הגבול לגבולות

הגבול להצבת גבולות

            בדורות האחרונים, נשברה ההיררכיה שאפיינה את התא המשפחתי ואת מערכת החינוך. בדורנו, הורה או מחנך, מוצא את עצמו מתלבט האם להעיר לבנו/תלמידו, האם להציב לו גבול, או שמא עליו להכיל התנהגויות, שאך לפני שנים לא רבות, לא היו היינו מעלים על דעתנו להכיל אותן. לעיתים, כאשר הבן או הבת מתנערים מהמשפחה מבחינה רגשית או מהקו הדתי של המשפחה, ההורים נושאים בקרבם רגשי אשמה ומאשימים את עצמם במצב של הבן.

            השינויים התרבותיים שגרמו לקריסת ההיררכיה, מחולקות לשתי קטיגוריות עיקריות. הראשונה אובייקטיבית. המעבר למגורים עירוניים, מעבר בין צורת חיים שמתרכזת סביב התא המשפחתי הגרעיני בכפר, לחיים עירוניים שבהם כל אדם, גם צעיר, נפגש עם הרבה דמויות מחוץ למשפחתו ומושפע מהן. בשנים האחרונות, הטכנולוגיה בכף היד ושעות הפנאי, מפגישים כל אדם עם אנשים רבים במעגלים רחוקים יותר. מקור הידע של נער מתבגר בדרך כלל לא נמצא דווקא באביו או ברבו, כפי שסיפר לי תלמיד חכם גדול שרצה לשוחח עם בנו על הנושאים הקשורים לצניעות, שכאשר הוא הושיב את בנו, הבן שאל אותו: "אז אבא, מה אתה רוצה לדעת"?

            הקטגוריה השנייה מבטאת שינוי תרבותי של אימוץ מאפיינים פסיכולוגיים מתרבות המערב של "זכויות הילד". פעם, כשהיו שואלים הורה לשם מה הוא שולח את בנו לבית הספר, הוא היה עונה שבית הספר נועד ללמידה. היום, שמחת הילד הפכה להיות שאיפת ההורה – הוא רוצה שבנו יאהב את בית הספר, אסור שהבן יחווה תסכולים, ביקורת כלשהי, או ישמע "לא". היום לא מדובר רק על "טובת הילד", דבר שאפיין את העם היהודי לאורך כל הדורות, אלא על זכויות הילד, על יחס שוויוני, כביכול הילד הוא מבוגר בגוף של אדם קטן, ויש אומרים שלעיתים אפילו מדובר על רודן שרודה בהוריו או במוריו.

            יש הבדל בין שתי הקטיגוריות. את הקטגוריה הראשונה ניתן אמנם לצמצם או להגביל, למשל על ידי הימנעות מרשתות חברתיות, הגבלת השימוש באינטרנט או בטלפונים חכמים, אך לא להימנע ממנו לגמרי. לא כן לגבי הקטגוריה השניה. אם נחליט שמדובר על שינוי שאיננו רצוי, ניתן על ידי החלטה להחזיר עטרה ליושנה.

            לפני שננתח את היחס שלנו לשינוי התרבותי השני, יש נקודה נוספת שחשוב להדגיש. לעיתים, גם כאשר ההורה או המחנך יחנכו עם אפס טעויות, לא יהיה מענה ראוי לילד. היה זה דונלד וינקוט, פסיכולוג שחי לפני כשמונים שנה, שטבע את המושג "אמא טובה דיה". כלומר: על אף הרצון, לא תמיד ניתן לספק מענה מתאים לכל ילד. יש לכך שלוש סיבות מרכזיות:

• יש ילדים שפשוט הטבע שלהם דורש מההורים דרישות בלתי הגיוניות. ה' יתברך שלח לילדים אלו קשיים מאוד גדולים, ואין זה משנה כמה אוהבים או מקצועיים יהיו הדמויות סביבו, לילדים כאלה תמיד יהיו אתגרים והם תמיד יאתגרו אותנו.
• הורה או מחנך יכול מבחינת האישיות שלו להתאים כמעט לכל ילד, אך בדיוק איננו מתאים לטבע האנושי של בנו או תלמידו. לפעמים ניתן לצמצם את הפערים, אך גם לאחר עבודה רבה, לא תמיד אפשר לגשר עליהם לגמרי.
• הרקע – אם זה הרקע המשפחתי שמונע מההורה או המחנך את היכולת לתת מענה ראוי לילד, ואם זה מצב בריאותי של ההורה וכהנה וכהנה.

מסופר על איש צבא בכיר (בהמשך הוא גם הסתבך בצבא), שעזב את הדת בישיבה התיכונית, משום שהוא אמר שאם ראש הישיבה יגיד לו "בקר טוב" עם חיוך באותו בוקר, הוא יישאר בישיבה, ואם לאו, הוא יעזוב את הישיבה (השמות שמורים במערכת). באותו בוקר, ראש הישיבה לא אמר לו בקר טוב, והוא עזב את הישיבה ואת הדת. זו דוגמא להתנהגות של תלמיד שאיננה סבירה (אולי היא יושבת על כשלים חינוכיים קודמים שנעשו בשנים לפני שהוא הגיע לישיבה). בהנחה שהסיפור מדוייק וזו הייתה הסיבה היחידה שהתלמיד עזב את הישיבה, אין כאן שום תביעה על ראש הישיבה.

הדברים לעיל זו לא נועדו להוביל למסקנה שאיננו צריכים להשקיע בילדים ובתלמידים שלנו, אלא לציין שיש הרבה הורים או מחנכים טובים, שעושים הרבה מעבר למה שהיה מצופה מהם לעשות עבור ילדם או תלמידם, והמורכבות של המקרה מונעת פתרון מתאים וראוי.

            בעולם הפרוגרסיבי, אין מעמדות. העולם מחולק לחזקים וחלשים. היות והילד נתפס כחלש, חייבים לגונן עליו מכל חוויה שלילית – כולל ביקורת או הצבת גבולות. אין אמת, ולכן אין ערך מוחלט שיש לחנך אליו. גישה זו, שטפטפה גם לעולם של יראי ה', טוענת שאסור לכוון את הילד או התלמיד לכיוון מסוים. הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" הפך להיות סיסמא והחלפת תפקידים: במקום שההורה יוביל את הבן במסלול המתאים לאישיות הבן, לנפשו ונשמתו המיוחדת, הבן קובע את המסלול ומידי פעם "מרשה" להורה לנצח על המלאכה. פעם היה לי תלמיד שהתקשה להתנהג כמו שצריך בתלמוד תורה. אמא שלו סיפרה לי שהוא שומע שיעורי חינוך ומבין שהצוות לא מיישם את מה שנאמר בהם, ולכן יש לו כעסים עליהם ...

            מקובל מפי רבותינו שבכל דעה או השקפה, יש גרעין של אמת. היו מקרים שבהם הורים או מחנכים באמת ניצלו את מעמדם על מנת לשלוט בילד העומד בפניהם, בין אם כוונותיהם היו לטובת הילד או לא. דווקא בדור הגאולה, שבירת הסמכות מצד אחד אמורה להעניק רובד אמיתי יותר של קיום מצוות מתוך חיבור. הוי אומר: בתהליך של שבירת הסמכות יש צד חיובי, כל עוד הוא נעשה במידה הראויה.

            בחז"ל יש שתי מערכות של תוכחה או הצבת גבולות, והן נמצאות בשתי מסכתות: מסכת שבת ומסכת מכות.

המערכת הראשונה היא בבית, אב כלפי ילדיו. המשנה (שבת לד,א) כתבה שבערב שבת, אדם צריך לומר שלושה דברים (עישרתם, עירבתם והדליקו את הנר). הגמרא קבעה שצריך לומר את הדברים בנחת, כדי שבני הבית ישמעו לו. לעיתים, ההכנות לשבת, בעיקר בשבתות החורף, עלולות להיות קצת מלחיצות. אב הבית עלול לפנות אל בני ביתו מתוך לחץ, אולי אפילו מתוך כעס, שנגרם מהלחץ שלו. הגמרא אומרת: תרגיע את הכעס, תאמר את הדברים בנחת. הנחיה זו יכולה להתקבל גם על אלו שטוענים שאסור להורים לבקר את ילדם.

אולם, יש גמרא נוספת בהמשך המסכת (קה,ב), שם דנים במקרה של אבא ששובר את הכלים כפשוטו, כדי להראות שהוא כועס על בניו. הגמרא אפילו הביאה דוגמאות של אמוראים שהיו שוברים את כליהם על מנת להראות לבני ביתם שהם שברו את הכלים – תרתי משמע. הגמרא מתנה התנהגות זו בתנאי: שהיא נעשית אך ורק כדי להטיל יראה על בני ביתו, ללא שום נדנוד של כעס. הוי אומר: לפעמים צריך להציב גבולות על ידי הטלת יראה, אבל יש לכך תנאי – שהאדם יהיה נקי. יתכן שהדורות והטבעים השתנו (בהמשך נתייחס לכך), אך מבחינת חז"ל, הצבת גבול מתוך יראה לגיטימית.

באותה מסכת (נד,ב) מובאת מימרא נוספת, שכאשר אדם יכול להוכיח את אנשי ביתו והוא לא עשה זאת, הוא נתפס על עוונם. יש במימרא זו הטלת אחריות, שכאשר אדם לא מציב גבול, לא אומר את דעתו, חושש מאמירה ביקורתית, הוא אחראי למעשי משפחתו, ומי שיש לו כח אף מעבר למשפחה המצומצמת שלו – אחראי על המעשים של אנשים שעשויים להיות מושפעים ממנו. הספורנו הסביר שזו הסיבה שיצחק אבינו איבד את ראייתו – הוא לא הוכיח את עשיו, כשם שעלי לא מיחה בבניו, ומשום כך הם איבדו את מאור עיניהם.

מכאן שהחשיבה צריכה להיות האם יש תועלת בתוכחה, בהצבת הגבול. בעיקרון יש תועלת בהצבת גבול, ולא צריך לחשוש מכך, והיא יכולה להיות גם תקיפה. אולם, אם יש חשש שהילד לא יקבל את הגבול, צריך לשקול תועלת מול הפסד. חז"ל אמרו שיש מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע (ועל כך יש כללים גם כן), וכן אסרו על אב להכות את בנו הגדול, שמא הבן יכה אותו חזרה. הרב דסלר כתב שמה שהיה נכון לפני כמה דורות בבנים הגדולים, נכון היום גם בבני שנתיים. אך בכל אופן, הצבת גבולות היא דבר הכרחי, גם אם היא נעשית לעיתים בצורה פחות נעימה.

נדמה לי שהתמונה תושלם במערכת הכללים השניה. הגמרא במסכת מכות (ח,ב) פוטרת מגלות אב שמכה את בנו או רב שמכה את תלמידו והורג אותו בשוגג – גם אם התלמיד היה תלמיד טוב, ולכאורה לא הגיע לו שרבו יכה אותו. בהמשך הגמרא (י,א) מובא דין שבמקרה ורב התחייב גלות, מגלים את ישיבתו עמו, ותלמיד שגלה – רבו גולה עמו. זו מידת הקשר הנצרכת בין רב לתלמיד. חז"ל הבינו שמקור החיות של התלמיד הוא רבו, ושלא ניתן לנתק את הקשר ביניהם, ולכן אם אחד מהם גולה, השני גולה עמו (בפרשנים יש התייחסות לשאלה מדוע גם שאר תלמידי הישיבה גולים עם הרב). רק כאשר יש קשר מאוד חזק בין רב לתלמיד, קשר שהגלות של אחד תלויה בשני, ניתן לפטור רב שמכה את תלמידו.

וכאן אנחנו מגיעים ליסוד של הצבת גבולות, הן של הורה וילדו או של רב ותלמידו. הבסיס הוא קשר חי ועמוק, קשר של קבלת חיות מההורה או מהרב. כאשר קשר כזה קיים, ניתן להציב גבולות ברורים יותר ולהשתמש באמצעי אכיפה משמעותיים יותר. ככל שהקשר יותר חזק, כך היכולת להציב גבול יותר חזק, משום שהיכולת להשפיע על הילד או התלמיד גדול ומשמעותי יותר.

לעיתים, עומק הקשר לא עולה על פני השטח. הילד יכול לעשות מניפולציות, להתלונן על כל גבול, ויש אפילו תקופות של ירידה אמיתית זמנית בקשר, למרות שבבסיס יש קשר חזק וטוב. כאן דרושה חכמה גדולה להבין האם הפגם בקשר מהותי, ולכן עלינו לסגת לעת עתה, או שמדובר על פגם שטחי, זמני או מניפולטיבי. בכל מקרה, ראוי לחזק במקרה זה את הקשר, לא רק כדי שנוכל להציב גבולות, אלא בגלל חשיבות הקשר. "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

אחד מהפסיכולוגים שעובד בשנים האחרונות על חיזוק הסמכות ההורית, פרופסור חיים עומר, כתב שנוכחות הורית עשויה מאוד להועיל בייצוב הקשר ובקביעת הגבולות. לעיתים יש צורך בנוכחות של יותר מהורה אחד, או אפילו משני ההורים, על ידי נוכחות של קרובים נוספים (סבא וסבתא, דודים וקרובי משפחה אחרים בעלי חשיבות בחיי הילד), על מנת להעביר את המסר: "אנחנו אתך, אתה חשוב לנו, ומצד שני לא נניח לך לעשות את מה שאתה רוצה". הנוכחות ההורית (ושל דמויות נוספות) יכולה מעט להחזיר עטרה ליושנה, לתת תוקף גדול יותר לגרעין המשפחתי, המצומצם או המורחב (שכולל את אנשי החינוך), ומצד שני לא לתת לגיטימציה למעשים שאינם רצויים על ידי מתן גבולות ברורים יותר. זה דומה קצת לקשר של רב שגולה עם תלמידו – קשר חזק מוביל לסמכות גדולה יותר ומשם לגבולות ברורים יותר.

כמובן שלא ניתן להקיש ממאמר אחד או יותר על כל מקרה ומקרה. תמיד יש לקחת בחשבון מאפיינים ייחודיים לזמנים ואנשים שונים. יש משמעות גדולה גם לאנשים שנמצאים ברקע: אחים, תלמידים אחרים וכדומה. אך הכלל הקובע שיש קשר בין הקשר עם הבן או התלמיד לבין הצבת גבולות הוא כלל נכון ובסיסי.

יהיה רצון שה' יוביל אותנו לתגובות הנכונים בכל פעם!