שמות פרק יג

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמות פרק יג'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ז' אדר תשע"ח

שמות פרק יג

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר ה' דיבר עם משה (ועם כל ישראל)[1]: (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר תקדש לפניי את כל הבכורות,[2] פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הבכור הוא הנולד שפותח ראשון את הרחם של האם,[3] בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כל פטר רחם, כל בכור, בין אם מדובר בבכור אדם ובין אם מדובר בבכור בהמה, לִי הוּא הבכור שייך לי, אני קניתי לעצמי את הבכורות על ידי שהכיתי את הבכורות במצרים, ואילו את הבכורות של בני ישראל לא הכיתי.[4] הכוונה היא שצריך לפדות בכור של אדם ובכור של חמור (שאר הבהמות הטמאות אינן חייבות בפדיון), ואילו בהמה טהורה מוקרבת בתור קרבן[5]: (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם משה אמר לבני ישראל, ביום ט"ו ניסן,[6] זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים תזכרו את היום הזה שבו יצאתם מהמקום בו המצרים היו משתמשים בכם כעבדים,[7] כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְקֹוָק אֶתְכֶם מִזֶּה ה' הוציא אתכם ממצרים ביד תקיפה,[8] וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ בדורות הבאים, אסור שייאכל חמץ בחג המצות[9]: (ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב אתם יוצאים היום מארץ מצרים בחודש האביב, ובכך ה' עשה איתכם טובה, שהוציא אתכם ממצרים כאשר מזג האוויר נוח[10]: (ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ כאשר ה' יכניס אותך אל הארץ שעכשיו גרים שם העמים הבאים: הכנעני, החיתי, האמורי, החיוי והיבוסי,[11] אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (כאשר ה' יכניס אותך לארץ ישראל שהיא) ארץ שמוציאה חלב ודבש,[12] וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בתאריך הזה, בט"ו בחודש ניסן, עליך לקיים את המצוות הבאות[13]: (ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת במשך שבעת ימי החג, עליך לאכול מצות, (כאשר הכוונה היא שרק ביום הראשון יש חובה של ממש לאכול מצות, ובשאר הימים, רק אם רוצה לאכול פת, יאכל מצה, ואם אינו רוצה לאכול פת, אינו חייב לאכול מצות), וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיקֹוָק היום השביעי של חג הפסח, הוא היום האחרון שמותר לך להביא את קרבן החגיגה[14]: (ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים במשך כל שבעת ימי חג הפסח, יש לאכול מצות (עיין בפסוק הקודם), וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ בכל תחומך, בכל רשותך, אסור שייראה חמץ או שאור[15]: (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא ביום הפסח אתה תאמר לבנך,[16] לֵאמֹר כך תאמר לבנך:[17] בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְקֹוָק לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם כאשר יצאתי ממצרים, ה' עשה לי את הניסים, כדי שאני אקיים את מצוותיו[18]: (ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת יציאת מצרים תהיה לך לאות על ידי שתקיים את מצוות התפילין (כפי שיפורט בהמשך הפסוק),[19] עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ (יציאת מצרים תהיה לך לאות על ידי שתקשור פרשות אלו בשני מקומות:) על יד שמאל שלך ובראש בין עיניך. אין הכוונה שפרשיות התפילין יהיו ממש בין העיניים, אלא עליהן להיות על המצח מהמקום ממנו מתחילות לצמוח שערות, מעל למקום בראש שנמצא בין העיניים,[20] לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְקֹוָק בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְקֹוָק מִמִּצְרָיִם שהרי ה' הוציא אותך מארץ מצרים, על מנת שתורתו תהיה בפיך. ה' הוציא אותך ממצרים, על מנת שתקיים את תורתו, ולכן עליך לקיים את מצוות התפילין[21]: (י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ עליך לקיים את מצוות הפסח בזמן המתאים לו, במועד שה' הוציא אותך ממצרים,[22] מִיָּמִים יָמִימָה (עליך לקיים את מצוות הפסח) בכל שנה[23]: (יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ כאשר ה' יכניס אותך לארץ כנען כפי שנשבע לאבותיך, וה' ייתן לך את ארץ ישראל[24]: (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיקֹוָק כל דבר שיוצא ראשון מהרחם – תפריש לה',[25] וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיקֹוָק גם דבר ששוגר מהרחם, דהיינו נפל, קדוש בקדושת בכורה. התורה כאן כתבה שבמקרה והוולד הראשון היה נפל, ומת בתהליך הלידה או מיד אחריו, עדיין נחשב הדבר שהוא קדוש בקדושת בכורה, והוולדות שאחריו, אינם קדושים בקדושת הבכורה, למרות שהוולד הראשון כבר מת[26]: (יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה בכור של חמור, יש לפדות בשה. הדין של קדושת הבכור נאמר רק לגבי בכור אדם או בכור של בהמה טהורה. בכור בהמה טמאה אינו קדוש בקדושת בכורה. אולם, יוצא מהכלל הוא בכור של חמור, שלמרות שהוא בכור בהמה טמאה, עדיין קדוש הוא בקדושת בכורה, מכיוון שהחמורים סייעו לבני ישראל לצאת ממצרים, על ידי שבני ישראל העמיסו את הרכוש הרב על החמורים. התורה כאן כתבה שבמקרה ולחמור נולד בכור, יש לפדות את בכור החמור בשה, שהרי לא ניתן להקריב בכור חמור לקרבן, היות והוא טמא. לכן, אם נולד לאדם בכור חמור, הוא נותן לכהן שה תמורת החמור, והשה אינו מוקרב לקרבן, אלא הוא חולין בידיו של הכהן, וגם בכור החמור יוצא לחולין לאחר הפדיון בשה,[27] וְאִם לֹא תִפְדֶּה אם אינך רוצה לקיים את הדין של פדיית בכור החמור, ואינך רוצה לתת שה תמורת הבכור, וַעֲרַפְתּוֹ עליך לערוף את ראשו של החמור ולהרוג את החמור. אסור להשאיר את החמור ללא פדיון,[28] וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה כל בכור של אדם, עליך לפדות בחמישה סלעים, יש לתת חמישה סלעים לכהן תמורת הבכור של אדם[29]: (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר כאשר בעוד זמן ישאל אותך הבן,[30] לֵאמֹר כך ישאל אותך בנך:[31] מַה זֹּאת (כאשר בנך ישאל אותך) מהי העבודה הזאת? כוונת בן זה היא לשאול מדוע נוהגת מצוות פדיון פטר חמור,[32] וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תענה לבנך, בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ה' הוציא אותנו ביד תקיפה ממצרים שהעבידו אותנו כעבדים[33]: (טו) (התורה מצווה להמשיך ולומר לבן השואל),[34] וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ כאשר פרעה התקשה לשלח אותנו ממצרים, כאשר פרעה לא רצה לתת לנו לצאת ממצרים,[35] וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה ה' הרג את כל הבכורות במצרים, מהבכורות של בני האדם ועד הבכורות של הבהמות,[36] עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים לכן, כיוון שה' הציל את בכורות בני ישראל, למרות שגם הם היו ראויים ללקות יחד עם המצרים,[37] אני מקריב לפני ה' כל בכור זכר בבהמות, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה וכל בכור בבנים שלי אני פודה, ונותן תמורתו חמישה סלעים לכהן: (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה מצוות הבכור תיכתב על התפילין שעל יד שמאל שלך, ובכך יהיה לך לאות,[38] וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ וכן תהיה מצווה זו כתובה לזיכרון בין עיניך,[39] פרשיות התפילין יהיו על המצח, מהמקום ממנו מתחילות לצמוח שערות, מעל למקום בראש שנמצא בין העיניים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרָיִם (הסיבה שאני מצווה אתכם שפרשיות אלו יהיו לכם לזיכרון היא) מכיוון שה' הוציא אותנו ממצרים ביד תקיפה[40]:

(יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם כאשר פרעה שילח את בני ישראל מארץ מצרים,[41] וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים ה' לא הנהיג את בני ישראל ללכת דרך ארץ פלשתים (למרות שזו הייתה הדרך הקצרה ביותר כדי להיכנס לארץ ישראל),[42] כִּי קָרוֹב הוּא (ה' לא הנהיג את בני ישראל דרך ארץ פלשתים) כיוון שארץ פלשתים קרובה מאוד למצרים, וה' חשש שאם יכניס את בני ישראל לארץ ישראל דרך ארץ פלשתים, ינצלו בני ישראל את הקירבה לארץ מצרים, ויחזרו חזרה למצרים,[43] כִּי אָמַר אֱלֹהִים (הסיבה שה' חשש שמא עם ישראל יחזרו חזרה לארץ מצרים היא) כיוון שאמר ה',[44] פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה שמא, כאשר בני ישראל יראו את כל המלחמות בכניסה לארץ ישראל, הם יתחרטו על כך שיצאו ממצרים, והמלחמות יגרמו לכך שבני ישראל יחזרו למצרים[45]: (יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם ה' סיבב את דרכם של בני ישראל, ה' האריך את דרכם של בני ישראל,[46] דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף (ה' סיבב את דרכם של בני ישראל) כך שהלכו דרך המדבר עד שהגיעו לים סוף,[47] וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בני ישראל עלו מארץ מצרים כשהם היו חמושים בכלי נשק[48]: (יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ משה העלה איתו את עצמותיו של יוסף,[49] כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הסיבה שמשה העלה את עצמות יוסף איתו היא) כיוון שיוסף השביע את בניו ואת בני ישראל שישביעו את בניהם,[50] לֵאמֹר כך השביע יוסף את בניו ואת בני ישראל: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם זכור יזכור אתכם ה', וה' יגאל אתכם,[51] וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם כאשר ה' יגאל אתכם ממצרים, אני משביע אתכם שתעלו גם את העצמות שלי איתכם[52]: (כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת ביום השני ליציאתם ממצרים, נסעו בני ישראל מסוכות,[53] וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר בני ישראל חנו במקום שנקרא איתם שהיה בקצה של המדבר[54]: (כא) וַיקֹוָק הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ ביום, הנהיג ה' את בני ישראל, והראה להם את הדרך בה הם צריכים ללכת, על ידי עמוד ענן.[55] עמוד הענן היה עמוד שהיה מהשמיים ועד לארץ בדמות של ענן,[56] ומלאך ה' היה מוליך עמוד זה,[57] וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם ובלילה, ה' האיר לבני ישראל על ידי עמוד אש,[58] לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה וכך היו יכולים בני ישראל ללכת ביום ובלילה. עמודי הענן והאש נתנו לבני ישראל את האפשרות ללכת גם ביום וגם בלילה[59]: (כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם ה' לא הפסיק את עמוד הענן ביום ואת עמוד האש בלילה, מללכת לפני העם. ה' לא נתן שיהיה הפסק בין עמוד הענן לעמוד האש, אלא עמוד הענן נשאר במקומו עד שעמוד האש התייצב במקומו, ובבוקר, עמוד האש נשאר במקומו עד שעמוד הענן התייצב במקומו[60]:

 

[1] א"ע. בשם יפת כתב שהמצווה היא על משה שיקדש בפה את בכורות בני ישראל.

[2] אונקלוס. רמב"ן: הכוונה היא שמשה צריך לקדש את הבכורות מיד, ושמצווה זו נוהגת במדבר. כמו כן, כתב הרמב"ן רשימת מצוות שנוספו בפרשה זו: חודש האביב, עיבור השנה, איסור שייראה לך חמץ בכל גבולך, ומצוות תפילין.

[3] רש"י.

[4] רש"י.

[5] ספורנו. רמב"ן כתב בפס' יא', שבמדבר רק קודשו הבכורות, אך על הפדיון הצטוו בנ"י רק משעת כניסתם לארץ.

[6] א"ע.

[7] א"ע. רש"י: מכאן שצריך להזכיר את יציאת מצרים בכל יום.

[8] אונקלוס.

[9] א"ע בפסוק הבא.

[10] רש"י.

[11] אונקלוס. רש"י וא"ע כתבו שהתורה לא מנתה את כל שבעת העמים אלא רק את רובם, מכיוון שלא חשוב להזכיר את השניים הנוספים. רש"י כתב גם שבכל מקרה, בתוך הכנעני נכללים גם שני העמים החסרים. רמב"ן כתב עפ"י חז"ל שהכוונה היא שרק בחלק הארץ השייך לחמשת המלכים הללו, הייתה הארץ זבת חלב ודבש, אך בנחלת שני העמים היתרים, לא הייתה הארץ זבת חלב ודבש.

[12] אונקלוס.

[13] רש"י: הטעם שהתורה חזרה כאן על מצוות חג הפסח היא כדי לחדש דבר, את הדין של הבן שאינו יודע לשאול, שמצווה עליך לפתוח לו.

[14] רמב"ן.

[15] אונקלוס. א"ע: כאן הזהיר גם את הגרים לקיים את מצוות הפסח, כמו שהזהיר לקיים את מצוות השבת ויוה"כ.

[16] אוה"ח: הסיבה שכתוב הגדה בלשון קשה היא מכיוון שמתחיל בגנות ומסיים בשבח.

[17] אוה"ח למד מכאן שכאשר אין לו בן, הוא מצווה לומר לעצמו.

[18] רש"י. א"ע בשם מרינוס: פירוש הפסוק הוא אני עושה כך מכיוון שה' הוציא אותי ממצרים. הא"ע דחה את דבריו ופירש כרש"י. רמב"ן ורשב"ם: בעבור שה' הוציא אותי ממצרים, אני עובד את העבודה הזאת. בפס' טז' כתב הרמב"ן שהכוונה היא שה' הוציא את בני ישראל ממצרים למען שמו וכבודו, והאות שה' ציווה עליו הוא על כך שהיציאה ממצרים היא כבודו של ה'.  אוה"ח: רמוז במילה "זה" שתים עשרה מצוות השייכות לחג הפסח.

[19] רש"י.

[20] רש"י. רשב"ם כתב שלפי עומק פשוטו, משמעות הפסוק היא שיציאת מצרים תהיה חקוקה כל כך עמוק אצלנו, כאילו שהיא ממש נמצאת על ידינו וכאילו שהיא תכשיט שנמצא בין עינינו. א"ע הביא גם הוא פירוש כמו הרשב"ם, אך דחה פירוש זה ובמסקנה פירש גם הוא שמדובר במצוות תפילין.

[21] רמב"ן.

[22] רשב"ם + אונקלוס.

[23] רש"י.

[24] אונקלוס. רש"י כתב שישנה מחלוקת בחז"ל אם מצוות בכור נוהגת רק משעת הכניסה לארץ כפי שמשמע כאן שהתורה תלתה מצווה זו בביאה לארץ, או שהכוונה היא שבזכות מצוות חמור, ייזכו בנ"י להיכנס לארץ. רמב"ן חילק בין קדושת הבכור, שנוהגת מיד, גם במדבר, לפדיון חמור שנוהג רק לאחר מכן. א"ע: הסיבה שהתורה הזכירה רק את הכנעני היא מפני שהכנעני הוא אב לכולם. רש"י: "ונתנה לך": בכל יום יהיה בעיניך כאילו שה' נתן לך באותו יום את הארץ, ולא יהיה בעיניך כירושת אבות. בעניין מקום השבועה נחלקו המפרשים: רש"י כתב שהכוונה היא לדברי ה' שאמר "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי". רמב"ן כתב שאו שהכוונה היא ששבועת ה' לאבות היא השבועה לבנים, או שהכוונה היא שדבר ה' לבד, גם ללא שאמר זאת בלשון שבועה, היא השבועה לבנ"י. אוה"ח: הסיבה שכתוב "כי יביאך" היא מכיוון שה' חשש שלאחר שבנ"י ייכנסו לארץ, הם יבעטו בו.

[25] רש"י. א"ע: הכוונה היא שהאדם יעביר את הבכור ויוודא שהבכור לא יתערב עם קרבן אחר. רשב"ם: הסירהו מבהמותיך ותנהו לכהן.

[26] רש"י, ולפי פירוש זה מדובר הן על בכור בהמה טהורה והן על בכור בהמה טמאה. בפירושו השני כתב שמדובר כאן בבכור אדם.

[27] רש"י.

[28] רש"י. א"ע כתב שיש פירוש שהכוונה היא שצריך לכתוב על עורף הבהמה שהיא קודש. על מי שאומר פירוש זה כתב הא"ע שהוא חמור קשה כעורף, ובסוף פירש שהוונה היא להרוג את הבהמה.

[29] רש"י. רשב"ם כתב שמצוות הפדיון אינה נוהגת עכשיו, אלא היא נוהגת רק בספר במדבר. (לפי רש"י משמע שלמ"ד שמצוות בכור נוהגת עכשיו, יש מצווה לפדות כבר מעכשיו, אלא שהתורה כתבה את הפרטים רק בספר במדבר).

[30] רש"י. א"ע כתב בשם ריה"ל שמחר הינו חסר א' והכוונה היא מאוחר.

[31] אוה"ח: עליך לענות לבן רק אם הוא רוצה לקבל תשובה, לאמור, אך אם הוא שואל בדרך זלזול, אינך צריך לענות לו.

[32] רש"י + ספורנו. רש"י כתב שמדובר על הבן התם שאינו מעמיק בשאלתו. ספורנו הוסיף שהקושי של הבן הוא בכך שהבן אינו מבין מדוע פודים את הבהמה הטמאה. אוה"ח כתב שכאן המצווה לענות לבן היא רק אם שואל, כיוון שמדובר כאן ששואל על מצוות פדיון חמור, על בפסח, יש מצווה לפתוח לו גם אם אינו שואל. הסתפקתי בדברי רש"י שכתב שכנגד ארבעה בנים דיברה התורה אם כוונתו שהבן שואל על מצוות הפסח, שהרי מדברי חז"ל לכאורה משמע שהבן שואל על פסח, אך כאן מובאת רק מצוות פדיון חמור. אוה"ח כתב שדברי חז"ל שכנגד ארבעה בנים, היינו דרך דרש. הכלי יקר פירש את ארבעת הבנים על דרך הדרש בצורה מאוד יפה.

[33] אונקלוס. ספורנו: ה' הוציא אותנו ממצרים על ידי שהמצרים חזקו ידם כדי לשלח אותנו.

[34] רשב"ם.

[35] אונקלוס.

[36] אונקלוס.

[37] ספורנו.

[38] א"ע. אוה"ח: יש במידות ה' 2 בחינות: יד חזקה ויד גדולה. היד החזקה היא מידת הדין והיד הגדולה היא מידת הרחמים, וכאשר ה' הוציא את בנ"י ממצרים, הוא השתמש ביד החזקה, ולכן הציווי הוא להניח תפילין על יד שמאל.

[39] א"ע. רש"י כתב שפירוש המילה טוטפות היא תפילין. בשם ר' מנחם כתב שהכוונה היא ללשון דיבור: מי שרואה את התפילין, מדבר על עניין הניסים. א"ע כתב בפירושו השני שהכוונה היא מלשון טף, אך דחה פירוש זה. רמב"ן כתב ששורש המצווה היא מכיוון שיציאת מצרים (ככתוב בשתי הפשרות האחרונות) והמצוות (שבפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע) צריכים להיות כנגד הלב וכנגד המחשבה. בסיום דבריו כתב שיציאת מצרים מהווה יסוד לאמונה בה' מכיוון שלא בכל דור ה' עושה ניסים לעם ישראל, וע"י ההכרה בניסים הגלויים שאירעו ביציאת מצרים, יודה האדם בניסים הנסתרים שבכל דור.

[40] אונקלוס.

[41] אוה"ח: הסיבה שכתוב ויהי בלשון צער הוא מכיוון שה' הצטער על כך שהיה צריך לאבד את העם המצרי, והגורם לכך שה' היה צריך להאביד את העם המצרי היה שפרעה חשב שהוא ברצונו שילח את בנ"י. לו פרעה היה מבין ששילח את בנ"י בעל כרחו, לא היה מעיז לרדוף אחרי בנ"י.פירוש נוסף שכתב הוא שהעם היינו הערב רב, והצער הוא בכך שהערב רב הולך לסבך את בני ישראל במדבר. בפירושו השלישי כתב שהכוונה היא שפרעה רצה ללוות את בנ"י, וה' הצטער על שכר הפסיעות שהיה מגיע לפרעה, ולכן ה' הוליך את בנ"י בדרך רחוקה כדי שפרעה לא ימשיך ללוות את בנ"י.

[42] רש"י.

[43] רש"י. א"ע: כתב בשם ר' משה אעפ"י שדרך ארץ פלשתים הוא קרוב לא"י, וכן כתב הרמב"ן. בסוף דבריו כתב כפירוש רש"י.

[44] אונקלוס.

[45] רש"י. ספורנו: אין הכוונה הה' יכניס את בנ"י לא"י, שהרי ה' רצה להביא את בנ"י ליד הר סיני כדי שיקבלו שם את התורה. אלא כוונתו של ה' לא הייתה להביא את בנ"י, לא לא"י ולא להר סיני, אלא ה' רצה להביא את בנ"י לים סוף כדי להטביע את המצרים, ובכ"ז לא הנהיג ה' את בנ"י לים סוף דרך ארץ פלשתים, מכיוון שחשש שמא ישמעו בנ"י שהמצרים ירדפו אחריהם (שהרי יש הרבה שיירות בין ארץ פלשתים למצרים) וכך יחזרו בנ"י למצרים, כדי שהמצרים לא ירדפו אחריהם. בדבר המלחמה שייראו ישראל כתב רש"י שאם כאשר עמלק נלחמו נגד ישראל, חשבו ישראל לחזור למצרים, קל וחומר שהיו חוזרים למצרים כאשר היו משתתפים במלחמות כיבוש הארץ. רמב"ן כתב שהמלחמה נגד עמלק אינו שייך כלל ולא ניתן היה למנוע אותו בכלל, שהרי עמלק התקיפו את ישראל ויצאו מארצם, וגם אם בנ"י היו חוזרים למצרים, היה עמלק ממשיך לתקוף אותם בדרך.

[46] רש"י.

[47] כך משמע מרש"י א"ע: שם המדבר הוא ים סוף. רש,י כתב שים סוף נקא  כך משום שהוא מלשון אגם. א"ע הביא פירוש שהכוונה היא לסוף העולם ושהמדובר הוא באוקיינוס, אך דחה פירוש זה, שהרי מדובר על הים שנמצא מזרחית למצרים.

[48] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב את לשון התרגום שהכוונה היא לזריזים, ובפירושו השלישי כתב שהכוונה היא שרק חמישית מבנ"י עלו מארץ מצרים. א"ע: חמושים היינו מלאים בהון, שהיה להם כל צרכיהם. בסוף דבריו כתב שהכוונה היא שיצאו חמושים, שהרי התורה אומרת שצידה לא עשו להם.

[49] אונקלוס.

[50] רש"י.

[51] אונקלוס. א"ע: משה התעסק עם עצמותיו של יוסף כדי שלא יהיה חטא על עם ישראל שלא כיבדו את שבועתו של יוסף, כמו שה' העניש את בנ"י על כך שלא קיימו את שבועתם לגבעונים. אוה"ח: הטעם לכפילות פקד יפקוד היא כדי לחזק את אמיתות הדבר. בפירושו השני כתב שיש כאן שני שלבים: הסור מרע והעשה טוב.

[52] רש"י: מכאן שגם את עצמות שאר השבטים העלו יחד עם עצמותיו של יוסף.

[53] רש"י.

[54] א"ע מזהה את איתם עם מדבר שור.

[55] אונקלוס. א"ע כתב שיש לומר שדיברה תורה כלשון בני אדם.

[56] א"ע. אוה"ח: לנחותם היינו שהענן נתן לבנ"י את האפשרות לנוח מחום הדרך, הענן הגן על בני ישראל.

[57] רשב"ם.

[58] עפ"י רש"י ושפ"ח בד"ה לנחותם.

[59] א"ע.

[60] רש"י. א"ע: ההבדל בין "יומם" ליום, היא שיום יכול לתאר גם לילה, ואילו יומם הוא רק ביום.