במדבר פרק ד

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר במדבר פרק ד'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם י' אדר תשע"ח

במדבר פרק ד

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן ה' דיבר אל משה ואהרון (בגלל שאהרון ובניו הם המעמיסים את בני קהת במשאם, היה הדיבור גם אל אהרון),[1] לֵאמֹר כך אמר ה' אל משה ואהרון: (ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי קבל את מניין בני קהת מתוך כל שבט לוי, תמנה את מבין בני לוי את משפחת בני קהת,[2] לְמִשְׁפְּחֹתָם יש לדעת את הייחוס של כל אחד מבני קהת, לְבֵית אֲבֹתָם ייחוס כל אדם מבני קהת הולך אחר אביו. אם שמעון מבני קהת התחתן עם דינה ממשפחה אחרת, הבן שייוולד להם הולך אחרי שמעון לעניין ייחוס והוא נחשב גם כן למשפחת בני קהת: (ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יש למנות את בני קהת בקבוצת הגילים שבין שלושים שנה ועד חמישים שנה. הסיבה שצריך למנות דווקא את קבוצת הגילים הזאת היא מכיוון שבגילים אלו, אדם נמצא בשיא כוחו, וכך יכלו בני קהת בגילים אלה לשאת את כלי המשכן (וכן הדין בשאר משפחות הלויה),[3] כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד (יש למנות את בני קהת בקבוצת הגילים שבין שלושים שנה ועד חמישים שנה) היות ובני קהת בגילים אלו הם שבאים "לצבא", הם אלה שיבואו לעבוד עבודה במשכן ולשאת את כלי המשכן[4]: (ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד זוהי העבודה עליה היו ממונים בני קהת,[5] קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים בני קהת היו ממונים לשאת את הדברים המקודשים ביותר במשכן: הארון, השולחן, המנורה, המזבחות, הפרוכת וכלי השרת[6]: (ה) וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה בשעה שיש להתחיל ללכת ממקום החנייה, וצריך לפרק את המשכן, אהרון ובניו הכהנים ייכנסו לתוך המשכן (לצורך כיסוי הכלים כפי שנראה).[7] אמנם, יש להדגיש שרק לאחר שהענן עלה כדי להורות לבני ישראל להתחיל את המסע, היה מותר לכהנים להיכנס לקדש הקדשים,[8] וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ הכהנים יורידו את פרוכת המסך שהבדילה במשכן בין הקדש לקדש הקדשים,[9] וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת הכהנים יכסו את ארון הברית בפרוכת המסך[10]: (ו) וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ על הכיסוי הראשון בו יכוסה הארון (שכאמור, היה פרוכת המסך), יש לתת מכסה נוסף שעשוי מעור של חיה שנקראת תחש.[11] התחש היה חיה שחייתה רק בזמן בניית המשכן, וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה על שני הכיסויים הראשונים, יפרסו הכהנים כיסוי שלישי: בגד שכולו עשוי מצמר שצבוע בדם החילזון (הצמר נצבע בדם חילזון לפני שארגו אותו לבגד).[12] כך יוצא שהארון היה מכוסה בשלושה מכסים: הפרוכת, מכסה עור התחש ובגד התכלת, וְשָׂמוּ בַּדָּיו לאחר כיסוי הארון, הכהנים ישימו את הבדים, מוטות הארון, על כתפי נושאי הארון[13]: (ז) וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת הכהנים יפרסו בגד מצמר הצבוע בדם חילזון על גבי שולחן הפנים,[14] וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ מעל לכיסוי בגד התכלת, יש לשים את כלי השולחן. הקערות הן התבניות בהן היו אופים את לחם הפנים. היו שני סוגים של תבניות. הסוג הראשון היה עשוי מברזל ובו היו אופים את לחם הפנים. סוג התבנית השני היה עשוי זהב ובו היו מניחים את לחם הפנים על השולחן. הכפות שימשו לנתינת הלבונה על השולחן. הלבונה היא סוג של בושם שמופק מעץ, ובכל אחת מהכפות הניחו קומץ לבונה. יש הסוברים שלכל כף הייתה ידית אחת ויש הסוברים שהיו להם שתי ידיות, וכל ידית הייתה מונחת על לחם הפנים העליון שבכל מערכה, כך שהכף הייתה מונחת על גבי לחם הפנים. מנקיות הם ארבעה יתדות שהיו באורך השולחן, ועמדו על הקרקע וגובהם עלה מעל לגובה השולחן. בתוך המנקיות היו מעין נקבים בהם הניחו את הקשוות. קשות הנסך נראו כחצאי קנים שחתכו אותם לאורכם (אלא שהקשוות היו עשויות מזהב), ומעל כל אחד מהלחמים היו שמים לרוחב שלש קשוות (חוץ מעל הלחם החמישי שהיו עליו רק שתי קשוות). אורך הקנים היה אמה - כרוחב השולחן. פירוש המילה נסך הוא מלשון כיסוי,[15] כלומר: הקשוות היו מכסות את לחם הפנים שהיה מונח מתחתיהם, וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה על לחם הפנים להיות תמיד על השולחן. בכל שבת היו מחליפים את לחם הפנים של שבוע שעבר עם לחם הפנים של שבוע זה, ואת לחם הפנים של השבוע שעבר היו מחלקים לכהנים. החלפת לחם הפנים הייתה נעשית בדרך שלא נתנה לשולחן לעמוד רגע אחד ללא לחמים עליו. אמנם יש לומדים שכוונת התורה בציווי זה היא שגם בשעת המסעות היה לחם הפנים  מונח על השולחן, ומעל השולחן והלחמים פרסו הכהנים בגד תכלת[16]: (ח) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי על השולחן שהיה מכוסה בבגד תכלת כשמעליו כלי השולחן (הקערות, הכפות, המנקיות וקשוות הנסך) יפרסו הכהנים מכסה נוסף מצמר שצבוע בצבע אדום, וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ על מכסה תולעת השני יפרסו הכהנים מכסה נוסף העשוי מעור של תחש, וכך יוצא שגם השולחן היה מכוסה בשלושה מכסים, וכלי השולחן היו מכוסים בשני מכסים. הן השולחן והן כלי השולחן היו מכוסים במכסה תולעת שני ומכסה עור תחש, כאשר השולחן עצמו (בעוד לחם הפנים מונח עליו) היה מכוסה במכסה נוסף, במכסה בגד התכלת, וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו לאחר הכיסוי ישימו הכהנים את בדי השולחן, את המוטות בהם אחזו כדי לשאת את השולחן, בטבעות המיועדות לכך: (ט) וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת הכהנים ייקחו בגד שהיה עשוי מצמר צבוע בדם חילזון,[17] וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר הכהנים יכסו בבגד התכלת את המנורה שהייתה עשויה להאיר,[18] וְאֶת נֵרֹתֶיהָ ובאותו בגד תכלת יכסו הכהנים את הנרות שהיו על הקנים, בהם שמו את השמן, וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ ואת המלקחיים שהיו מעין צבתות ועל ידיהם הכהן היה אוחז בפתילות המנורה כדי להוציא את הפתילות המשומשות, ואת המחתות שהיו מעין יעים בהם היו חותים את האפר שהצטבר בתוך הנרות, וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ ואת כל הכלים שהיו שמים בהם שמן, אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם כלים אלו (המלקחיים, המחתות וכלי השמן) שימשו את הדלקת המנורה, על ידי כלים אלו היו מדליקים את המנורה. כלי המנורה ונרות המנורה היו מכוסים יחד עם גוף המנורה בבגד תכלת[19]: (י) וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ הכהנים יכניסו את המנורה ואת כליה אל תוך שק העשוי מעור תחש,[20] וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט הכהנים ישימו את המנורה על גבי מוט, כך שניתן יהיה לשאת את המנורה. למנורה לא היו בדים מובנים כמו שהיו לכלי המשכן האחרים, ולכן היה צורך לשים את המנורה על גבי מוט כדי לשאת אותה.[21] יוצא שהמנורה הייתה מכוסה בשני מכסים: התחתון היה בגד תכלת והעליון היה שק העשוי מעור תחש: (יא) וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת הכהנים יפרסו בגד העשוי מצמר שצבוע בדם החילזון על גבי מזבח הזהב, וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ הכהנים יכסו את מזבח הזהב (שכבר כוסה בבגד תכלת) במכסה נוסף שהיה עשוי מעור של תחש, וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו לאחר הכיסוי, הכהנים יכניסו את בדי המזבח, את המוטות בהם היו נושאים את המזבח, לתוך הטבעות. יוצא שמזבח הזהב היה מכוסה בשני כיסויים: התחתון היה בגד תכלת והעליון היה מכסה עור תחש: (יב) וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ הכהנים ייקחו את כל הכלים משתמשים בהם במשכן הקדוש לצורך הקטרת הקטורת,[22] וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת הכהנים יכניסו את כלי הקטורת אל תוך בגד שהיה עשוי מצמר שנצבע בדם חילזון, וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ על גבי מכסה בגד התכלת, יפרסו הכהנים מכסה נוסף על כלי הקטורת, שהיה עשוי מעור תחש, וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט הכהנים ישימו את כלי הקטורת המכוסים על גבי מוט, כדי שיהיה אפשר לשאת אותם: (יג) וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ הכהנים ייטלו את האפר והדשן מעל גבי מזבח הנחושת (המזבח החיצוני),[23] וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן על המזבח יפרסו הכהנים בגד עשוי מצמר שצבוע בצבע ארגמן[24]: (יד) וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם לאחר שמזבח הנחושת כוסה בבגד הארגמן, יניחו הכהנים על הכיסוי את הכלים שמשתמשים בהם לעבודת המזבח, ועכשיו מפרטת התורה מהם הכלים הללו: 1) אֶת הַמַּחְתֹּת מעין יעים, בעזרתם לקחו גחלים מהמזבח לצורך תרומת הדשן,[25] 2) אֶת הַמִּזְלָגֹת מזלגות נחושת ששימשו לצורך הפיכת הבשר ואיברי הקרבן על גבי המזבח כדי שהם יתעכלו מהר יותר,[26] 3) וְאֶת הַיָּעִים מגרפות נחושת שבעזרתם גרפו את הדשן על המזבח,[27] 4) וְאֶת הַמִּזְרָקֹת כלי קיבול בהם קיבלו את דם הקרבן, כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ את כל הכלים שמשתמשים לעבודת המזבח, (יניחו הכהנים על כיסוי בגד הארגמן שיפרסו על מזבח הנחושת), וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ לאחר שיניחו את כל כלי המזבח על כיסוי בגד הארגמן, יפרסו הכהנים כיסוי נוסף על גבי הכלים. הכיסוי השני יהיה עשוי מעור תחש, וְשָׂמוּ בַדָּיו לאחר פריסת עור התחש, יכניסו הכהנים את הבדים, המוטות בהם היו נושאים את המזבח, לתוך הטבעות שלהם: (טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ אהרון ובניו הכהנים יסיימו לכסות את כלי הקודש, את ארון הברית והמזבח,[28] וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וכן יסיימו הכהנים לכסות את המנורה ושאר כלי המשכן,[29] בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה (הכהנים יסיימו לכסות את הכלים) בשעת נסיעת המחנה, וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת רק לאחר סיום כיסוי הכלים על ידי הכהנים, ייכנסו בני קהת למשכן כדי לשאת את הכלים,[30] וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אסור לבני קהת לגעת בארון הברית, ואם הם ייגעו בארון, הרי שהם מתחייבים בכך מיתה בידי שמיים,[31] אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אלה הם כלי המשכן שהיה מוטל על בני קהת לשאת בשעת המסעות (הכוונה היא לכלים שנמנו לעיל: הארון, השולחן וכליו, המנורה וכליה, מזבח הזהב וכלי הקטורת ומזבח העולה וכליו). אמנם את המשכן עצמו (הקרשים והיריעות), לא נשאו בני קהת, אלא בני גרשון ומררי[32]: (טז) וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הדברים שאלעזר בן אהרון היה אחראי עליהם הם:[33] 1) שֶׁמֶן הַמָּאוֹר אלעזר היה אחראי לשאת את שמן המאור, השמן שאיתו הדליקו את המנורה,[34] 2) וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וכן היה אחראי אלעזר לשאת את קטורת הסמים שהיו מקטירים על גבי מזבח הזהב,[35] 3) וּמִנְחַת הַתָּמִיד וכן היה אחראי אלעזר לוודא שיקריבו את מנחת התמיד בשעה שבני ישראל חנו במדבר,[36] 4) וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וכן היה אחראי אלעזר לשאת את "שמן המשחה", השמן בו היו מושחים את כלי המשכן ואת הכהנים, 5) פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו וכן היה ממונה אלעזר על משא בני קהת, אלעזר היה אחראי לומר לכל אחד מבני קהת מה עליו לשאת מתוך כלי המשכן[37]: (יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן ה' דיבר אל משה ואהרון (גם אהרון אחראי לכך שלא ימותו מבני קהת כפי שיבואר וזוהי הסיבה שהציווי הבא היה במעמדו),[38] לֵאמֹר כך אמר ה' למשה ואהרון: (יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם (ה' אמר למשה ואהרון) אל תגרמו לכך שבני קהת ימותו ויחסרו מתוך שאר שבט לוי. אם בני קהת ייכנסו לתוך המשכן לפני כיסוי הכלים, הם יתחייבו בכך מיתה בידי שמים. ה' ציווה את משה ואהרון שיהיו אחראים לכך שבני קהת לא ייכנסו למשכן לפני שהכהנים יספיקו לכסות את כל הכלים[39]: (יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם כך תעשו לבני קהת, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים על ידי שתנהגו כך, בני קהת יוכלו להמשיך לחיות כאשר הם ייכנסו למשכן כדי לשאת את הדברים המקודשים ביותר במשכן: הארון, השולחן, המנורה, המזבחות, הפרוכת וכלי השרת,[40] אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ אהרון ובניו הכהנים ייכנסו למשכן,[41] וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ אהרון ובניו הכהנים ימנו כל אחד מבני קהת על עבודה מסוימת ויאמרו לכל אחד מבני קהת מהו תפקידו בפירוק המשכן ומה עליו לשאת בשעת המסע[42]: (כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ על ידי שהכהנים יהיו אחראים על חלוקת התפקידים לבני הלויים, בני קהת לא ייכנסו למשכן בשעה שמכסים את הכלים והם לא יראו את הכלים לפני שהם כוסו,[43] וָמֵתוּ על ידי שבני קהת לא יכנסו למשכן בשעת כיסוי הכלים, הם לא יגיעו לידי חיוב מיתה. אם בני קהת ייכנסו למשכן בשעת כיסוי הכלים והם יראו את הכלים לפני שהם כוסו, הם יתחייבו מיתה[44]:

 (כא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם כשם שמנית את בני קהת, כך עליך למנות גם את בני גרשון,[45] לְבֵית אֲבֹתָם ייחוס כל אדם מבני גרשון הולך אחר אביו. אם שמעון התחתן עם דינה ממשפחה אחרת, הבן שייוולד להם הולך אחרי שמעון לעניין ייחוס,[46] לְמִשְׁפְּחֹתָם יש לדעת את הייחוס של כל אחד מבני גרשון: (כג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם יש למנות את בני גרשון בקבוצת הגילים שבין שלושים שנה ועד חמישים שנה,[47] כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד (יש למנות את בני גרשון בקבוצת הגילים שבין שלושים שנה ועד חמישים שנה) היות ובני גרשון בגילים אלה הם שבאים "לצבא", הם אלה שיבואו לעבוד עבודה במשכן ולשאת את כלי המשכן[48]: (כד) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא אלה הם הדברים שבני גרשון היו אחראים לעשות בשעת פירוק והקמת המשכן, וכן הדברים שבני גרשון היו צריכים לשאת בשעת המסעות[49]: (כה) וְנָשְׂאוּ בני גרשון יישאו את הדברים הבאים בשעת המסעות: אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן (בני גרשון ישאו את) היריעות התחתונות של המשכן (עשר יריעות שהיו עשויות שש משזר, תכלת וארגמן ותולעת שני והיו באורך עשרים ושמונה אמות ורחבות ארבע אמות בשעה שהם היו מחוברים), וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד (וכן ישאו בני גרשון את) אחת עשרה יריעות העיזים שהיו מעל יריעות המשכן (יריעות השש), מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וכן ישאו בני גרשון את שני המכסים שהיו מעל ליריעות העיזים. מכסה אחד היה עשוי מעורות אילים והמכסה השני היה עשוי מעורות תחשים,[50] וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וכן היה מוטל על בני גרשון לשאת את הוילון שהיה בפתח אוהל מועד, בכניסה למשכן[51]: (כו) וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר (וכן ישאו בני גרשון את) היריעות שהקיפו את חצר המשכן, וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר (וכן ישאו בני גרשון את) המסך, הוילון שהיה בפתח שער חצר המשכן, אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב הקלעים והמסך הקיפו את המשכן ואת המזבח החיצון שהיה בחצר המשכן, וכך היו מגינים הקלעים על המשכן והמזבח,[52] וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וכן מיתרי החצר, החבלים בהם היו קושרים את היריעות והקלעים ליתדות, וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם וכן יישאו בני גרשון את כל הכלים הנצרכים להקמת המשכן,[53] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ וכן יהיו אחראים בני גרשון על כל מה שיימסר להם לשאת ולעבוד בהקמת המשכן[54]: (כז) עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי אהרון ובניו הכהנים יהיו אחראים על עבודת בני גרשון (כאשר הכוונה היא שעבודת בני גרשון הייתה באחריותו של איתמר כפי שמיד נראה),[55] לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם אהרון ובניו הכהנים יהיו אחראים על עבודת בני גרשון, הן על הדברים שבני גרשון צריכים לשאת בשעת המסעות והן על עבודת הקמת ופירוק המשכן,[56] וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם יש למנות אחראי שיהיה ממונה על נשיאת המשכן בידי בני גרשון[57]: (כח) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד אלה הם תפקידי בני גרשון במשכן,[58] וּמִשְׁמַרְתָּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן איתמר היה אחראי על עבודת בני גרשון בנשיאת המשכן ובעבודת ההקמה והפירוק של המשכן: (כט) בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם יש למנות את בני מררי, כאשר בשעת המניין יש לדעת את משפחתו של כל אחד מבני מררי ואת ייחוסו לפי האב[59]: (ל) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם יש למנות את בני מררי בקבוצת הגילים שבין שלושים שנה ועד חמישים שנה, כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (יש למנות את בני מררי בקבוצת הגילים שבין שלושים שנה ועד חמישים שנה) היות ובני מררי בגילים אלה הם שבאים "לצבא", הם אלה שיבואו לעבוד עבודה במשכן ולשאת את כלי המשכן[60]: (לא) וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד בני מררי היו ממונים לשאת את הדברים הבאים ולעבוד בדברים הבאים בשעת הקמת ופירוק המשכן:[61] קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן (בני מררי היו ממונים לשאת את) הקרשים ששימשו לכותלי המשכן, וּבְרִיחָיו (וכן היו בני מררי ממונים לשאת את) בריחי המשכן שעברו בתוך עובי קרשי המשכן וכך חיברו הבריחים את הקרשים, וְעַמּוּדָיו (וכן היו בני מררי ממונים לשאת את) עמודי המשכן עליהם הייתה תלויה הפרוכת, וַאֲדָנָיו (וכן היו בני מררי ממונים לשאת את) האדנים, התושבות בהם היו מעמידים את הקרשים ואת העמודים: (לב) וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב כמו כן היו אחראים בני מררי על נשיאת עמודי החצר, העמודים עליהם היו תלויים הקלעים שהקיפו את החצר, וְאַדְנֵיהֶם (וכן היו בני מררי ממונים לשאת את) התושבות בהם היו מעמידים את עמודי החצר, וִיתֵדֹתָם (וכן היו בני מררי ממונים לשאת את) היתדות שהיו תוקעים בתוך האדמה כדי להעמיד את העמודים,[62] וּמֵיתְרֵיהֶם (וכן היו בני מררי ממונים לשאת את) המיתרים, החבלים בהם היו קושרים את העמודים ליתדות (ואילו יתדות הקלעים היו באחריות בני גרשון),[63] לְכָל כְּלֵיהֶם (וכן היו בני מררי ממונים לשאת את) הכלים שנצרכים כדי לקפל את המיתרים,[64] וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וכן היו בני גרשון ממונים על עבודת מתיחת המיתרים כך שהמשכן יעמוד יפה,[65] וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם יש להגדיר לכל אחד מבני מררי על מה הוא אחראי. על איתמר לומר לכל אחד מבני מררי: אתה תישא את הקרשים הללו, ואתה תישא את היתדות הללו.[66] נכון הדבר שגם אצל בני גרשון וקהת היה צורך להגדיר לכל אחד את תפקידו המדויק, אלא שהתורה כתבה דין זה דווקא אצל בני מררי, מכיוון שיש יותר חשש שבני מררי ינסו להתחמק מעבודתם, בגלל שהיה מוטל עליהם לשאת דברים כבדים[67]: (לג) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד זוהי עבודת משפחות בני מררי בנשיאת המשכן, בהקמתו ובפירוקו, בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן איתמר בן אהרון הכהן היה אחראי על עבודת בני מררי: (לד) וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה אֶת בְּנֵי הַקְּהָתִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם משה, אהרון ונשיאי ישראל מנו את בני קהת, כאשר במניין הקפידו לדעת את ייחוסו של כל אחד מבני קהת ולייחס אותו לפי אביו[68]: (לה) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה משה, אהרון והנשיאים מנו את בני קהת בקבוצת הגיל שבין בני שלושים שנה ועד חמישים שנה, כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בני קהת שנמנו (שבקבוצת הגיל בין בני שלושים שנה ועד חמישים שנה) הם שיבואו לעבוד בעבודת המשכן: (לו) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם אַלְפַּיִם שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים מבני קהת נמנו אלפיים שבע מאות חמישים (2750) זכרים, כאשר כל משפחה נמנתה בנפרד[69]: (לז) אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי כָּל הָעוֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד זהו מניין כל אחד מצאצאי קהת שעובד במשכן (היות והוא בגיל המתאים לעבודת המשכן),[70] אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה (זהו מניין בני קהת) שמנו אהרון ומשה על פי ציווי של ה'[71]: (לח) וּפְקוּדֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם מניינם של בני גרשון שמנו משה ואהרון (והנשיאים): כל משפחה נמנתה בנפרד, וכל אחד מבני גרשון יוחס למשפחתו על פי אביו: (לט) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה משה, אהרון והנשיאים מנו את בני גרשון בקבוצת הגיל שבין בני שלושים שנה ועד חמישים שנה, כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בני גרשון אלה (שבקבוצת הגיל בין בני שלושים שנה ועד חמישים שנה) הם שיבואו לעבוד בעבודת המשכן: (מ) וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים מבני גרשון נמנו אלפיים שש מאות ושלושים זכרים, כאשר כל משפחה נמנתה בנפרד[72]: (מא) אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד זהו מניין כל אחד מצאצאי גרשון שעובד במשכן (היות והוא בגיל המתאים לעבודת המשכן), אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְקֹוָק (זהו מניין בני גרשון) שמנו אהרון ומשה על פי ציווי של ה'[73]: (מב) וּפְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם מניינם של בני מררי שמנו משה ואהרון (והנשיאים): כל משפחה נמנתה בנפרד, וכל אחד מבני מררי יוחס למשפחתו על פי אביו[74]: (מג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה משה, אהרון והנשיאים מנו את בני מררי בקבוצת הגיל שבין שלושים שנה ועד בני חמישים שנה, כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בני מררי אלה (שבקבוצת הגיל בין בני שלושים שנה ועד חמישים שנה) הם שיבואו לעבוד בעבודת המשכן: (מד) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם מבני מררי נמנו שלושת אלפים מאתיים  זכרים, כאשר כל משפחה נמנתה בנפרד: (מה) אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי זהו מניין כל אחד מצאצאי מררי שעובד במשכן,[75] אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה (זהו מניין בני מררי) שמנו אהרון ומשה על פי ציווי של ה': (מו) כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם סך כל הלויים שנמנו על ידי משה, אהרון ונשיאי ישראל, כאשר כל משפחה נמנתה לבד וכל אחד מהלויים יוחס למשפחתו על ידי אביו: (מז) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה (סך כל הלויים שנמנו) בקבוצת הגיל שבין בני שלושים שנה ועד חמישים שנה, כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד כל הלויים שבאים אל המשכן כדי לעבוד בשירה במשכן ובנשיאת המשכן[76]: (מח) וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים סך הכל נמנו שמונת אלפים חמש מאות ושמונים  לויים בקבוצת הגיל שבין שלושים שנה ועד חמישים שנה: (מט) עַל פִּי יְקֹוָק פָּקַד אוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ משה מנה את הלויים שהיו ממונים על עבודות אלה על פי ציווי של ה',[77] וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כל הנמנים על ידי משה בקבוצת הגיל שבין בני שלושים ועד חמישים היו על פי ציווי של ה'. ה' ציווה למנות דווקא את הלויים שבקבוצת הגיל בין שלושים ועד בני חמישים[78]:

 

 

[1] חזקוני.

[2] אונקלוס. א"ע: הסיבה שהמניין התחיל דווקא בבני קהת היא בגלל מעלתם של משה ואהרון. אוה"ח: "מתוך בני לוי" היינו שלמרות שקהת היה האמצעי שבבניו של לוי, עדיין הוא שנמנה ראשון וקיבל את העבודה החשובה יותר של נשיאת כלי המשכן.

[3] רש"י. אלשיך: הטעם שהלויים נמנו מגיל שלשים הוא משום שהם באים אל הקודש ועליהם להגיע למדרגת שלמות גבוהה יותר משאר בני ישראל שנמנו מגיל עשרים. הרב משה פיינשטיין: בני קהת נמנו מגיל שלשים ועד גיל חמישים למרות שהם לא היו צריכים כח לשאת את משאם, שהרי הארון נושא את נושאיו, כדי לומר לנו שיש צורך בכח ובהשקעה כדי לקיים את מצוות התורה, למרות שניתן להגיע לאותם הישגים גם ללא הכח. לדוגמא: אדם שטרח כדי למצוא לעצמו לולב, יש מעלה למצוה למרות שניתן לקיים את מצות לולב גם ללא טורח.

[4] אונקלוס + א"ע. אוה"ח: הסיבה לשינוי מהנאמר בבני גרשון ומררי, שם נאמר "לעבוד עבודה" היא כדי לרמוז לנו שבני קהת לא היו ממש עובדים, שהרי הארון היה נושא את נושאיו. הסבר נוסף שכתב הוא שלבני קהת היה סדר מיוחד בנשיאת הכלים לכבוד הארון, והסדר הוא הנחשב לעשייה. העמק דבר: בכל מקום כתוב "כל הבא לצבא" וכאן כתוב "כל בא לצבא". טעם השינוי הוא משום שלא כל אחד היה ראוי לעבוד בעבודת בני קהת, והיו מהם רבים שלא עבדו בעבודות משום שהם פחדו שהארון יכלה בהם. אזנים לתורה: הטעם להבדל בין המניין של בנ"י שם נאמר "כל יצא צבא" ואילו כאן כתוב "כל בא לצבא" הוא משום שמי שנלחם, יש דיני תורה שהותרו לו (כמו אשת יפת תואר) ולכן הוא נחשב שהוא יוצא לחלק מהדברים מהתורה, ואילו כאן שביאתם היא לשם קדושה ומכח כך מוטלים עליהם מצוות רבות נוספות, כתוב "בא לצבא".

[5] אונקלוס. העמק דבר: הדגש על המילה "זאת" היא כדי לומר שאלה מבני קהת שלא רצו לשאת את הארון, לא קיבלו תפקיד אחר, והם לא היו יכולים להשתתף יחד עם בני גרשון ומררי במשאם.

[6] רש"י. א"ע: מכליל בגדר "קדש הקדשים" רק את הארון.

[7] רש"י.

[8] רש"י וספורנו. רשב"ם: הכוונה היא לשאת נסיעת המחנות הראשונים עוד לפני נסיעת הלויים (וכנראה שצריך לומר שאין הבדל בין דבריו לדברי רש"י וספורנו).

[9] אונקלוס.

[10] אונקלוס.

[11] א"ע. אמנם דיוקו הלשוני של א"ע שכותב שהתורה השתמשה בלשון זכר "עליו" מוסב על המילה "מסך" ולא על המילה "פרוכת", הא"ע כותב שיש שכתבו שהתורה לא חשה לכתוב "עליה" כמו שלגבי שני המרגלים ששלח יהושע כתוב "ותצפנו" בלשון יחיד במקום "ותצפנם" בלשון רבים, והסיבה היא שהלשון "עליו" מוסב על המילה "את".

[12] א"ע. הא"ע סובר שמכסה העור תחש היה נפרס מעל גבי כיסוי התכלת, כיוון שמכסה עור התחש היה עמיד יותר בפני גשם. אמנם הרמב"ן כתב שהמכסה העליון היה בגד התכלת, כדי שהארון ייראה בשעת הכיסוי כעצם השמים לטוהר, בעוד שבשאר כלי המשכן, המכסה העליון היה מכסה עור תחש. כמו כן כתב הרמב"ן פירוש נוסף שעל הארון היו רק שני מכסים: הפרוכת ובגד תכלת, ומכסה עור התחש היה מכסה שהיו שמים על הפרוכת.

[13] בביאור מילים אלו יש קושי רב, שהרי יש איסור מפורש בפרשת תרומה להוציא את הבדים ממקומם. א"ע פירש שני פירושים: הראשון הוא שהיו מסירים את הבדים, כדי שיהיה ניתן לכסות את הארון ומיד לאחר הכיסוי היו מחזירים את הבדים. הפירוש השני הוא כמו שכתבנו שהכוונה היא ששמו את הבדים על כתפות הנושאים. רמב"ן כתב שהיו מתאמים את הבדים כדי שיהיה נח יותר לשאת את הארון. לשיטות הסוברות בפרשת תרומה שהיו שמונה טבעות (עיין בדברינו שם), יש לומר שהיו מכניסים את הבדים לטבעות הגבוהות יותר כדי לשאת את הארון.

[14] א"ע: הסיבה לדגש "שולחן הפנים" היא בגלל שהיו שולחנות אחרים ששימשו לבשר הקרבנות.

[15] רש"י. רס"ג: קשות הנסך היינו כלי יין ולא זכיתי להבין את דבריו.

[16] רמב"ן כתב שגם בשעת המסעות, היו שמים את הלחם על גבי השולחן. אמנם יש להבין כיצד בדיוק הונחו הלחמים, שהרי הקשוות והמנקיות פורקו מהשולחן. ייתכן לומר שכוונתו היא שהלחמים היו מונחים על השולחן ללא כל דבר שחצץ ביניהם. לכבוד השולחן והלחמים שהונחו עליו פרסו בגד תכלת כדי להבדיל בין השולחן והלחמים לבין כלי השולחן. כמו כן הסביר הרמב"ן שהסיבה שהמכסה העליון היה אדום היא מכיוון שהשולחן הוא רמז למידת הדין. אמנם הארון ומזבח הזהב כוסו בבגד תכלת לרמז שהם כנגד מידה הכוללת הכל. מזבח העולה כוסה בבגד ארגמן שהוא צבע אדום יותר מתולעת השני משום שעל מזבח העולה זרקו דמים לכפרת נפשם. משך חכמה: התקשה לפי רמב"ן שרק לחם הפנים היה על השולחן: מהיכן קיבלו הבזיכין את קדושתם? רק אם נאמר שהבזיכין היו יחד עם לחם הפנים על השולחן ניתן לומר שהם קיבלו קדושה מלחם הפנים.

[17] העמק דבר: הסיבה שדווקא אצל המנורה מוזכרת לקיחת הבגד עוד לפני הכלי עצמו (בניגוד לשאר הכלים) היא משום שהמנורה רומזת על פלפולה של תורה ובגד התכלת מרמז על ההשגחה העליונה. התורה רצתה לומר שאדם זקוק לסייעתא דשמיא גדולה עוד לפני שהוא מגיע למדרגת ת"ח.

[18] אונקלוס. טעמא דקרא: הסיבה שהמנורה נקראת "מנורת המאור" היא משום שיש איסור לכבות את המנורה, ואם כן גם בשעת המסעות היו מכניסים את המנורה לכיסוי בעודה דולקת.

[19] אונקלוס.

[20] רש"י.

[21] רשב"ם. לגבי מיקום המוט נחלקו המפרשים. שני פירושים מובאים ברשב"ם: האחד שהמוט היה מתחת למנורה והשני שהמוט היה בצידי המנורה כמו הבדים שהיו בצידי כלי המשכן האחרים.

[22] רש"י.

[23] רש"י.

[24] בהסבר צבע ארגמן כתב הא"ע בשמות כה' שהוא צבע המתקרב לאדום ואילו רמב"ן אצלנו בפסוק ז' כתב שצבע זה הוא אדום כהה. כמו"כ הסביר שם הרמב"ן שהסיבה לכך שצבע כיסוי מזבח הנחושת היה ארגמן היא בגלל שעל מזבח הנחושת זרקו דמים לכפרה על בני ישראל.

[25] רש"י.

[26] רש"י.

[27] רש"י.

[28] אונקלוס + רש"י. מלבי"ם: התורה כאן רוצה להדגיש שיש לחכות עד שהכהנים מכסים את כל הכלים ורק אז מותר ללויים להיכנס למשכן כדי לשאת את הכלים, ואסור להם לקחת כל כלי שכבר כוסה לפני שכל הכלים כוסו.

[29] רש"י.

[30] אונקלוס.

[31] רש"י + א"ע בפסוק כ'.

[32] אונקלוס + א"ע.

[33] רש"י וא"ע.

[34] רש"י. א"ע: כתב בשם יש אומרים שאלעזר היה נושא מספיק שמן למאור להדלקת המנורה ללילה אחד. בפירושו השני שעליו כתב שהוא הפירוש הנכון כתב שהכוונה היא שאלעזר היה ממונה על כך שהכהנים ישימו את השמן ב"מאור", כאשר ה"מאור" הוא כלי הקיבול במנורה שלתוכה שופכים את השמן. גם החזקוני כתב כדברי רש"י שהכוונה היא שאלעזר הוא שהיה נושא בפועל דברים אלה, ואפילו תיאר את אופן הנשיאה: אחד בימין, אחד בשמאל ואחד בחיקו. מלבי"ם: יש בדברי רבותינו מספר אפשרויות להסביר כיצד נשא אלעזר את הדברים: או שהיה ממונה על נשיאתם אך הוא עצמו לא נשא אותם, או שנשא את כולם דרך נס או שנשא מכל אחד מספיק ליום אחד.

[35] רש"י.

[36] רש"י עפ"י שפ"ח. א"ע: אלעזר היה אחראי על נשיאת מספיק מנחה להקרבה ליום אחד. משך חכמה: הכוונה היא שאלעזר היה אחראי על נשיאת מנחת החביתין שהיה עליו להקריב בכל יום. מכאן הוכחה לדברי חז"ל שהמשכן לא היה נוסע באמצע היום, שהרי אם אהרון היה מקריב את חצי מנחת החביתין בבוקר ולאחר מכן היה משא, הרי שאלעזר היה צריך לשאת איתו את המנחה, והדבר לא ייתכן, שהרי המנחה תיפסל על ידי ההוצאה מהמקום שבו היה מוקם המשכן. לכן צריך לומר שלאחר הקרבת מנחת החביתין בבוקר, לא היו בני ישראל נוסעים יותר במשך אותו היום.

[37] רש"י. רמב"ן: הכוונה היא שאלעזר היה אחראי על נשיאת ארבעת הדברים המוזכרים וכן שהיה אחראי על שלושת נשיאי המשפחות. בשעת החניות, היו בני קהת נותנים לאלעזר את שמן המאור, מנחת התמיד, שמן המשחה וקטורת הסמים והוא היה שומר עליהם עד המסע הבא. א"ע: אלעזר השתתף עם איתמר גם בדאגה לנשיאת המשכן, אלא שבגלל מעלתו של אלעזר, נמנו רק הדברים המקודשים יותר שהיה אחראי עליהם לבדו. רמב"ן דוחה את דברי הא"ע וסובר שבגלל שבתורה כתוב במפורש על העבודות שאיתמר היה אחראי עליהם, הרי שרק איתמר היה אחראי עליהם ולאלעזר לא הייתה שום שייכות לעבודות אלו. רמב"ן גם הביא את דברי רש"י בגמרא שאלעזר היה נושא בעצמו את כל הדברים הללו, כאשר אלעזר היה אדם חזק מאוד. ספורנו: הכוונה היא שאלעזר היה אחראי על אופן פירוק והרכבת המשכן בשעת המסע ובשעת החניה. העמק דבר: הכוונה בקודש היינו שאלעזר היה דואג שיקריבו קרבנות, ובעת הצורך היה מצווה על הכהנים והלויים להקריב קרבנות.  בכליו היינו לשאת את הכלים והבאתם לצורך עבודת המשכן. רש"ר: ע"י מסירת ארבעת הדברים לאלעזר, הרי שנמסר לו תכלית המשכן.

[38] א"ע.

[39] רש"י. ספורנו: הכוונה היא שהכהנים ידאגו שהלויים יתחילו את נשיאת כלי המשכן באופן מסודר. אם הלויים ייכנסו כדי לשאת את הכלים, והם ידחפו זת את זה, הרי שיהיה בכך משום ביזיון הקודש והדבר יגרום להם למיתה. לכן, על הכהנים הוטל לדאוג שהלויים יעבדו על ידי סדר. משך חכמה: הסיבה שהתורה השתמשה בלשון שבט בבואה לתאר את בני קהת היא כדי לומר לנו שמשפחת קהת שקולה כנגד שבט שלם.

[40] הסברנו את "קדש הקדשים" עפ"י רש"י לעיל בפסוק ד'. א"ע: הכוונה ב"וחיו" הוא על שכר שיזכו לתוספת חיים, לאריכות ימים, והכוונה ב"ולא ימותו" הוא ההיפך, שלא יגיעו לכדי מיתה. אוה"ח: זכות העיסוק בארון, שם מקור התורה, יגרום לבני קהת לאריכות ימים.

[41] אונקלוס.

[42] אונקלוס + א"ע. אוה"ח: חוץ מהעניין שאהרון ובניו היו מורים לכל לוי מהו תפקידו, בני קהת לא היו נוגעים בכלים עד שהכהנים לא היו אומרים להם במפורש לשים את ידם על הכלי. לכן רק בבני קהת שדבר זה נוהג, נאמר "ושמו" ואילו בשאר בני לוי נאמר רק "על פי אהרון ובניו". העמק דבר: ברור הדבר שאין כוונת הפסוק לכך שבני קהת ימנו כל אחד מהלויים על משא מיוחד, שהרי דבר זה חובה גם על בני גרשון ומררי וכאן הציווי הוא ציווי מיוחד לבני קהת. לכן יש לומר שהכוונה היא שהכהנים היו מראים לבני קהת מהם כל אחד מהכלים לאחר שכוסו, ולולי שהכהנים היו מראים לבני קהת מהו כל כלי, היו בני קהת צריכים להרים את הכיסוי.

[43] רש"י. העמק דבר: "כבלע" היינו שלא יראו אפילו לרגע קט את הכלי ללא שכוסה. רש"ר: מהות ציווי זה הוא כדי להראות שתכלית המשכן היא המחשבה ולא הראיה החושית. ברגע שיש ראיה חושית, הדבר מוביל לידי כישלון. אברבנאל: בתחילה פירש שהציווי בפסוק נאמר לבני קהת אך לאחר מכן כתב פירוש נוסף שהכוונה היא לאסור על הכהנים לראות את הכלים בשעת הכיסוי,אלא עליהם להכנס ולכסות את הכלים כשפניהם אחורנית.

[44] רש"י ועיין באוצר המאמרים שם הרחבנו בעניין. ספורנו: הכוונה היא לכך שלא יגיעו לכדי קלות ראש, על ידי שיהיה סדר בתפקידים. על ידי שכל אחד יידע מהו תפקידו, יימנע בלגן בשעת נשיאת הכלים ובכך יימנע קלות ראש ועונש מוות מבני קהת. א"ע: בני קהת יימנעו מכניסה אל המשכן בשעת פירוקו, וכך לא יראו את ארון הברית. בפירושו השני פירש כרש"י שהכוונה ב"בלע" היינו לשעת הכיסוי. רמב"ן בשם חז"ל: מכאן אזהרה לגונב כלי שרת. רמב"ן בשם עצמו: בשעת פירוק המשכן, מתגלה כבוד ה', ועל ידי שבני קהת לא יכנסו בשעת פירוק המשכן, הם לא יראו את כבוד ה' עובר וכך לא ימותו. רשב"ם: בשעת פירוק המשכן מתגלה כבוד ה' ואם בני קהת יראו את כבוד ה' בשעת גילויו, הם יתחייבו מיתה.

[45] רש"י וא"ע. אוה"ח: הסיבה לדיבור הנפרד המתבטא בהוספת "וידבר ה' אל משה לאמר" היא שיש כאן ציווי נוסף לרומם את בני גרשון מעל לבני מררי. לכן גם אין דיבור נפרד בציווי על מניין בני מררי. כמו"כ הסיבה שאהרון לא נכלל בציווי כאן, וזאת בניגוד לציווי אצל בני קהת, משום שאצל בני קהת היה לאהרון תפקיד למנות כל אחד מבני קהת על דבר מסוים, אך אצל בני גרשון לא היה לאהרון תפקיד ולכן הדיבור לא היה אליו. אלשיך: "נשא" בצורת מקור כדי לומר שגם לפני כן היה לשבט לוי נשיאות ראש וחשיבות משום שהם לגיונו של מלך ועתה הם מוסיפים לחשיבות זו. לעומ"ז אצל בני ישראל נאמר "שאו" בלשון פועל מכיוון שעל ידי מניין זה הם מתקדשים. כלי יקר: מהמילים "גם הם" אני למד שכוונת ה' הייתה שבני קהת יימנו ראשונים ולא כמו אצל המשכן שתחילה צווה משה על עשיית הארון ורק לאחר מכן צווה על עשיית המשכן עצמו אך במעשה המשכן הקדים בצלאל את עשיית המשכן לעשיית הארון. העמק דבר: הכוונה היא שכמו שלבני קהת היה דבר מיוחד שאפיין אותם במלאכתם, נשיאת הדברים המקודשים ביותר, כך אצל בני גרשון היה דבר שהיה מיוחד להם והיא עבודת השירה. רש"ר: "גם הם" בא לומר שלא נחשוב שבני גרשון הופלו לרעה ביחס לבני קהת. הסיבה שבני קהת הוקדמו היא משום שהם היו נושאי הארון אך חלילה אל לבני גרשון להרגיש מקופחים ביחס לבני קהת. הרב משה פיינשטיין: "גם הם" בא לומר שלמרות שבני גרשון לא קיבלו את התפקיד של נשיאת הדברים הכי מקודשים במשכן, כלי המשכן, הרי שיש צורך רב בעבודתם ולא ניתן להרכיב את המשכן לולי השתתפותם. מכאן שאדם לא יאמר לעצמו שלא יעשה מעשה טוב מכיוון שהוא אינו יכול לקיים אותו על הצד הטוב ביותר (כגון שלא ילמד משום שיאמר לעצמו שלא יצליח לדעת ש"ס). טעמא דקרא: הסיבה שהפרשה מתחילה במניין בני גרשון והיא לא צירפה את מניינם לפרשת במדבר היא משום שבני גרשון לא חטאו ולא נלקח מהם הבכורה, ובגלל שהקדימו את בני קהת במניין משום מעלתם, רצתה התורה לתת לבני גרשון גם הם כבוד על ידי שהם נכתבו בראש הפרשה.

[46] הכלי יקר הסביר את השינוי בסדר למשפחותם לבית אבתם כדי לומר שבני גרשון הם הבכורות. אברבנאל: הסיבה היא כדי להדגיש שבני גרשון הם הבכורות ולכן יש להם מעלה שתלויה באביהם שהוא הבכור מבין בניו של לוי.

[47] אונקלוס.

[48] אוה"ח: הסיבה שכאן כתוב לצבא צבא ואילו בבני קהת כתוב לצבא בלבד היא שהצבא היינו נשיאת הכלים הפנימיים, ואילו בני גרשון היו משרתים את הצבא, היו נושאים את הדברים שמשרתים את הדברים החשובים יותר שהיו נושאים בני קהת. אלשיך: הכוונה היא לצבא של מעלה. בשעת הוצאת הארון היו המלאכים יוצאים ללוות את הארון וכאשר בני גרשון חזרו לפרק את המשכן, היו חלק מהמלאכים חוזרים לתוך המשכן. מלבי"ם: כוונת נתורה היא להדגיש שהצבא היה "שייך" לבני גרשון משום שגרשון היה הבכור ובני קהת ומררי שהיו באים גם כן לצבא, נחשב הדבר כאילו שהם באו לצבא של בני גרשון. אברבנאל: נאמר בבני גרשון "לצבא צבא" כדי לרמז על כך שהם הבכורות ושהם נוטלים פי שניים בנכסי אביהם.

[49] אונקלוס. א"ע: הוסיף גם את עניין עשיית לחם הפנים, השחיטה והשמירה. אברבנאל: הוסיף גם את עניין השמירה. ספורנו: העבודה היא בשעת החניה (כנראה שכוונתו היא לאותם דברים אותם כתב א"ע) והמשא היא בשעת המסעות אז היה עליהם לשאת את חלקי המשכן וכל מה שהיה מוטל עליהם בשעת החניה, היה תחת אחריותם גם בשעת המשא.

[50] זאת עפ"י ביאורנו בפרשת תרומה שם הסברנו את מחלוקת חז"ל אם היו שני מכסים על המשכן או מכסה אחד שהיה מורכב מעורות אילים ומעורות התחש. העמק דבר: מכסהו הכוונה תמיד למכסה עורות האילים ואפילו למי שסובר שהיה מכסה אחד שהיה מורכב מעורות אילים ומעורות תחשים, החלק שהיה מורכב מעורות אילים נקרא בסתמא מכסה משום שהוא היה מכסה את רוב המשכן. כמו"כ כתב הנצי"ב שכאן חיקה התורה בין שני המכסים בעוד שבפרק ג' התורה כתבה את שניהם יחד. הסיבה לכך היא משום שכאן התורה מדברת על שעת המסע, ומי שזכה לשאת את מכסה הזה לא זכה לשאת את המכסה השני בגלל מעלתו (אך לא כתב מהו המכסה המקודש יותר).

[51] רש"י.

[52] רש"י.

[53] כך משמע לכאורה מאונקלוס. מלבי"ם: הכוונה היא לקרסים שהיו מחברים את יריעות המשכן.

[54] רש"י. לפי פירושו "אשר יעשה להם" הכוונה היא לבני גרשון. א"ע ורמב"ן: הכוונה היא לכלים הרבים שהיה צריך לצורך הקמת המשכן ולפי פירושם "אשר יעשה להם" היינו לכלי המשכן. רש"ר: הכוונה היא שעל בני גרשון לדאוג לכל הדברים הקשורים לכלים שהופקדו בידיהם.

[55] רש"י. מלבי"ם: אצל בני גרשון היה כל אחד מהלויים מצוות לעבודה מסוימת. אצל בני קהת היה הדבר משתנה בכל פעם – פעם לוי זה נשא את הארון ופעם נשא דבר אחר. אברבנאל: הצורך לציין אצל בני גרשון שעבודתם נעשה על פי אהרון ובניו באה כדי שלא נחשוב שרק בני קהת שנשאו את כלי המשכן המקודשים, עבודתם נעשתה על פי אהרון ובניו אבל בני גרשון שלא נשאו את כלי המשכן עבודתם לא נזקקה להוראותיהם של אהרון ובניו.

[56] לפי רש"י, האחריות נופלת על איתמר, וכוונת הפסוק לומר שמתוך בני אהרון הכהנים, איתמר הוא האחראי על עבודת בני גרשון. אמנם הרמב"ן כתב שכל בני אהרון היו אחראים על עבודת בני גרשון, וכל בני אהרון היו ממונים לומר לכל אחד מבני גרשון מהו תפקידו: משורר או שוער, אלא שבשעת החניה בני גרשון היו מדווחים לאיתמר שהם החזירו את הכלים שנשאו למקומם.

[57] עפ"י רש"י. חזקוני: הסיבה שאצל בני קהת לא נאמר לפקוד עליהם את כלי משמרת משאם היא משום שמשאם לא היה נראה לאף אחד, שהרי כלי המשכן היו מכוסים בשעת המסעות. רש"ר בשם המדרש:הכוונה היא לומר שאל להם לשאת את המשא ללא דעת, אלא עליהם להקדיש מחשבה לאופן שבהם הם נושאים את המשכן. אברבנאל: הכוונה כאן בפקידה היא שלא ישכחו דבר מכל מה שעליהם לשאת.

[58] אונקלוס. מלבי"ם: כוונת התורה לומר שעבודה זו הייתה רק של בני גרשון ושבני קהת ומררי היו אסורים בעבודה זו.

[59] א"ע: הסיבה שאצל בני מררי לא כתוב לשון נשיאה היא משום שפרשה זו דבקה לפרשה שלפניה. אברבנאל: הסיבה לחיבור בין שתי הפרשות וחיבור בני מררי לבני גרשון היא משום שעל שניהם היה ממונה איתמר. אוה"ח בתחילת הפרשה: הסיבה היא משום שבני קהת וגרשון מרוממים יותר על בני מררי. וכן כתב המלבי"ם.

[60] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה לשינוי ממה שנאמר אצל בני גרשון, שם נאמר "עבודה באהל מועד" ואילו כאן בבני מררי נאמר "עבודת אוהל מועד" היא משום שבני גרשון היו ממונים על אהל מועד עצמו, על היריעות שהם היו עיקר המשכן, ואילו בני מררי היו אחארים על הדברים המשמשים את אוהל מועד, הקרשים שמחזיקים את אוהל מועד. על דרך זה מסביר אוה"ח שינוי נוסף בין הכתוב אצל בני גרשון לכתוב אצל בני מררי. בעוד שאצל בני גרשון כתוב "לצבא צבא" אצל בני מררי כתוב רק "צבא" והסיבה היא משום שבני גרשון נשאו את עיקר המשכן והיה ניתן להעלות על הדעת שבני גרשון וקהת שווים בחשיבות עבודתם, ורצתה התורה לחלק בין הנאמר אצל בני קהת ששם נאמר רק "לצבא". אולם, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להשוות את בני מררי לבני קהת ולכן היה ניתן לכתוב אצל שניהם "לצבא".

[61] העמק דבר: משמע מלשון הפסוק שעיקר עבודתם הייתה באהל מועד ורק חלק מהעבודה היה בטעינת המשאות והסיבה היא משום שבאמת רוב העבודה הייתה על ידי פירוק והרכבת אוהל מועד.

[62] רש"י.

[63] רש"י. אמנם הרמב"ן חולק על רש"י ומקשה עליו שלש קושיות: א. מדוע יש בכלל צורך ביתדות לעמודים? ב. מדוע יש חלוקה בין סוגי היתדות השונים – אלה שייכים לבני גרשון ואלה שייכים לבני מררי? ג. בברייתא של מלאכת המשכן לא כתוב כלל שהיו יתדות לעמודים? לכן פירש שהכוונה היא שבני מררי היו אחראים על היתדות והמיתרים של החצר ואילו בני גרשון היו אחראים על היתדות והמיתרים של יריעות המשכן. העמק דבר: המיתרים שימשו לצורך קשירת הכלים וקיפולם.

[64] העמק דבר.

[65] העמק דבר.

[66] אונקלוס.

[67] רמב"ן.

[68] העמק דבר: אמנם בציווי לא נזכרו הנשיאים, אך כדי לחלוק להם כבוד, צירף משה את הנשיאים למניין. אוה"ח: סיבת צירוף הנשיאים היא מכיוון שהלויים היו ממונים שלא יכנס זר למשכן, ובכך הלויים עושים את שליחותם של הנשיאים כמו שהתורה כתבה "ואת משמרת כל העדה" ומשמע שגם על הנשיאים היה מוטל שזרים לא ייכנסו למשכן. אזנים לתורה: במניין הראשון שם נמנו התינוקות שהיו בני חודש ומעלה לא השתתפו הנשיאים משום שמשה עצמו לא ידע איך ימנה את התינוקות לולי עזרתו של ה' וא"כ גם הנשיאים לא היו מקפידים אם הם לא היו משתתפים במניין. אך כאן רצה משה לצרף את הנשיאים למרות שלא צווה על כך משום שידע שהם יקפידו אם לא יהיו שותפים למניין.

[69] אוה"ח: הסיבה שחסר ו' החיבור בין אלפים לשבע מאות היא כדי לרמוז על בני קרח שאותם מבני קהת שמתו עימו. הסבר נוסף כתב שהעניין בא לרמוז שלא כל בני קהת היו יחד, והייתה קבוצה מבני קהת שפרשה מהשאר ותמכה בקרח או שלא מיחו בו.

[70] אונקלוס.

[71] אונקלוס. משך חכמה: "ביד משה" הכוונה היא להלכות שנמסרו למשה בהקשר של עבודת הלויים. על כל חמישים לויים מינה משה מתורגמן כדי למסור ללויים את ההלכות וכאן אצל בני גרשון משום שנשארו שלשים לויים, לא מינה עליהם משה מתורגמן אלא הוא עצמו לימד אותם את ההלכות. העמק דבר: הכוונה היא למה שמשה רבינו למד והוכיח מדבר ה'. רא"ש ומלבי"ם: הסיבה שנאמר "ביד משה" אצל בני קהת ומררי ולא אצל בני גרשון משום שהתורה כתבה שמשה צירף את אהרון למניין אצל בני קהת ומררי עפ"י דבר ה' ואצל בני גרשון לא כתוב שה' ציווה אותו על כך, ולכן כתבה התורה אצל בני גרשון "על פי ה'" כדי לומר שגם אצל בני גרשון היה צירוף אהרון על פי ה'. לדבריו, התורה רצתה להדגיש אצל בני גרשון שצירוף אהרון לא היה על דעת עצמו.

[72] העמק דבר: ההכרח לומר דווקא אצל בני גרשון את עניין המשפחות נובע מכך שאצל בני קהת לא היה צורך לומר שהם נמנו לפי המשפחות שהרי ברור שהייתה חלוקה שם למשפחות ולא כל משפחה הייתה ראויה לכל אחת מהעבודות: היו משפחות שהיו ראויות לשאת את הארון והיו משפחות שמעלתם לא נתנה להם לשאת את הארון אלא את השולחן. אצל בני גרשון הייתי חושב שאם בת גרשון התחתנה עם בן קהת, הרי שצאצאיהם יכולים לשאת את משא בני גרשון, קמ"ל שלא.

[73] אונקלוס. העמק דבר: לא נאמר "ביד משה" משום שמשה לא צווה לשתף את הנשיאים במניין בני גרשון ורק בבני מררי צווה לעשות כן ומכאן למדים אנו שכאשר אדם אינו מצווה על מצווה ובכל זאת עושה אותה, הוא אינו יוצא ידי חובת המצווה.

[74] אזנים לתורה: הסיבה שאצל בני מררי נאמר "משפחת" מה שלא נאמר אצל בני גרשון וקהת היא כדי לרמז שלאחר מיתתו של אהרון נלחמו בני לוי עם ישראל והוחסרו משפחות מבני קהת וגרשון. מלבי"ם: הסיבה שנאמר אצל בני מררי "משפחת" היא משום שבדברי הימים יוחסו בני מררי למשפחת קיש ולא למשפחת אביהם.

[75] העמק דבר: בניגוד לבני קהת שם לא נמנו כולם, שהרי היו לויים שהרגישו שאינם ראויים לעבודה של בני קהת, אצל בני מררי נמנו כולם.

[76] רש"י. לדבריו השירה היא שנקראת עבודת עבודה משום שהיא משמשת לעבודה אחרת. בעוד הכהנים עסוקים בהקרת קרבנות שהיא העבודה, עסוקים הלויים בשירה שהיא עבודה לעבודה. רש"ר הסביר את היחס שבין הקרבת הקרבן לשירה: הקרבת הקרבן היא ההתמסרות המוחלטת לרצונו של ה' והשירה בשעת ההקרבה מבטאת שכניעה זו אינה סבילה, אלא היא כניעה פעילה בו האדם פועל ועושה מעשה כדי להקריב את עצמו לה' והוא עוה זאת בשמחה. רא"ש: עבודת עבודה היינו שחיטה הפשט וניתוח שכשרים בזר וראינו בספר דברי הימים שזאת הייתה עבודת הלויים. משך חכמה: הכוונה בעבודת העבודה היא לעבודות הקשורות במשא עצמו. לדוגמא: אם נפלו קרשים, הלויים מרימים אותם. אזנים לתורה: ניתן לומר שעבודת עבודה היינו השירה ועבודת משא היינו תיקון הקרשים בשעה שהם נפלו.

[77] רש"י. א"ע: משה מינה כל אחד מהלויים על התפקיד המיוחד לו: כל אחד ממשפחות הלויים, גרשון, קהת ומררי קיבל את תפקידו המיוחד וכין זה פירש אוה"ח. רס"ג: "איש איש" הכוונה היא לכל קבוצה שהיה לה תפקיד מיוחד בנשיאת המשכן. רמב"ן: התורה כאן אומרת שמשה מינה כל אחד מהלויים על עבודתו המיוחדת לו, ובסוף הפסוק התורה מציינת שכל אחד מהלויים נמנה על ידי משה, ושעל ידי מניין זה מינה משה כל אחד מהלויים שנמנו על עבודתו המיוחדת. ספורנו: כל אחד מהלויים היה צריך לדעת את תפקידו בשעת החניה, את תפקידו בשעת המסע ואת פקודיו – את שמות הכלים עליהם היה ממונה. העמק דבר: הכוונה היא שבשעת המניין ידע משה על פי חכמתו מהי העבודה המתאימה לכל אחד מהלויים שנמנו. הרב יעקב קמינצקי דייק מלשון הרמב"ם שהכוונה היא שהלוי צריך להיות גדול, בגדר "איש", לפני שיהיה מותר לו לעבוד במקדש.

[78] רש"י עפ"י שפ"ח. אוה"ח: הכוונה היא למינוי אהרון ובניו להיות אחראים על עבודת שבט לוי. משך חכמה: מכאן לשירת הלויים שהיא מהתורה.