במדבר פרק ה

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר במדבר פרק ה'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם י' אדר תשע"ח

במדבר פרק ה

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה ביום הקמת המשכן,[1] לֵּאמֹר כך אמר ה' למשה: (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ה' אמר למשה) עליך לצוות את בני ישראל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה בני ישראל צריכים לשלוח מחוץ למחנה כל אחד מהאנשים הבאים הטמאים בטומאה: כָּל צָרוּעַ (על בני ישראל לשלח מחוץ למחנה) אדם שחולה במחלת הצרעת. הציווי הוא לשלח את המצורע מחוץ לכל שלושת המחנות שהיו במדבר: מחנה שכינה (המשכן), מחנה לויה (מקום חניית הלויים) ומחנה ישראל (המקומות מסביב למשכן שבהם חונים שנים עשר השבטים),[2] וְכָל זָב אדם שטמא בטומאת זיבה. הזיבה היא טומאה שיוצאת מהגוף. את הזב יש לשלוח מחוץ למחנה שכינה ומחוץ למחנה לויה, אך מותר לזב להיכנס אל מחנה ישראל,[3] וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ וכן צוו בני ישראל לשלוח אל מחוץ למחנה כל אדם שהוא טמא בטומאת מת. טמא המת מותר בכניסה אל מחנה ישראל ואל מחנה לויה, ואסור לו רק להיכנס אל מחנה שכינה[4]: (ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ יש לשלוח מחוץ למחנה את הטמא, בין אם מדובר בזכר טמא ובין אם מדובר בנקבה טמאה,[5] אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם יש לשלוח את הטמאים מחוץ למחנה (כל אחד מהטמאים אל מחוץ למחנה אליו אסור לו להיכנס, כפי שהסברנו בפסוק הקודם) אך אין צורך לשלחם אל מקום מרוחק מחוץ למחנה,[6] וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם על ידי שליחת הטמאים אל מחוץ למחנה, בני ישראל לא יטמאו את המחנה בו ה' משרה את שכינתו. אולם, אם בני ישראל לא ישלחו את הטמאים אל מחוץ למחנה, המחנה בו ה' משרה את שכינתו יטמא חלילה[7]: (ד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל עשו מיד כמו שצוו (והרחיקו את הטמאים), עוד לפני שנסעו למסע,[8] וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בני ישראל שילחו את הטמאים אל מחוץ למחנה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל עשו כמו שה' ציווה את משה (בכך שהם שילחו אל מחוץ למחנה את הטמאים)[9]: (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ה' אמר למשה) עליך לדבר אל בני ישראל, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם (עליך לומר לבני ישראל) איש או אישה שיחטאו באחד החטאים שאדם יכול לחטוא בהם, ומיד מסבירה התורה באיזה חטא מדובר,[10] לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק האדם יחטא בכך שהוא ישקר לחברו. מדובר במקרה ואדם גזל ונשבע לשקר שהוא לא גזל,[11] וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא הנפש החוטאת, האדם החוטא, יתחייב בכך שחטא.[12] כאשר אדם נשבע בשם ה' לשקר, יש השפעה שלילית גדולה מאוד על נפש האדם[13]: (ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לאחר מעשה הגזילה ולאחר שהגוזל נשבע בבית דין לשקר ואמר בשבועתו שהוא לא גזל, יודה הגוזל שהוא חטא ושהוא באמת גזל וששבועתו הייתה שבועת שקר,[14] וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ הגוזל צריך להחזיר לנגזל את הקרן, את מה שגזל ממנו,[15] וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו בנוסף לתשלום הקרן, הגוזל צריך להוסיף ולשלם לנגזל חמישית מהקרן. למשל: אם הגזילה הייתה שווה ארבעה שקלים, הגוזל צריך להחזיר לנגזל את ארבעת השקלים שהם הקרן ועוד שקל נוסף שהוא החומש,[16] וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ הגוזל צריך להביא את הקרן והחומש לבעל החפץ: אם החפץ היה שייך לנגזל, הרי שהגוזל משלם את הקרן והחומש לנגזל ואם החפץ היה מושאל לנגזל, הגוזל צריך לשלם את הקרן והחומש לבעל החפץ[17]: (ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו אם הנגזל מת, ואין לו יורשים, כך שלאחר שהגוזל התוודה שגזל, אין לו למי להחזיר את הקרן והחומש. (חז"ל אומרים שלכל אדם מישראל יש קרוב משפחה קרוב או רחוק שראוי לרשת אותו, ולכן צריך לומר שמדובר כאן בגר שהתגייר ומת),[18] הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיקֹוָק לַכֹּהֵן הרי שבמקרה זה ה' קנה את הקרן והחומש, וה' הקנה את הקרן והחומש לכהן שעובד באותו זמן בבית המקדש, ולכן על הגוזל לתת את הקרן והחומש לכהן העובד באותו משמר,[19] מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו הקרן והחומש שהגוזל משלם לנגזל או לכהן הם בנוסף לאיל שצריך הגוזל להביא לשם קרבן אשם בכל מקרה.[20] היוצא מדברינו שאדם שגזל ונשבע לשקר וטען שלא גזל, צריך להביא שלושה דברים כאשר הוא מתוודה: 1) קרן 2) חומש 3) איל לקרבן אשם. אמנם כאשר האדם אינו מתוודה, אלא באים עדים ומעידים שגזל, אינו צריך לשלם חומש: (ט) וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן כל הביכורים שאדם מחוייב לתת לכהן,[21] לוֹ יִהְיֶה יש לתת את הביכורים לכהן העובד באותו משמר[22]: (י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ בניגוד לביכורים שאדם צריך להביאם אל הכהן העובד באותו משמר, התרומה והמעשר שאדם מפריש שייכים אליו במובן מסוים, דהיינו: אדם יכול להחליט לאיזה כהן הוא נותן את התרומה. אדם אמנם חייב להפריש לכהן תרומה מתבואתו, אך מותר לו לבחור לאיזה כהן הוא ייתן את התרומה,[23] אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן אדם שיחליט לתת חרם לכהן. במקרה ואדם אומר שהוא ייתן דבר מרכושו לחרם לכהן (כאשר אדם אומר שהוא מחרים דבר לכהן, הרי שהוא תורם את אותו החפץ לכהן),[24] לוֹ יִהְיֶה האדם צריך לתת לכהן את החרם שהקדיש[25]: (יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (ה' אמר למשה) תדבר אל בני ישראל ותאמר להם,[26] אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ אדם שאשתו תסור מדרך הישר,[27] וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל אותה אישה תמעל בבעלה, כאשר התורה תפרט בפסוק הבא מהו אותו מעל שמעלה האישה[28]: (יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע במקרה ואדם אחר ישכב עם אשת האיש,[29] וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ בעלה של האישה אינו יודע שאשתו שכבה עם אדם אחר,[30] וְנִסְתְּרָה האישה התייחדה עם האיש (שאינו בעלה) מספיק זמן כדי שהוא ישכב איתה, מספיק זמן לטומאת ביאה,[31] וְהִיא נִטְמָאָה על ידי שהאישה התייחדה והתחתנה עם אותו אדם היא נטמאה, וְעֵד אֵין בָּהּ אין עד שיכול להעיד עליה שהאישה שכבה עם אדם אחר. העדים רק ראו שהיא התייחדה עם אותו אדם, אך הם לא ראו את השכיבה  עצמה. אולם, אם העדים ראו בוודאות שהאישה שכבה עם אדם אחר, אין צורך לבדוק אותה על ידי המים המרים, אלא יש להביאה לבית דין ככל אשת איש שזינתה,[32] וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה האיש לא הכריח את אשת האיש לשכב איתו, אלא האישה בחרה מרצונה לשכב איתו, למרות שהיא כבר הייתה נשואה לבעלה[33]: (יד) וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה לפני שהאישה התחתנה עם האדם השני, על הבעל עברה רוח קנאה, כמו שתסביר התורה,[34] וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ עוד לפני ההתייחדות, בעלה של האישה התרה באשתו שלא תתייחד עם אותו אדם שאיתו היא התייחדה,[35] וְהִוא נִטְמָאָה ולמרות שלפני כן הבעל התרה באשתו שלא תתייחד עם אותו אדם, אותה אישה לא שמעה בקול בעלה, והתייחדה עם האיש, והיא שכבה איתו ובכך היא נטמאה,[36] אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה או שכאשר עברה רוח קנאה על הבעל, והבעל התרה באישה שלא תתייחד עם האיש, האישה עברה על דבריו והיא התייחדה איתו, אלא שהאישה לא שכבה עם האיש וממילא לא נטמאה: (טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן הבעל יביא את אשתו אל הכהן (לאחר שעברה על דבריו והתייחדה עם אותו איש),[37] וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ יחד עם אשתו, יביא הבעל גם קרבן עבור האישה,[38] עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים (הבעל יביא לשם קרבן האישה) מנחה של קמח שעורים במשקל של עשירית האיפה. האיפה היא מידת משקל שהייתה נהוגה בימיהם כמו שבימינו נהוג להשתמש בקילוגרם לשם מידת משקל, והסיבה שיש להביא דווקא קמת שעורים היא מכיוון שהאישה עשתה מעשה בהמה ולפיכך מנחתה תהיה ממאכל בהמה,[39] לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן הבעל לא ישפוך שמן על הקמח שהביא לקרבן. בדרך כלל, כאשר מביאים קמח לקרבן, שופכים על הקרבן שמן, אך במנחה של אישה סוטה, אין שופכים שמן על הקמח כדי שהקרבן לא יהיה מהודר,[40] וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה אסור לשים לבונה על הקמח שהביא הבעל לשם קרבן אשתו. הלבונה היא בושם שמופק מעץ שנקרא "לבונה". הסיבה שלא שמים לבונה על הקמח שהביא הבעל היא בגלל שהאמהות נקראו לבונה, ואישה זו סטתה מדרכן,[41] כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא (הסיבה שאין שופכים שמן על הקמח שהביא הבעל ואין שמים על הקמח לבונה היא) מכיוון שהקמח שהביא הבעל משמש למנחת קנאות, למנחה של אדם חוטא, כפי שיוסבר בצלע הבאה של הפסוק,[42] מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן המנחה באה להזכיר את החטא בו חטאה האישה. עצם העובדה שהאישה התייחדה עם האיש היא חטא, ומנחתה באה כתוצאה מחטא זה של האישה, ולכן אין שמים שמן ולבונה על המנחה[43]: (טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן הכהן יקרב את המנחה,[44] וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן יעמיד את המנחה לפני המזבח[45]: (יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ הכהן ייקח בכלי חרס מים שהתקדשו בכיור שבמשכן (או במקדש),[46] וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם וכן ייקח הכהן עפר מקרקע המשכן וישים את העפר בתוך כלי החרס המלא במים הקדושים מהכיור[47]: (יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן יעמיד את האישה שסטתה בשער ניקנור (השער המזרחי של העזרה לשם נכנסים כל באי המקדש). אמנם, בנוסף להעמדה לפני ה', היו מטרטרים את האישה ומוליכים אותה ממקום למקום כדי שדעתה של האישה תיטרף (האישה כבר לא תוכל לחשוב בשלווה מרוב שיטרטרו אותה), וכך היא תתוודה שהיא חטאה, ולא יצטרכו להשקות אותה את המים הקדושים,[48] וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה הכהן יגלה את ראש האישה כדי לבזות אותה,[49] וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא הכהן יניח על ידי האישה את מנחת הזיכרון, את עשירית האיפה קמח שעורים המשמש למחת קנאות. הסיבה שהכהן היה מניח את המנחה בידי האישה היא כדי שהאישה תצטרך להתאמץ ולהחזיק את המנחה, וכך, בשעת המאמץ, אולי תתוודה האישה שחטאה ולא יצטרכו להשקות אותה את המים הקדושים,[50] וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הכהן יחזיק בידו את המים הקדושים שעתידים להיות מרים לאישה,[51] הַמְאָרֲרִים (אם האישה חטאה) מים אלה יביאו על האישה חיסרון ויגרמו לאישה לכאב, כפי שנראה בהמשך[52]: (יט) וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה הכהן ישביע את האישה ויאמר לה:[53] אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ (הכהן יאמר לאישה בשעה שהוא משביע אותה) אם באמת לא שכבת עם האיש שבעלך חושד ששכבת איתו ויש עדים על כך שהתייחדת איתו,[54] וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ ואם לא נטמאת בעוד את היית נשואה לבעלך,[55] הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה (אם באמת לא שכבת עם האיש ולא נטמאת) את תהיי נקייה מהמים המרים הללו שמביאים לחיסרון וכאב. אם לא שכבת עם האיש, את תינצלי בשעה שתשתי מהמים הללו[56]: (כ) וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ אך אם את כן שטית בעוד את היית נשואה לבעלך,[57] וְכִי נִטְמֵאת (ובכך ששטית מאישך) את נטמאת, וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ ואדם אחר שאינו בעלך שכב איתך, (אז את לא תינקי מהמים המרים): (כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה הכהן ישביע את האישה בשבועה נוספת שהיא שבועת קללה,[58] וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה הכהן יאמר לאישה בזמן שמשביע אותה את שבועת הקללה: יִתֵּן יְקֹוָק אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ (אם חטאת) ה' ייתן אותך לקללה ולשבועה בתוך עמך. כשאנשים ירצו לקלל אדם, הם יקללו שיקרה לאותו אדם כמו שיקרה לך עכשיו. כמו כן, כאשר אדם ירצה להשביע אדם, הוא יאמר שלא יקרה לי כמו שיקרה לאישה הסוטה,[59] בְּתֵת יְקֹוָק אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת ה' יפיל את הירך שלך,[60] וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה וכן יגרום ה' לבטן שלך להתנפח[61]: (כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ המים המביאים לידי חיסרון וכאב ייכנסו לתוך המעיים שלך,[62] לַצְבּוֹת בֶּטֶן המים האלו יגרמו לבטן שלך להתנפח,[63] וְלַנְפִּל יָרֵךְ וכן יגרמו המים הללו לכך שהירך שלך תיפול,[64] וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן האישה תקבל על עצמה את השבועה שהשביע אותה הכהן, על ידי שתאמר אמן. סיבת הכפילות של המילה "אמן" היא כדי לומר שהאישה מקבלת על עצמה את הכל: את השבועה שבפסוק יט' ואת האלה שבפסוק כא', האישה מקבלת על עצמה בשבועה שהיא לא זינתה עם האיש שהיא נחשדת וגם שהיא לא זינתה עם אדם אחר, האישה מקבלת על עצמה שבועה שלא זינתה כשהיא הייתה נשואה וכן כשהיא הייתה ארוסה[65]: (כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר הכהן יכתוב על מגילה העשוייה מקלף את כל הפרשה הזאת, את כל פרשת סוטה,[66] וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים הכהן ימחק את הפרשה שכתב על הקלף לתוך המים המרים שעתידים להיות מרים לאישה. הכהן ימחק את פרשת הסוטה שכתב על הקלף על ידי המים שעתידים להיות מרים לאישה[67]: (כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים לאחר הקרבת המנחה, הכהן עתיד להשקות את האישה את המים המרים המביאים לידי חיסרון וכאב,[68] וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים המים המביאים לידי חיסרון וכאב, אותם משקה הכהן את האישה, יהפכו להיות לאישה למרים. המים האלה יביאו פורענות על האישה[69]: (כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת הכהן ייקח מידי האישה את מנחת הקנאות, את קמח השעורים שהביא הבעל לשם קרבן,[70] וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן והאישה ירימו יחד את המנחה כאשר שניהם נמצאים ליד שער ניקנור. האישה מחזיקה בידיה את הכלי בו נמצא הקמח, והכהן מניח את ידו מתחת לידי האישה, ושניהם יחד מניפים את המנחה על ידי שהם מוליכים ומביאים, מעלים ומורידים את המנחה,[71] וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ לאחר ההנפה, הכהן יקרב את המנחה אל הקרן הדרומית מערבית של המזבח (כמו שעושים בשאר המנחות)[72]: (כו) וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ הכהן ייקח על ידי קמיצה את האזכרה מתוך המנחה. האזכרה היא החלק מהמנחה שמוקרב על גבי המזבח. הכהן קומץ מהקמח כמות קמח הממלאת בדיוק את הקומץ שלו, בדיוק את הנפח שנוצר מקיפול שלש אצבעותיו האמצעיות, לא פחות ולא יותר, וקמח זה הוא מקריב על גבי המזבח. הקמח שהכהן מעלה בקמיצה שלו ומקריב על גבי המזבח הוא האזכרה,[73] וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה הכהן יעלה את האזכרה על גבי המזבח,[74] וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם לאחר העלאת האזכרה על גבי המזבח, הכהן ישקה את האישה את המים הנמצאים בכלי החרס, בהם מחקו את המגילה שכתב הכהן (המים המרים המאררים)[75]: (כז) וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם הכהן ישקה את האישה את המים המרים. הסיבה שהתורה חזרה על פעולת ההשקאה היא לומר שגם אם הכהן צריך להשקות את האישה בכח, הכהן משקה את האישה בעל כרחה, גם אם אין האישה רוצה לשתות את המים הללו. אמנם, אם האישה הודתה שהיא חטאה, אינה שותה מים,[76] וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ אם האישה נטמאה והיא מעלה בבעלה, אם האישה חטאה והיא באמת שכבה עם אותו אדם,[77] וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים (אם האישה חטאה) המים המביאים לידי חיסרון וכאב יהיו מרים לאישה ויגרמו לה לפורענות, וְצָבְתָה בִטְנָהּ הבטן של האישה תתנפח,[78] וְנָפְלָה יְרֵכָהּ הירך של האישה תיפול, וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ כל העם יקלל את האישה. כאשר אדם ירצה לקלל את חברו, הוא יקלל שגורלו יהיה זהה לגורלה של האישה הסוטה[79]: (כח) וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה אם האישה לא נטמאה, אם היא באמת לא שכבה עם אותו אדם, וּטְהֹרָה הִוא ואם האישה תמיד הייתה טהורה. אם האישה אף פעם לא זינתה,[80] וְנִקְּתָה האישה תהיה נקייה מהמים האלה, המים האלה לא יביאו פורענות על האישה,[81] וְנִזְרְעָה זָרַע בנוסף לכך שהאישה תינצל מהמים המרים היא גם תזכה ללדת ילדים מובחרים ללא צער[82]: (כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת זהו הדין שיש לעשות לבעל שאמר לאשתו שלא תתייחד עם אדם,[83] אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה במקרה שאישה תתחתן עם אדם אחר בעוד היא נשואה לבעלה והיא נטמאה: (ל) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ אם עברה על אדם רוח קנאה והוא התרה באישה שלא להתייחד עם אותו אדם,[84] וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְקֹוָק הבעל יעמיד את אשתו לפני ה', וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת הכהן יעשה לאישה ככל מה שכתוב כאן בפרשה (הקרבת הקרבן, השקאת המים וכו'): (לא) וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן הבעל יהיה נקי מעוון. במקרה והאישה חטאה, הרי שהיא מתה, ובאה התורה לומר שאין הבעל חייב במיתתה,[85] וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ האישה היא זו שמתחייבת על ידי חטאה[86]:

 

[1] רש"י. אוה"ח מוצא סיבה לסמיכות לפרשה הקודמת: כמו שהכהנים צריכים לוודא שהלויים לא יתקרבו לדברים המקודשים (כלי המשכן לפני שהם כוסו), כך בני ישראל צריכים לשלוח מחוץ למחנה כל טמא ולהרחיק את הטמאים מהמחנה המקודש. רשב"ם: לאחר סדר המחנות הגיע הזמן לומר מי צריך לצאת אל מחוץ למחנה. א"ע: כתב כדברי רשב"ם אלא שהוסיף שהטעם לשילוח מחוץ למחנה הוא בגלל השכינה השורה במחנות. רמב"ן: מצווה זו נוהגת גם במדבר וגם לדורות. העמק דבר: אמנם גם לדורות יש מצוה לשלח מחוץ למחנה, אך יש הבדל גדול בין הציווי כאן לציווי לדורות. כאן גם המצורעים שאינם טמאים חייבים להישלח אל מחוץ למחנה (בעוד שלדורות רק המצורעים הטמאים חייבים בשילוח) וגם מי שטמא מת חייב בשילוח אל מחוץ למחנה כמו החיילים שחזרו מהמלחמה נגד מדין שנשארו מחוץ למחנה (בניגוד לדורות שטמא מת מותר במחנה ישראל).

[2] רש"י.

[3] רש"י.

[4] רש"י. כמו כן הסביר את המילה טומאה מלשון עצמות אדם, כאשר כוונת התורה היא לומר שאדם זה נטמא על ידי עצם של מת (עיין שפ"ח). א"ע: הסיבה שדווקא אלו השלושה צריכים לצאת מחוץ למחנה היא בגלל שהם מטמאים אחרים וזאת בניגוד לבעל קרי שאין מצוה לשלח אותו מחוץ למחנה משום שהוא אינו מטמא אחרים. רק כאשר מדובר על קדושת המחנה בשעת היציאה למלחמה שיש שם את הארון, צווה בעל הקרי להתרחק. הכלי יקר הסביר שטומאות אלו באות על שלש עבירות חמורות (צרעת על ע"ז, זיבה על עריות וטומאת מת על שפיכות דמים עיין בדבריו) הגורמות לסילוק שכינה ולחורבן בית המקדש ולכן הם צריכים להרחיק את עצמם מהמחנה.

[5] אונקלוס. רש"ר: מסביר את ריבוי הופעות השורש ש.ל.ח. בפסוקים ב' – ג' באופן הבא. כפי שראינו, שלשת סוגי הטמאים משתלחים מחוץ למחנה, אלא שלכל אחד מהם דין שונה ולכן הוא משתלח מחוץ למחנות אחרות. דבר זה נרמז בפסוק: "וישלחו מן המחנה" כולל את הטומאות הנשלחות חוץ למחנה שכינה כפי שהתורה מבארת מיד, "מזכר עד נקבה תשלחו" הכוונה היא לשילוח של הזב והשבה ודומיהם אל מחוץ למחנה לויה, שהרי בטומאות אלה באים ההבדלים בין זכר לנקבה לידי ביטוי ו"אל מחוץ למחנה תשלחום" הכוונה היא לשילוח המצורע אל מחוץ למחנה ישראל. העמק דבר: הסיבה שיש להדגיש את שוויון הדין בין איש לאישה למרות שבכל התורה הושווה דין איש םאישה היא משום שלגבי מצורע מצאנו חילוק שאישה אינה בפריעה ופרימה ואיש כן, הייתי חושב שגם לעניין שילוח מחוץ למחנה התורה חילקה ביניהם.

[6] העמק דבר.

[7] אונקלוס. אוה"ח: התורה באה לומר שאיסור הכניסה של טמא למחנה הוא רק כל עוד ה' משרה את שכינתו במחנה, אך לאחר שהפרוכת כבר נגללה, והשכינה הסתלקה, אין איסור על טמאים להיכנס למחנה.

[8] א"ע. כמו"כ כתב שבשעת המסעות הטמאים הלכו בין דגל אפרים לדגל דן.

[9] אלשיך: טעם הכפילות על מה שנאמר כבר בתחילת הפסוק שבני ישראל עשו כן הוא כדי לומר שמתחילה עשו זאת בני ישראל על דעת עצמם, שהרי הם אמרו לעצמם שיש להרחיק את הטמאים כדי להשרות את השכינה בישראל, ועתה הם עשו זאת לאור ציווי ה'.

[10] רמב"ן. וכתב שהסיבה שהתורה קיצרה בדין זה היא משום שהתורה כתבה כבר את הדין הזה בספר ויקרא (פרק ה'). כמו"כ כתב שהסיבה שהתורה כתבה את הדין של האישה היא משום שהיינו אומרים שאין דרכה של האישה לגזול וממילא אין לחייב אותה באותו הדין.

[11] רמב"ן. לכאורה התורה כאן חוזרת על דין אשם גזלות שכבר נכתבה בספר ויקרא. רש"י: יש כאן שני חידושים: גזל הגר וחיוב חומש רק במקרה של וידוי. א"ע: גזל הגר הוא החידוש היחיד שהוזכר כאן. רמב"ן: מכיוון שעד עכשיו משה מנה את בני ישראל למשפחותם, נכתב עכשיו את הדין של מי שאין לו משפחה, גזל הגר. א"ע: הסיבה שהתורה כתבה כאן את דין אשם מעילות היא כדי לומר שהצרעת והזיבה באים כעונש על גזל. בהסבר המילים למעול מעל בה': אונקלוס: הכוונה היא שהאדם ישקר לפני ה', כאשר כוונתו כנראה לשקר בשבועה כפי שדרשו חז"ל. אוה"ח: הכוונה היא שכבר בשעת הגזל חשב הגוזל שבעתיד כאשר יתבעו אותו בבי"ד, הוא ישקר. ספורנו: הכוונה במעילה בה' היא לחילול ה', משום שמי שגוזל את הגר, מחלל את ה' בעיני הגרים הבאים לחסות תחת כנפי השכינה.

[12] אונקלוס. העמק דבר: האדם יכיר בחטאו.

[13] אוה"ח. והסביר זאת גם כהשפעה שלילית על נפש החוטא וגם כהשפעה שלילית על מקור הנפשות של כלל ישראל.

[14] אונקלוס. א"ע: הסיבה שכתוב והתודו ברבים היא בגלל שהכותרת של הפסוקים הייתה כאשר איש או אישה יחטאו, והמילים "והתודו" מוסבים על האיש או האישה. אוה"ח: הסיבה שהתורה התחילה בלשון רבים "והתודו" ולאחר מכן עברה ללשון יחיד "והשיב, היא משום שהוידוי שווה בכל הגוזלים אך הדין של התשלום והקרבן שונה בין הגוזלים שהרי הגוזל מביא קרבן עולה ויורד, וממילא הקרבן שמביא תלוי במצבו הכספי.

[15] רש"י. א"ע: פירש שהמילה "בראשו" היינו בדיוק כפי שהוא, לא פחות מהקרן.

[16] עיין בביאורנו בויקרא ה' שם הסברנו את דרך החישוב של חמישית וכתבנו שבסופו של תהליך צריכה תוספת התשלום להיות שווה לחמישית מכל הסכום שהגוזל משלם לנגזל.

[17] רש"י עפ"י שפ"ח. א"ע: במקרה ואדם התוודה בעצמו, הוא מביא חומש ואם באו עדים הוא מביא שתי חמישיות. א"ע לומד זאת מכך שכתוב "וחמישיתו" היינו הרבה חמישיות, ולכן הוא מחלק בין מודה מעצמו המשלם רק חמישית אחת למקרה שבאו עדים אז האדם משלם שתי חמישיות. בסוף דבריו כתב א"ע שחז"ל אמרו שיש להביא חומש אחר חומש וכתב על כך הא"ע שדעתם של חז"ל רחבה מדעתינו.

[18] רש"י.

[19] רש"י ולדבריו "המושב לה'" היינו שהאדם מחזיר את הגזילה לה', וה' מקנה את הגזילה לכהן העובד באותו משמר. א"ע: האדם החזיר את הגזילה בעבור יראת ה' ולשיטתו "המושב לה'" היינו שהגזילה מוחזרת לשם ה'. ספורנו: כאשר הבעלים אינם קיימים, ראוי להחזיר את הגזילה לבעלי בעליו כאשר הכוונה היא לה' וכנראה שפירש "המושב לה'" כרש"י.

[20] רש"י. רש"ר: אסור להביא את הקרבן עד שהאדם לא שילם את הקרן וחומש.

[21] רש"י ומה שהכריח אותו לכתוב שהכוונה היא למצוות ביכורים הוא שלא ייתכן שמדובר כאן על תרומה, שהרי את התרומה לא מביאים אל הכהן, אלא הכהן הוא המחזר אחר התרומה בגורן וכן כתוב שאת התרומה מקריבים לכהן, כלומר, מביאים אותה אל הכהן. לכן פירש רש"י שכוונת התורה בפסוק זה היא על ביכורים שאותה כן מביאים אל הכהן והכהן אינו צריך לחזר אחריה בבתי הגרנות.. ספורנו גם הסביר שהכוונה כאן היא לביכורים וכתב שהתורה משווה כאן בין גזל הגר הניתן לכהן העובד באותו משמר לביכורים שגם הם ניתנים לכהן העובד באותו משמר. רמב"ן (בפס' ו'): דן בטעם שהתורה כתבה כאן את הדין של תרומה וכתב שתי אפשרויות להסביר את הדבר: א. במקרה ואדם גזל את התרומה מהכהן, הדין הוא כמו כל דין של גזל שצריך להביא אשם גזילות. ב. התורה משלימה את הדין של תרומה מתורת כהנים, מספר ויקרא, משום שעד עתה התורה הזכירה זאת רק על דרך הרמז. כמו"כ הסביר רמב"ן בפסוקינו שכוונת התורה כאן היא לומר ש"כל תרומה" תהיה לכהן. גם אם אדם הפריש תרומה כלשהי, הרי שהתרומה שייכת אל הכהן אך לכהן אסור לקחת את התרומה בזרוע אלא עליו לחכות עד שיביאו את התרומה אליו. כמו"כ דחה את דברי רש"י שכתב שכוונת הספרי היא לומר שהפירוש של תרומה בפסוקינו הוא משום שכתוב כאן שהכהן מקריב את התרומה ואילו הכהן מחזר אחרי התרומה בבית הגרנות, אלא כתב שכוונת דברי הספרי היא לומר שלשון הקרבה משמעה הקרבה על גבי המזבח, דבר שנעשה בביכורים ולא בתרומה. רשב"ם: הכוונה היא למצות חלה שיש להפריש את ראשית העיסה אל הכהן. אוה"ח: כל 24 מתנות כהונה מחולקים ל-3 קבוצות, וכל קבוצה רמוזה בפסוקים אלו: "וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל" מדובר על קדשים שהכהנים זוכים בהם מהמקדש כגון בשר קרבנות. הקבוצה השנייה "ואיש את קדשיו" הם מתנות שיש להביאם אל הכהן והם קודש כמו תרומה אלא שהכהן הוא שצריך לחזר אחריהם. הקבוצה השלישית "איש אשר יתן", הן המתנות שאדם צריך להביא אל הכהן אך הם חולין (כמו ראשית הגז) ולכן התורה לא הזכירה בהם בכלל מילה של קודש.

[22] ספורנו. משך חכמה: האדם היה יכול לחשוב שעל ידי שבוחר לתת את התרומה לכהן ושיש לו בכך טובת הנאה, הרי שהוא יכול להחשיב בכך גם את גזל הגר, לכן כתבה התורה שהתרומה שייכת לכהן וזאת בנוסף לחובתו של הגוזל להחזיר את הגזילה.

[23] ספורנו. ספרי: כהן יכול להקריב את הקרבן שהוא עצמו מביא ואינו צריך לתת את הקרבן לאנשי המשמר. רמב"ן: כל קודש שה' לא יצווה לתת לכהן – הרי הם של הבעלים, למרות שנקראו קדש. (כדוגמא לדבריו מביא רמב"ן את המעשר שני שנקרא בלשון התורה קודש אך הוא נחשב לממונו של האדם לכל דבר אלא שעליו להביאם לירושלים).

[24] רשב"ם. רש"י ורמב"ן: כאן התורה כתבה שטובת הנאה של התרומה לבעלים. כמו"כ כתב רש"י על דרך הדרש שאדם שמעכב את מעשרותיו – לו יהיו, יישאר לעצמו רק המעשרות, כיוון שאדם המקפיד להפריש תרומות ומעשרות זוכה שתהיה ברכה בתבואתו.

[25] רשב"ם. רש"י: אדם שייתן לכהן את המתנות הראויות לכהן, "לו יהיה", יהיה לו הרבה ממון.

[26] אוה"ח: טעם הכפילות היא לומר שיש שני סוגים של סוטה. אישה שבאמת חטאה ואישה שטהורה. כנגד הטמאה כתבה התורה "דבר" מלשון קשה וכנגד הטהורה כתבה "ואמרת" לשון רפה, ולכן גם כתוב כאן פעמיים "איש". בהסבר נוסף כתב שדיברה התורה כנגד שני אנשים: אדם שרוצה להביא את אשתו ולבדוק אותה ואדם שרוצה להימנע מכך.

[27] א"ע ורשב"ם וכן רש"י בפירושו עפ"י פשוטו של מקרא. ספורנו: פירש באופן דומה: תסטה מדרך הצניעות. רש"י: הסמיכות לפרשה הקודמת באה לומר שאם אדם לא ייתן את התרומה שלו אל הכהן, הרי שהוא יצטרך לבוא אל הכהן כדי להביא אליו את אישתו הסוטה. כמו כן את כפילות "איש איש" הסביר שאישה הסוטה מועלת בשניים - גם בבעלה וגם בה'. "תשטה" כתב רש"י שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות. ספורנו: הסביר ומעלה בו מעל שהכוונה היא שהאישה חיללה את קדושת ה' שהרי ה' אוהב כאשר האישה דביקה בבעלה. כלי יקר: תשטה היינו מלשון שתיה ואין הבדל בין ט' לת' וכוונת התורה לומר שעל ידי שתיית יין ושכרות האדם מגיע לכדי זנות.

[28] רש"י. רס"ג: הכוונה היא שהאישה הפרה את אמונה בבעלה ורמתה אותו.

[29] אונקלוס. רש"י: "ושכב איש" למעט קטן ששכב איתה. כמו"כ בהסבר "אותה" כתב ששכיבתה פוסלת אותה ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה. ספורנו מסביר שיש כאן תהליך של הידרדרות: קודם האישה סוטה מדרכי הצניעות ועל ידי כך היא מגיעה למצב של "ושכב איש אותה".

[30] רש"י ובאה התורה לומר שאם היה יודע ומעלים את הדבר, אין המים בודקים את האשה.

[31] רש"י. א"ע: הכוונה ב"ונסתרה" היינו שהאישה באמת נטמאה אלא שאין עדים בדבר וגם היא אינה מודה בכך.

[32] רש"י.

[33] רש"י. א"ע: העדים לא תפסו את האישה חוטאת. לדבריו, האישה באמת חטאה אך אין מי שיכול להעיד על כך.

[34] רש"י ולדבריו לשון קנאה היינו לשון התראה. ספורנו: הכוונה היא לרוח טהרה שאפפה את הבעל כדי למנוע מאשתו לחטוא. בהסבר רוח הקנאה בצלע הבאה של הפסוק כתב שהכוונה היא לרוח של שטות, שהרי לא הייתה שום סיבה שהוא יתרה באשתו, שכן היא לא נטמאה. העמק דבר: הכוונה היא לחשש, שהבעל חושש שמא אשתו נאסרה עליו על ידי שזינתה. בהסבר הקנאה בהמשך הפסוק פירש שהכוונה היא ללשון כעס, כלומר הבעל רק כועס על אשתו אך אין סיבה לכעס זה שהרי האישה לא נטמאה. א"ע: הכוונה היא שעלתה במחשבתו שאשתו נטמאה אך זאת ללא ביסוס של עדים או הודאת האישה. רש"ר: קנא היינו מלשון קניין וכאן הכוונה היא שהבעל תבע את הקניין על אשתו ושאדם אחר לא קנה אותה במקומו.

[35] רש"י.

[36] רש"י.

[37] אונקלוס. א"ע: הבעל יביא את אשתו בעל כרחה. חזקוני: קרבן זה אינו של האישה שהרי היא חטאה, אלא הבעל הוא שצריך לכפר על עצמו על שלא מיחה באשתו בזמן ולכן היא חטאה. רש"ר: הבעל תמיד מביא את הקרבן במקום אשתו, ודבר זה מראה על הקשר ההדוק בין הבעל לאישה. לרש"ר, אין שום דבר מיוחד בכך שגם במקרה של אישה סוטה הבעל מביא את הקרבן במקום אשתו.

[38] א"ע הסתפק אם הכוונה עם האישה או בעבורה.

[39] רש"י כתב שהמנחה תהיה מקמח ולא מסולת והיא באה משעורים כדי לבזות את האישה שהרי השעורים הם מאכל בהמה והיא עשתה מעשה בהמה. רמב"ן פירש שהסיבה שהמנחה באה שעורים היא מלשון סערה, כמו שגם אצל גדעון צליל השעורים היה סימן לסערה. גם כלי החרס בא לסמל שהאישה תישבר ככלי חרס והעפר בא לסמל שהאישה תחזור אל עפר. אמנם רש"י בפס' יז' הסביר שהסיבה שהכהן לוקח את המים בכלי חרס היא בגלל שהאישה השקתה את הנואף בכלי חרס. רבינו בחיי בפס' יז': הסיבה שמשקים את האישה בכלי חרס היא כדי לרמוז שלאישה זו אין תקנה והיא לא עתידה לחיות בתחיית המתים, כמו שלכלי חרס אין תיקון מטומאה, בניגוד לכלי זכוכית ולכלים אחרים. רש"ר: האישה משולה למים חיים וקדושים ושמים את העפר לתוך המים כדי להראות שהאישה צריכה לשלוט בטבע שלה ובכוחות הגופניים שבה כך שכוחות אלה יהיו רק הצד החיצוני של המהות שלה. א"ע: הסיבה שמנחה זו שונה מהמנחות האחרות היא בגלל שמנחה זו באה כעונש ולא כנדבה.

[40] רש"י וכתב שהשמן מהודר משום שנקרא "אור" והיא עשתה את מעשיה בחושך.

[41] רש"י.

[42] אונקלוס + דעת מקרא. רש"י: מנחת קנאות בלשון רבים משום שהאישה עוררה על עצמה קנאה כפולה: של בעלה ושל ה'. רמב"ן: צלע זה של הפסוק חוזר אל ראש הפסוק ולהסביר שהסיבה שהבעל הוא שצריך להביא את המנחה היא בגלל שהמנחה היא מנחת קנאות, דהיינו: עליו להביא את מנחת הקנאות במקום האישה מכיוון שהאישה אינה ראויה להביא את המנחה משום שמנחה זו באה להזכיר את עוונה. העמק דבר: כוונת התורה לומר שכל המנחה באה בגלל שהבעל מקנא לאשתו ובחינם הוא הקפיד עליה ולכן ה' אינו רוצה לקבל ממנו מנחה מהודרת. אולם אם האישה כן חטאה, גם אז אין ראוי להביא מנחה מהודרת שהרי קרבנות באים לדברים טובים וכאן המנחה היא "מזכרת עוון". בעניין השימוש בלשון זכר "מנחת קנאות הוא" כתב רש"י שהכוונה היא לקמח. רמב"ן: יש בדבר סוד.

[43] אונקלוס.

[44] א"ע. לפי רש"י בפס' יח' משמע שהכוונה לאישה. אמנם מאונקלוס משמע כא"ע.

[45] א"ע. חזקוני: והעמידה היינו לשון עיכוב כאשר כוונתו לאישה והוא אומר לה להמתין עד שביא עפר מהמקדש. העמק דבר: הכוונה היא שהכהן אומר לאישה דברי מוסר שמא על ידי דברים אלה היא תודה.

[46] רש"י. הסיבה שהכהן לוקח את המים מהכיור היא בגלל שהכיור נעשה ממראות הצובאות המסמלות את צניעות הנשים במצרים, ואישה זו פרשה מדרכם.

[47] רמב"ם הלכות סוטה. א"ע: הכוונה היא למים שנמצאים מתחת לקרקע המשכן. כלי יקר: הסיבה שלוקח את העפר היא משום שבחטא הארץ, האדמה הכניסה את הגשמיות בכל הבריות ולכן דווקא היא יכולהל בוא ולהעיד אם האישה חטאה או לא.

[48] רש"י.

[49] רש"י וא"ע.

[50] רש"י.

[51] רש"י. א"ע: הכהן היה מכניס לתוך המים דבר מר (וכך כתוב גם בגמרא). רמב"ן: בהתחלה, כשהאישה שותה את המים, המים יהיו מים מתוקים, ואם האישה באמת נטמאה, המים יהפכו להיות מרים. בהסבר צלע זה של הפסוק כתב א"ע שמי היינו מלשון סמיכות ואילו המרים היינו לשון תואר ויש לומר כאילו כתוב כאן "מי הדברים המרים" וכתב על כך שהתבאר הסוד (אך לא כתב את הסוד עצמו ואת כוונתו). בהסבר השני כתב כרש"י שהכוונה היא על שם העתיד, שהמים עתידים להיות מרים. רבינו בחיי: הסביר את סודו של א"ע וכתב שהכוונה היא שהכוחות העליונים נקראים מרים וכוחות אלה היו מענישים את האישה. רמב"ן הסביר שהכוונה היא שהמים עצמם מרים הם, ואין "מי" לשון סמיכות, אלא הכוונה היא למים עצמם.

[52] רש"י, וכתב שהכוונה היא למים שמחסרים אותה מהעולם. בשם אונקלוס כתב שהכוונה היא שהמים מראים על קללה אצל האישה. אולם, לא ייתכן לומר שהכוונה היא שהמים מקוללים, שהרי המים עצמן הם מים קדושים. א"ע פירש שהכוונה היא מלשון קללה בבניין כבד וכן כתב רס"ג שהכוונה היא ללשון קללה. רמב"ן: המים נקראו מאררים משום שעל ידיהם היו מוחקים את האלות הכתובות בתורה בפרשת סוטה.

[53] רש"י. א"ע: הכהן אומר לאישה לומר אמן ואמן על מה שהוא אומר. ספורנו: הכוונה היא שהכהן אומר לאישה שתקבל על עצמה את השבועה בתנאי הבא.

[54] אונקלוס.

[55] א"ע: הכפילות באה כדי לומר שזה לא היה ברצון ולא באונס. ספורנו: הכפילות באה לומר שמדובר על שני זמנים שונים. האישה נשבעת שלא חטאה עכשיו ושלא חטאה גם בעבר. רמב"ן כתב ששני התנאים כאן מרכיבים תנאי אחד. העמק דבר: הכוונה היא שאפילו לא היו דברים מכוערים, האישה אפילו לא התייחדה עם האדם שהבעל חושד בה ששכבה עימו ואז היא נאנסה, אך אם האישה כן נסתרה ואז נאנסה, היא אינה שותה מהמים המרים.

[56] א"ע. ספורנו: היה ראוי שגם אם האישה לא חטאה, שהיא לא תינצל לגמרי מהמים המרים מכיוון שבהתנהגותה היא גרמה אותנו להשביע אותה לשווא, והדבר נוגד את איסור נשיאת שם ה' לשווא, אך בכל זאת הכהן אומר לה שהיא כן תינקה ושלא תיענש.

[57] רש"י.

[58] רש"י וכן א"ע בפס' יט'. רמב"ן: בגלל אריכות הדברים התורה חזרה לומר שהכהן משביע את האישה, אך מדובר כאן על אותה השבעה עליה כתבה התורה בפסוק יט'. כמו"כ כתב רמב"ן שבכל משפטי התורה אין דבר כזה שהעונש נעשה על ידי נס, ולכן דין השקאת האישה הוא רק כאשר עם ישראל מקיים את התורה (וגם בעלה של האישה נקי) מכיוון שכאשר עם ישראל חוטא, העונש של הנס אינו יכול לחול.

[59] רש"י. רשב"ם: כשאדם משביע את חברו הוא יאמר לו שאם נשבע לשקר, יהיה מקולל כמו אישה פלונית.

[60] רש"י.

[61] רש"י.

[62] אונקלוס.

[63] רש"י.

[64] רש"י.

[65] רש"י. א"ע: הסיבה לאמירת אמן פעמיים היא לשם חיזוק. ספורנו: האמן הכפול בא לומר שהאישה מקבלת את שני התנאים: מה יקרה אם חטאה ומה יקרה אם לא חטאה.

[66] תרגום יונתן. א"ע: כתב שהיה ספר מיוחד בו היו כתובים האלות.

[67] רמב"ם הלכות סוטה פרק ג'.

[68] רש"י, ולשיטתו, קודם מקריב את הקרבן ולאחר מכן משקים את המים. אמנם הרמב"ם כתב שקודם משקים את המים ורק לאחר מכן מקריבים את הקרבן.

[69] כך עפ"י רש"י בפסוקים הבאים והרמב"ן בפסוק יח' פירש שהמים בהתחלה מתוקים לאישה ורק אח"כ המים הופכים למרים.

[70] אונקלוס.

[71] רש"י.

[72] רש"י.

[73] רש"י ועיין בביאורנו בויקרא פרק ב'. א"ע: האזכרה היא הקרבן שיגרום לה לזיכרון רע או טוב.

[74] אונקלוס.

[75] אונקלוס.

[76] רש"י.

[77] אונקלוס.

[78] רש"י וכתב שלמרות שבשעת הקללה הכהן הזכיר קודם ירך, הרי שבפועל המים משפיעים כדרך כניסתם ולכן הבטן היא שנפגעת ראשונה.

[79] רש"י.

[80] רש"י. אוה"ח: הכפילות של טהרה היינו שהאישה אפילו לא עשתה דברים שקודמים לניאוף, גם אם היא לא זינתה ממש. הכוונה היא שהיא לא נישקה את האיש וכדו', אך אם עשתה אחד מהדברים האלה, הרי שאינה זוכה לדברים שבהם זוכה אישה שהוכחה טהרתה.

[81] רש"י. ספורנו: האישה תינקה מעונש השבועה שגרמה לעצמה להתחייב שבועה.

[82] רש"י. רשב"ם וא"ע: האישה תזכה להתעבר.

[83] ספורנו.

[84] רש"י וכתב שכאן הכוונה היא לאדם שהוא קנאי ולכן קינא לאשתו.

[85] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהאישה מותרת מעכשיו לבעלה. ספורנו: אין הבעל צריך לדאוג שהוא חדש בכשרה. רשב"ם: על ידי שהאדם לא הבליג בשעה שאשתו זינתה, הוא ניקה מעוון, אך אם היה מבליג, הרי שגם הוא היה חוטא.

[86] אונקלוס.