבואו באופן טבעי על רשעותו.

[36] מצודות.

[37] רד"ק בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שהנשים היו נואפות וכך היו משכנעות את השרים להקשיב להן. תרגום: מלשון נושים ולא מלשון נשים. מלבי"ם: הסביר גם הוא כתרגום וכתב שהכוונה היא שעם ישראל צוחק על הנושים בו משום שאין לו איך להחזיר את החובות לנושים. מהר"י קרא: העמים שקשים אפילו כנשים שולטים על עם ישראל.

[38] מצודות. רד"ק: מי שאומר לך "אשריך" כשאת חוטא – מתעה אותך. בפירוש נוסף כתב שאלה שאמורים ליישר את עם ישראל ולהוליך אותם בדרך טובה, הם אלה שהטעו את העם. מלבי"ם: המוליכים את עם ישראל בדרך המאושר, מתעים אותם מהדרך האמיתית שבה עליהם ללכת. השליטים פחדו שעם ישראל יחזור בתשובה ויחזור ללכת בדרך התורה, ולכן הם התעו אותם בעניינים שהם עיקרי האמונה. בכך דיבר הנביא בפסוק זה גם על עניין הגשמיות (הנוגשים) וגם על עניין הרוחניות (מאשריך).

[39] מצודות. א"ע: הכוונה שכל אחד מהמנהיגים של עם ישראל הוא עולל, נער. גם לשיטתו הכוונה שהשרים הם אלה שמטעים את עם ישראל. תרגום: השליטים בזזו את העם החוטא כמו שמעוללים כרם. מהר"י קרא: השליטים מכסים את הדרך הטובה מעם ישראל. הגר"א: האורח היא דרך שאינה כבושה במיטבה כמו הדרך, והנביא אומר שאפילו באורח, בדרך שהיא כבושה רק לפעמים, מונעים המנהיגים מעם ישראל ללכת בה.

[40] מצודות. תרגום: ה' עתיד לדון את עם ישראל. רד"ק: חולק על פירושו של התרגום וכותב שהכוונה היא שה' ניצב בכל זמן וזמן כדי להעניש את החוטאים. הגר"א: פסוק זה מהווה הקדמה לפסוקים הבאים, שם כתוב שעם ישראל עתיד לעמוד במשפט, ובפסוק זה כתוב שה' הוא השופט אותם. מלבי"ם: הנביא אומר שה' עתיד להיות גם שופט וגם בעל דין שיתבע את עם ישראל.

[41] מצודות. רש"י: כוונת הפסוק הפוכה. ה' לא ידקדק בדין של עם ישראל ויעכב את קיום גזר הדין.

[42] מצודות. א"ע: כוונת הנביא לומר שהזקנים והשרים אינם יכולים לשפוט את עם ישראל מכיוון שהם אלה שהנהיגו אותם. לשיטתו, "ביערתם" אינו מלשון השחתה, אלא מלשון רעייה. הגר"א: ה' הוא הדיין והוא גם יבצע את פסק הדין.

[43] מצודות. רש"י הוסיף פירוש בשם חז"ל: האומות הם שהשחיתו את עם ישראל, אלא שטענתו של ה' היא שהשרים והזקנים היו צריכים למחות בדבר. רד"ק בשם חז"ל: השרים הם אלה שחטאו והזקנים היו צריכים למחות בהם.

[44] מצודות. רש"י בשם חז"ל: הכוונה היא שהדור היה עני במעשים טובים. מלבי"ם: הטענה על השרים והזקנים שונה, לכל אחד ה' בא בטענה כנגד תפקידו. תפקיד הזקנים להדריך את עם ישראל בעניינים שבין אדם למקום ולכן הטענה אליהם היא שהם השחיתו את הכרם, את הקשר שבין ה' לישראל. השרים מדריכים את עם ישראל במצוות שבין אדם לחברו ולכן הטענה נגדם היא שיש גזל בעם ישראל, ושהגזל הזה נמצא בבתים שלהם, בבתים של אלה שאמורים להדריך את העם שלא לגנוב.

[45] רד"ק. תרגום: הכוונה שהיו הופכים את עם ישראל למסכנים. מלבי"ם: ה' שאל את המנהיגים מדוע הם היו צריכים לעשוק את עם ישראל ולגנוב מהם, והתשובה היא משום שהם היו צריכים לספק תכשיטים יקרים לנשותיהם.

[46] רד"ק. תרגום: הכוונה שהיו מטים את הדין לעניים. א"ע: הכוונה שהיו מבזים את העניים.

[47] רד"ק ובעניין שמו של ה' צבאות – עיין ביאורנו לפרק א' פסוק ט'.

[48] רש"י כתב שדברי הנבואה מכוונים כלפי הנשים שמושלות על עם ישראל, וזאת לפי הפירוש בפסוק יב' שהנשים משלו בעם ישראל. פירשנו את פסוק יב' לפי הרד"ק שהכוונה שהמושלים על ישראל היו חלשים כמו נשים, ולכן לא הבאנו את פירושו של רש"י בפנים.

[49] רד"ק בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהסיבה שהנביא דיבר דווקא על בנות ציון היא משום שבימי אחז, רוב ארץ ישראל הייתה חרבה, חוץ מציון. הגר"א: בפסוק מוזכרים חמשת המקומות שבהם רואים שאדם מתגאה: א. העיניים. ב. הצוואר. ג. הגוף. ד. הרגלים. ה. הלב.

[50] מצודות.

[51] מצודות. רד"ק הוסיף פירוש שהכוונה היא שהן היו הולכות בדרך זו מתוך גאווה.

[52] מצודות. רש"י הוסיף פירוש בשם חז"ל שהכוונה היא שהן היו מתאפרות באזור העין. א"ע: היו מסתקלות הרבה מתוך סקרנות. הגר"א: הכוונה מלשון סקירה של עיניים.

[53] רש"י. תרגום: הכוונה שהיו לובשות פאה נכרית. רד"ק בשם חז"ל: היו הולכות עקב בצד גודל. הגר"א: רגליהן היו נוגעות זו בזו ולא נוגעות זו בזו – הליכה של בעלי גאווה. מהר"י קרא: הן היו הולכות ומדברות עם בחורי ישראל תוך כדי הליכה. א"ע: מלשון טף, שהיו הולכות הליכה כמו של ילדים ובכך מושכות תשומת לב.

[54] מצודות. רד"ק: הן היו משמיעות קול בשעה שהיו עוברות ליד בחורי ישראל. הגר"א: מדובר על תכשיט שהן היו לובשות על רגליהן. מהר"י קרא: היו הולכות עם נעליים שיש עליהן ציורים. א"ע: הכוונה לתוספת שהיו מוסיפות על נעליהן (שייתכן שגורמת להשמעת קול).

[55] מצודות. רש"י הוסיף בשם חז"ל עוד שני הסברים. א. שהן ייהפכו לשפחות (זאת בנוסף לצרעת והדבר נלמד מכך שכתוב "שפח" בש' במקום ס'. ב. שיהיו בהן משפחות משפחות של כינים. רד"ק: יש כאן מידה כנגד מידה. הן היו מתגאות על ידי שהיו מחליקות את שערן ומתהדרות ביופין, ובאותו מקום שהן היו מתגאות, הן עתידות ללקות בצרעת.

[56] מצודות בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא שמקור דמם יזוב דם, משום שהן היו אומרות שה' יכול להביא עליהן את הגלות, שהרי בכל מקרה יהיה איש מלוכה מבין הגויים שיישא אותן לאישה, ותשובת ה' הייתה שהוא יגרום למעיינותיהן להתרוקן והן יזובו דם ואז יימאסו על הגויים. א"ע: הוסיף פירוש שהכוונה לראש, והמילה "פתהן" מלשון "פאתהן", אולם בסוף דבריו כתב כפירוש השני שכתב מצודות שהכוונה למקום של מטה. הגר"א: "קדקד" נאמר על המחשבה של הגאווה, ו"פתהן" על המעשה עצמו.

[57] רד"ק בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא לתקופה שלאחר אחז, לתקופת חזקיה, וכן פירש בסוף פירושו לפסוק כג'. רש"י: ה' אומר שהוא יסיר את כל מה שהם מתפארים בו, כדי שלא יהיו תולים את תפארתם בתכשיטים. לפירושו, המילה "תפארת" אינה מוצמדת דווקא למילה "עכסים" אלא היא כוללת את כל התכשיטים שהוזכרו בפסוקים אלה.

[58] רד"ק וכתב בשם התרגום יונתן שייתכן שהתוספת לנעליים הייתה משמיעה קול. הגר"א: מדובר על חיפוי מעור נחש שהיו שמים על הסנדלים שלהן.

[59] מצודות. רד"ק: מדובר על כלי שהיה עשוי כתשבץ. א"ע: מדובר על תכשיט שהיה על השוקיים. הגר"א: היו עושות באמצע השבכה קישוט. מהר"י קרא: מדובר על אבנים טובות בצבע ירוק ואדום שהיו תולות עליהן עם תכשיט.

[60] מצודות. הגר"א: מדובר על ענקים שהן היו מתקשטות בהן.

[61] מצודות. רד"ק הוסיף פירוש נוסף: מדובר על כלי שהיו מניחות בו בשמים ותולים אותו על הצוואר. א"ע: הכוונה לתכשיט שהיו שמות בשיער.

[62] מצודות. א"ע: הכוונה לעגילים.

[63] רש"י בפירושו הראשון, וכתב שהיו משתמשות ברעלה כדי להבליט את לסתותיהן וכך לגרום לבחורי ישראל לחשוק בהן. בפירושו השני פירש שהכוונה לסרבלים שאיתם הן היו מתעטפות.

[64] מצודות. א"ע: מדובר על תכשיט שהיו שמות על הידיים.

[65] מצודות. א"ע: מדובר על תכשיט שהיו שמות בזרועותיהן.

[66] מצודות. א"ע: מדובר על שרשראות שהיו שמות על הגרון.

[67] מצודות. א"ע: מדובר על תכשיטים שהיו שמות על החזה שלהן.

[68] מצודות וכתב שהסיבה שנקראו בלשון הנביא "לחשים" משום שהיו שמים אותם על מקום שאליו היו לוחשים – על האוזן. א"ע: מדובר על כתבי לחשים שהיו כתובים על כסף וזהב.

[69] תרגום.

[70] תרגום.

[71] מצודות.

[72] מצודות. רש"י: הכוונה למצעים שעל המיטה. א"ע: הוסיף פירוש וכתב שהכוונה היא לחלוקים.

[73] מצודות. א"ע: הכוונה למכנסיים. רש"י: הכוונה למפות שולחן.

[74] מצודות. רש"י: הכוונה לדפוס של בית הרחם. א"ע: הסתפק אם הכוונה לבגד או שדפוס קבוע שהיו עושות.

[75] מצודות. א"ע: הכוונה למגילות (אמנם כתב בסוף דבריו שכל המוזכר הינו סוג של לבוש ולכן צריך לומר שהכוונה ללבוש שהיה עשוי בצורה של מגילה). מהר"י קרא: הכוונה לשפה שהיו תופרות על השוליים של בגדי העור של הנשים.

[76] מצודות. הגר"א: הקשה על פירוש המצודות (ועל הפרשנים האחרים שפירשו כמוהו) וכתב שבפסוקים מוזכרים רק תכשיטים, ואם כן, כיצד ייתכן לומר שמדובר על מראות? לכן פירש שהכוונה לתכשיט שקוראים לו גלגליים. מהר"י קרא: הכוונה לסדינים שהיו פורסות על מיטותיהן.

[77] מצודות. הגר"א: מדובר על לבוש לראש שהיו כורכים על ראשם הרבה פעמים, וזה ההבדל בין מצנפת למגבעת (מגבעת אין כורכים אלא היא מעין כובע) וזה ההבדל בין מצנפת של כהן גדול למגבעת של כהן הדיוט.

[78] מצודות. רד"ק: הכוונה ללבוש דק שהיו לובשות. כמו"כ רד"ק חזר כאן על פירושו הראשון שכתב בפסוק יח' שהנביא התנבא נבואה זו על ימי אחז, אולם שם כתב פירוש נוסף שנבואה זו נאמרה לימות המשיח וכך גם ביארנו בפנים.

[79] מצודות. רד"ק: הבושם מחזיק את הבשר יחד, וכאן אומר הנביא שהבושם עתיד לעשות פעולה הפוכה ולגרום לבשר להתמוסס.

[80] רש"י. מצודות: מקום זה יישבר.

[81] מצודות. רש"י  דחה את הפירוש המובא במצודות משום שכאשר המילה "מעשה" צמודה למילה שאחריה, היא צריכה להיות מנוקדת בקמץ, ואילו כאן היא מנוקדת בפתח. לכן כתב שהפירוש הוא שבמקום שהיו עושות את המעשה של "הלוך וטפוף", בגובה הראש, תהיה שם מקשה קרחה, תהיה שם מכה שתקריח את הראש. רד"ק כותב גם הוא שהמילה "מעשה" אינה יכולה להיות צמודה למילה שאחריה, משום שיש שם ניקוד של סגול, ולכן צריך לומר שהמילה "מקשה" היא מילת תיאור של המילה "מעשה" ועניינו שהן היו מתקנות את השער ומשוות אותו כדי שהוא ייראה יפה, ולעתיד לבא הן יהיו קרחות שם. א"ע: הכוונה למעשה של השוואת השער, תספורת, ובמקום התספורת תהיה קרחת. הגר"א: מעשה מקשה הוא תכשיט שהיו מקשטות בו את הראש.

[82] מצודות. א"ע והגר"א: פתיגיל הוא לבוש שהיו לובשות על המותניים. מהר"י קרא: כתב שאינו יודע מהו הפתיגיל.

[83] מצודות. א"ע דחה את האפשרות (המובאת ברד"ק) ש"כי" היינו כויה ולפי זה הנביא אינו מסכם את כל הפורענויות שעתידות לבא על הנשים, אלא יש כאן פורענות נוספת שהולכת להיות כוויה במקום שיש שם יופי. הדחייה היא משום שבמילה כוויה, האות ו' היא חלק מהשורש. 

[84] מצודות. רד"ק: פסוק זה מהווה המשך לפסוקים הקודמים העוסקים בבנות ציון. הנביא אומר שבנות ציון עתידות למות בחרב ואילו בני ציון הולכים למות במלחמה. א"ע: הכוונה באמת לנבואה על הנשים שהן יהיו אלמנות מבעליהן. הגר"א: המתים שבעיר ייהרגו על ידי חרב ואילו המתים מחוץ לעיר ימותו בקרב.

[85] מצודות. מהר"י קרא: הכוונה שהאנשים הגדולים והחשובים ימותו במלחמה. מלבי"ם: גם הגבורה תיפול במלחמה, הנפילה במלחמה לא תהיה על ידי גבורה ולכן הדבר ייחשב שגם הגבורה נפלה במלחמה.

[86] מצודות. הגר"א: האנינות היא על המתים שמוטלים בעיר ושצריך לקבור אותם. האבלות על המתים שמתו במלחמה. מלבי"ם: כאשר הגיבור מת במלחמה, לא היו בוכים משום שהוא נפל למען הצלת עמו. כאשר היו מתאבלים קרוביו, היו מענישים אותם. אולם, לאחר שכל אנשי המלחמה יפלו במלחמה, כן יתאבלו עליהם.

[87] מצודות. רד"ק: הארץ תהיה נקייה מיושביה ותהיה חרבה. או שהכוונה שאנשי הארץ יישבו ויתאבלו על המתים שמתו במלחמה. מלבי"ם: הארץ תהיה נקיה מעונש, בגלל שכל הגיבורים מתו, אף אחד כבר לא יקפיד אם האלמנות והקרובים יבכו על מות יקירהם.