פרק ד

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לפרק ד

מערכת אוצר התורה - ושננתם טבת תשפ"ב

פרק ד'

פרק ד' משנה א'

הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב, קְרָאָהּ אֶחָד, קְרָאוּהָ שְׁנַיִם, יָצְאוּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ. וְשֶׁלֹּא לְבָרֵךְ, לֹא יְבָרֵךְ. בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבַשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, קוֹרִין שְׁלֹשָׁה. אֵין פּוֹחֲתִין וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ:

*


הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב ניתן לקרוא את המגילה בישיבה או בעמידה. קְרָאָהּ אֶחָד, קְרָאוּהָ שְׁנַיִם, יָצְאוּ בין אם אדם אחד קרא את המגילה ובין במקרה ושני אנשים קראו יחד את המגילה, השומעים יצאו ידי חובה. בדרך כלל אנחנו אומרים שאדם לא יכול לשמוע שתי קולות בפעם אחת, ולכן, כאשר יש שתי קולות, אין האדם יוצא ידי חובת המצווה (למשל: במקרה ושני אנשים קוראים יחד בתורה, השומע מהם לא יצא ידי חובה). אולם, בקריאת המגילה, למרות ששניים קוראים את המגילה יחד, האדם מתרכז יותר, הואיל וקריאת המגילה חביבה בעיניו והוא יכול להתרכז בקריאה גם כששניים קוראים. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ. וְשֶׁלֹּא לְבָרֵךְ, לֹא יְבָרֵךְ במקום שנהגו לברך על קריאת המגילה, קורא המגילה יברך על קריאתה. ובמקום שנהגו שלא לברך על קריאת המגילה, קורא המגילה לא יברך על קריאתה. בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבַשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, קוֹרִין שְׁלֹשָׁה כאשר קוראים בתורה בתפילת שחרית של יום שני ובתפילת שחרית של יום חמישי, וכן כאשר קוראים בתורה במנחה של שבת, קוראים לתורה שלושה קרואים, והם קוראים את הקריאה. בזמן המשנה, היה נהוג שמי שקרוא לתורה, הוא גם מי שקורא בתורה עצמה. אמנם, היום נהוג בדרך כלל, שאין הקרוא עצמו קורא בתורה, אלא בעל קריאה קורא בתורה והקרואים לתורה מברכים את ברכות התורה בשעה שהם עולים לתורה. אֵין פּוֹחֲתִין וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא בקריאה של שני וחמישי ושל מנחה של שבת, אין פוחתים משלושה קרואים, ואין מוסיפים יותר משלושה קרואים, וכן אין קוראים מפטיר בנביא לאחר הקריאה בתורה (היינו הוספת קרוא שיקרא את סוף הפרשה ולאחר מכן יקרא מספר פסוקים מאחד מספרי הנביאים). הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ הקרוא הראשון לתורה מברך את הברכה הראשונה לפני שהוא מתחיל לקרוא בתורה, והקרוא האחרון לתורה מברך לאחר שסיים לקרוא בתורה, ואילו שאר הקרואים אינם מברכים לפני ואחרי קריאתם בתורה וגם הקרוא הראשון אינו מברך לאחר שסיים לקרוא, וכן הקרוא האחרון אינו מברך לפני שהוא מתחיל לקרוא. אמנם, היום כל אחד מהקרואים מברך פעמיים: לפני שהוא מתחיל לקרוא וכן הוא מברך לאחר הקריאה. הסיבה לכך היא שאנחנו חוששים שמא אם לא יברך כל אחד מהקרואים לפני ואחרי הקריאה, אדם שלא יהיה בקריאת התורה כולה וייצא באמצע הקריאה, יחשוד בעולים לתורה שאינם מברכים:

 

 

פרק ד' משנה ב'

בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, קוֹרִין אַרְבָּעָה. אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף וְאֵינוֹ יוֹם טוֹב, קוֹרִין אַרְבָּעָה. בְּיוֹם טוֹב, חֲמִשָּׁה. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שִׁשָּׁה. בְּשַׁבָּת, שִׁבְעָה. אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וּמַפְטִירִין בַּנָּבִיא. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ:

*


בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, קוֹרִין אַרְבָּעָה בראש חודש ובחול המועד קוראים לארבעה קרואים לתורה. אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא בראש חודש ובחול המועד אסור לקרוא לפחות מארבעה קרואים ואסור להוסיף על ארבעה קרואים, וכן אין מפטירים בנביא לאחר הקריאה בתורה. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ גם בראש חודש ובחול המועד, הקרוא הראשון לתורה מברך את הברכה הראשונה לפני שהוא מתחיל לקרוא בתורה, והקרוא האחרון לתורה מברך לאחר שסיים לקרוא בתורה, ואילו שאר הקרואים אינם מברכים לפני ואחרי קריאתם בתורה וגם הקרוא הראשון אינו מברך לאחר שסיים לקרוא, וכן הקרוא האחרון אינו מברך לפני שהוא מתחיל לקרוא. זֶה הַכְּלָל המשנה אומרת מהו הכלל כדי לדעת עת מניין הקרואים בתורה: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף וְאֵינוֹ יוֹם טוֹב, קוֹרִין אַרְבָּעָה יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב (ראש חודש או חול המועד) קוראים לתורה ארבעה קרואים. בְּיוֹם טוֹב, חֲמִשָּׁה ביום טוב (כגון יום טוב ראשון של פסח) קוראים לתורה לחמישה קרואים. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שִׁשָּׁה ביום כיפור קוראים לתורה לשישה קרואים. בְּשַׁבָּת, שִׁבְעָה בשבת קוראים לתורה לשבעה קרואים. אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וּמַפְטִירִין בַּנָּבִיא יום שהוא אסור במלאכה (כגון יום טוב או שבת) אסור לקרוא לתורה לפחות קרואים ממה שציינה המשנה (למשל ביום טוב אסור לקרוא לפחות מחמישה קרואים) אך מותר להוסיף על מספר הקרואים. כמו כן, לאחר הקריאה בתורה, קוראים מפטיר בנביא. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ גם ביום שאין בו עשיית מלאכה, הקרוא הראשון לתורה מברך את הברכה הראשונה לפני שהוא מתחיל לקרוא בתורה, והקרוא האחרון לתורה מברך לאחר שסיים לקרוא בתורה, ואילו שאר הקרואים אינם מברכים לפני ואחרי קריאתם בתורה וגם הקרוא הראשון אינו מברך לאחר שסיים לקרוא, וכן הקרוא האחרון אינו מברך לפני שהוא מתחיל לקרוא (הסברנו במשנה הקודמת שהיום אין נוהגים כן):

 

 

 

פרק ד' משנה ג'

אֵין פּוֹרְסִין אֶת שְׁמַע, וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם, וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא, וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב, וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים וּבִרְכַּת חֲתָנִים, וְאֵין מְזַמְּנִין בַּשֵּׁם, פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וּבַקַּרְקָעוֹת, תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. וְאָדָם, כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

*


אֵין פּוֹרְסִין אֶת שְׁמַע אסור לפרוס על שמע כשיש פחות מעשרה אנשים. פריסה על שמע היא במקרה ויש אדם שאיחר לבית הכנסת, הוא יכול "לפרוס" על שמע, לומר רק ברכה אחת של קריאת שמע במקום שניים, ולומר, בנוסף לברכה הראשונה, גם קדיש וברכו. וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וכן, אין ממנים שליח ציבור ללא שיש עשרה אנשים. וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם ואסור לכהנים לשאת את כפיהם ללא שיש עשרה אנשים. וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה וכן אסור לקרוא בתורה ללא שיש עשרה אנשים. וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא וכן, אין קוראים הפטרה כשאין עשרה אנשים, וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב וכן, כשאין עשרה אנשים, אסור לעשות מעמד ומושב. כאשר היו נושאים את המת כדי לקבור אותו, היו עושים מעמד ומושב: היו קוראים פרקי הספד ועל כל פרק של הספד היו אומרים לנוכחים "עמדו יקרים עמודו. שבו יקרים שבו". וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים וכן כשאין עשרה אנשים, אסור לומר ברכת אבלים. הנוכחים בקבורה היו נעמדים ברחבה ומברכים את האבלים. וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים וכן אסור לנחם אבלים, היינו, שלאחר הקבורה היו מלווי המת נעמדים בשורה ומנחמים את האבל. אסור לעמוד בשורה כשאין עשרה אנשים. וּבִרְכַּת חֲתָנִים וכן אין מברכים את שבע הברכות לחתן כשאין עשרה אנשים. וְאֵין מְזַמְּנִין בַּשֵּׁם וכן, בשעה שמזמנים בברכת המזון, אין אומרים בזימון "לאלוקינו" כשאין עשרה מברכים. פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אין עושים את עשרת הדברים האלה: 1. פריסה על שמע, 2. מינוי שליח ציבור, 3. נשיאת כפיים, 4. קריאה בתורה, 5. הפטרה בנביא, 6. מעמד ומושב, 7. ברכת אבלים, 8. ניחום אבלים, 9. ברכת חתנים 10. וזימון עם שם ה', כשיש פחות מעשרה אנשים. וּבַקַּרְקָעוֹת, תִּשְׁעָה וְכֹהֵן כאשר באים לפדות קרקעות של הקדש, צריכים שיהיו במעמד הפדייה (שם שמים את שווי הקרקע) עשרה אנשים, כאשר לפחות אחד מהם יהיה כהן. וְאָדָם, כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וכן כאשר אדם בא לפדות את עצמו, צריך שיהיו במעמד הפדייה עשרה אנשים ולפחות אחד מהם צריך להיות כהן. אדם שאמר "דמיי עליי", צריך להביא לבית המקדש את ערכו. כדי לשום את ערכו, שמים מה היה שוויו אם היה עבד, והאדם צריך להביא כסף בשווי זה. המשנה אומרת שכאשר אדם אמר "דמיי עליי", צריך שיהיו במעמד הפדייה (שם שמים את שוויו) עשרה אנשים ולפחות אחד מהם צריך להיות כהן:

 

 

פרק ד' משנה ד'

הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים. לֹא יִקְרָא לַמְתֻרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד, וּבַנָּבִיא שְׁלֹשָׁה. הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת, קוֹרִין אֶחָד אֶחָד. מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה. וְעַד כַּמָּה הוּא מְדַלֵּג, עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתֻּרְגְּמָן:

*


הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים אדם שקורא בתורה, אדם שעלה לתורה, לא יקרא פחות משלושה פסוקים. לֹא יִקְרָא לַמְתֻרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד, וּבַנָּבִיא שְׁלֹשָׁה בזמן המשנה היו קוראים בתורה והיה מתורגמן שהיה מתרגם לקהל את הקריאה לארמית. המשנה אומרת שבזמן הקריאה בתורה, אסור לקורא בתורה לקרוא יותר מפסוק אחד בלי להפסיק כדי לתת למתורגמן לתרגם את הפסוק שקרא. בקריאת הנביא, אסור לקרוא יותר משלושה פסוקים בלי להפסיק כדי לתת למתורגמן לתרגם את הפסוקים שקרא. הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת, קוֹרִין אֶחָד אֶחָד כאשר מופיע בנביא שלוש פרשיות, שכל פרשיה מורכבת מפסוק אחד, קוראים בכל פעם פסוק אחד, ומפסיקים למתורגמן. למרות שבדרך כלל כשקוראים בנביא, מותר לקרוא עד שלושה פסוקים לפני שעושים הפסקה למתורגמן, במקרה וכל אחד משלושת הפסוקים מהווה פרשה בפני עצמה, מפסיקים למתורגמן בסוף כל פסוק. מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה מותר לדלג ממקום למקום בקריאה בנביא (כגון לקרוא חלק מההפטרה מפרק זה ולאחר מכן לדלג שני פרקים קדימה) ואילו כאשר אדם קורא בתורה, אסור לו לדלג ממקום למקום כאשר המקום אליו הוא רוצה לדלג אליו, מדבר על עניין אחר מהפסוקים הראשונים שקרא. אולם, במקרה וכאשר אדם קורא בתורה, הוא רוצה לדלג מהמקום בו קורא למקום אחר, אם המקום אליו הוא רוצה לדלג מדבר על אותו עניין שעליו דיברו הפסוקים שקרא לפני כן, מותר לו לדלג לשם. וְעַד כַּמָּה הוּא מְדַלֵּג עד כמה אדם יכול לדלג בתורה (במקרה ושני המקומות עוסקים בעניין אחד) או בנביא, עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתֻּרְגְּמָן כל עוד המתורגמן ממשיך לתרגם את הפסוקים שקראו לפני התרגום, מותר לדלג. אולם, כאשר המתורגמן כבר סיים לתרגם את הפסוקים, אסור להמשיך ולדלג. כל עוד הציבור ממשיך לשמוע את דברי המתרגם ואינו יושב באפס מעשה, אין בדילוג משום חוסר כבוד לציבור. אולם, כאשר המתרגם כבר סיים לתרגם את הפסוק, וממילא אם ימשיך לדלג, ייווצר מצב בו הציבור לא ישמע את דברי הקריאה ולא את דברי המתרגם, ויהיה בכך משום חוסר כבוד לציבור, ולכן אסור לדלג:

 

 

פרק ד' משנה ה'

הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא הוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְהוּא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיָה קָטָן, אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ:

*


הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא הוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע מי שמפטיר בנביא, הוא זה שפורס על שמע. כפי שראינו, פריסה על שמע היינו שהוא אומר "קדיש", ברכו, ואת הברכה הראשונה מברכות קריאת שמע (יוצר המאורות). הסיבה שמי שמפטיר בנביא הוא זה שפורס על שמע (וכן שאר הדברים המנויים במשנה) היא מכיוון שבזמן המשנה, עליית מפטיר הייתה נחשבת לעלייה הכי פחות מכובדת, ולכן רצו לכבד את העולה למפטיר בדברים נוספים. וְהוּא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וכן המפטיר בנביא הוא מי שעובר לפני התיבה כשליח ציבור וחוזר על תפילת העמידה (חזרת הש"ץ) וכך מוציא את מי שאינו בקי ידי חובה, וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וכן, אם היה העולה למפטיר כהן, הוא המתחיל את ברכת כהנים כאילו שהיה הוא המכובד שבכהנים. וְאִם הָיָה קָטָן, אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ אם היה העולה למפטיר קטן (שהרי מותר להעלות קטן למפטיר) הרי שאביו או רבו הם אלה שפורסים על שמע ועוברים לפני התיבה, היות ודברים אלו מותרים רק על ידי גדולים:

 

 

פרק ד' משנה ו'

קָטָן קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. פּוֹחֵחַ פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. סוּמָא פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו, אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע:

*


קָטָן קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּמְתַרְגֵּם לקטן מותר להיות אחד מהקרואים לתורה (אם כי יש על כך הגבלות. לדוגמא: אסור לקרוא קטן לכל אחד מהקרואים לתורה אלא צריך שחלק מהעולים יהיו גם גדולים) וכן מותר לקטן לתרגם את הפסוקים שקראו בתורה או בנביא, אֲבָל אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו אולם לקטן אסור לעשות את שלושת הדברים הבאים: 1) פריסה על שמע. 2) לעבור כשליח ציבור לפני התיבה. 3) נשיאת כפיים. פּוֹחֵחַ פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם לפוחח, היינו, אדם שיש לו בגדים קרועים, ומתוך כך בשרו נראה, מותר לפרוס על שמע ולתרגם את הפסוקים שקראו בתורה או בנביא. הסיבה שדברים אלו מותרים לו הוא מכיוון שאדם פורס על שמע בשעה שהוא עומד במקומו, כך שאין מסתכלים עליו, ותרגום בתורה אינו נחשב לדבר חשוב. אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו אולם, לפוחח אסור לעשות את שלושת הדברים הבאים: 1) לקרוא בתורה. 2) לעבור לפני התיבה. 3) לשאת את כפיו. הסיבה לכך היא שבשלושת הדברים הללו, הוא חייב לעמוד לפני הציבור, והציבור רואה אותו בביזיונו. סוּמָא פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע סומא, אדם עיוור, פורס על שמע. למרות שהסומא עצמו אינו רואה וממילא לכאורה היה צריך לאסור עליו לברך את ברכת "יוצר המאורות", דבר שהיה מונע ממנו מלפרוס על שמע, חז"ל אמרו שההנאה שהסומא נהנה מכך היא שעל ידי האור אחרים רואים אותו ומונעים ממנו מליפול במכשולים שבדרך, וּמְתַרְגֵּם וכן הסומא מתרגם את הפסוקים שקראו בתורה, שהרי המתרגם בתורה אומר את התרגום בעל פה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו, אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע ר' יהודה סובר שאדם שנולד עיוור וממילא מעולם לא זכה לראות את האור, אסור לו לפרוס על שמע, היות ואסור לו לברך את ברכת "יוצר המאורות", שהרי הוא עצמו אינו רואה את האור:

 

 

פרק ד' משנה ז'

כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין, לֹא יִשָּא אֶת כַּפָּיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה, לֹא יִשָּא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ:

*


כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין, לֹא יִשָּא אֶת כַּפָּיו כהן שיש לו מומים במקום מגולה, כגון בידיו (אך הדין הוא כן גם אם יש לו מומין בפניו) אסור לו לשאת את כפיו, כיוון שהציבור מסתכלים על המומים וכך הם מסיחים את דעתם מנשיאת הכפיים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה, לֹא יִשָּא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ ר' יהודה סובר שגם כהן שיש לו צבע על ידיו (או על כל מקום מגולה) כגון שיש עליו צבע העשוי מצמח שנקרא "אסטיס" או צבע מעשב שנקרא "פואה", אסור לו לשאת את כפיו כיוון שהציבור מסתכלים על הצבע ומסיחים את דעתם מברכת כהנים:

 

 

פרק ד' משנה ח'

הָאוֹמֵר אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּצְבוּעִין, אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר. בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר, אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגֻלָּה, סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. נְתָנָהּ עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל פַּס יָדוֹ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. צִפָּן זָהָב, וּנְתָנָהּ עַל בֵּית אֻנְקְלִי שֶׁלּוֹ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים:

*


הָאוֹמֵר אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּצְבוּעִין, אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר אדם שאומר שלא ישמש כשליח ציבור כשהוא לבוש בבגדים צבעוניים, אסור לו לשמש כשליח ציבור גם כאשר הוא לבוש בבגדים לבנים, לפי שדרכם של האפיקורסים הייתה שלא לשמש כשליחי ציבור בבגדים צבעוניים, ואנחנו חוששים שסירובו לשמש כשליח ציבור עם בגדים צבעוניים נובע מכך שנזרקה בו אפיקורסות. בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר, אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר כאשר אדם אומר שאינו רוצה לשמש כשליח ציבור בשעה שהוא לובש סנדלים, אסור לו לעבור לפני התיבה גם כאשר הוא יחף, מכיוון שדרכם של האפיקורסים הייתה להקפיד שלא לשמש כשליח ציבור בשעה שלבשו סנדלים. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגֻלָּה, סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה אדם שעושה את התפילין של ראש שלו עגולות, יש בכך סכנה, שהרי אנחנו חוששים שמא הוא ייכנס לפתח נמוך, ועל ידי כך יכה את התפילין שבראשו, והתפילין ייכנסו אל תוך ראשו וירוצצו את מוחו. כמו כן, אדם שמניח תפילין עגולות, לא מקיים מצווה, היות והלכה למשה מסיני שתפילין צריכות להיות מרובעות. נְתָנָהּ עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל פַּס יָדוֹ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת בתורה כתוב שמקום תפילין של ראש הוא "בין עיניך". למדו חז"ל על פי תורה שבעל פה שכוונת התורה היא שהתפילין לא יונחו ממש על המצח בין העיניים, אלא יונחו במקום ממנו מתחילות השערות לצמוח על המצח, וכאשר התורה כתבה "בין עיניך", כוונתה הייתה להניח את התפילין במקום קצת יותר גבוה בין העיניים. ממילא מי שמניח תפילין על המצח עצמו, הרי זו דרך המינים שאינם מאמינים בתורה שבעל פה. כמו כן, אדם המניח תפילין של יד על היד ממש, הרי שזוהי דרך המינים שדרשו את הפסוק המצווה על הנחת תפילין של יד "על ידך", היינו על היד ממש, ואילו בתורה שבעל פה מבואר שהכוונה היא על הזרוע מול המקום בו נמצא הלב. צִפָּן זָהָב, וּנְתָנָהּ עַל בֵּית אֻנְקְלִי שֶׁלּוֹ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים במקרה ואדם ציפה את התפילין שלו בזהב או שהניח את התפילין מעל השרוול המכסה את הזרוע שלו – הרי זוהי דרך החיצונים שעושים מעשים על פי דעתם ולא על פי דברי חז"ל שאמרו שהתפילין צריכים להיות שחורות ויש להניחם ממש על הזרוע ללא שתהיה חציצה בין התפילין לזרוע:


 

פרק ד' משנה ט'

הָאוֹמֵר יְבָרְכוּךָ טוֹבִים, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הַמְכַנֶּה בָּעֲרָיוֹת, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר, וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִּתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ, וּמִזַרְעָךְ לָא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה:

*


הָאוֹמֵר יְבָרְכוּךָ טוֹבִים, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת כאשר אדם אומר בתפילתו "יברכוך טובים", הרי שיש בדבר משום דרך המינים (שאינם מאמינים בתורה שבעל פה) היות ומשמע מברכה זו שהאל הטוב יברך אותו, אך יש גם אל שאינו טוב. עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ ישנם שלשה דברים שאם אדם שמתפלל אומרם, משתקים אותו, כיוון שכאשר אומרים דברים אלו, יכול להישמע מכך שמתפלל דברי כפירה. 1) "על קן ציפור יגיעו רחמיך" – כיוון שמשתמע מדבריו שה' מרחם רק על הציפורים אך אינו מרחם על שאר הדברים הקיימים בעולם. 2) "ועל טוב יזכר שמך"–  כיוון שמשתמע מכך שהוא מודה לה' רק על הדברים הטובים, והדין הוא שצריך להודות לה' גם על הדברים הרעים שקורים לאדם. 3) "מודים מודים" – כיוון שכאשר הוא כופל את המילה "מודים", משתמע מדבריו שהוא מודה לשני אלוהים, וממילא משמע מדבריו שיש עוד אלוה חוץ מה'. הַמְכַנֶּה בָּעֲרָיוֹת, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ אדם שאומר שהאיסור להתקרב לעריות אינו איסור גופני, אלא האיסור הוא לא לבייש את אביו ואת אימו ברבים (שגם זה אסור, אלא שאין זה משמעות הפסוקים שבעריות), משתקים אותו, היות והוא מוציא את הפסוק מפשוטו של מקרא. הָאוֹמֵר, וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִּתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ, וּמִזַרְעָךְ לָא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה אדם שמתרגם את הפסוק "ומזרעך לא תתן להעביר למולך" שאסור להתחתן עם גויה כדי שלא ייוולד בן שיעבוד עבודה זרה, למרות שמשמעות הפסוק היא שאסור לאדם עצמו להעביר את בנו לעבודה זרה שנקרא "מולך", הרי שמשתקים אותו בנזיפה, היות והוא גם משנה את משמעות לשון הפסוק והוא גם מחייב את מי שבא על גויה בכרת (שהרי זהו עונש של המעביר את בנו למולך), בשעה שיש בכך רק איסור של לאו:

 

 

פרק ד' משנה י'

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה תָּמָר, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. וְהַשֵּׁנִי, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן, לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַפְטִירִין בְּהוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם:

*


מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם הפסוקים המתארים את חטאו של ראובן נקראים בתורה בבית הכנסת, אך אין מתרגמים אותם בשעת הקריאה, משום כבודו של ראובן. מַעֲשֵׂה תָּמָר, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם הפסוקים העוסקים במעשה תמר ויהודה נקראים בתורה בציבור וגם מתרגמים אותם בשעת הקריאה, כיוון שיש בכך שבח ליהודה בכך שהוא הודה והציל את תמר. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם הפסוקים הראשונים בהם מתואר מעשה העגל, נקראים בתורה ומתרגמים אותם, היות ומסופר שם שה' מחל לעם ישראל, ואם כן נוח לציבור שהיה כפרה על חטא העגל. וְהַשֵּׁנִי, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם הפעם השנייה בה מסופר בתורה על מעשה העגל, דהיינו, כאשר משה מספר לאהרון את מה שקרה (שמות לב' פסוקים כא'- לה') נקרא בתורה אך אינו מתורגם, מפני כבודו של אהרון, שלא יתורגמו הפסוקים העוסקים בהשתתפותו בחטא העגל. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן, לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין בגמרא מובא גרסא אחרת למשפט זה במשנה: "ברכת כהנים, מעשה דוד ואמנון נקראים ולא מתרגמים". ברכת כהנים היינו שלושת הפסוקים בספר במדבר שם כתובה הברכה בה היו הכהנים מברכים את בני ישראל. מעשה דוד ואמנון היינו פסוק מספק שמואל ב' פרק יג' שם כתובים שמותיהם של דוד ואמנון, שניהם נקראים ואינם מתורגמים. ברכת כהנים אינה מתורגמת הואיל וכתוב שם "ישא ה' פניו אליך", ועשוי להשתמע מכאן שיש חלילה משוי פנים לה'. מעשה דוד ואמנון אינו מתורגם משום כבודו של דוד. אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר נחלקו תנא קמא ור' יהודה האם מותר להפטיר במעשה מרכבה (שיש בו סודות תורה עמוקים) המופיע בספר יחזקאל פרק א'. לפי תנא קמא אסור, שמא יבואו השומעים לעיין במשמעות פסוקי ההפטרה, ואילו לפי ר' יהודה מותר, היות והוא אינו חושש שמא מי ששומע את ההפטרה, יעיין במשמעות הדברים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַפְטִירִין בְּהוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם ר' אליעזר סובר שאסור להפטיר בפרק בספר יחזקאל שם כתוב "הודע את ירושלים", משום כבוד ירושלים, שהרי בפסוקים אלה מתוארים החטאים שבהם חטאה ירושלים: