עליה לרגל בזמן הזה

האם יש חובת עליה לרגל בזמן הזה? סיכום המשא ומתן בין הגאון הרב שלמה דוד כהנא, לבין מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא בנושא.

הדברים לעילוי נשמתו של מו"ר שנפטר בחג הסוכות.

מערכת אוצר התורה - ושננתם חג הסוכות תשפ"ב

ב"ה

 

עליה לרגל בזמן הזה

מצוות העליה לרגל

         מצוות העליה לרגל מופיעה מספר פעמים בתורה:

         

                   שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' (שמות כג,יז).

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שם לד,כג).

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם (דברים טז,טז).

 

         בברייתא במסכת חגיגה (ו,ב) מובא שבעליה לרגל מקיימים שלוש מצוות:

 

רבי יוסי הגלילי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראייה, וחגיגה, ושמחה.

 

          לצערנו, כל עוד שלא נבנה בית המקדש, לא ניתן לקיים את מצוות ראיה ואת מצוות חגיגה, היות וראיה שייכת רק בבית המקדש ולא ניתן להקריב קרבן חגיגה בבית המקדש. בעזרת ה' נזכה לתקן מצב זה במהרה בימינו, וכשיבנה בית המקדש, יהיה ניתן לקיים גם אותם. אבל יתכן אולי שניתן לקיים את מצוות שמחה גם ללא בית מקדש?

ואכן, יש מדרשים מהם עולה שעם ישראל עלה לרגל גם אחרי חורבן בית המקדש. על ההשוואה בשיר השירים של עם ישראל ליונה כתוב (מדרש רבה פרשה א):

 

מה יונה זו אף על פי שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה.

 

          אם כן, יתכן לומר שהעליה לרגל המשיכה להתקיים גם לאחר חורבן בית המקדש, כדי לקיים את מצוות השמחה, שאולי איננה תלויה במקדש בנוי. הרמב"ם (הלכות יום טוב ו,יז-יח) כתב:

 

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר " ושמחת בחגך וגו'", אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו.

 

          הוי אומר: לפי הרמב"ם לכאורה משמע שאדם יכול לקיים את מצוות שמחה בימינו, על ידי אכילת בשר ושתיית יין. נכון, עיקר קיום מצוות שמחה נעשית על ידי אכילת בשר קרבן שלמים, אבל יש גם עניין של שמחה על ידי פעולות אחרות. אם כן, יתכן שניתן לקיים את מצוות שמחה גם לאחר חורבן בית המקדש.

 

שיטת הרב שלמה דוד כהנא

          אחד מגאוני רבני אירופה בתקופת השואה, היה הרב שלמה דוד כהנא, שהיה רב בוורשא והתיר אלפי עגונות. בקונטרס שפרסם, כתב ששמחה נוהגת בזמן הזה (ספר הקהל עמ' 555):

 

והנה הרבה ראשונים סוברים דמצוות שמחה נוהגת מהתורה גם בזמן הזה, שהשמחה ביין ושאר דברים של שמחה, וכתיב "לפני ה' אלוקיך", והיינו בירושלים, דלשיטת הרמב"ם קדושת ירושלים והמקדש קדשה לעתיד לבא. ואף שכל הדין של שמחה דבעינן לפני ה' היינו ירושלים, אינו משום דשמחה בעינן בירושלים, רק מפני שבזמן הבית הייתה השמחה רק בבשר שלמים שאינו נאכל רק בתוך החומה, אבל בזמן הזה, שהשמחה ביין, מקיימים אותה בכל מקום.

 

          הגרשד"כ למד מדברי הרמב"ם, שניתן אמנם לקיים את מצוות השמחה גם בימינו. אולם, הרמב"ם אינו מזכיר את הדין של עליה לרגל במצוות שמחה זו, וממילא ייתכן לומר שלשיטתו, אין עניין לעלות לרגל בזמן שלא ניתן לקיים את המצוות הקשורות לבית המקדש, ובאשר למצוות השמחה ניתן לקיימה בכל מקום. לעניות דעתי ניתן לדייק זאת גם מלשון הרמב"ם שכתב "מי שנועל דלתות חצרו", ומשמע שהוא מדבר על קיום מצוות שמחה בגבולין, כל אחד בביתו.

          אולם, הגרשד"כ למד ממקור אחר על מצוות העליה לרגל בזמן הזה (ספר החינוך, מצווה תפט):

 

שנצטוינו להראות כל זכר בירושלם בבית הבחירה שלש פעמים קבועים בשנה והן פסח ושבועות וסוכות.

 

         מדוע ספר החינוך הזכיר גם את החיוב להיראות בירושלים, ולא הסתפק בכתיבת החיוב להיראות בבית המקדש? מתוספת זו של המילה "ירושלים" הסיק הגרשד"כ שהחינוך סובר שיש חיוב לעלות גם לירושלים, גם אם אדם לא עלה לבית המקדש, וכך במסקנתו הוא מסביר על פי יסודו את הדין של שאלת גשמים בימינו:

 

הרי מפורש בזמן הזה החיוב לקיים מצוות ראיה לירושלים בשביל החלק של שמחה. ולכן המנהג של עליית הרגל בזמנינו יש לו מקום גדול גם על פי ההלכה. וכן נמצא במדרש שהיו נוהגין לעלות לרגל גם אחר החורבן. ולכן מזכירין גשמים בז' חשון גם בזמנינו ... וידידי הרב הגאון ר' גרשון לפידות מרבני ישיבתי העירני מנדרים (כג,א) שר' יוסי התיר לאיש אחד את נדרו שהדיר את אשתו שלא תלך לרגל ועברה על הנדר, ומבואר בתוספות ביצה (ה,א) שר' יוסי חל לאחר החורבן.

 

תשובת מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל

          כאמור, הנושא של המשא ומתן ההלכתי היה קיום מעמד הקהל בזמן הזה, ולכן רוב תשובתו של מו"ר נסבו על נושא זה. בסעיף יג בדבריו (הקהל עמ' 570 ובמנחת אברהם חלק א, סימן ל) התייחס מו"ר לנושא החובה לעליה לרגל בזמן הזה:

 

ולעניות דעתי כל דבריו תמוהים. חדא דאם כן היה לחינוך להזכיר שחייבין בזמן הזה לעלות לירושלים, והחינוך הרי כתב שכל השלוש מצוות וגם הקהל אינם נוהגים בזמן הזה, וכן מפורש ברמב"ם בספר המצוות בסוף מנין העשין עיין שם. ועוד איך חידש החינוך מצוות עשה מהתורה שלא הוזכרה בש"ס, ואיך לא הדגיש חידוש זה בפירוש, וודאי קשה מאוד לחדש מצווה חדשה רק על פי דקדוק קל של לשונו.

 

          בתחילת הדברים מתנגד מו"ר לבניית חיוב של מצווה על פי דקדוק בלשון ספר החינוך, משום שאם ספר החינוך היה מתכוון לומר שיש מצווה מיוחדת שלא הוזכרה לפני כן, הוא היה אומר זאת במפורש. כל שכן כאשר הוא כתב שהמצוות הקשורות לעליה לרגל אינן נוהגות בימינו. ממשיך מו"ר בקושיא נוספת על דבריו של הגרשד"כ:

 

וגם עצם הדקדוק אינו נכון, שאף על גב שבשילה נתחייבו בראיה, אבל בנוב וגבעון היו פטורים, וראיה מפורשת לזה מהגמרא במכות (י,א) "אמר דוד לפני הקב"ה וכו' ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל". הרי מפורש שבגבעון לא עלו לרגל (וצריך עיון ברמב"ן פרשת ראה שהסתפק בזה), ולהכי זוהי כוונת החינוך שכתב ירושלים, ולא למעט שילה, אלא למעט נוב וגבעון.

 

          דברי ספר החינוך שיש לעלות לירושלים, לא נועדו לומר שיש מצווה מיוחדת לעלות לירושלים אפילו בזמן שבית המקדש לא קיים. התוספת של המילה "ירושלים" נועדה לומר שהחיוב לעלות לרגל חל רק כאשר המקדש נמצא בירושלים, אבל אין חיוב לעלות לרגל למשכן כשהיה בנוב וגבעון (בשילה יש דין עליה לרגל כמו לבית המקדש בירושלים).

          הגרשד"כ כתב במהלך דבריו שירושלים נקראת מקדש לעניין הלכות מסוימות שהיו נוהגות רק במקדש, ומכאן שגם לעניין העליה לרגל יש להחשיב את העליה לירושלים כעליה לבית המקדש. על כך כתב מו"ר:

 

וגם מה שכתב דירושלים בכלל מקדש לכל דבר, לעניות דעתי נראה דרק לגבי שופר כתב הרמב"ם שירושלים כמקדש, והתם היינו לא משום דהוי חובת מקדש, אלא חיוב תקיעה בבית הדין הגדול.

 

          כלומר, המקדש לחוד וירושלים לחוד. הזהות בדין בין ירושלים לבית המקדש קיים רק במצווה אחת, בתקיעת שופר, אך אין זה משום שיש באמת זהות בדינים שבין ירושלים למקדש, אלא שתקיעת השופר איננה תלויה באמת במקדש, אלא בבית הדין הגדול. לכן סיכם מו"ר את העניין:

 

ואין כל ספק שחובת עליה לירושלים אינה כלל, וכל מנהג העליה אינו אלא מנהג לחוד ...

 

         אולם בסוף דבריו הביא מו"ר ראיה לשיטתו של הגרשד"כ. הגמרא במסכת מועד קטן (ח,א) כותבת שאסור לאדם להספיד בשלושים הימים שלפני הרגל, ונחלקו שם רב ושמואל בטעם הדבר. רב סובר שיש חשש שאדם יאסוף כספים לצורך העליה לרגל, ובמקום להשתמש בהם לצורך זה, הוא עלול להשתמש בהם כדי לשלם למספיד, וכפי המקרה שעליו מספרת הגמרא. שמואל סובר שטעם האיסור הוא שכאשר מספידים את המת, הצער נשאר אצל השומע במשך שלושים יום, ולכן מי שהספידו לפניו יצטער במהלך החג. הגמרא מסיימת בנפקא מינה למעשה בין שני הטעמים: כאשר המספיד עושה זאת בחינם. לפי רב, יהיה מותר להספיד, ולפי שמואל האיסור יעמוד במקומו. ברא"ש (סימן יג) מובאת מחלוקת ראשונים:

 

וכתב ה"ר יצחק גיאות ז"ל וכיון דטעמא משום עליית הרגל שרי. והקשה הרמב"ן ז"ל: אם כן לימא איכא בינייהו בזמן הזה. אלא אף בזמן הזה אסור, אי משום דכל שבמנין צריך מנין אחר להתירו, אי משום דלאו דוקא משום עליית רגל אלא נמי משום שמחת רגל שאדם מקמץ מעות לצורך המועד ואתו לבטולי משמחת הרגל.

 

          הרי"ץ גיאת סבר שבזמן הזה שאין חיוב של עליה לרגל, יהיה מותר לאדם לעורר את צערו על המת גם שלושים יום לפני החג. הרמב"ן הקשה עליו, שאם בזמן הזה היה רב סובר שמותר להספיד משום שאין חובה של עליה לרגל, הגמרא עצמה הייתה צריכה לציין זאת כנפקא מינה בין טעמו של רב לטעמו של שמואל: לפי רב היום מותר לעורר על המת, היות ואין חובה לעליה לרגל, ולפי שמואל היה אסור לעורר על המת משום שזה עדיין גורם לצער ברגל. משלא כתבה הגמרא נפקא מינה כזאת, פסק הרמב"ן שגם בימינו יש איסור לעורר על המת גם לפי רב, או בגלל שלא ניתן להתיר איסור שקבעו דורות קודמים, או שטעמו של רב איננו רק משום עצם העליה לרגל ולא רק משום השמחה.

          מו"ר הקשה על הרי"ץ גיאת: אם כל הדין של האיסור לעורר על המת לא קיים היום, מדוע רבי כתב דין זה במשנה? על כן הגיע מו"ר למסקנה:

 

על כן נראה שהרי"ץ גיאת סובר דגם בזמן המשנה הייתה חובת עליה לרגל, ורק בזמן הזה פטורין. ונראה הטעם בזה, דבאמת כיוון דקדושת הבית לא בטלה, הרי יש מקום לעלות שם, וזהו מקום אשר בחר ה', והפטור אינו אלא משום דבזמן הזה אנו טמאים, וטמאים פטורים מראיה. וזה דווקא בזמן הזה ובזמן הראשונים, אבל בזמן המשנה והגמרא, שהיה להם אפר פרה ... היו חייבים בעליה לרגל. אבל הרמב"ן סובר דחובת ראיה אינה תלויה רק בקדושת המקום אלא בעי גם בית בנוי, וכשאין בית בנוי אין חובת ראיה.

 

          למסקנה תולה מו"ר את הדין של עליה לרגל בזמן הזה במחלוקת ראשונים. לפי הרי"ץ גיאת יש מקום לעליה לרגל למקום המקדש גם כשהוא חרב, ורק היום, כשאנחנו טמאים ואיננו יכולים לעלות לשם, אנחנו פטורים מהעליה לרגל, אבל בתקופת המשנה שהיה להם אפר פרה אדומה, היו חייבים בעליה לרגל על אף חורבן בית המקדש. לעומתו סובר הרמב"ן שאין בכלל דין של עליה לרגל לאחר שבית המקדש נחרב, היות והעליה לרגל תלויה בבית מקדש בנוי.[1]

          בדברי התשובה של הגרשד"כ למו"ר דחה את ראייתו מהגמרא במועד קטן, משום שיתכן לומר שהחשש היה למעות של קרבנות ולא למעות של עליה לרגל.[2]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בספר עיר הקודש והמקדש (חלק ג, עמ' רב) כתב הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל שאין חיוב לעלות לרגל בזמן הזה, משום שקיום מצות העליה לרגל תלויה בהקרבת הקרבנות.

[2] לענ"ד משמע מלשון הגמרא שם שמדובר על מעות של עליה לרגל.