זמן הגעת יתרו למחנה ישראל

יש מחלוקת תנאים ופרשנים בשאלה האם יתרו הגיע לפני או אחרי מתן תורה? 

על הפרשה של מינוי השרים שיעזרו למשה, כתוב "ויהי ממחרת", במאמר נשתדל למקם את סדר האירועים לפי השיטות השונות.

מערכת אוצר התורה ניסן תשפ"ב

ב"ה

 

זמן ביאת יתרו למחנה ישראל

זמן ביאת יתרו למדבר

מחלוקת לגבי זמן ביאתו של יתרו

          פרשת יתרו פותחת בסיפור יציאת יתרו אל המדבר והגעתו למחנה ישראל. בהמשך הפרשה, התורה כתבה את מעמד מתן תורה בהר סיני. בגמרא במסכת זבחים (קטז,א) נחלקו אמוראים האם סדר האירועים הכתוב בתורה הוא אכן הסדר הנכון, ויתרו הגיע לפני מתן תורה, או שמא הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" חל גם במקרה זה, ויתרו הגיע לאחר מתן תורה:

 

בני ר' חייא ור' יהושע בן לוי, חד אמר: יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר: יתרו אחר מתן תורה היה!

 

          בהמשך, הגמרא תולה את מחלוקת האמוראים במחלוקת תנאים בביאור הגורם לביאת יתרו אל המדבר. פרשת יתרו, פותחת במילים "וישמע יתרו", והדברים ששמע הם שגרמו לו לצאת אל מחנה ישראל במדבר, ומצאנו מחלוקת תנאים משולשת לגבי מה שמע יתרו:

 

כתנאי: "וישמע יתרו כהן מדין" - מה שמועה שמע ובא ונתגייר? ר' יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ... ר"א המודעי אומר: מתן תורה שמע [ובא ... ר"א אומר: קריעת ים סוף שמע ובא ...

 

          ראשית, הגמרא מניחה שיתרו לא הגיע אל המדבר לשם ביקור נימוסים, אלא לשם גיור. לפי ר' אליעזר המודעי, מוכרחים לומר שיתרו הגיע אל המדבר לאחר מתן תורה, שהרי השמועה שגרמה לו לצאת אל המדבר הוא מתן תורה עצמו. השיטות האחרות של ר' יהושע ור' אליעזר, שסוברות שיתרו שמע אירועים שקדמו למתן תורה, יכולות לסבור שיתרו הגיע לפני מתן תורה.

          בנוסף, יש לכאורה סתירה בין האמור בפסוקים בפרשת יתרו, שם כתוב שיתרו חזר לארצו, לנאמר בפסוקים בפרשת בהעלותך, שם כתוב שמשה רבנו ניסה לשכנע את יתרו להישאר עם בני ישראל. בפרשת יתרו כתוב (שמות יח,כז):

 

וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.

 

          ואילו בפרשת בהעלותך כתוב שמשה רבנו ביקש מיתרו להישאר עם בני ישראל במדבר ולהיכנס איתם לארץ ישראל (במדבר י,כט-לב):

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

 

          אם יתרו חזר אל ארצו בפרשת יתרו, כיצד יתכן שמשה רבינו ביקש ממנו בפרשת בהעלותך להישאר עם בני ישראל?

 

שיטת רש"י לגבי זמן ביאת יתרו

          בפירושו לתורה, לא קבע רש"י מפורשות האם יתרו בא לפני או אחרי מתן תורה. אולם, מהאופן שבו פירש את הפסוקים, ניתן לכאורה להסיק שהוא סובר שיתרו בא לאחר מתן תורה:

  • פרק יח פסוק ה: "אף אנו יודעין שבמדבר היו, אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה".
  • פרק יח פסוק ח: "למשוך את לבופ לקרבו לתורה".
  • פרק יח פסוק ט: "על כל הטובה - טובת המן והבאר והתורה".

בהמשך דבריו מתייחס רש"י לשתי הדעות החולקות בזמן ביאת יתרו. הפסוקים הפותחים את עצת יתרו לגבי מינוי שרי אלפים ושרי מאות שישפטו את עם ישראל (שם יח,יג), פותחים במילים "ויהי ממחרת". מפשט הפסוקים משמע שמדובר על היום שלאחר ביאת יתרו למחנה ישראל. אולם, רש"י פירש אחרת:

 

מוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי. ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר (פסוק טז) "והודעתי את חקי וגו'", ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכיפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה. אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה, שהרי נאמר כאן (פסוק כז) "וישלח משה את חותנו" ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י,כט) "נוסעים אנחנו אל המקום וגו', (שם לא) אל נא תעזוב אותנו", ואם זו קודם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו שחזר? ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב, ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב (שופטים ד,יא) "מבני חובב חותן משה".

 

          לדברי רש"י, מוכרחים לומר שהצעת יתרו למינוי שרי אלפים ושרי מאות באה לאחר מתן תורה, שהרי לפני מתן תורה לא שייך שמשה רבינו ילמד את בני ישראל את התורה והמצוות. נראה לומר לפי רש"י, שלא ניתן לומר שמשה רבינו לימד את המצוות שניתנו במרה, משום שסביר להניח שאת המצוות הללו לימד את בני ישראל במשך פרק הזמן של כחודש וחצי שעבר משהיית בני ישראל במרה ועד להגעתם להר סיני. ממתן תורה ועד שמשה רבינו ירד מהר סיני עם הלוחות השניות, לא היה זמן ללמד את התורה לבני ישראל, ולכן מוכרחים לומר ש"ממחרת" הכתוב בפסוק, פירושו מחרת יום כיפור, היום שבו ירד משה מהר סיני עם הלוחות השניות.

          בעניין המחלוקת לגבי זמן ביאת יתרו, כתב רש"י שגם לפי מי שאומר שיתרו הגיע למחנה ישראל לפני מתן תורה, הוא נשאר עם בני ישראל עד לאחר מתן תורה, ורק בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים הוא חזר אל ארצו, כפי שמסופר בספר במדבר.

          השאלות על רש"י:

  • ראינו שרש"י חזר בדבריו מספר פעמים על כך שמשה דיבר עם יתרו על מתן תורה. מדוע אם כן לא הביא רש"י את הדעה שיתרו הגיע לאחר ששמע על מתן תורה, וכתב על המילים "וישמע יתרו" ששמע רק על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק?
  • בפירושו לפסוק א רש"י הזכיר פעמיים קבוצה של ניסים ששמע יתרו עליהם. על המילים "וישמע יתרו" כתב ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. בדיבור המתחיל "את כל אשר עשה" הזכיר רש"י שהכוונה לירידת המן, לבאר ולמלחמת עמלק. מדוע חזר רש"י על מלחמת עמלק פעם שנייה?
  • רש"י ערבב את שיטות ר' יהושע ור' אליעזר המוזכרות בגמרא. כל אחד מהם ציין שיתרו שמע או על מלחמת עמלק או על קריעת ים סוף, ואילו רש"י כתב את שניהם.
  • אם יתרו הגיע לאחר מתן תורה – מתי אירע הסיפור עם יציאת משה אליו והקרבת הקרבנות? הרי משה רבינו היה על הר סיני כמעט רצוף ממתן תורה ועד ליום כיפור, ורש"י כתב שעצת יתרו הייתה יום לאחר יום כיפור. לכאורה אין מקום להכניס את ביאת יתרו למנה ישראל.

פרשני רש"י ענו על השאלות ששאלנו, חלק ענו על כולם, וחלק ענו על חלקם, כפי שיוסבר בהמשך.

 

הסבר הרא"ם

הרא"ם הסביר את בחירתו של רש"י להביא את דברי ר' יהושע ור' אליעזר, מלחמת עמלק וקריעת ים סוף, ולהשמיט את מתן תורה:

 

יש לומר, דקריעת ים סוף ומלחמת עמלק הם קרובים לפשוטו של מקרא, האחד מצד סמיכות והאחד מצד הפלגתו, אבל מתן תורה אין בו לא זה ולא זה, ורש"י ז"ל אינו מביא בפירושו אלא המדרשות הקרובות לפשוטו של מקרא.

 

          סדר האירועים בתורה סומך את ביאת יתרו למלחמת עמלק, וממילא יש יסוד להניח שהגורם ליציאת יתרו לעבר מחנה ישראל הוא מלחמת עמלק. מאידך, הניסים המופלאים שהיו בקריעת ים סוף, יכולים להסביר את הסיבה לרצון של יתרו להידבק לעם ישראל. מנגד, מתן תורה סמוכה לביאת יתרו, אך אחריה, ולכן רש"י לא היה יכול לטעון שביאת יתרו היא תוצאה של מתן תורה. כמו כן, הניסים שאירעו במתן תורה כנראה קטנים יותר[1] ביחס לניסים שנעשו בקריעת ים סוף, ולכן יתרו לא היה משתכנע לצאת ממקומו לעבר עם ישראל מניסים יחסית קטנים שאירעו במעמד זה.

בהמשך דבריו התייחס הרא"ם גם על השאלה השנייה ששאלנו:

 

ומה שפירש בפסוק: "את כל אשר עשה בירידת המן והבאר ועמלק" ולא קריעת ים סוף והתורה, אף על פי שכלם נכללים במאמר "את כל אשר עשה", וגבי (פסוק ט) "על כל הטובה אשר עשה" פירש "טובת המן והבאר והתורה" ולא קריעת ים סוף ועמלק. יש לומר, משום דגבי "את כל אשר עשה" לא מצי לפרושי קריעת ים סוף, משום ד"למשה ולישראל" כתיב, והקריעה לא הייתה בעבורם, שהרי בעמידת הענן בין מצרים ובין ישראל (יד, כ) כבר היו בטוחים ולא היו יראים מהם, ואם כן לא הייתה הקריעה רק להטביעם, להתכבד (כד) ה' על ידם, כדכתיב (יד, ד. יד, יז): "וְאִכָּבְדָה בפרעה ובכל חילו", ולא להצלת ישראל ... ונתינת התורה לא תיפול בה עשייה, רק נתינה, ולכן לא יתכן שתכנס תחת מאמר "את כל אשר עשה". אבל בקרא ד"על כל הטובה אשר עשה", לא חשש לכלול בו נתינת התורה, אף על גב דכתיב ביה עשייה, משום דעשייה זו שבה אל "הטובה", ומצד שהיא טובה נופל בה עשייה.

ולא יתכן לכלול מלחמת עמלק, משום דמלחמת עמלק הצלה היא ולא טובה, ולא קריעת ים סוף, אי משום דלאו טובה היא, ואי משום ד"לישראל" כתיב, וקריעת ים סוף לא הייתה לישראל, כדלעיל. ובפסוק (פסוק ח) "את כל התלאה" לא כלל רק שעל הים ושל עמלק, משום דכולהו אחריני לאו תלאה נינהו.

 

         קריעת ים סוף לא נעשתה עבור עם ישראל, אלא כדי ששמו של ה' יתכבד בעולם. לכן, כאשר כתוב "למשה ולישראל עמו", לא ניתן לפרש זאת על קריעת ים סוף, אלא רק על ניסים אחרים שנעשו עבור משה ובני ישראל, כמו ירידת המן. לא ניתן לפרש פסוק זה גם על התורה, משום שהשורש ע.ש.ה איננו מתאר את מעמד הר סיני, ושורש המתאים הוא נ.ת.ן (אלא אם כתוב "טובה" לפני כן).

כמו כן עונה הרא"ם על השאלה ששאלנו, מדוע לא מנה רש"י את מלחמת עמלק כאחת הטובות שה' עשה לעם ישראל. לפירושו, צריך להבדיל בין "טובה" לבין "הצלה". מלחמת עמלק מוגדרת כ"הצלה", יש בה רק הצלת חיים ולא תוספת טובה על מצב בני ישראל, בעוד שהניסים האחרים מוגדרים כתוספת טובה, משום שבני ישראל היו יכולים לחיות גם בלעדיהם.

בעניין התלאות – רק קריעת ים סוף ומלחמת עמלק מוגדרים כתלאות, בעוד ששאר היסים שנעשו אינם מוגדרים כך.

 

הסבר המהר"ל

המהר"ל בגור אריה הסביר את שיטת רש"י באופן שונה:

 

ויש לומר כי כל שאר הנסים היו פרטים, כמו שאמרו החרטומים "אצבע אלהים היא" (לעיל ח, טו) בכל מכות שהיו במצרים, לפי שהם מכות פרטים, לא נלקה רק מצרים בלבד, והאצבע הוא חלק מן היד, ואין זה הודאה כי הוא יתעלה גדול מכל האלהים, כי ידוע כי העובדים עבודה זרה גם מייחסים אל העבודה זרה כוחות פרטיות, שזה ממונה על האש, וזה על המים, וזה על דבר זה, וזה על דבר אחר, ואין אחת שאומרים עליה שהיא כללית. לכך במכות פרטיות שהיו במצרים לא גרם שיבוא יתרו להכיר כי הוא יתברך גדול מכל האלהים, עד שראה מלחמת עמלק וקריעת ים סוף. שמלחמת עמלק היה בשמים, להעמיד החמה לבטל מערכת השמים שהיו העמלקים מחשבים, ולפיכך כתיב (לעיל יז, יב) "עד בא השמש" כמו שפירש רש"י למעלה (שם), ודבר זה אינו נחשב פרטי, כי השמש משמש לכל העולם, והיה נס זה בכלל העולם. וכן קריעת ים סוף היה נחשב בכלל העולם, כי הים הוא יסוד המים, ובשביל זה כל המים נבקעו (רש"י לעיל יד, כא), והיינו כשהיסוד נלקה, דהיינו הים, נלקו עמו כל המים, דומה כשהלב נלקה נלקו עמו כל האיברים, לפי שהלב הוא יסוד לכל האיברים, שכלם מקבלים כח ממנו, כן הים הוא יסוד, ש"כל הנחלים הולכים אל הים וממנו שבים ללכת".

 

          תחילה מסביר המהר"ל מדוע דווקא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק גרמו ליתרו לצאת אל מחנה ישראל, ולא המכות שהיו במצרים. המיוחד שבקריעת ים סוף ומלחמת עמלק הוא שמדובר על מכות שכוללות את כל הכוחות בעולם. הגויים האמינו בריבוי אלים, ובמכות מצרים, כל מכה שה' הביא על הל המצרים פגע רק בפרט מסוים בטבע, כך שיתרו לא ייחס לה' שליטה על העולם כולו. במלחמת עמלק, שבה העמיד יהושע את השמש (כמדרש חז"ל) המסמלת את השליטה על העולם כולו ולא רק על פרט אחד של הטבע, ובקריעת ים סוף, שם נקרעו כל המים בעולם, והמים מהווים את יסוד החיים בארץ, הדבר הראה שהקב"ה שולט על הועלם כולו, וכתוצאה מכך יתרו הבין את שליטתו של ה' – לא רק בפרטים, אלא בעולם בכללותו: הן בשמים והן בארץ. ממשיך המהר"ל ומסביר את שיטתו של ר' אליעזר המודעי שמתן התורה לישראל גרם ליתרו שיבוא:

 

אמנם לרבי אליעזר המודעי שאמר כי מתן תורה שמע, מפני שהוא סובר כי לא די בכך במה ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שבזה לא נודע לו רק כי הוא מושל בתחתונים ובעליונים, וצריך שנודע לו כי אין בלעדו למעלה מן השמים, והתורה מדריגתה על השמים.

 

          לדעת רבי אליעזר המודעי, לא היה מספיק שיתרו ישתכנע שה' שולט בעולם כלולו, הן בעליונים (במלחמת עמלק) הן בתחתונים (בקריעת ים סוף). כדי שיתרו ישתכנע, הוא היה צריך שמעלתו גבוהה ממעלת העולם הזה, ורק אירוע כמתן התורה הקדושה, שמעלתה גבוהה יותר מהעולם הזה, היה יכול לגרום לו לצאת אל בני ישראל ולהצטרף אליהם. לבסוף מסביר המהר"ל מדוע בסוף דבריו לא הזכיר רש"י בפירושו "כל אשר עשה" את קריעת ים סוף:  

 

מה שלא זכר קריעת ים סוף, מפני שהוא בכלל הוצאה שזכר אחריו "וכי הוציא".

 

          בניגוד לרא"ם שהסביר שקריעת ים סוף איננה משתלבת בפירוש הפסוק, המהר"ל אומר שקריעת ים סוף מהווה חלק בלתי נפרד מיציאת מצרים, וממילא כבר הוזכרה קריעת ים סוף בפסוק. לבסוף מסביר המהר"ל מדוע לא הזכיר רש"י שיתרו הגיע בגלל ששמע על מתן תורה:

ומה שלא כתב כאן (ד"ה וישמע) 'התורה' כמו שפירש לקמן אצל "ויחד יתרו על כל הטובה", שסבירא לרש"י שלא זכר כאן רק הדברים שבשביל זה בא להתגייר כאשר שמע שעשה עמהם נפלאות, וכמו כן היה פלא לנצח את עמלק, ומכל שכן לדעת רז"ל שהיה משה מעמיד להם החמה. אבל במתן תורה אין כאן פלא שיבא להתגייר - שידע בזה שהוא יתברך מושל.

 

          במתן תורה לא נעשו ניסים מופלאים, ולכן יתרו לא היה בא עבורם. לכן הדגיש רש"י את שני האירועים שבהם היו ניסים מופלאים שעבורם בא יתרו.

          נראה לומר שאין כוונתו של המהר"ל שלא היו ניסים מופלאים במתן תורה, שהרי חז"ל תיארו ניסים גדולים שהיו בעולם בשעת מתן תורה, כוונתו לומר שניסים אלו לא נראו לעולם כולו בשמים ובמים, שהם המייצגים את הבריאה בעולמות העליונים ובעולמות התחתונים, כפי שביאר לפני כן.[2]

 

הסבר הצידה לדרך

          הצידה לדרך הסביר באופן אחר את פירושו של רש"י שפירש שיתרו שמע רק על מלחמת עמלק וקריעת ים סוף, ולא מתן תורה:

 

ויותר נכון כדפירש המהרש"ל ז"ל הטעם דלא נקט רש"י מתן תורה לפי שאינו מיושב אליבא דמאן דאמר יתרו בא קודם מתן תורה.

 

          אלא כפי שראינו שדבריו קשים משום שרש"י לאורך הפסוקים מפרש לכאורה שיתרו בא לאחר מתן תורה![3]

          בהמשך דבריו ענה גם על השאלה מדוע רש"י הזכיר את מלחמת עמלק בחלק מהדברים ובחלק לא, וחילק בין השמועות השונות על מלחמת עמלק:

 

יש מפרשים שכתב אף על גב שכבר פירש רש"י מלחמת עמלק בפסוק ראשון, יש לומר שרוצה לומר "ובעמלק" קאי על שנשבע הקב"ה "מחה אמחה את זכר עמלק" והראשון קאי אמלחמה ... ולי נראה שהראשון קאי על שהעמיד עליהם החמה ועירבב השעות אשר על ידי זה נתעורר ובא ופה רוצה לומר בעד ניצחון של מלחמת עמלק, ולא הייתה זאת כי אם מידת חסד ואמת וטובה לישראל ...

 

          על פי דבריו, רש"י אמנם כתב רק פעמיים על מלחמת עמלק, אך הוא לא כפל את הדברים, אלא בכל פעם הביא התייחסות שונה אל מלחמת עמלק: אם בתחילה דיבר על המלחמה עצמה ובפירושו למילים "את כל אשר עשה" התכוון לשבועה שה' נשבע שימחה את זכר עמלק, או שההתייחסות הראשונה עוסקת בהעמדת החמה ובפירושו על המילים "את כל אשר עשה" התכוון לניצחון במלחמה עצמה.

 

הסבר המשכיל לדוד

          המשכיל לדוד הסביר שרש"י לאורך פירושו הדגיש את הדברים שהראו על מעלת עם ישראל.

  • מלחמת עמלק – עמלק היו אמורים לפחד מבני ישראל כמו שאר האומות. יתרו הבין שהתעוזה והחוצפה שהיה לעמלק לצאת להילחם נגד בני ישראל נבע מהחטא של בני ישראל, ולמרות זאת בני ישראל ניצחו במלחמה. ניצחון בני ישראל גרם ליתרו להבין את המעלה המיוחדת של עם ישראל: למרות שהם חוטאים, ה' עדיין עוזר להם.
  • מעלת בני ישראל לא ניכרת ביציאת מצרים, היות וניתן להסביר שמכות מצרים באו כעונש על שהמצרים לא שמעו בקול ה' לשלח את בני ישראל, והם נענשו כמו כל אדם שלא שומע בקול אלוקים.
  • בני ישראל חטאו גם במן וגם במים על ידי שהתלוננו שהם רוצים אוכל ומים. למרות זאת ה' סיפק את צרכיהם, וזאת משום אהבתו אליהם. (בסוף דבריו מציע המשכיל לדוד אפשרות נוספת שבני ישראל קיבלו את מבוקשם בגלל מעלתו של משה ויתרו הגיע עכשיו להידבק במשה). הריבוי של המן והבאר נוסף מהמילה "כל" שלכאורה מיותרת ויהיה מספיק לכתוב "את אשר עשה".

 

שיטת האבן עזרא ודחייתה על ידי האברבנאל

          האבן עזרא התחיל את דבריו בהבאת שיטת רב סעדיה גאון:

 

והיתה ראויה פרשת "בחדש השלישי" להיותה כתובה אחר דבר עמלק, כי שם כתוב "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני", אם כן למה נכנס דברי יתרו בין שתי הפרשיות? והגאון אמר: כי יתרו בא אל מדבר סיני לפני מתן תורה.

 

         מיד לאחר מלחמת עמלק, בני ישראל נסעו אל מדבר סיני, שם הם קיבלו את התורה. מדוע אם כן הפרשה העוסקת בביאת יתרו חוצצת בין מלחמת עמלק לבין מעמד הר סיני? כתב האבן עזרא בשם רב סעדיה גאון שיתרו הגיע לפני מתן תורה, ועל כן הפרשה העוסקת בו כתובה לפני מתן תורה.[4] ממשיך האבן עזרא בדבריו:

 

ולפי דעתי, שלא בא רק בשנה השנית אחר שהוקם המשכן, כי כתוב בפרשה "עולה וזבחים לאלהים", ולא הזכיר שבנה מזבח חדש. ועוד, כתיב "והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו", והנה זה אחר מתן תורה. והעד הנאמן על דברי, כי כן כתיב "אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים".

 

          האבן עזרא חולק על רב סעדיה גאון ומביא שלוש הוכחות שיתרו בא לאחר מתן תורה:

  • כאשר יתרו הגיע למחנה ישראל, הוא הקריב קרבנות על גבי המזבח. לא מוזכר בכתובים שבנו מזבח מיוחד ליתרו, ומכאן שהקרבת הקרבנות נעשתה על גבי המזבח שהיה במשכן, שנבנה לאחר מתן תורה.
  • כתוב שמשה אמר ליתרו שהוא מלמד את עם ישראל את חוקי ה' – משמע שהוא לימד את חוקי התורה לאחר מתן תורה.
  • כתוב שיתרו הגיע אל "הר האלקים" – משמע שהגיע אל הר סיני לאחר שניתנה שם התורה.

 

ואמר משה לחובב שהוא יתרו כאשר פירשתי בפרשת ואלה שמות, כי חתן משה לא שב אל רעואל הקרוב אליו כי אם לחבב, כי כן כתוב "מבני חבב חתן משה". ומשה אמר לו "כי על כן ידעת חנתנו במדבר". וידענו כי ישראל עמדו במדבר סיני כמו שנה ...

 

          בפרשת בהעלותך, משה ביקש מיתרו (שנקרא שם חובב) שיישאר עם בני ישראל וייכנס איתם לארץ. משה אמר ליתרו "כי על כן ידעת חנותינו במדבר", והאבן עזרא הבין שהכוונה לחנייה במדבר סיני, ומכאן הסיק האבן עזרא שמשה דיבר עם יתרו לאחר שהם היו במדבר סיני במשך כשנה. כלומר: לפי האבן עזרא, הסיפור עם יתרו בעצם אמור להיות כתוב בפרשת בהעלותך, שם כתובים האירועים שאירעו לאחר שבני ישראל נסעו מחנייתם למרגלות הר סיני. צריך אם כן להבין מדוע ביאת יתרו כתוב כאן, לפני מתן תורה, כשנה לפני שהסיפור אכן אירע:

 

ועתה אפרש למה נכנסה פרשת יתרו במקום הזה, בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל.

 

          התורה השוותה בין ההתנהגות של עמלק לבין ההתנהגות של יתרו, ואמרה שמדובר ביחס הפוך: בעוד שיתרו מוזכר לטובה על היחס שגילה כלפי עם ישראל ועל התובנות שלו שעזרו למשה רבינו, עמלק עשו רק דברים רעים. הצורך בהשוואה זו, היא שגרמה לתורה להקדים ולכתוב את ביאת יתרו שנה מוקדם יותר מהזמן שזה באמת אירע.

          הרלב"ג (בפירושו לפסוק ה) מוסיף עוד שתי סיבות לכתיבת סיפור ביאת יתרו לפני מתן תורה על אף שמבחינת סדר האירועים יתרו הגיע אחרי מתן תורה:

 

כי זה יורה שהנפלאות שעשה השם יתעלה יחייבו לכל מי שישמע אותם להאמין כי גדול ה' יתברך, כל שכן למי שראה אותם. והנה לזאת הכוונה נתחדשו אלו הנפלאות כמו שקדם, רצה לומר שיאמינו ישראל בשם יתעלה כדי שיוכנו לקבל התורה, ולזה בא זה הסיפור קודם מתן תורה.

ועוד כי סמיכות זה הסיפור לסיפור מתן תורה יעיר אותנו למצוא הסיבה אשר עבורה פירש משה מן האשה, שהיו תמהים מזה אהרון ומרים ... וזה כי הוא זכר בזה הסיפור שוב אשתו אליו וזכר אחר זה בסיפור מתן תורה מה שצוו ישראל שיהיו נכונים לשלושת ימים, לא יגשו אל אישה. וזה ממה שיתבאר ממנו במעט עיון שכבר היה ראוי למשה שיפרוש מהאישה, כי הוא היה מדבר תמיד עם השם יתעלה.

 

          ההכרה בניסים שה' עשה לעם ישראל, הכרה שגרמה ליתרו לבא אל מחנה ישראל, מהווה בסיס להכרה בה' ולקבלת התורה. בהקדמת סיפור יתרו, התורה לימדה אותנו את היסוד לקבלת תורה, כאשר גם אנחנו מוכרחים להכיר בניסים של ה' יתברך על מנת לקבל את התורה. סיבה נוספת להקדמת סיפור יתרו נוגעת לצורך של משה רבינו לפרוש מציפורה שעולה מהפסוקים כאן ובמתן תורה.

          האברבנאל דוחה את כל ההוכחות של האבן עזרא. הסדר שהאברבנאל עונה על הוכחות האבן עזרא אינו לפי הסדר שהאבן עזרא הביא את הוכחותיו, ועל כן נבלבל את סדר דברי האברבנאל כך שיתאים לדברי האבן עזרא:

 

כי הנה במזבח שבנה משה על מלחמת עמלק כשקרא שמו "ה' נסי", בו הקריב יתרו עולה כולה כליל לגבוה וזבחים, רוצה לומר זבחי תודה וזבחי שלמים.

 

          האבן עזרא כתב שיתרו הקריב את הקרבנות על גבי המזבח שנבנה בהר סיני במתן תורה, ולכן מוכרחים לומר שהוא בא לאחר מתן תורה. האברבנאל הסביר שיתרו הקריב את הקרבנות על גבי המזבח שמשה רבינו בנה במלחמת עמלק שהיה לפני מתן תורה.

          על הטענה שכתוב שמשה רבינו לימד את חוקי ה' לעם ישראל, חוקים שלפי האבן עזרא היו מצוות התורה, ומכאן שיתרו הגיע לאחר מתן תורה ענה האברבנאל:

 

ואמנם הטענה השלישית שעשה מפסוק "והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו", גם היא אינה כלום, כי שבת ודינין במרה איפקוד. ואין לטעון על זה מפרשת "ואלה המשפטים", כי לא אמרו חז"ל שנתנו במרה הדינין לישראל אלא למשה רבינו, והיה זה כדי שישפוט את העם בצדק ומשפט. ואחרי שנתנה התורה בסיני, ציווה ה' למשה פרשת ואלה המשפטים, שיערוך וילמד אותם לישראל כדי שחכמיהם ושופטיהם ידעו גם הם לשפוט צדק.

 

          החוקים שמשה רבנו לימד את עם ישראל אינם חוקי התורה שניתנה בסיני, אלא המצוות שניתנו לבני ישראל במרה. אמנם משה רבינו ציווה את בני ישראל על ה"דינים" הכתובים בפרשת משפטים לאחר מתן תורה, אך הוא צווה עליהם עוד במרה, והוא התחיל לשפוט את בני ישראל על פיהם עוד לפני מתן תורה,[5] ולאחר מתן תורה לימד את העם את המשפטים האלה, כדי שגם שופטי ישראל יידעו אותם ויוכלו לשפוט על פיהם.

         על טענתו של האבן עזרא שכתוב שיתרו הגיע אל "הר האלהים" ומכאן שהגיע אל הר סיני ענה האברבנאל:

 

הנה משה הלך אל הר האלהים שהוא סיני להוציא מים מן הצור, כי שם היה הצור כמו שביארתי. ובהיות שמה משה והזקנים ורבים מהעם עמו שבאו לעניין המים, בא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, רוצה לומר מאותם שהיו ברפידים. ומשה מהר האלהים שהיה יושב שם שלח את יהושע להלחם בעמלק, ונשאר משה בהר, כי על כרחך אמר "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה", כי בחר באותו מקום להיותו מעון לשכינה ומקום קדוש, ויתרו בא ממדין, ומצא את משה שם בהר של מדבר סיני. ומפני זה אמר שבא אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים שהוא מדבר סין, הוא המקום הכולל, ושבא למקום המיוחד שהיה משה עומד בו, והוא הר האלהים. כי משה מן העת שהכה צור ויזובו מים, היה עומד שם להיותו מקום קדוש, ולכן אמר עומד בלשון הווה.

 

          נכון הדבר שכשכתוב "הר האלהים" הכוונה להר סיני, אלא שהר סיני נקרא בשם זה עוד לפני מתן תורה, משעה שה' התגלה שם אל משה רבינו, ומשום כך משה עמד שם גם בשעה שעם ישראל נלחם נגד עמלק. ממשיך האברבנאל:

 

ואין לתמוה מאשר קודם מתן תורה נקרא הר האלהים, כי הנה במראת הסנה נאמר (שמות ג,ח) "ויבוא אל הר האלהים חורבה" ובאהרן כשבא אל משה כתיב "ויפגשהו בהר האלהים", לפי שנקרא כן על שם סופו. ומשה כשכתב את התורה תמיד קראו כן. הנה התבאר מזה שאין להראב"ע טענה כלל מפסוק אשר הוא חונה שם הר האלהים.

 

          האברבנאל מביא הוכחות לכך שמשה רבינו עצמו קרא להר סיני "הר האלקים" עוד לפני מתן תורה, עוד בפרשת שמות בתיאור התגלות ה' אלו ובמפגש עם אהרון לפני שהוא חזר למצרים. מכאן, שהשימוש בתיאור "הר האלקים" אינו אומר דבר על הזמן שבו יתרו הגיע אל עם ישראל.

         

שיטת רמב"ן

          בפתיחת דיון הרמב"ן בסדר האירועים, הרמב"ן מביא שלוש הוכחות לכך שיתרו בא לאחר מתן תורה:

 

וזה ודאי יסתייע מן הכתוב (פסוק ה) שאמר "ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים". הנה אמר שבא אליו בחנותו לפני הר סיני שחנו שם שנה אחת, וזה טעם אשר הוא חונה שם.

ועוד, שאמר "והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו" (פסוק טז), שהם הנתונים לו בהר סיני.

ועוד, כי כאן (פסוק כז) אמר "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו", והיה זה בשנה השניה בנסעם מהר סיני, כמו שאמר בפרשת בהעלותך (במדבר י,כט) "ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו", ושם כתוב "ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך", והיא ההליכה הכתובה בכאן "וילך לו אל ארצו".

 

          שתיים משלושת הוכחותיו של הרמב"ן נאמרו כבר על ידי האבן עזרא ונידונו לעיל: השימוש בתואר "הר האלוקים", ושמשה לימד את עם ישראל את חוקי ה'. הוכחה שלישית שהביא הרמב"ן איננה מופיעה בדברי האבן עזרא, והיא מסתמכת על האמור בפרשת בהעלותך, שם מסופר שלאחר שבני ישראל נסעו מהר סיני בשנה השניה לצאתם ממצרים, יתרו חזר לו אל ארצו. סיפור הדברים בספר במדבר חוזר על שיבת יתרו לארצו המסופר אצלנו, ואם כן, הסיפור בפרשת יתרו, הכולל את חזרת יתרו אל ארצו, אירע בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, כלומר: אחרי מתן תורה. 

מיד לאחר מכן הביא הרמב"ן ראיה נוספת לכך שיתרו הגיע לאחר מתן תורה מדברי האבן עזרא:

 

ועוד הביאו ראיה ממה שאמר הכתוב (דברים א,ו-ז) "ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם", ושם (בפסוק ט) נאמר "ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם, ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וגו'" (שם טו), וזו עצת יתרו, ושם (בפסוק יט) כתוב |ונסע מחורב|, כי נסעו מיד.

 

          כלומר: סדר האירועים בפרשת דברים מוכיח שיתרו בא לאחר מתן תורה, שהרי הסיפור של מינוי שרי האלפים ושרי המאות מופיע לאחר שעם ישראל כבר נסע מהר סיני. אם כן, סדר האירועים שכתוב בפרשת דברים הוא הסדר הנכון ולא הסדר שכתוב בפרשת יתרו. מיד שואל הרמב"ן את השאלה המתבקשת: מדוע אם כן התורה שינתה את סדר האירועים בפרשת יתרו?

 

ואם כן נצטרך טעם למה מקדים הפרשה הזאת לכותבה בכאן. ואמר רבי אברהם כי היה זה בעבור דבר עמלק, כי כאשר הזכיר הרעה שעשה עמנו עמלק וצוה שנגמלהו כרעתו, הזכיר שעשה לנו יתרו טובה, להורותינו שנשלם לו גמול טוב, וכשנבא להכרית את עמלק כמצוה עלינו שנזהר בבני הקיני העומדים עמהם ולא נוסיפם עמם ...

 

          שינוי האירועים שבפרשת יתרו נובע מהרצון של התורה להשוות ולהביא לידי ביטוי את השוני הקיצוני בין ההתנהגות יתרו לעם ישראל להתנהגות של עמלק לישראל: בניגוד לאכזריות ולרוע של עמלק כלפינו, התנהגות שהתוצאה שלה דורשת את השמדתו, יתרו נהג בבני ישראל בטוב, ולכן עלינו לגמול לו בחזרה את הטוב. אלא שעדיין קשה לרמב"ן שאלוה נוספת:

 

ועם כל זה אני שואל, על הדעת הזו כשאמר הכתוב "וישמע יתרו כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", ולמה לא אמר ששמע מה שעשה למשה ולישראל במתן התורה שהוא מהנפלאות הגדולות שנעשו להם ... וכשאמר "ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך", ואמר יתרו מזה "עתה ידעתי כי גדול ה'", למה לא ספר לו מעמד הר סיני, וממנו יודע כי השם אמת ותורתו אמת ואין עוד מלבדו?

 

          אם נכונים הדברים שיתרו הגיע אל מחנה ישראל לאחר מתן תורה, היה צריך שדו השיח שבין משה ליתרו יתמקד בניסים שאירעו בהר סיני ולאו דווקא בניסים האחרים של יציאת מצרים. על כך עונה הרמב"ן:

 

ואולי נאמר ששמע יתרו בארצו מיד כי הוציא ה' את ישראל ממצרים ונסע מארצו והגיע אל משה אחרי היותו חונה בהר סיני אחר מתן תורה. ולא סיפר שהזכיר לו ענין המעמד ההוא, כי הדבר עודנו קרוב ועודם שם, ובידוע כי סופר לו.

 

          יתרו יצא אל הדרך לפני מתן תורה והגיע לבני ישראל לאחר מתן תורה. משה אמנם דיבר עם יתרו גם על מעמד הר סיני, אבל בגלל שהאירוע היה טרי, התורה לא הדגישה את השיח על נושא זה. עד כאן מסביר הרמב"ן את השיטה האומרת שיתרו הגיע לאחר מתן תורה, ומעתה הוא מביא את שיטתו שיתרו הגיע לפני מתן תורה:

 

והקרוב אלי לתפוש סדר התורה שבא קודם מתן תורה בהיותם ברפידים, כמו שאמרו במכילתא "רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא", שהיא כתובה בצדו, ונסע עמהם מרפידים אל הר סיני. והכתוב שאמר "אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים", ענינו כי היה הר סיני בדרך מדין קרוב משם, שהרי משה הלך שם לרעות צאן מדין, ובאהרן אמר "ויפגשהו בהר האלהים". והנה יתרו יצא עם בתו והבנים ממדין ובאו אל הר סיני, ומשה היה ברפידים שהוא מקום אחד במדבר סין, שהכתוב אמר "ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני" ...

והנה יהיה פירוש הכתוב "ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם ויבא אל הר האלהים", כי אל ההר בא ושם עמד ... ומן ההר שלח אליו אני חותנך יתרו בא אליך, ויצא אליו משה ...

 

          הרמב"ן סבור שיתרו אכן הגיע לפני מתן תורה, כפי שהדברים מסודרים בפרשת יתרו. כשכתוב בתורה שיתרו הגיע אל "הר האלהים", אין כוונת התורה לומר שיתרו הגיע אל הר סיני משום שהתורה ניתנה שם, אלא משום שההר היה בדרך ממדין למחנה ישראל (ובני ישראל הגיעו להר ממקום אחר).

 

וכן נראה לי שאמר כאן "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו", שהיה זה בשנה הראשונה, והלך לו אל ארצו וחזר אליו. ויתכן שהלך שם לגייר את משפחתו וחזר למשה ועודנו בהר סיני, כי קרוב הוא למדין, כמו שהזכרתי, שהרי בנסוע המחנה באייר בשנה שנייה כשאמר לו משה "נוסעים אנחנו ... לכה אתנו", וענה אותו "לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך", התחנן לו משה מאד ואמר לו "אל נא תעזוב אותנו וגו' והיית לנו לעינים, והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך", ולא השיב אותו דבר. ונראה שקבל דבריו ועשה כרצונו ולא עזבם.

 

          לגבי הכתוב בפרשת בהעלותך, שבשנה השנייה לצאת בני ישראל למצרים יתרו רצה לחזור לארצו, פירש הרמב"ן שמדובר באירוע שנוסף על האירוע המסופר בפרשת יתרו. בפרשת יתרו, בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, יתרו אכן חזר אל ארצו, כפי שכתוב בסוף פרק יח. אלא שיתרו חזר לארצו באופן ארעי, אולי כדי לגייר את משפחתו, ולאחר מכן חזר למחנה ישראל ונשאר שם חודשים נוספים, שבסופם רצה לחזור לארצו לצמיתות. לאחר שמשה רבינו ביקש ממנו להישאר עם בני ישראל, נענה לו יתרו ולא חזר אל ארצו בכלל.

          רבי יצחק עראמה כותב בפירושו עקידת יצחק עוד הוכחה לכך שיתרו בא לפני מתן תורה:

 

ואחשוב שהעיר השם את רוחם על זה כדי שימצאו האשה והבנים בעדת ה' ביום הקהל הנכבד והנורא אשר לא ישוער שיהיה בענין אחר כי מהמבואר שאם לא היו באים מעצמם הוא היה שולח אחריהם להביאם ליום ההוא בלי ספק.

 

          ברור שאשתו ובניו של משה צריכים להיות בהר סיני ולהיות חלק מקבלת התורה. לכן, לו יתרו היה מגיע אחרי מתן תורה, משה היה צריך לקרוא להם בלי קשר להגעת יתרו. מכאן, שיתרו בא לפני מתן תורה, ולא היה צורך שמשה יקרא לציפורה ובניו.

 

ויהי ממחרת

השאלה על רש"י

עניין נוסף שצריך לבאר בהקשר זה, הוא עיתוי הפרשה שבה הציע יתרו למשה למנות שרים שיעזרו לו לשפוט את עם ישראל. רצף האירועים הכתוב בתורה, מתאר את ביאת יתרו אל משה והכבוד שמשה ואהרון כיבדו אותו, וביום המחרת, ישב משה לשפוט את העם, ויתרו הציע לו למנות את השרים (יח,יג):

 

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב.

 

          אולם, הפרשנים מסבירים שכנראה לא מדובר על יום המחרת להגעתו של יתרו. נשוב לדברי רש"י על הפסוק:

 

מוצאי יום הכיפורים[6] היה, כך שנינו בספרי, ומהו "ממחרת", למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר "והודעתי את חקי וגו'", ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכיפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר "ויהי ממחרת" עד שנה שניה, אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה, שהרי נאמר כאן "וישלח משה את חותנו" ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה "נוסעים אנחנו אל המקום ... אל נא תעזוב אותנו", ואם זו קודם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו שחזר? ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב, ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב "מבני חובב חותן משה".

 

          אם כן, רש"י מסביר שהפרשה איננה כתובה כסדר, ומדובר על יום לאחר שמשה ירד עם הלוחות השניות, כלומר: מוצאי יום כיפור. לפי שיטתו, גם אם יתרו בא לפני מתן תורה, הוא חזר אל ארצו רק בשנה השניה, לאחר שבני ישראל נסעו מהר סיני.

          אלא שדברי רש"י לכאורה קשים. אם יום המחרת היה במוצאי יום כיפור, לכאורה לא ניתן לומר שיתרו הגיע לאחר מתן תורה, שהרי מיד לאחר מתן תורה משה עלה לשמים כדי לקבל את הלוחות הראשונות, והיה רצף אירועים עד ליום כיפור, בו הוא ירד עם הלוחות השניות! אם כן, מתי הגיע יתרו ומתי משה יצא לקראתו? חשוב להדגיש שניתן לומר שרק השיטה הסוברת שיתרו בא לפני מתן תורה, סוברת ש"ממחרת" פירושו למחרת יום כיפור, אולם הקושיא היא על רש"י שלאורך הפסוקים מביא את שתי השיטות, ואילו בפירושו של "ממחרת" חייב לפרש לכאורה דווקא לפי שיטה אחת.

          שאלה נוספת שעלינו לשאול נוגעת לפירושו בתחילת פרשת ויקהל, אז הקהיל משה רבינו את עם ישראל כדי לצוות אותם על השבת ובניית המשכן. רש"י כתב שם (לה,א):

 

למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר.

 

          בתאריך יא תשרי, שפט משה רבינו את העם ויתרו הציע לו למנות את השרים שיעזרו לו בכך, וגם משה רבינו ציווה את עם ישראל על השבת והמשכן. כיצד משתלבים שני הדברים גם יחד? אמנם שפתי חכמים העיר במקום ששפיטת עם ישראל לא הייתה לאורך היום כולו, ולכן רש"י העיר בפרשת יתרו שכל מי שדן דין אמת אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום כולו – משמע שמשה דן את העם רק פרק זמן קצר באותו יום, ונשאר לו זמן כדי לצוות את העם על השבת ומלאכת המשכן. אולם, הדבר עדיין צריך בירור, שאם משה דן את העם רק לפרק זמן קצר – מדוע אמר לו יתרו "נבל תיבול" – הרי אין שום קושי בשפיטת העם לשעה קלה?

          רמב"ן (יח,יג) מסביר את מדרש חז"ל:  

         

ממחרת היום שעשו זה שנזכר ישב משה לשפוט את העם. ואמרו במכילתא ממחרת יום הכפורים. ואין דעתם לומר שיהיה ממחרת רמז ליום הכפורים, כי יום הכפורים לא נזכר בכתוב שיאמר עליו ממחרת. וגם כן אין הכוונה שיהיה ממחרתו ממש, כי לא אכלו ביום הכפורים, אם היה להם יום הכפורים בשנה ראשונה קודם שנצטוו בו. ועוד, כי בו ביום הכפורים נתנו לוחות אחרונות, וממחרתו ירד משה ודיבר עם בני ישראל ויצום את כל אשר דבר השם אתו בהר סיני, ואיננו יום המשפט שיעמוד העם עליו מן הבקר עד ערב. וגם כן אי אפשר שיהיה בשנה שניה ביום הכפורים, כי בנסוע הדגלים אמר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך". אבל הכוונה לברייתא הזו לומר שהיה זה אחר יום הכפורים, כי אין להם יום פנוי למשפט מיום בואם להר סיני עד אחר יום הכפורים של שנה ראשונה הזאת.

 

          לא יתכן לומר שמשה עמד ושפט את העם בדיוק ביום המחרת של יום כיפור, מכמה סיבות:

  • יום כיפור לא מוזכר במפורש בפסוקים, ולכן לא ניתן לייחס "ממחרת" לדבר שאיננו כתוב במפורש בפסוקים.
  • לפי סדר הכתובים בפסוקים, אם משה שפט את העם יום למחרת יום כיפור, יוצא שיתרו הגיע ביום כיפור עצמו, אז אכלו משה, אהרון ויתרו מהקרבנות שהקריבו. קשה לומר שאכלו ביום כיפור.[7]
  • משה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות ביום כיפור, וקשה לומר שביום זה הוא התחיל לשפוט את העם. גם לא ניתן לומר שמדובר על יום כיפור של השנה השנייה, משום שיתרו חזר אל ארצו בשנה השנייה לפני יום כיפור.

מכאן הסיק רמב"ן, ש"ממחרת" איינו ממש יום אחרי, אלא בתקופה שאחרי: יכול להיות שמדובר על יומיים, שבוע או חודש אחרי יום כיפור.

אולם קשה לפירושו, משום שלא מצאנו משמעות למילה "ממחרת" בהקשר שונה מאשר יום אחרי בשום מקום בתורה.[8] כך מקשה הרא"ם:

         

ואינו מחוור, שאין מלת "ממחרת" כמלת מחר הנאמר על מחר ממש ועל הזמן שאחריו, כמו "כי ישאלך בנך מחר", אבל מלת "ממחרת" אינה נאמרת רק על מחרתו ממש.

 

          הרא"ם מקשה על הרמב"ן שאלות נוספות:

 

ועוד, שמלשון ספרי ששנו "מוצאי יום הכפורים היה", למדנו שלמחרת יום הכפורים ממש היה, כי מלת "מוצאי" בכל מקום לא נמצא רק על היום הראשון הבא אחריו, כמו מוצאי שבתות ומוצאי ימים טובים ובמוצאי יום הכפורים, שאינן אלא הלילה הראשון שאחריהם. ולפי פירושו של הרמב"ן ז"ל יהיה לשון המכילתא חולק עם לשון ספרי, ואין לומר זה, כל שכן שמלת "ממחרת" גם כן מורה על מחרת ממש, כמלת מוצאי. ועוד, שאי אפשר לומר שמשה רבינו עליו השלום עכב שעה אחת מלהודיע משפטי ה' ותורותיו אשר צווה בהן להודיען. ומה שטען, שאם היה מחרת יום הכפורים ממש, יחוייב לומר ש"אכלו ביום הכפורים, אם היה להם יום כפורים". אינה טענה, שהרי מצינו שאכלו ביום הכפורים כשנבנה הבית, כדאיתא במועד קטן (מועד קטן ט א), וקל וחומר ביום שהוריד התורה והלוחות, וכל שכן שלא יתכן לומר שעשו צום כפור באותה שנה, שעדיין לא נצטוו בו ישראל, רק אחר רדתו מן ההר, שירידתו היה ביום הכפורים עצמו. ומה שטען עוד: "כי ביום הכפורים נתנו הלוחות האחרונות, ולמחרתו ירד משה ודבר עם ישראל ויצום את כל אשר דבר אתו בהר סיני, ואיננו יום המשפט שיעמדו עליו מן הבקר עד הערב", איננה טענה, כי הנה הרב סובר שביום הכפורים עצמו ירד ודבר עם ישראל ויצום את כל אשר דבר אתו בהר סיני, ולמחרתו היה יום המשפט. וזהו המובן ממה ששנינו בברייתא דספרי: "'ויהי ממחרת' מוצאי יום הכפור היה" וממה ששנינו במכילתא: "'ויהי ממחרת' - ממחרת יום הכפורים".

 

          נסכם את השאלות הנוספות ששאל הרא"ם על הרמב"ן:

  • לשון הספרי הוא "מוצאי יום כיפור" – משמע שהיה זה ממש אחרי יום כיפור בסמוך לו, ולא בתקופה שאחרי יום כיפור. לפי הרמב"ן, הספרי שאומר "מוצאי" חולק על המכילתא שאומר "ממחרת": לפי הספרי מדובר על יום אחרי, ולפי המכילתא מדובר על תקופה.[9]
  • לא יתכן לומר שמשה התעכב אפילו יום אחד משפיטת העם. חייבים לומר שמיד כשהוא ירד מהר סיני הוא התחיל לשפוט את העם.
  • אכן הייתה אפשרות שבני ישראל יאכלו ביום כיפור, כפי שאכלו בשעת חנוכת הבית.[10]
  • לא הייתה שום מניעה שמשה יתחיל ללמד את העם את משפטי התורה יום אחרי יום כיפור, משום שהוא ירד מהר סיני כבר ביום כיפור.

ר' יצחק עראמה, מסביר באופן קצת שונה את הפסוקים (עקדת יצחק, שמות, שער מג):

 

הכוונה לחז"ל באומרם מחרת יום הכפורים היה לומר שאי אפשר לישראל לשפוט עד מחרת יום הכפורים, שאליו ירמוז הכתוב "ויהי ממחרת וישב משה", כי משם התחילו ונמשכה התמדת הענין משם ואילך, ולזה כשהתמיד שם יתרו וירא את כל אשר עושה בתמידות לעם הוכיחו על מנהגו. ואינו מחיוב הכתוב שראהו עושה כן ביום הראשון לישיבתו, וגם לא ביום מחרת בואו ממש, אלא אם נאמר כי מאמר "ויהי ממחרת" יהיה נדרש לשניהם כי גם מחרת בואו ראהו כן, ואיה היו הימים לשני המאורעים מתחלפים. או כי באמרם מחרת יום הכפורים היה ירצו שהכתוב האומר ויהי ממחרת יכוין למחרת יום הכפורים כלומר שהוא מחר השלישי כי במחרת יום הכפורים כשירד בא יתרו וממחרתו ראהו יושב ושופט. ואלו הן העניינים רחוקים לפי הפשט וגם שאין להם שום מציאות כי אם לדעת האומר שאחר מתן תורה בא יתרו מה שהוא אי אפשר מהדעת כמו שאמרנו וכמו שיתבאר היטב.

 

          לפי שיטת העקידת יצחק, "ממחרת" איננו ממש יום המחרת, אלא מיום המחרת. כלומר, חז"ל הסבירו שלא ייתכן שמשה ישב לשפוט את העם עד למחרת יום כיפור. אולם, יתכן שיתרו ראה צורך להעיר למשה רק אחרי חודש וכדומה. העקידת יצחק הציע שתי אפשרויות נוספות להסבר הפסוקים:

  • "ממחרת" מוסב גם על שפיטת העם וגם על עצת יתרו. פירוש זה מסתדר לפי שיטתו שיתרו בא לפני מתן תורה, אך לא ניתן להסביר זאת לפי השיטה האומרת שיתרו הגיע אחרי מתן תורה.
  • "ממחרת" פירושו לאחר שלושה ימים. משה ירד מההר ביום כיפור, יתרו הגיע למחנה ישראל יום אחרי יום כיפור, וביום השלישי משה שפט את העם. אפשרות זו סותרת את שיטת העקידת יצחק שסובר שתרו הגיע לפני מתן תורה.

בהמשך דבריו מציע העקידת יצחק סדר אחר לפסוקים:

 

אמנם סבת עמידת העם עליו מבקר עד ערב וצורך העצה ההיא של יתרו לדעתי היה להיות זה קודם מתן תורה שעדין לא נתן להם סדר המשפטים אשר ישפטו בהם שאם אמרו "שבת ודינין במרה איפקוד", ודאי על דיני השבת עצמו אמרו, או קצת דינים חלקיים שעליהם אמר "והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו". אבל דיני ממונות וחבלות בכלל אחר כך נתנו להם, שנאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו'", כל הפרשה כלה, וכן בשאר פרשיות התורה. והנה לזה הוכרח משה רבינו בתחילת עניינו לשפוט את העם בכל עסקיהם ובכל משאם וריבותם כפי אומד דעתו ושיקול סברתו כמנהג קצת מלכים ושופטי ארץ, ולא היה רחוק בעיניו שיישארו על כך, כיון שאפשר להם לייסד חוקים ומשפטים כיתר העמים, עד שנתעורר על הצורך על ידי חמיו כמו שיבא במה שאחר זה.

 

משה שפט את ישראל לפני מתן תורה (כסדר הפסוקים), ופסק לפי שיקול דעתו ולא על פי דין תורה, משום שהתורה עדיין לא ניתנה. ייתכן שחלק מהמצוות ניתנו עוד במרה, אך מדובר על קבוצת מצוות מצומצמת, ולא על כלל המצוות והדינים. ממשיך העקידת יצחק:

 

וזה הייתה סיבת כל הקושי וכל הכבדות הנמצא בענין ההוא, וזה כי להיותו שופט משקול הדעת ומסברא, הנה לא היה יכול למנות דיינים ושופטים תחתיו, כי לא יסמוך עליהם אם יכוונו אל היושר כמוהו או אם יטו המשפט לדעת לסיבה מן הסבות, או שמא לא יקבלום עליהם הכתות, כי ירצו ללכת אחרי בית דין יפה ובזה היה נוטל עליו כל הטורח ההוא.

 

         משה לא מינה שופטים תחתיו, משום שלא היה לדיינים בסיס משפטי להסמיך עליו את הפסקים שלהם, ובעניין זה סמך משה רבינו רק על עצמו.

          הסבר זה מסתדר לפי שיטת העקידת יצחק שיתרו בא לפני מתן תורה, ו"ממחרת", פירושו ממחרת היום שיתרו הגיע. אולם, אין הסבר זה מסתדר עם השיטה האומרת שיתרו הגיע לאחר מתן תורה.

 

הסברי פרשני המכילתא

          פרשני המכילתא (יתרו, פרשה ב,א) התמודדו עם השאלה ששאלנו ועד עתה לא ענינו עליו: אם יתרו הגיע לאחר מתן תורה, מתי הוא הספיק להקריב את הקרבנות ולאכול, לפי השיטה האומרת ש"ממחרת" פירושו למחרת יום כיפור? הרי משה רבינו ירד מההר ביום כיפור, ולמחרת כבר ישב לשפוט את העם?

          בפירוש מרכבת המשנה כתב:

 

והמחוור לומר ביאת יתרו היה ביום הכיפורים, ובו ביום היה הסיפור, וביום המחרת הביא עולה וזבחים, ויבא אהרן לאכול לחם ומשה היה עמו, דלא ישב בדין אלא עד זמן סעודה, כמבואר בסמוך. והא דכתיב "ויהי ממחרת" אחר "ויבא אהרן" – אין מוקדם ומאוחר בתורה.

 

          לשיטתו, יתרו אכן הגיע לאחר יום הכיפורים, וביום זה גם עמד משה לשפוט את העם. הוי אומר: סדר הכתובים אינו לפי סדר האירועים. קודם עמד משה לשפוט את העם, ותוך כדי השפיטה, הגיע יתרו אליו, והם אכלו את בשר הקרבנות.

          בפירוש שבות יהודה כתב הסבר שנוגד את דברי רש"י שלא יתכן לומר שיתרו הגיע בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים:

 

ויש לומר שיתרו בא בשנה שנייה קודם מסע הדגלים, וקרא הכי קאמר, "ויהי ממחרת יום הכיפורים התחיל משה לשפוט את העם יום יום עד בא יתרו וראהו נוהג כך" ... וכן משמע ממה שכתוב "וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה ...", ואם היה זה מיום אחד שישב לשפוט, היה לו לומר "אשר עשה לעם ... מדוע ישבת לבדך", אלא שראהו עושה כן בהווה זה ימים.

 

         לפי שיטה זו, יתרו באמת הגיע בשנה השנייה, הרבה אחרי שמשה התחיל לשבת לשפוט את העם, וכאשר יתרו ראה את משה נוהג כך לאורך תקופה, הוא הציע לו למנות שרים שיעזרו לו.

 

סיכום

  • חז"ל נחלקו לגבי הזמן שיתרו הגיע למחנה ישראל במדבר – האם היה זה לפני מתן תורה או אחרי.
  • רש"י לא כתב במפורש שהוא סובר כאחת השיטות, ואף הביא בכמה מקומות את שתיהן, אך מפירושיו לכאורה ניתן להסיק שהוא סובר שיתרו הגיע לאחר מתן תורה. יש לדון בדברי רש"י שמנה בכל פעם אירועים שונים שקשורים לביאת יתרו.
  • אבן עזרא דחה את שיטת רס"ג שיתרו בא לפני מתן תורה והוכיח שבא לאחר מתן תורה.
  • ישנם מספר הסברים לסיבה שביאת יתרו כתובה לפני מתן תורה, לפי השיטה הסוברת שהוא בא לאחר מתן תורה.
  • פרשנים שונים דחו את הוכחותיו של אבן עזרא.
  • רמב"ן סובר שיתרו הגיע לפני מתן תורה, חזר אל ארצו, ובא פעם שנייה למחנה ישראל.
  • הפרשה העוסקת בעצת יתרו למינוי שרים שיעזרו למשה נאמרה "למחרת". רש"י, על פי המכילתא, פירש שהכוונה למחרת יום כיפור. הפרשנים השונים מתחבטים איך להסביר זאת, משום שאם יתרו הגיע לאחר מתן תורה, לכאורה לא היה פרק זמן שהוא היה יכול להציע למשה למנות שרים.

 

 

[1] כנראה שצריך לומר שהרא"ם דיבר על הניסים הכתובים במפורש בכתובים בעת מתן תורה, שהרי במדרשי חז"ל כתובים ניסים גדולים מאוד, ועל כן סיים שרש"י דיבר על פשט הכתובים.

[2] בסוף דבריו מסביר המהר"ל את הדברים באופן דומה לרא"ם ולכן לא הבאנו אותם.

[3] ראה גם פירושו של הנחל יעקב במקום "והרב (הכוונה לרש"י) אף על גב דסבירא ליה דלאחר מתן תורה בא, אפי הכי לא הזכיר כאן מתן תורה שמע ובא, לפי שסתם כמה פעמים שלאחר מתן תורה בא, לא הוצרך להזכירו".

[4] אמנם המהדיר של פירוש האבן עזרא בהוצאת מוסד הרב קוק כתב שבפירוש רבי אברהם בן הרמב"ם כתוב ההיפך בשם רס"ג.

[5] ההערה הזו של האברבנאל צריכה דיון נפרד, משום שיוצא שמשה רבינו שפט את עם ישראל על פי מערכת חוקים שהם עוד לא הכירו.

[6] יש שכתבו שהגרסה במדרש היה יום כפר' והפתיחה של ראשי התיבות ליום הכיפורים איננה נכונה. ראה פירוש קו המידה על המכילתא.

[7] הרמב"ן לשיטתו שבני ישראל צוו על יום כיפור כבר לפני כן.

[8] הצורך להבדיל בין "ממחרת" שהוא ממש יום אחרי, לבין "מחר" שיכול להיות גם לאחר תקופה, עולה מהציווי על העומר "ממחרת השבת" (ויקרא כג,יא), שם ברור שמדובר ממש על היום שאחרי שבת.

[9] מעבר לסתירה, יש לכאורה קושי שנשאר בדברי הספרי לפי הרמב"ן. אולם, אין הדבר כן! בספרי לא הובאו הדברים שרש"י הביא, וכנראה צריך לומר שרש"י קרא למכילתא בשם הספרי. ראה תורה שלמה, מילואים, אות ד.

[10] השוואה זו צריכה בירור נוסף, משום שהגמרא במועד קטן מסבירה שהיה צורך מיוחד לחנוך את הבית ביום כיפור. ראה אומר מפרשי התנ"ך לספר מלכים, שם הרחבנו בעניין חנוכת הבית.