ישעיהו פרק ה

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר ישעיהו פרק ה'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ב' ניסן תשע"ח

ישעיהו פרק ה

(א) אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי (הנביא אומר) אני עכשיו אשיר שיר במקום ידידי, במקום הקב"ה, ובשליחותו של הקב"ה,[1] שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ השירה שדודי, ידידי, ה', אמר לשיר, הוא שיר על הכרם שיש לו. בגלל שיש לו כרם טוב, הוא שר משמחה.[2] כוונת הנביא להביא משל על אהבת ה' לישראל, ולמשל זה הוא קורא "שירה",[3] כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן לידידי היה כרם בפינה שמטרתה הייתה הוצאת פירות המפיקים שמן[4]: (ב) וַיְעַזְּקֵהוּ הידיד, ה' יתברך, הקיף את הכרם עם גדרות,[5] וַיְסַקְּלֵהוּ הידיד, ה', גם פינה את הכרם מהאבנים שהיו בו,[6] וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק הידיד, ה', גם נטע בכרם זמורות טובות של גפן,[7] וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ הידיד, ה', גם בנה גת בתוך הכרם כדי לדרוך שם על הענבים,[8] וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ הידיד, ה', גם חפר יקב בתוך הכרם כדי לקבל את היין שנזל מהגת. הגת הוא המקום שבו דורכים על האבנים והיקב הוא הבור המקבל את היין שנוזל מהגת,[9] וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים את כל הפעולות בכרם עשה ה' במטרה להוציא ענבים טובים, כדי שעם ישראל ייצא עם שמקיים את מצוות ה' אלוקיו,[10] וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים ובמקום זאת גדלו בכרם פירות באושים, פירות גרועים הדומים לענבים. הכוונה היא שעם ישראל חטא במקום לעבוד את ה'[11]: (ג) וְעַתָּה כיוון שעם ישראל חטא במקום לעבוד את ה',[12] יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי (כיוון שעם ישראל חטא במקום לעבוד את ה') כל תושבי ירושלים ואנשי יהודה – תבררו עכשיו את מה שקרה ביני (ה') לבין כרמי (עם ישראל) ותבדקו מי צודק בדין.[13] ה' אמר שעם ישראל עצמו יהיה השופט בינו לה', כאשר הפנייה הייתה רק לתושבי ירושלים וממלכת יהודה משום שנבואה זו נאמרה לאחר שממלכת ישראל כבר גלתה[14]: (ד) מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מה עוד הייתי יכול לעשות כדי להיטיב לכרם שלי שלא עשיתי עד עתה? ה' שאל מה הוא עוד היה יכול לעשות על מנת להיטיב לעם ישראל,[15] מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים מדוע למרות שקיוויתי להצמיח מהכרם ענבים טובים, הכרם הצמיחה פירות באושים[16]: (ה) וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי עכשיו, אני (ה') אודיע את מה שאני רוצה לעשות לכרם שלי, את מה שאני רוצה לעשות לישראל,[17] הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר אני (ה') אסיר את הגדר ואז יוכלו לרעות בכרם,[18] פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס אני (ה') אעשה פרצה בגדר, ואז יוכלו להיכנס לתוך הכרם ולרמוס אותו.[19] כוונת הנביא לומר שה' יסיר את השגחתו מעל עם ישראל ועל ידי כך אומות העולם ישלטו עליו[20]: (ו) וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה אני (ה') אשים את כרמי שממה, על ידי שאסיר את השגחתי – אומות העולם ישלטו על עם ישראל,[21] לֹא יִזָּמֵר לא יעשו בכרם עבודה שנקראת זמירה. הזומר מקצץ חלק מהענפים הגדלים על עצי הגפן, ועל ידי פעולה זו, עץ הגפן מוציא ענפים רבים יותר ממה שהיה לו בתחילה,[22] וְלֹא יֵעָדֵר וגם לא יעדרו מתחת לעצים, פעולה הנדרשת כדי לתקן את עצי הגפן,[23] וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת (בגלל שלא יזמרו ולא יעדרו) יעלו בגפן קוצים שנקראים "שמיר" ו"שית",[24] וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר אני (ה') אצווה גם על העננים שלא יורידו גשם מעל גבי הכרם, וכך הכרם יתייבש[25]: (ז) עד עתה אמר הנביא את דברי המשל, ועתה הוא עובר להסביר את הנמשל:[26] כִּי כֶרֶם יְקֹוָק צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל עם ישראל הוא כרמו של ה' צבאות,[27] וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו ואנשי יהודה הם הנטיעות שה' היה משתעשע בהם (לפני שחטאו),[28] וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח ה' קיווה שלאחר כל הטובות שעשה לעם ישראל, עם ישראל יעשה צדקה, ובמקום זאת עם ישראל נאסף לחטוא,[29] לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה ה' קיווה שעם ישראל יעשה צדקה (לאחר כל הטוב שהשפיע על עם ישראל) ובמקום זאת יש צעקה של אנשים שנעשקים על ידי אנשים אחרים מישראל[30]: (ח) הוֹי מילה המבטאת צער, כמו "אוי" בימינו,[31] מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת האנשים החזקים מבית זה היו מגיעים לביתו של העני מצד אחד והאנשים החזקים מהצד השני היו מגיעים לביתו של העני מצדו האחר. הכוונה היא שכאשר היה לעני בית בין שני אנשים חזקים, כל אחד משכיניו החזקים היה לוקח בכח חלק מביתו של העני, ומצרף את החלק הגזול לביתו,[32] שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ ואת השדות שלהם הם היו מקרבים עד שהם היו לוקחים את השדה של העני. החזק מצד זה היה מקרב את שדהו עד שהיה נוגש בשדהו של העני וכך היה עושה גם החזק שהיה בצד השני של השדה, וכך הם היו לוקחים מהעניים את שדותיהם,[33] עַד אֶפֶס מָקוֹם וכך לא נשאר מקום לעניים, לא היו להם בתים ושדות משום שהם נלקחו על ידי שכיניהם החזקים,[34] וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ האם אתם (העשירים החזקים) חושבים שאתם לבדכם תחיו בארץ ישראל? האם אתם חושבים שאין מקום גם לעניים שיגורו בארץ ישראל?[35]: (ט) בְּאָזְנָי יְקֹוָק צְבָאוֹת ה' צבאות אמר לי את הדברים הבאים באוזניי:[36] אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ אני נשבע שבתים רבים יהיו שוממים (הביטוי "אם לא" משמש לשון שבועה, כאילו המדבר אומר "אם לא אעשה כך – יקרה כך וכך",[37] גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב יהיו בתים גדולים וטובים שלא יהיו מיושבים. הנביא אומר שהעונש של גוזלי הבתים יהיה שבתיהם יהיו שוממים, ואם כן אין שום טעם במה שהם גזלו את הבתים של העניים[38]: (י) כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת (הסיבה שהבתים יהיו שוממים היא) מפני שעשרה זוגות של בקר שיעבדו יום אחד בכרם, יוציאו רק בת אחת של יבול. הבת היא מידה שוות ערך לשלש סאים,[39] וְזֶרַע חֹמֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה ומקום שיזרעו בו תבואה בכמות של חומר, בכמות של כור (שווה ערך לשלושים סאים), יוציא תבואה של איפה אחת, כלומר: השדה תוציא עשירית מכמות התבואה שהיא אמורה להוציא. הנביא אומר שעתיד להיות רעב בארץ ומשום כך יעזבו העשירים החזקים את בתיהם – הן הבתים שגרו בהם לפני כן והן הבתים שהם גזלו[40]: (יא) הוֹי מילה המבטאת צער, כמו "אוי" בימינו,[41] מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ אתם משכימים בבוקר כדי לרדוף אחרי יין שגורם לכם להשתכר,[42] מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם ומאוחר בערב, אתם יושבים לשתות כמות גדולה של יין, עד שהשתייה המרובה גורמת לכם להתחמם[43]: (יב) וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל בזמן שהיו שותים יין, היו מנגנים לפניהם בכלי הנגינה הבאים: כינור, נבל, תופים וחליל,[44] וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם והם החזיקו בידיהם את היין שהיו שותים,[45] וְאֵת פֹּעַל יְקֹוָק לֹא יַבִּיטוּ (הם היו כל כך עסוקים בשתיית היין) עד שהם לא היו מתבוננים ושמים לב לכך שה' עתיד לשפוט אותם על מעשיהם,[46] וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ (בשעת השתייה) הם גם לא ראו את מעשה ה', הם לא ראו שה' הולך לשפוט אותם (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת)[47]: (יג) לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת זוהי הסיבה שהעם שלי עתיד לגלות. בני ישראל גלו ממקומם בגלל שהם לא רצו לדעת את דרכי ה',[48] וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב האנשים המכובדים בעם ישראל עתידים למות ברעב,[49] וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא והמון העם, האנשים הפחות מכובדים, ימותו מיובש וצימאון.[50] אמנם אין הכוונה שדווקא המכובדים ימותו ברעב והמון העם בצמא, אלא כולם ימותו מרעב ומצמא, וכאן הדברים נאמרים רק על הדרך המליצית של הנביא[51]: (יד) לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ זוהי הסיבה שהארץ פתחה את נפשה (כדי לבלוע את המתים הרבים שעתידים להיות),[52] וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק והיא (הארץ) פתחה את פיה בלי סוף (כדי לקבל את המתים),[53] וְיָרַד הדברים הבאים ירדו לשאול יחד עם יושבי ירושלים:[54] 1) הֲדָרָהּ הכבוד של ירושלים,[55] 2) וַהֲמוֹנָהּ המון העם של ירושלים,[56] וּשְׁאוֹנָהּ המון העם של ירושלים (יש כאן כפילות על המילה הקודמת בפסוק),[57] 3) וְעָלֵז בָּהּ וגם כל העליזים בירושלים[58]: (טו) וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ אנשי ירושלים יתכופפו והאנשים שבירושלים יושפלו (יש כאן כפילות בצלעות הפסוק), האנשים החזקים יושפלו,[59] וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה והעיניים של אנשים שהיו מסתכלים למעלה בדרך של גאווה, יושפלו גם הם[60]: (טז) וַיִּגְבַּהּ יְקֹוָק צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט כאשר ה' יעשה משפט ברשעים, שמו (של ה') יגבה ויתרומם,[61] וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה ושמו של ה' יתקדש כאשר הוא (ה') יעשה צדקה לצדיקים, כאשר ה' ישלם לצדיקים את שכרם[62]: (יז) וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם הצדיקים שנמשלו לכבשים, ייצאו למרעה כמנהגם, והפורענות לא תבוא עליהם,[63] וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ ובבתים החרבים של הרשעים השמנים בעלי המוח, יגורו הצדיקים[64]: (יח) הוֹי מילה המבטאת צער, כמו "אוי" בימינו,[65] מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא (אוי) למי שמושך אליו את העוון על ידי חבלים שאין בהם ממש. הנביא אומר שהחוטאים משכו את העוון אליהם משום שחשבו שייהנו בשעה שהם יעברו על העבירה, אך הנאתם (המשולה בפסוק לחבלים) אינה אמיתית,[66] וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה והחוטאים משוכים אליהם את החטאים כמו שמושכים את העגלה בחבל עבה. הנביא אומר שהחוטאים היו מושכים אליהם בכח את החטאים[67]: (יט) הָאֹמְרִים החוטאים לועגים על דביר הנביא ואומרים:[68] יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה (החוטאים לועגים על דביר הנביא ואומרים:) שה' ימהר להביא את הפורענות כדי שנראה שהנבואה באמת מתקיימת,[69] וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה ושעצתו של קדוש ישראל, ה', יתקרב ויבוא מהר. החוטאים לא האמינו לדברי הנביא שה' יביא עליהם פורענות, ולכן הם לעגו ואמרו שה' יביא עליהם את הפורענות במהירות[70]: (כ) הוֹי מילה המבטאת צער, כמו "אוי" בימינו,[71] הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע החוטאים אומרים על הרע, על העבודה זרה, שהיא טובה, ולעומת זאת הם אומרים על הטוב, על עבודת ה', שהוא דבר רע,[72] שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ הם הופכים את החושך (העבודה הזרה) לאור, ואילו את האור (עבודת ה') הם הופכים לחושך (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת),[73] שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר הם הופכים את המר (העבודה הזרה) למתוק, ואילו את המתוק (עבודת ה') הם הופכים למר (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת)[74]: (כא) הוֹי מילה המבטאת צער, כמו "אוי" בימינו,[75] חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם החוטאים חושבים את עצמם לחכמים,[76] וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים ולפי האופן שהו הם מתסכלים עם פניהם, הם חושבים את עצמם לאנשים נבונים (יש כאן מעין כפילות על צלע הפסוק הקודמת)[77]: (כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן אנשי יהודה וירושלים היו גיבורים כדי לשתות יין,[78] וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר אנשי יהודה וירושלים היו אנשי חיל כדי למזוג יין (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת)[79]: (כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד אנשי יהודה וירושלים היו מצדיקים את הרשעים בדין משום שהיו נותנים להם שוחד,[80] וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ ובשעה שהיו עומדים לדין, הם היו מסירים את צדקת הצדיקים, הם היו אומרים על הצדיקים שהם אינם צדיקים בדין, הם היו מטים את משפט הצדיקים[81]: (כד) לָכֵן בגלל שאנשי יהודה וירושלים הטו את המשפט,[82] כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ כמו שלהבה של אש שורפת את קש,[83] וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה וכמו שלהבת האש מחלישה את התבן הדק, הלהבה שורפת את התבן הדק עד שהוא נהיה עפר.[84] הסיבה שהנביא מדמה את הפורענות דווקא לשריפת קש היא משום שהקש נשרף מהר, וכך גם הפורענות תבוא עליהם במהרה,[85] שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה (כמו שהלהבה שורפת את הקש ושלהבת האש מחלישה את התבן הדק) כך השורשים של אנשי יהודה ויהודה יהיו נמסים ונמקים,[86] וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה והפרחים שלהם יתנדפו כאבק המתנדף. הנביא המשיל את הכבוד של אנשי יהודה וירושלים לאבק ואמר שכבוד זה יתנדף באוויר,[87] כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְקֹוָק צְבָאוֹת עונש זה עתיד לבוא על אנשי יהודה וירושלים משום שהם מאסו בתורתו של ה' צבאות,[88] וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ (עונש זה עתיד לבוא על אנשי יהודה וירושלים) משום שהם ביזו את דבריו של קדוש ישראל, את דבריו של ה'[89]: (כה) עַל כֵּן בגלל מעשיהם של אנשי יהודה וירושלים, בגלל חטאיהם,[90] חָרָה אַף יְקֹוָק בְּעַמּוֹ (בגלל חטאיהם של אנשי יהודה וירושלים) ה' התמלא בכעס על עמו, על עם ישראל,[91] וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וה' הרים את ידו על עם ישראל והכה אותו,[92] וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים ההרים נחרדו מהמכה החזקה שה' הביא על עם ישראל. ההרים הם משל למלכי יהודה ולשריו,[93] וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת והנבלות של אנשי יהודה וירושלים היו כמו הרוק שמושלך בשווקים. כשם שהרוק המושלך בשווקים מאוס בעיני העומדים שם, כך אנשי יהודה וירושלים יהיו מאוסים בעיני אויביהם שיהרגו אותם,[94] בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ ולמרות הפורענות שה' הביא על אנשי יהודה וירושלים, לא חזר כעסו, ה' עדיין כועס העם ביהודה וירושלים,[95] וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה וידו של ה' עדיין מורמת כדי להכות בהם ולהמשיך להביא עליהם פורענויות[96]: (כו) וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק ה' ירים קורה גדולה שתסמל לעמים הרחוקים לבוא ולתקוף את ישראל. בימי הנביא, היו קוראים לאנשים לאסיפה, על ידי שהיו מרימים קורה שבראשה היה בגד. הנביא אומר שה' יעורר את העמים הרחוקים לתקוף את ישראל ומדמה זאת בדימוי כאילו שה' הרים קורה גדולה לאסוף אותם.[97] כוונת הנביא למלך אשור שיכבוש את כל ארץ ישראל חוץ מירושלים,[98] וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וה' ישרוק לעמים הרחוקים לבוא מקצה הארץ לתקוף את ישראל. גם כאן הנביא מדמה את ההתעוררות שה' יעורר את העמים לתקוף את ישראל, בדימוי כאילו ששרק להם שיבואו,[99] וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא והאויב יבוא במהירות לתקוף את ישראל[100]: (כז) אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ בעם שה' יעורר לתקוף את ישראל, לא יהיה אדם עייף או כושל. כל החיילים שיתקפו את ישראל יהיו חזקים,[101] לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן אף אחד מחיילי האויב לא ינום ביום ולא יישן בלילה, אלא רק יתקדם כל הזמן לתקוף את ישראל,[102] וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו החגורה שנמצאת על המותניים של כל אחד מהחיילים שיתקפו את ישראל לא ייפתח, לא יהיה דבר אחד שיעכב את החיילים מלתקוף את ישראל,[103] וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו ואצל כל אחד מהחיילים שיתקפו את ישראל לא יהיה שרוך של נעל קשור שיתנתק ממקומו. גם בצלע זו כוונת הנביא לומר שלא יהיה דבר שיעכב את החיילים שתוקפים את עם ישראל[104]: (כח) אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים החיצים של חיילי האויב שיתקפו את ישראל יהיו מחודדים ומוכנים לשימוש,[105] וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת הקשתות של חיילי האויב שיתקפו את ישראל יהיו מתוחות ומוכנות לשימוש,[106] פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ הפרסות של סוסי האויב שיתקוף את ישראל יהיו עשויים כאבן, הם לא יקבלו מכות בשעה שהם ירוצו,[107] וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה וגלגלי המרכבות של האויב יתגלגלו במהירות גבוהה, כמו המהירות של סופה[108]: (כט) שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא השאגות של חיילי האויב יהיו חזקות כמו שאגה של אריה, ואתם עתידים לפחד משאגות אלה,[109] יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם האויב ישאג כמו הבנים של האריה ויטיל קול של המיה,[110] וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט האויב יחזיק בטרף שלו (בעם ישראל.) וימנע מאחרים מלקחת אותו (את הטרף),[111] וְאֵין מַצִּיל ולא יהיה מישהו שיוכל להציל מידו של האויב[112]: (ל) וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם האויב (אשור) יוציא על ישראל נהמה כל כך גדולה וחזקה, כמו הנהמה של הים. בים יש גלים גבוהים וחזקים ששוטפים בחזקה את מה שנמצא בדרכם, והנביא מדמה את התקפת האויב לנהמת הגלים משום שיהיו חיילים רבים כל כך שישטפו את ישראל כמו הגלים החזקים ששופטים את מה שנמצא בדרכם,[113] וְנִבַּט לָאָרֶץ עם ישראל יביט בארץ ויחפש מלך שיעזור להם להילחם נגד האויב,[114] וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ צַר אך עם ישראל יראה שהכל סביבו חשוך ואין מישהו שיציל אותו מהאויב,[115] וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ והאור שבשמים היה חשוך לעם ישראל, אין הצלה לעם ישראל מהאויב (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת)[116]:

 

 

 

[1] מצודות.

[2] רש"י.

[3] רד"ק. הגר"א: בשירה יספר הנביא את החסד שעשה ה' לישראל.

[4] מצודות. תרגום: הכוונה שהכרם הייתה על הר גבוה ובארץ שמנה, כלומר: ארץ ישראל. רד"ק: הסיבה שארץ ישראל נקראה קרן היא משום היותה גבוהה מכל הארצות כשם שהקרן גבוה מכל שאר ראש בעל החיים.

[5] מצודות. א"ע: כתב שיש אומרים מלשון חותמת המקיפה את הכרם, ודחה פירוש זה. לכן פירש שהכוונה לגדרות ומשוכות, וכתב שאין לשון דומה לזה במקרא. הגר"א: הכוונה לגדר על ידי מצוות עשה. מלבי"ם: "ויעזקהו" – הקמת גדר מסביב כדי שלא יבוא נזק מבחוץ. "ויסקלהו" – פינוי האבנים כדי שלא יהיה נזק מבפנים.

[6] מצודות. הגר"א: הכוונה לסילוק יצר הרע על ידי מצוות לא תעשה.

[7] מצודות. הגר"א: הכוונה לחכמת ה' שבקרב עם ישראל. מלבי"ם: הכוונה שה' נטע את הכרם באופן שהיו רווחים בין הנטיעות, וכך הם יכלו לגדול כמו שצריך.

[8] רש"י. בפסוק ז' הסביר רש"י שמשל הכרם הוא משל לאדם הראשון שה' שם אותו בגן עדן ללא יצר הרע, וה' קיווה שאדם הראשון יעבוד אותו, ובמקום זאת הוא חירף וגידף את ה'. כך גם עם ישראל היה כפוי טובה לה' למרות כל הטוב שה' השפיע להם. תרגום: הכוונה לביהמ"ק. כמו"כ כתב התרגום לאורך הפסוק שהנמשל הוא שה' קידש את עם ישראל. א"ע: הכוונה למגדל שישב בו השומר. כמו"כ הסביר את המשל שהכוונה היא שה' הכין את ארץ ישראל לעם ישראל כשם שהידיד הכין את הכרם. היקב הוא משל למזבח העולה. רד"ק הוסיף מדרש חז"ל שהכוונה היא שה' הוסיף לעם ישראל מצוות על המצוות שציווה את אומות העולם. הגר"א: הכוונה לנבואה. מלבי"ם: הגדר הוא מה שה' הפריד בין ישראל לאומות העולם. סקילת האבנים היא סילוק הכנענים. נטיעת הזמורות היא חלוקת ארץ ישראל לנחלות. בניית המגדל – בניין בית המקדש. חציבת היקב – הורדת השפע האלוקי.

[9] רש"י. רד"ק: היקב הוא משל לנביאים. תרגום: היקב הוא משל למזבח.

[10] מצודות. רד"ק: כיוון שהמטע היה מטע טוב, כיוון שבני ישראל היו בניהם של אברהם, יצחק ויעקב, ה' קיווה שייצאו מהם פירות טובים.

[11] מצודות. א"ע: באושים הם קוצים.

[12] מצודות.

[13] תרגום + מצודות. א"ע: פניית הנביא אל אנשי יהודה שנמצאים מסביב לירושלים. הגר"א: יושב ירושלים – הכוונה לאנשים הפשוטים. איש יהודה – הכוונה לאנשים החשובים. מלבי"ם: הנביא מזמין את אנשי יהודה שעוד לא חטאו כדי לשפוט בין ה' לבין ממלכת ישראל. לדבריו, נבואת הפורענות נאמרה על ממלכת ישראל ולא על יושבי ירושלים. לכאורה הרד"ק ומצודות חולקים עליו ואומרים שהפורענות נאמרה על יושבי ירושלים, עיין בפסוק ז' בדבריהם.

[14] רד"ק.

[15] מצודות.

[16] מצודות.

[17] מצודות.

[18] מצודות. רש"י: משוכה היא גדר העשויה מקוצים.

[19] מצודות. הגר"א: הוזכרו בפסוק שן ורגל שהם אבות נזיקין.

[20] רד"ק. מלבי"ם: בפסוק יש שני שלבים: א. סילוק המניעות מבעלי החיים מלהיכנס (בדרך כלל היו בונים גדר קוצים נוספת שהייתה מונעת מבעלי החיים מלהיכנס, ובשלב הראשון, גדר זו תורד). ב. גם בני אדם יוכלו להיכנס משום שכל הגדר תורד. בנמשל הכוונה היא שבתחילה יהיו עמים שיתקפו את ישראל וינצחו אותם, ולאחר מכן גם לא יהיו יותר מלכים מעם ישראל והנבואה תיפסק.

[21] מצודות. רש"י: לפי פירושו שהמשל הוא על אדם הראשון, הכוונה היא שה' לא נתן את התורה בימיו.

[22] מצודות. רד"ק: ה' אומר שלמרות שהאומות ישלטו על ישראל, גם הנשארים לא יוכלו להימלט מהרעה, וזה יהיה על ידי שה' לא ישלח את ברכתו אליהם וממילא לא תהיה ברכה במעשי ידיהם.

[23] מצודות.

[24] מצודות. רש"י: השמיר היא תולעת שיעולה לחתוך אבנים ושית פירושו שממה. על ידי השממה שתהיה, ייכנסו לתוך הכרם תולעים. בפפירושו לפסוק ז' שהכוונה היא למשל על אדם הראשון פירש שהנביא אומר שיצר הרע שלט באדם הראשון. א"ע: הכוונה היא שהרשעים יתגברו (והקוצים הם משל לרשעים). הגר"א: השמרים הם יצר הרע. כשם שהשמרים משמרים את היין אך זאת רק כל עוד הם נמצאים בתחתית החבית וכשהם מתערבבים ביין הם הורסים אותו, כך יצר הרע שומר על יישובו של עולם אבל כשהוא מתגבר הדבר נהיה מסוכן.

[25] מצודות. א"ע: הכוונה שהנביאים לא יתנבאו.

[26] מצודות.

[27] מצודות. בעניין ההסבר מדוע נקרא ה' גם בשם "צבאות" – עיין ביאורנו לפרק א' פסוק ט'.

[28] מצודות. רד"ק: הכוונה לשבט יהודה ולשבט בנימין. מלבי"ם: הכוונה שה' הצמיח מלכים ומושלים משבט יהודה.

[29] מצודות בפירושו הראשון שמשפח פירושו אסיפה לדבר חטא. בפירושו השני כתב שהכוונה ללשון ספחת הצרעת, מלשון נגע. כמו"כ יש להעיר שיש כאן לשון נופל על לשון: משפט – משפח, צדקה - צעקה.

[30] מצודות.

[31] עיין בביאורנו לפרק א' פסוק ד'.

[32] מצודות. רד"ק פירש שהיו באים על העני בעקיפין, וכן כתב מהר"י קרא שהכוונה היא להשגת גבול ומשמע שלא הוציאו אותו ממש בכח. מלבי"ם: הכוונה היא שהעשירים היו גוזלים את הבתים ולא את השדות והנביא אומר שהיה עדיף להם לגזול את השדות מאשר לגזול את הבתים.

[33] מצודות.

[34] מצודות.

[35] מצודות. רש"י: הכוונה היא שהם היו חושבים שגם לה' אין מקום בארץ. הגר"א: המדינה מתחלקת לשלושה חלקים: א. הבתים משמשים לדירות. ב. השדות משמשים לזריעה. ג. הארץ משמשת לסחורה. הנביא נתייחס לכל אחד מהחלקים האלה.

[36] מצודות. בביאור התואר "צבאות" הנוסף לשמו של ה' – עיין ביאורנו לפרק א' פסוק ט'. א"ע: התלבט אם הכוונה לכך שה' אמר ששוועת העניים הגיעה אל אוזניו או שהכוונה היא שהנביא אומר שה' אמר לו (כפי שכתבנו בפנים).

[37] מצודות. הגר"א: הכוונה לבתים שמשמשים אנשים רבים, כלומר: בתי מדרש. בתים גדולים הם בתים של אנשים גדולים, כלומר: בעלי מצוות, וטובים הכוונה לבעלי מידות טובות.

[38] מצודות.

[39] מצודות. מהר"י קרא פירש גם הוא שכוונת הפסוק לומר שבגלל שהכרמים לא יתנו את פרים, יושבי הארץ עתידים לצאת מבתיהם בעקבות הרעב. לאחר מכן הביא את מדרשי חז"ל שאמרו שהיבול הדל יהיה עונש על שלא הפרישו מעשרות, אך כתב שצריך ללכת כפי פשוטו של מקרא גם כן משום שלפי מדרש חז"ל אין שום עונש על צלע הפסוק "שדה בשדה יקריבו" – לפי חז"ל העונש של הכרמים הוא על שלא הפרישו מעשרות. א"ע: כתב גם הוא שהעונש של הכרמים הוא כנגד השגת הגבול שהשיגו את העניים. מלבי"ם: לשיטתו שהנביא אומר שהיה עדיף לעשירים לגזול את השדות מאשר לגזול את הבתים, ועכשיו הנביא מסביר מדוע. השדות  לא יוציאו הרבה יבול, ולכן יהיה צורך בשדות גדולים יותר. כמו"כ בביאור המילות פירש פירוש נוסף שהכוונה ב"צמדי" היא שעשרה כרמים היו צמודים זה לזה. 

[40] מצודות. הגר"א: הבת היא מידת הלח ששקולה כנגד האגדות וסתרי התורה המשולים ליין והחומר היא מידת יבש שהיא שקולה כנגד ההלכות שבתורה.

[41] עיין בביאורנו לפרק א' פסוק ד'.

[42] מצודות. מהר"י קרא: שכר הוא יין ישן.

[43] מצודות. מהר"י קרא: הכוונה היא שבתחילה הם היו רודפים אחרי היין, אולם לאחר מכן היין היה רודף אחריהם, משום שהם השתכרו והיין היה מתעה בהם. לפי פירושו, פירוש המילה "ידליקם" הוא מלשון רדיפה ולא מלשון חימום. גם הא"ע פירש שיש שתי משמעויות למילה "ידליקם": מלשון הבערה או מלשון רדיפה.

[44] מצודות. הגר"א: ארבע כלי הנגינה שהוזכרו משמשים כל אחד להטבת אחד מארבע סוגי הדיכאון.

[45] מצודות.

[46] מצודות. א"ע: שותי היין לא הביטו מסביבם שה' העניש את עשרת השבטים והגלה אותם. הגר"א: בבוקר הם לא היו שותים הרבה משום שהם היו צריכים לצאת ולעבוד, אבל בלילה הם כבר היו שותים הרבה מאוד.

[47] מצודות. רש"י פירש בשני אופנים אחרים. א. שותי היין לא הסתכלו על תורת ה' ועשו עצמם כאילו הם לא ראו את גבורות ה'. ב. הם לא שיבחו את ה' בשחרית באמירת ברכת "יוצר אור" והם לא קילסו אותו בערבית בברכת "המעריב ערבים". רד"ק: הכוונה לתורה הכוללת מצוות בין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. בפירוש נוסף כתב שהם אינם מתבוננים על חכמת הכוכבים המובילה להכרה במציאות ה' יתברך.

[48] רד"ק. כמו"כ כתב הרד"ק שהעונש יהיה מידה כנגד מידה. הם רדפו אחרי המאכל והמשתה, ולכן הם ימותו ברעב ובצמא. הגר"א כתב שיש כאן שלש דרגות בפסוק, נסכם את הדרגות בטבלה הבאה:

 

הדרגה:

התיאור בפסוק כשהם לא:

העונש:

עוסקים בסודות התורה

בלי דעת (יש בעם ישראל שלש דרגות: בנים, ישראל ועמי. עמי היא הדרגה הנמוכה).

גלות.

עוסקים באמונה

כבודו.

מיתה ברעב.

עוסקים באגדה

המונו.

מיתה בצמא.

 

[49] מצודות. רד"ק: מתי פירושו אנשים, והכוונה שאנשי הכבוד ייקראו אנשים המתים ברעב. א"ע: המילה "עמי" בצלע הפסוק הקודמת נמשכת גם על המילה "כבודו" כך שיוצא שהכוונה היא למכובדים שבעמי.

[50] מצודות. א"ע כתב בפירוש שהמילה "מתי" שנאמרה לגבי הרעב, מוסבת גם על "צחה צמא".

[51] רד"ק. מהר"י קרא: כוונת הנביא היא שדווקא הגדולים ימותו ברעב משום שהם רודפים אחרי הסעודות ואילו המון העם רודף אחרי היין ולכן הם ימותו בצמא. מהר"י קרא: הכוונה היא שאויבי ישראל יפתחו את פיהם בלי סוף כדי לבלוע את ישראל.

[52] מצודות. א"ע: נפשה היא הרוח שיוצאת מהפה, ולפי זה פירוש הפסוק הוא שהארץ פתחה את פיה.

[53] מצודות. רש"י: יש כאן מידה כנגד מידה. הם פתחו את פיהם כדי לאכול הרבה, ולכן הארץ תפתח את פיה לקבל את המתים שלהם. הגר"א: כנגד שותי השכר שלא שתו הרבה יין אלא הם רק שתו יין חזק, הנביא אומר שהארץ תרחיב את פיה. כנגד אלה ששותים בערב הרבה יין, אמר הנביא שהארץ תפתח את פיה בלי סוף.

[54] מצודות. מלבי"ם: בפסוק זה יש לכאורה הדרגה. תחילה ישבות "שאונה" – קול השמחות. לאחר מכן ישבות "המונה", הקול הרגיל הבוקע מהעיר. לאחר מכן "הדרה", קול השרים והמלך. הסדר כאן הפוך ממה שקורה בדרך כלל כדי לומר לעם ישראל שההשבתה תהיה בפתאומיות, הכל ייבלע על ידי השאול בפעם אחת.

[55] רש"י. רד"ק: "הדרה" היינו ארץ ישראל או ירושלים. הגר"א: אלו בעלי תורה.

[56] מצודות.

[57] מצודות. הגר"א: אלו הם הגיבורים.

[58] רש"י. רד"ק הוסיף פירוש נוסף וכתב שהכוונה היא לאויבים. א"ע כתב בשם ר' יונה שהכוונה היא לצחוק שעולה לפעמים על פניהם של אנשים שמתים. הגר"א: הם העשירים.

[59] מצודות. רש"י הביא בשם חז"ל שהכוונה היא שיושבי ירושלים גרמו שה' ייראה כאילו הוא מושפל חלילה, על ידי חטאיהם. רד"ק כתב שייתכן שאין כאן כפילות, אלא ש"אדם" נאמר על הפחותים ואילו "איש" נאמר על הגדולים. א"ע: הכוונה היא שהעמים שמסביב לירושלים יושפלו גם הם. מלבי"ם: לאחר הפורענות, יתחילו אנשים לחזור בתשובה, עד שהם ישפילו את עצמם.

[60] מצודות.

[61] מצודות. מלבי"ם: בפסוק זה מתואר חלק מהחזרה בתשובה של עם ישראל. ה' יגבה על ידי המשפט שיעשו בני ישראל זה עם זה, המשפט שהוא בין אדם לחברו, וה' יתקדש על ידי קיום המצוות שבין אדם למקום.

[62] מצודות. רד"ק: צדקה משמעו משפט. א"ע: מדובר על הצדק שה' יעשה.

[63] מצודות. לדבריו, פירוש "כדברם" היינו כמנהגם. תרגום: הכוונה של "דברם" זה כפי שנאמר עליהם. א"ע: פירוש הפסוק הוא שהארץ תהיה כל כך שוממה, עד שהכבשים ייצאו שם למרעה כאילו שהם תמיד הונהגו שם.

[64] מצודות. רד"ק: נבואה זו התקיימה בימיו של חזקיה שחיזק את שלטון החוק או בגלל שבימיו רוב עם ישראל גלה. א"ע: יש לחלק צלע זו של הפסוק לשניים: "וחרבות מחים" כשחסר כאן "הארץ" ופירוש הפסוק הוא שהחורבן בארץ יאכלו הכבשים השמנים שיש בהם מח. "גרים יאכלו" הכוונה היא מלשון גירים, מלשון זרים שייכנסו לתוך הבתים. מלבי"ם: יש שני סוגים של צאן. צאן שאוכל מהמרעה, ותמיד יכול למצוא לעצמו אוכל, וצאן שאוכל מהאבוס, מכך שמאכילים אותו. הצאן שאוכל מהאבוס תלוי האחרים, ובשעה שאין אוכל הוא מת מרעב. כך הנמשל. כאשר עם ישראל יחזור בתשובה והכל יתנהל כמשפט, אותם שרגילים להתפרנס ללא גזל, יוכלו להמשיך ולהתפרנס, כמו הצאן שיוצא למרעה ואוכל. אולם, אותם שרגילים לגזול מאחרים, לא יוכלו לגזול יותר, וממילא הם ימותו ברעב.

[65] עיין בביאורנו לפרק א' פסוק ד'.

[66] רד"ק. מהר"י קרא: הכוונה היא שהם מושכים עליהם את הפורענות על ידי החטאים שלהם. מלבי"ם: עוון הוא מעשה שאסור שהאדם משכנע את עצמו בשכל שהדבר היה מותר לו (בניגוד לחטא שהאדם יודע שהוא עובר על מעשה שאסור). לכן, הנביא אומר שישראל היו חוטאים ומושכים על עצמם חבלי שווא, משום שהם היו משכנעים את עצמם מבחינה שכלית שהם עושים מעשה שמותר, ולכן גם החזרה בתשובה שלהם תהיה קשה יותר. כאן בני ישראל היו משכנעים את עצמם שה' אינו מתכוון למה שהוא אומר משום שה' לא מיהר להביא עליהם את הפורענות, ומכאן מסקנתם הייתה שה' אינו כועס עליהם. אולם, הסיבה שה' לא הביא עליהם את הפורענות באופן מידי היא שהוא רצה לתת אפשרות לבחירה או שחשב שהם יוכלו לחזור בתשובה.

[67] רד"ק. רש"י: הכוונה שבתחילה הם מושכים עליהם את החטאים בחבלים קטנים ולאחר מכן הם יצר הרע מתגבר עליהם הרבה עד שהדבר נראה כאילו הם באים בחבל עבה. הגר"א: עון הוא מצוות לא תעשה וחטאה פירושו שהם עוברים על מצוות עשה. כאשר אדם אינו מקיים מצוות עשה, הוא עובר על אי קיום העשה בכל רגע ולכן קרא לו הנביא בשם חבל עבות. אולם, כאשר האדם עובר על מצוות לא תעשה, הוא עובר עליה רק באותה שעה, ולכן נקרא הדבר שהם מושכים בחבל דק.

[68] מצודות.

[69] מצודות. א"ע: הסתפק אם רק המילה "יחישה" היא פועל יוצא (פועל שיכול להתקשר על ידי המילה "את" ומילות קישור נוספות) או שמא גם "ימהר" הינו פועל יוצא. הגר"א: אין כאן כפילות בפסוק. "ונדעה" מכוון כנגד הדרך הראשונה שבה ה' מעניש אדם, על ידי שהוא מסבב את הדברים ונותן עצה בלב אדם להזיק לעצמו או לאחרים. "למען נראה" מכוון על אופן ברור שבו ה' מעניש אדם. גם תיאורי הזמן שונים. "ימהר" פירושו שהפורענות תבוא במהירות, אך המהירות היא עד לנקודת הזמן הראשונית של הפורענות. זאת לעומת "יחישנה" שמדובר על כל פרק הזמן של הפורענות.

[70] מצודות. רד"ק: בצלע זו של הפסוק מוסבר מדוע החוטאים לא האמינו שתבוא עליהם פורענות. הם חשבו שה' לא יביא עליהם את הפורענות משום שהוא קדוש ושהם לא באמת חוטאים, וקדוש ישראל לא יביא על אנשים פורענות ללא סיבה.

[71] עיין בביאורנו לפרק א' פסוק ד'. א"ע: אנחת הנביא היא משום שאנשי יהודה היו מצפים שהפורענות תבא מהר, כאנשים ללא דעת.

[72] מצודות. רש"י: מקלסים לעבודה זרה ומצד שני רע בעיניהם לעבוד את ה'. מהר"י קרא: היו אומרים על הרשעים שהם צדיקים ועל הצדיקים שהם רשעים.

[73] מצודות. רש"י: על הדבר שעתיד להביא עליהם חושך ופורענות הם אומרים שהוא אור.

[74] מצודות. רש"י: עוון שהוא מר ועתיד להביא עליהם פורענות – אומרים עליו שהוא טוב. לעומת זאת את עבודת ה' הם ההופכים למר. הגר"א: בפסוק נמנו שלשה דברים. אהבת הדבר הערב, אהבת המועיל ואהבת הטוב. הצלע הראשונה כנגד אהבת הטוב, הצלע השנייה כנגד המועיל והצלע השלישית כנגד הערב.

[75] עיין בביאורנו לפרק א' פסוק ד'.

[76] מצודות. רד"ק בשם אביו: החוטאים חכמים כדי להוציא לפועל את החטאים שלהם. מלבי"ם: ישראל היו משכנעים את עצמם מבחינה שכלית שהם אינם חוטאים. אולם, אדם שטועה, יכול בדרך כלל ללמוד מאחרים ולהבין את טעותו. אולם, ישראל לא הצליחו משום שהם היו חכמים בעיניהם ולכן לא רצו ללמוד מאחרים.

[77] מצודות.

[78] מצודות. א"ע: חכמתם של אנשי יהודה וירושלים נמוגה בגלל היין ששתו.

[79] מצודות. מלבי"ם: הנביא אומר שישראל השתמשו בגבורתם לדברים שאינם רצויים – לשתיית יין. כמו"כ הפסוק מחלק בין הגיבורים שהם האנשים החזקים ששותים את היין בפועל, לאנשי המלחמה, אנשים הבקיאים בתכסיסי המלחמה, שהם עושים רק את האמצעי, הם רק מוזגים את היין.

[80] מצודות. א"ע: "עקב" היא מילה המקבילה לתוצאה. כשם שהעקב נמצא בסוף גוף האדם, כך מה שבא "עקב", הוא הסוף והתוצאה של המעשים. אנשי יהודה היו אומרים שמשתלם להם לחטוא בגלל השכר שיבוא להם בסוף, שכר שהיו משלמים זה לזה שוחד.

[81] מצודות. א"ע: כל אחד מהצדיקים יסורו מהחטא.

[82] מצודות.

[83] מצודות. הגר"א: כוונת הפסוק לומר שכשם שהקש לא יכול לאכול את האש, כך הפורענות לא תוכל להרוג אנשים צדיקים ותמימים.

[84] מצודות. א"ע: חסר ב' לפני המילה להבה, כדרך המקרא. רד"ק כתב בשם חז"ל שהקש זה עשו שוולט על עם ישראל כשהוא אינו מקיים מצוות.

[85] רד"ק.

[86] מצודות.

[87] מצודות. א"ע: המילה "כאבק" היא מילה סמוכה, אלא שחסר את המילה הבאה אחריה (ייתכן שמילה זו היא "ארץ" וצריך להיות "אבק הארץ"). בסוף דבריו כתב שהשורשים הם האבות והפרחים הם הבנים. רד"ק: הפרחים הם האנשים החלשים כמו האבק הקל. הגר"א: השורשים הם זכויות האבות והפרחים הם זכויות הבנים על אבותיהם. הנביא אומר שהזכויות כולן לא יהיו עוד.

[88] תרגום. בעניין התואר "צבאות" המוסף לשמו של ה' – עיין ביאורנו בפרק א' פסוק ט'.

[89] מצודות. הגר"א בשם חז"ל: תורת ה' – תורה שבכתב. אמרת קדוש ישראל – תורה שבעל פה. מלבי"ם: בפסוק מוזכרים שני חטאים, וכנגדם שני עונשים. ניאוץ הנבואה הוא חטא חמור יותר מהמאיסה בתורת ה', וזאת משום שני דברים: א. המאיסה בתורה היא רק בלב והניאוץ הוא בפה. ניאוץ הנבואה מתכחש לעונשים שעתידים לבא עליהם. לכן, העונש על מיאוס התורה דומה לקש שנאכל על ידי האש: האפר נשאר במקומו והעונש יהיה רק על השורש, רק על האבות ולא יגיע אל הבנים. לעומת זאת, העונש על ניאוץ הנבואה דומה לחשש שנרפה מהלהבה, שם העונש מגיע לראש הפרח, לבנים, וגם הרוח נושאת את האבק השרוף עד שהוא מתבטל לגמרי ואינו מציאותי יותר.

[90] רש"י. הגר"א: כאשר ה' מביא פורענות על עם ישראל, הדבר משתלשל מלמעלה למטה. קודם הגזרה נגזרת בעולם העליון, לאחר מכן הגזרה יורדת על העולם התחתון, השמים, ומשם היא יורדת לארץ. "על כן חרה אף ה'" – הינו השלב שהגזרה נגזרה בעולם העליון. "ויט ידו עליו ויכהו", הינו השלב שהגזרה ירדה לשמים. "וירגזו ההרים" הינו השלב שהגזרה ירדה לארץ.

[91] תרגום.

[92] מצודות.

[93] א"ע. רד"ק: דברי הנביא כאן הם משל. הפורענות הייתה כל כך גדולה עד שכאילו ההרים והארץ רעדו.

[94] רש"י + מצודות.

[95] מצודות. תרגום: עם ישראל עדיין חוטא.

[96] מצודות.

[97] מצודות.

[98] כך פירש מהר"י קרא בפסוק אצלנו ורד"ק בפסוק כט'.

[99] מצודות.

[100] רש"י. תרגום: כמו עננים קלים. א"ע: הסתפק אם הכוונה שהאויב יבוא בזמן קל, בזמן קצר, או שמא הכוונה היא שהאויב יבוא בקלות.

[101] מצודות. הגר"א: "אין עייף" – הכוונה שאינו עייף בעצמו. "אין כושל" פירושו שחברו אינו מכשיל אותו.

[102] רד"ק. הגר"א: הכוונה ליגיעת הנפש.

[103] מצודות.

[104] מצודות.

[105] מצודות.

[106] מצודות.

[107] מצודות.

[108] מצודות.

[109] תרגום + רש"י. הגר"א: הלביא שואג שלש שאגות: שאגה ראשונה כשהטרף עודנו רחוק ממנו, שאגה שנייה כאשר הטרף מתקרב אליו (וכך הוא מבהיל את הטרף ומונע ממנו מלהתגבר עליו) ושאגה שלישית בשעת הטרף ממש. לעומתו, הכפיר אינו משמיע קולות של שאגות רמות, ולכן הוא שואג רק כשהוא ממש אוכל את הטרף. הנביא אומר שכאשר האויב יהיה רחוק, הוא ישאג כלביא, אך לאחר מכן הוא ישאג גם בשעת הטרף כמו הכפירים. מלבי"ם: שאגת הלביא חזקה ושאגת הכפירים מתמדת, והנביא אומר שיהיה צירוף של שתי השאגות: הנביא ישאג תמיד ובחוזקה.

[110] תרגום + מצודות.

[111] מצודות.

[112] מצודות.

[113] רש"י. מלבי"ם: בפסוק זה, הנביא מדמה את הצרה שעתידה לבא על ישראל כאונייה המטרפת בים שבאים עליה הרבה צרות עד שהיא טובעת.

[114] מצודות. מהר"י קרא: הכוונה להושע בן אלה ששלח שליחים לסוא מלך מצרים שיציל אותו ממלך אשור. א"ע: החושך שיהיה כתוצאה מנהמת האויב יהיה דומה לחשכה שיש במים.

[115] מצודות. רד"ק: למרות שלפי הטעמים, יש הפסק לאחר המילה "חושך", יש לומר שכאן יש חיבור למילה צר. רש"י פירש לפי בעל הטעמים ופירש שהכוונה היא "צר ואור חשך" – היה חושך גם למי שבא עליו האויב (עם ישראל) וגם למי שבא לעזור להם. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא ש"צר" היא הלבנה שהתמעטה, ו"אור" היא השמש, והכוונה היא שלשניהם יהיה חשוך משום שהשמים יהיו חשוכים, משום שהמאורות לוקים בשעת צרה. א"ע: התלבט האם לומר ש"צר הוא השמש ו"חושך" הוא הירח, או שמא יש לומר הפוך. כמו"כ דחה א"ע את פירושו של ר' אדוניה האומר שבמילה "צר" חסרה האות ה' וכתב שרק בסוף המילה יכולה האות ה' להיעלם. בסוף דבריו כתב שפירוש הפסוק הוא שארץ ישראל תהיה חשוכה בגלל האויב (צר) וגם בגלל שהאור יהיה חשוך בשעת ההרס. מלבי"ם: הצר הוא הסלע החזק שמאיים לשבור את האוניה.

[116] מצודות בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שכאשר תבוא האפילה, יהיה חשוך. לפירושו הראשון הכוונה לתיאור מקום ולפירושו השני הכוונה לתיאור זמן. רד"ק הוסיף פירוש שהכוונה היא להריסות, החושך יהיה בהריסות הרחובות של עם ישראל.