בראשית פרק ח

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר בראשית פרק ח'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ה' אדר תשע"ח

בראשית פרק ח

(א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה ה' זכר את זכויותיהם של נח ושל כל החיות והבהמות שהיו איתו בתיבה,[1]  וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ ה' העביר רוח תנחומים לפניו על חטאי הארץ, ה' התנחם על חטאי הארץ,[2] וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם לאחר שה' התרצה, נחו המים והפסיקו להתגבר[3]: (ב) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם נסגרו המעיינות שבתהומות הארץ שמהם עלו המים לארץ,[4] וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וכן נסגרו חלונות השמים שמהם ירדו גשמים אל הארץ,[5] וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם הגשם נמנע יותר מלרדת מהשמים[6]: (ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב המים שעל הארץ התחילו לרדת למטה מהארץ. הארץ התחילה להתייבש על ידי שהמים שכיסו את כולה, התחילו לחלחל אל מתחת לפני האדמה,[7] וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם המים התחילו להחסיר לאחר מאה וחמישים הימים בהם ירדו בעוצמה חזקה. בהתחלה, המים ירדו במשך ארבעים יום וארבעים לילה, עד לבוקר של כח' כסליו, ולאחר מכן, במשך מאה וחמישים ימים, המים ירדו בעוצמה חזקה יותר עד לתאריך א' סיון. בתאריך א' סיון, התחילו המים להחסיר[8]: (ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט ביז' לחודש השביעי שנמנה מסוף ארבעים הימים הראשונים (מחודש כסליו), ביז' לחודש סיוון, התיבה נחה על הרים שנקראים אררט[9]: (ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי המים המשיכו להחסיר עד לחודש העשירי שנמנה משעת התחלת ירידת גשם המבול, עד לחודש אב,[10] בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים ביום הראשון של החודש העשירי לתחילת ירידת המבול, בתאריך א' אב, נראו ראשי ההרים, היות ועד לא' אב, התייבשו המים שהיו גבוהים חמש עשרה אמה מעל לראשי ההרים. עד לתאריך א' אב, לא היה ניתן לראות את ראשי ההרים, היות והם היו מכוסים במים, אך בתאריך א' אב, המים שכיסו את ההרים התייבשו, וכבר היה ניתן לראות את ההרים: (ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם לאחר שעברו ארבעים יום מאז שנראו ראשי ההרים, בתאריך י' אלול,[11] וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה נח פתח את החלון שעשה בתיבה[12]: (ז) וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב בתאריך י' באלול, נח שלח אל מחוץ לתיבה את אחד מהעורבים שהוא הכניס איתו אל התיבה. מטרת שליחת העורב הייתה כדי לראות אם התייבשו המים,[13] וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ העורב הסתובב מסביב לתיבה, עד שהמים מעל הארץ התייבשו לגמרי, וממילא העורב לא עשה את שליחותו[14]: (ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה לאחר שעברו שבעה ימים מאז שנח שלח את העורב מהתיבה (בתאריך יז' אלול), נח שחרר את היונה מהתיבה, כדי לראות אם המים שמעל הארץ התייבשו. נח שחרר את היונה לחופשי, וידע, שאם היונה תמצא מקום יבש בו היא תוכל להניח את כף רגלה, היא לא תחזור אליו[15]: (ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ היונה לא מצאה מקום יבש כדי להניח שם את כף רגלה,[16] וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה היונה ששלח נח חזרה אל התיבה, כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (הסיבה שהיונה חזרה אל התיבה היא) בגלל שכל הארץ הייתה מלאה במים,[17] וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ נח הושיט את ידו אל מחוץ לתיבה ולקח את היונה,[18] וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה נח הכניס את היונה חזרה אל  התיבה[19]: (י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים נח המתין שבעה ימים נוספים שיעברו מהיום בו שילח את היונה לחופשי (מדובר על כד' אלול),[20] וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה נח שילח את היונה לחופשי פעם נוספת, פעם שנייה: (יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב היונה הגיעה אל נח בערב היום בו הוא שיחרר את היונה,[21] וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ כשהיונה חזרה אל התיבה, ראה נח שהיונה חטפה בפיה עלה זית,[22] וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ כאשר היונה חזרה עם עלה הזית בפיה, הבין נח שהמים התייבשו (אם כי לא לגמרי) מעל הארץ[23]: (יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים נח המתין שבעה ימים נוספים כדי לשחרר שוב את היונה,[24] וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה לאחר שעברו שבעה ימים נוספים, נח שחרר את היונה (בתאריך א' תשרי), וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד לאחר ששחרר נח את היונה בפעם השלישית, היונה לא חזרה אליו פעם נוספת, וכך ידע נח שהמים התייבשו: (יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה כשנח היה בן שש מאות ואחת (601) שנים, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ בתאריך א' תשרי,[25] חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ המים שעל הארץ התחילו להתייבש. אמנם, בשלב זה, הארץ הייתה כמו טיט, המים התייבשו אך לא לגמרי, ולכן נח עוד לא יצא מהתיבה,[26] וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה (בתאריך א' תשרי) הסיר נח את מכסה התיבה, וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה נח ראה שהמים התחילו להתייבש מעל הארץ, אך האדמה הייתה עדיין כמו טיט: (יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ בתאריך כז' חשוון, המים התייבשו לגמרי מעל הארץ[27]: (טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר[28]: (טז) צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ צא מהתיבה שבנית: גם אתה, גם אשתך, גם בניך וגם נשות בניך, תצאו מהתיבה יחד[29]: (יז) כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ כל בעלי החיים שאיתך, מִכָּל בָּשָׂר כל בעל חיים שיש לו בשר (הכוונה היא לכל סוגי בעלי החיים),[30] בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה העופות והבהמות שנכנסו איתך אל התיבה, וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ ובכל השרצים שהולכים על הארץ,[31] הַיְצֵא אִתָּךְ תוציא איתך את בעלי החיים,[32] וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ בעלי החיים יולידו וולדות על פני הארץ,[33] וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ בעלי החיים יפרו וירבו על פני הארץ לאחר שיצאו מהתיבה[34]: (יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ נח, בניו, אשתו ונשות בניו, יצאו יחד מהתיבה: (יט) כָּל הַחַיָּה כל החיות שנכנסו אל התיבה, כָּל הָרֶמֶשׂ כל השרצים שנכנסו אל התיבה, וְכָל הָעוֹף כל העופות שנכנסו אל התיבה, כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ וכל השרצים שנכנסו אל התיבה, לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה כל בעלי החיים יצאו בנפרד, כל סוג של בעלי חיים יצא מהתיבה בנפרד משאר בעלי החיים[35]: (כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק נח בנה מזבח לפני ה', על אחד מהרי אררט,[36] וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר נח לקח מכל סוג של הבהמות הטהורות שהוא הכניס אל התיבה, וכן מכל סוג של העופות הטהורים שהוא הכניס לתיבה,[37] וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ נח הקריב על גבי המזבח שבנה את הבהמות והעופות הטהורים שלקח, לשם קרבנות עולה: (כא) וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ ה' קיבל ברצון את הקרבנות שהקריב נח (התורה דיברה כלשון בני אדם אך ברור הדבר שלא שייך שה' באמת יריח את הקרבן),[38] וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ ה' אמר לעצמו,[39] לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם לא אקלל שוב את האדמה בגלל חטאיו של האדם (כמו שעשיתי בחטא אדם הראשון, בחטאו של קין ובחטא דור המבול),[40] כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (לא אקלל שוב את האדמה בגלל חטאיו של האדם) היות ויצר ליבו של האדם, עוד כשהאדם קטן, הוא לעשות מעשים רעים, ולא ניתן להמשיך ולקלל את האדמה בגלל חטאיו הרבים של האדם,[41] וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי ואני (ה') לא אביא שוב מבול על הארץ[42]: (כב) בזמן המבול, התערבבו עונות השנה והיממות. לא היה ניתן לדעת מתי היה יום ומתי היה לילה, מתי היה חורף ומתי היה קיץ, כיוון שגשמי המבול בלבלו את כל סדר העונות והיממות. ה' נשבע שהוא לא יוריד שוב מבול על העולם, ושסדרי העונות והיממות יישמרו, לעולם. עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ כל זמן שהארץ תתקיים,[43] זֶרַע וְקָצִיר יישמרו עונות השנה שבהן זורעים את השדות (בחורף), ובהן קוצרים את השדות (בקיץ),[44] וְקֹר וָחֹם ימי הקור (הסתיו) והחום (האביב) ימשיכו לשמש כסדרם, והם לא ישבתו כמו שהם שבתו במבול, וְקַיִץ וָחֹרֶף וכן ימות הקיץ והחורף ימשיכו לשמש כסדרם, והם לא ישבתו כמו שהם שבתו במבול, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ וגם סדרי היממה, האור והחושך, היום והלילה, לא ישבתו. במבול העונות והיממות שבתו, אך כאן ה' נשבע שסדרי העונות והיממות ימשיכו להתקיים:

 

[1] רש"י, והכוונה היא שלא השחיתו דרכם קודם לכן ולא נמחו בתיבה. כמו"כ הסביר רש"י את הסיבה שכתוב כאן שם אלוקים כדי לומר שעל ידי תפילת נח הצדיק, נהפכה מידת הדין המיוצגת על ידי ה' למידת הרחמים. א"ע: ה' זכר את השבועה שנשבע לנח. הרמב"ן חולק על רש"י שהזכירה בבעלי החיים היא בזכותם, היות ובבעלי החיים אין בכלל זכות, אלא הכוונה היא שה' זכר שהוא רצה לברוא את העולם ושיהיו בו בעלי חיים. אוה"ח: ה' זכר את כל הטורח שהיה לנח בטיפול בחיות לאורך ימי המבול.

א"ע ורמב"ן אמרו שניהם שבכלל חיה היינו גם העופות וגם השקצים.

[2] רש"י. רמב"ן בפסוק ד': הרוח היא שסגרה את המעיינות.

[3] אונקלוס וא"ע. רמב"ן בפס' ד': המים שעלו מהמעיינות, ירדו חזרה למטה.

[4] א"ע. רש"י: לא כל המעיינות נסגרו (שהרי לא כתוב שכל המעיינות נסגרו כמו שכתוב שכל המעיינות נפתחו), והמעיינות שיש בהם צורך לעולם, כמו חמי טבריה, נשארו ולא נסגרו.

[5] אונקלוס.

[6] רש"י. א"ע: הכוונה היא ללשון כליאה, שהמים נכלאו בתוך השמים. רמב"ן: אפילו לא הורידו טל ומטר.

[7] א"ע. אוה"ח: המים הלכו ושבו אל האוקיינוס.

[8] רש"י.

[9] רש"י. יש לחשב את הדברים כך: התיבה הייתה שקועה במים אחד עשרה אמה, כיוון שכתוב שבא' אב נראו ראשי ההרים, וראינו שהמים היו גבוהים חמש עשרה אמה מעל לראשי ההרים, ואם כן, יוצא שבמשך שישים ימים, המים חסרו 15 אמה, ואם כן, בכל ארבע ימים, המים חסרו אמה אחת. אם כן, יוצא שהתיבה נחה כשהמים חסרו רק ארבע אמות (שהרי לפי החשבון שלנו, המים חסרו עד טז בסיון ארבע אמות) וממילא יש צורך לומר שהתיבה הייתה משוקעת במים 11 אמות.

סיכום קושיות הרמב"ן על רש"י:

  • לא ניתן לומר שהתורה משנה את חשבון החודשים, פעם אחת למניין השנים, פעם אחת לירידת הגשמים ופעם אחת להפסקת הגשמים.
  • לא ניתן לומר שבכל ארבעה ימים התייבש אמה אחת של המים, שהרי בהתחלה קשה למים יותר להתייבש מאשר כשיש פחות מים.
  • ביז' אלול שלח נח את היונה, והיונה לא מצאה מנוח לכף רגלה, ואם כן, המים כולם התייבשו תוך שנים עשר יום עד לא' תשרי, מוכח שייבוש המים היה שונה מרש"י.
  • אם התיבה הייתה משוקעת במים אחת עשרה אמה, היא הייתה צריכה להתהפך, כיוון שרוב גובה התיבה הייתה משוקעת במים לפי זה. לכן סובר הרמב"ן שהתיבה הייתה משוקעת שתיים שלוש אמות בתוך המים.

לפי הרמב"ן, בארבעים יום הראשונים ירדו המים על הארץ והגיעו עד לחמש עשרה אמה מעל לראשי ההרים, ובמשך מאה ועשר הימים שמשלימים עד למאה וחמישים יום, המים עמדו ולא התייבשו, עד שה' העביר רוח חזקה ונסגרו המעיינות, והמים התחילו להתייבש. כמו כן סובר הרמב"ן שהתיבה שטה מעל המים, על ידי שהמעיינות שהתפרצו מהארץ העלו את התיבה, אחרת התיבה הייתה טובעת מפני רוב כובדה.

בעניין זיהוי מקום הרי אררט, חכמי האומות אומרים שהכוונה היא להרים שבאירופה, שהרי באירופה יש את ההרים הגבוהים בעולם. הרמב"ן וא"ע חולקים על כך וסוברים שהרי אררט נמצאים בארץ בבל. לפיכך פירש הרמב"ן את הפסוקים שבתחילה נראו רק ראשי ההרים הגדולים, ולאחר מכן המים התייבשו בקצב מהיר יותר, כך שנראו ראשי הרי אררט, ושם נחה התיבה.

יוצא שהרמב"ן חולק על רש"י בעניין חשבונות התאריך, ונביא את סיכום השיטות בטבלה הבאה:

 

רש"י אליבא דר"א

רמב"ן בתיקון הפסוקים עפ"י רש"י

רמב"ן לפי פירושו והנכון בעיניי

40 הימים

יז' חשוון עד כז' כסליו (כח בבוקר)

יז' חשוון עד כז' כסליו. 40 הימים הראשונים כלולים בחשבון 150 הימים האחרים.

יז' חשוון עד כז' כסליו. 40 הימים הראשונים כלולים בחשבון 150 הימים האחרים.

150 הימים

כז' כסליו עד לא' סיון

התחלת חיסור המים

א' סיון (שביעי לסוף ארבעים הימים הראשונים)

יז' ניסן

יז' ניסן

התיבה נחה

טז' סיון

יז אייר (שביעי להתחלת המבול)

יז' ניסן

נראו ראשי ההרים

א' אב (עשירי להתחלת המבול)

א' אב

 

א' תמוז

פתיחת התיבה

י' אלול

י' אלול

יב' אב

סיום שליחת היונה

א' תשרי

א' תשרי

א' אלול

הסרת מכסה התיבה

א' תשרי

א' תשרי

א' תשרי

 

הא"ע סובר כשיטת הרמב"ן של הנכון בעיניי, אלא שהוא מונה את החודשים לניסן ולאל תשרי.

[10] רש"י, וכותב שלא ניתן לומר שהכוונה היא לחודש אלול ושגם בפסוק זה הכוונה היא לחודש העשירי מסוף ארבעים הימים הראשונים. ההכרח לומר שהחודש השביעי היינו החודש השביעי מסוף ארבעים היום הוא בגלל שאם נאמר שהכוונה היא לחודש השביעי משעת הירידה, לא ניתן לומר שהכוונה היא לחודש סיוון (שהרי מחשוון עד סיוון יש שמונה חודשים) והפסוק כותב במפורש שהכוונה היא לחודש סיוון. לעומת זאת, בחודש העשירי, יש הכרח לומר שהכוונה היא לחודש אב שהוא החודש העשירי לירידה, היות ואז לא ניתן לומר שהמים התייבשו עד החודש הראשון באחד לחודש (תשרי) שהרי משעה שנראו ראשי ההרים עברו שישים יום: ארבעים יום עד שנח פתח את התיבה, ועוד 21 ימם בהם שלח את העורב, ואם נאמר שנראו ראשי ההרים באלול, אין אפשרות לעוד שישים יום עד לא' תשרי.

[11] רש"י. אוה"ח: נח ידע לאחר ארבעים יום שהוא יכול לפתוח את התיבה משום שהיה מובטח לו שהמבול לא יהיה מעל שנה. א"ע לאורך הפרשה מסביר שנח היה נביא וה' אמר לו את כל התאריכים. הרמב"ן סובר (וכך הסביר בדעת הא"ע) שנח הרגיש שהתיבה נחה, ונח המתין זמן מסוים שחשב שבו הוא יכול לצאת מהתיבה.

[12] רש"י, ולא זהו הפתח שעשה בצד התיבה. לפי זה מוכרחים לומר שהיה חלון בתיבה, והשאלה בפירוש הציווי "צהר תעשה לתיבה" אם הוא אבן או חלון היא רק אם החלון שהיה בתיבה נעשה להאיר או שהאור של התיבה הגיע מהאבן הטובה, ומטרת החלון אינה להאיר.

[13] כך משמע מפשט הפסוק. אמנם אוה"ח כתב שנח רצה לגרש את העורב בגלל שהוא שימש בתיבה.

[14] רש"י, ולפי שחשד את נח על בת זוגו. לפי המדרש הכוונה היא עד לרעב שהיה בימי אליהו, אז העורבים הביאו לחם לאליהו. ספורנו: נח שילח את העורב כדי לראות אם האוויר בעולם כבר טוב, והעורב הסתובב כל הזמן, כיוון שהאוויר לא היה טוב לו.

[15] רש"י.

[16] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שהיונה לא מצאה מקום מנוח היא בגלל שאין דרך היונים לעלות להרים הגבוהים, ורק בהרים הגבוהים היו עד אז מקומות יבשים. ספורנו הסביר שהיונה לא מצאה מנוח לכף רגלה בגלל שגם בראשי ההרים הייתה לחות גדולה, ולכן היונה לא הייתה יכולה לעלות לראשי ההרים.

[17] אונקלוס.

[18] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שנח היה צריך להושיט את ידו היא בגלל שהיונה הייתה חלשה.

[19] אונקלוס.

[20] רש"י. א"ע: היה זה בכד' שבט (היות וא"ע מונה את הימים מחודש ניסן).

[21] אונקלוס.

[22] רש"י. בשם המדרש כתב רש"י שהיונה אמרה לנח שיהיו מזונותיה מרורים כזית בידי ה' ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם. כלי יקר: הסיבה שהביאה לו עלה זית היה כדי להאיר איתו בלילה. א"ע: בהתחלה כתב שטרף הינה מילה נרדפת לעלה. בפירושו השני, שכך כתב לנכון, כתב א"ע שהכוונה היא שחטף, כמו פירוש רש"י, והאריך לבאר את משמעות הב' בפיה.

בעניין הבאת עלה הזית, הסביר הספורנו בסוף הפרק הקודם שרק בעלי החיים נמחו והאילנות לא, וכך הסביר הרמב"ן אצלנו עפ"י הפשט. לאחר מכן כתב הרמב"ן את מדרשי חז"ל האומרים שהיונה הביאה את עלה הזית מהר המשחה, ויוצא מכאן שכל האילנות נמחו, אלא שהמבול לא ירד בארץ ישראל. מדרש זה אינו מסתדר עם פירוש רש"י שכתב שכשנסגרו מעיינות התהום, חמי טבריה נשארו פתוחות, משמע שגם בטבריה היה מבול. כמו כן יש להבין לפי מדרש זה האם היו אנשים בארץ ישראל כלל? האם ארץ ישראל הייתה ריקה מאנשים? כמו כן כתב הרמב"ן בשם המדרש שהיונה הביאה את העלה מגן עדן, והקשה על כך שאם כן, כיצד ידע נח שקלו המים, הרי לא ירד מבול בגן עדן? אפשרות של תשובה על כך כתב ששערי גן עדן נסגרו כדי שלא ייכנסו לשם מי המבול, וכאשר התייבשו המים, נפתחו שערי גן עדן מחדש. כמו כן, צריך לומר גם למ"ד שהיונה הביאה עלה זית מארץ ישראל, שההוכחה שהמים התייבשו נובע כנראה מכך שהיונה הייתה יכולה לעוף עד לארץ ישראל, והאוויר לא הפריע לה וכן כנראה שהיא הייתה יכולה לנוח עד שהגיעה לא"י.

בעניין היונה כתב רש"י שהיונה היה זכר, לפי שבכל המקרא יונה היא נקבה, ואילו כאן לעיתים התורה קוראת לו בלשון זכר. לכן חולק רמב"ן על דיוק חז"ל מהמדרש. רש"י למד שדיוק חז"ל הוא בגלל שכתוב בפיה, והדיוק הא שהיא אמרה בפיה שיהיו מזונותיה בידי ה'. רמב"ן כתב שלא ניתן לומר שהתורה החליפה את לשון הזכר והנקבה, ודיוק חז"ל הוא מעצם העובדה שהיונה חזרה עם עלה הזית.

[23] אונקלוס.

[24] רש"י: וייחל הוא אותה מילה כמו ויחל, אלא שהבניין שונה.

[25] רש"י.

[26] אונקלוס + רש"י.

[27] רש"י, וכן כתב שהמבול ארך שנה, וכ"ז חשוון שהוא עשרה ימים מאוחר יותר הוא מפני ששנת החמה היא יתירה על שנת הלבנה 11 יום, ומשפט דור המבול היה בסך הכל 11 ימים. א"ע דחה את דברי רש"י אלו: א. ייתכן שבאותה שנה היו חודשים נוספים חסרים, ואם כן, ייתכן שהיה צורך ביותר מעשרה ימים כדי להשלים לשנת חמה. ב. ייתכן שנח עצמו מנה את השנים לשנת החמה, ואז יוצא שכל חודש היה 30 יום או 31 יום, ולא 20 או 30. לכן סובר הא"ע שנח היה בתיבה שנה של שנת חמה ועוד עשרה ימים. אמנם קצת קשה על דברי הא"ע מדבריו עצמו, שהרי הוא סובר שנח עצמו לא מנה את הימים, וכל החשבונות הם רק דרך נבואה.

[28] רשב"ם: לאמר היינו כפילות של הציווי.

[29] רש"י: כאן עירב את הנשים עם הגברים כדי להתיר להם את התשמיש.

[30] אונקלוס.

[31] אונקלוס.

[32] רש"י, וכתב שמדיוק הקרי והכתיב, היצא היינו שיאמר להם שיצאו, ואם הם לא יצאו לבד, שיוציא אותם בכח.

[33] א"ע.

[34] רש"י: מלמד שגם בתיבה נאסר עליהם התשמיש. כלי יקר: הסיבה שנאסר עליהם התשמיש הוא כדי שיהי מקום בתיבה.

[35] א"ע בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שבעלי החיים הולידו משפחות בתיבה, וכל משפחה יצאה בנפרד, ולפי"ז יוצא שלא נאסר עליהם התשמיש. רש"י פירש שהכוונה היא שהם קיבלו עליהם על מנת לידבק במינם.

[36] אונקלוס + א"ע. רש"י: נח אמר שהסיבה שה' אמר לו להכניס כל כך הרבה בהמות טהורות הוא כדי שיקריב אותם לקרבן לה'.

[37] א"ע כתב שהיו בסך הכל עשר בהמות טהורות.

[38] אונקלוס + א"ע. א"ע הסביר בריח הניחוח שהריח של הקרבן הניח מהכעס של ה'.

[39] א"ע, ואח"כ אמר זאת לנח, היות ונח היה נביא. רמב"ן: ה' לא אמר זאת לנח, אלא כאשר ה' ציווה את משה לכתוב את ספר התורה, הוא אמר למשה לכתוב את מה שחשב אז. ספורנו: ה' לא גילה זאת לנח ובניו עד לאחר שקיבלו עליהם לקיים מצוות.

[40] א"ע. רמב"ן: כל העולם נענש בגלל חטאי האדם, ולו בני האדם לא היו חטאים, היה שאר העולם ניצול למרות שגם הם חטאו.

[41] אונקלוס. רש"י: מנעוריו – והכתיב הוא מנעריו, היינו מרגע שהעובר ננער במעי אימו לצאת, יש בו יצר הרע. רמב"ן: הנעורים הם שגורמים לאדם לחטוא. אוה"ח: לאדם יש יצר הרע עוד משהוא קטן, ולכן אין זה הוגן להעניש את האדמה על חטאי האדם, שהרי האדם כמעט תמיד יחטא, כיוון שהוא הורגל ביצרו עוד משעה שהיה קטן. אולם, את האדם עצמו ניתן להעניש למרות שהוא התרגל לעשות את הרע, היות והאדם צריך להרגיל את עצמו לעשות טוב. ספורנו: לאחר המבול, מזג האדם נהיה רע יותר, וממילא קשה יותר לאור להאיר על בני האדם ולמנוע מהם מלחטוא.

[42] א"ע. רש"י כתב שכפל הדבר לשבועה, ומשמע שהכוונה בראש הפסוק הוא גם כן שה' נשבע שלא יביא יותר מבול לעולם. אוה"ח: הצלע הראשון של הפסוק מדבר על הכאת הארץ עצמה, כמו שהמבול חרש את הארץ בשלושה טפחים, וצלע הפסוק השני מדבר על הכאת בעלי החיים ללא הכאת הארץ. בהסבר מיקום המילה "עוד" בפסוק, כתב אוה"ח שכאשר מדובר על הכאת הארץ, שהיא כבר קוללה, שייך לומר לקלל עוד, תוספת על מה שהיא כבר קולה עד עכשיו. אולם, כאשר מדובר על בעלי החיים, בעלי החיים שקוללו כבר אינם קיימים יותר, וממילא שייך לומר ולא אוסיף עוד, להכות בעלי חיים אחרים, בגלל חטאי האדם.

[43] א"ע, ומכאן הוכיח שיש סוף לעולם. ספורנו: הכוונה היא שכך יהיו הדברים עד שה' יתקן את חטא המבול, ואז טבע העולם יחזור למצב בו היה לפני המבול.

[44] א"ע, וכתב שתחילה יש לחלק את השנה לשניים, וכל חלק מחלקים אותו לשני חלקים נוספים. רש"י כתב שיש שש עונות בשנה: קרו הוא קשה יותר מחורף (בחודשים חצי כסליו, וחודש טבת כולו וחצי מחודש שבט), וכך הלאה הסביר את שאר חמשת עונות השנה. ספורנו כתב שעד המבול היה השמש הולך על קו המשווה, אך לאחר המבול, תנועת השמש השתנתה ואיתה כל טבע העולם.