משלי פרק ו

משלי פרק ו

(א) בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ בני! אם התחייבת להיות ערב לחברך. במקרה וראובן התחייב לשלם לשמעון, ולוי התחייב להיות ערב של ראובן, כך שאם ראובן לא יפרע את חובו לשמעון, יפרע לוי את החוב לשמעון,[1]  תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ (כאשר התחייב להיות ערב) תקעת את כף ידך בידו של האדם הזר שהתחייב לו (כמו שהיום מקובל ללחוץ ידיים בשעת סגירת עסקה)[2]: (ב) נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ ההתחחיבות שלך על הערבות, היא מוקש שגרמת לעצמך כשהתחייבת על כך בדיבור,[3] נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ ונפלת למלכודת בדברים שאמרת – בהתחייבות שלך להיות ערב[4]: (ג) עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל עכשיו, לאחר שהתחייבת להיות ערב, תעשה את הדבר הבא ותוכל להינצל,[5] כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ (עליך לעשות זאת) כיוון שסיכמת עם חברך על ידי שתקעת בו את ידך,[6] לֵךְ הִתְרַפֵּס תלך ותתרפס בפניו, תכניע את עצמך בפניו,[7] וּרְהַב רֵעֶיךָ ותחזק את רעך על עצמך. תן לו להרגיש חשוב יותר ממך[8]: (ד) אַל תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ אל תיתן לעיניך לישון, אל תישן ותימנע ממה שאמרתי לך לעשות,[9] וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ ואל תיתן לעפעפים שלך להתנמנם. צלע זו חזורת על תוכן הצלע הקודמת[10]: (ה) הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד תינצל מחברך כמו צבי שנמלט מידי אדם שמנסה לצוד אותו,[11] וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ וכמו ציפור שבורחת ממלכודת שטומנים לה[12]: (ו) לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל אדם עצל צריך ללכת לנמלה,[13] רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם והוא יכול לראות כיצד הנמלה מתנהלת ולהחכים[14]: (ז) אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל (הכתוב מפרט מה צריך ללמוד מהנמלה) לנמלה אין שר, שוטר או מושל, שמכריח אותה לעבוד בחריצות[15]: (ח) תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ ובכל זאת, הנמלה מעצמה מכינה עוד בקיץ את מאכליה, משם שהיא יודעת שבחורף היא לא תצליח לאגור את האוכל,[16] אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ ובשעת הקציר היא אוגרת את המאכלים שלה[17]: (ט) עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב עצלן! עד מתי תשכב במקום לעבוד בחריצות,[18] מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ מתי תקום מהשינה שלך[19]: (י) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת בכל פעם שאתה צריך לעשות משהו, אתה אומר לעצמך "אני רק צריך לישן מעט, אני רק צריך להתנמנם קצת",[20] מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב וכן אתה אומר לעצמך: "אני רק צריך לשכב מעט כשידיי מחובקות" – וכל זאת במקום לעבוד[21]: (יא) וּבָא כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ (אם תנהג כך) הדברים שירוששו אותך יבואו מהר, כמו אדם שהולך ממש מהר,[22] וּמַחְסֹרְךָ כְּאִישׁ מָגֵן והמחסור יבוא לך במהירות כמו אדם אדם שממהר לצאת להגנת האדון שלו[23]: (יב) אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן אדם שפורק מעצמו עול שמים, הוא אדם שעושה עוול,[24] הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה והוא מעקם את פיו כדי לומר לשון הרע[25]: (יג) קֹרֵץ בְּעֵינָו הוא גם קורץ בעיניו ועל ידי כך מרמז דברי לשון הרע על אחרים,[26] מֹלֵל בְּרַגְלָו הוא גם כביכול מדבר על ידי רגליו, ועל ידיהם כביכול אומר דברי לשון הרע,[27] מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו והוא גם מורה על דברים מסויימים באצבעותיו ובכך מסמן על מה הוא מדבר לשון הרע[28]: (יד) תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת בכל זמן נתון, מחשבות ליבו רק גורמות לו להפוך כל דבר טוב, ולעשות דברים רעים,[29] מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ והוא תמיד גורם למחלוקות בין אנשים[30]: (טו) עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ לכן, יום מפלתו יבוא בפתאומיות והפתעה,[31] פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא הוא עתיד להישבר באופן פתאומי ולא תהיה לו רפואה. השבר יהיה גדול כל כך והוא לא יוכל להתמודד איתו[32]: (טז) שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' את שש המידות הבאות הכתובות בפסוקים הבאים, ה' שונא,[33] וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ והמידה שתוזכר כמידה השביעית, ה' הכי שונא[34]: (יז) 1. עֵינַיִם רָמוֹת אדם שמרים את עיניו כדרך הגאוותנים.[35] 2. לְשׁוֹן שָׁקֶר אדם שמדבר דברי שקר.[36] 3. וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי אדם שרוצח ושופך את דמם של אנשים זכאים[37]: (יח) 4. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן הלב שלו חושב מחשבות רעות.[38] 5. רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה הרגלים שלו רצות במהירות לעשות דברים רעים, כך שהוא יעשה אותם בלי שתהיה לו שהות להתחרט עליהם[39]: (יט) 6. יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר כעד שקר, הוא יאמר דברי שקר.[40] 7. וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים והדבר החמור ביותר: שהוא גורם למריבות בין אנשים קרובים, על ידי אמירת לשון הרע[41]: (כ) נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ בני! תשמור את המצוות עליהן ציווה אותך אביך,[42] וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ ואל תסטה מהדברים שאמא שלך מדריכה אותך[43]: (כא) קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד תקשור אותם תמיד על הלב שלך. תחשוב תמיד על הדברים שאביך ואמך מצווים אותך,[44] עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ תכרוך אותם על הצוואר לך, שהדברים יהיו תמיד לנגד עיניך[45]: (כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בכל מקום שבו אתה הולך, בכל שלב בחייך, הציוויים של אביך ואמך תמיד ינחו אותך,[46] בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ כאשר תשכב בקבר, הזכויות משמירתך על ציוויי הוריך ישמרו עליך,[47] וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ וכאשר תחיה בתחיית המתים – זכויות אלו יהיו מליצות יושר עבורך[48]: (כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר שהרי קיום המצוות מאירות לאדם כאור הנר, ולימוד התורה מאירה לאדם כמו אור גדול,[49] וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר ותוכחות המוסר מטים את האדם לדרך שמקנה לו חיים. על ידי קבלת תוכחות מוסר, האדם מגיע אל החיים[50]: (כד) לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע התורה תשמור עליך שלא להיכשל באשה האסורה עליך,[51] מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה (התורה תשמור עליך) מהלשון החלקה והמפתה של אשה זרה שאסורה עליך[52]: (כה) אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ אל תחמוד בליבך את היופי של האשה האסורה עליך,[53] וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ ואל תיתן לאשה האסורה עליך לפתות אותך על ידי שהיא תרמוז בעיניה[54]: (כו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם שהרי אדם שייכשל באשה זונה, יגיע עד פת לחם. גם אם הוא היה עשיר, הוא עשוי להגיע לעניות נוראה, עד שהוא ייאלץ לבקש מאנשים לתת לו כיכר לחם לצדקה,[55] וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד ואשת איש יכולה לצוד את נפשו היקרה של אדם שהיה במעלה גבוהה ונאף איתה. אדם שנמצא במעלה גבוהה ונכשל באשת איש, עלול ליפול לגיהינום[56]: (כז) הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה האם אדם יכול לחתות גחלים בלי שהבגדים שלו יישרפו?[57]: (כח) אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה האם אדם יכול ללכת על גחלים בלי שרגליו יישרפו?[58]: (כט) כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ כך מי שבא על אשת רעהו – כל מי שייגע בה, לא יהיה נקי וייענש על כך. כשם שאדם אינו יכול לחתות גחלים בלי להישרף, ולא ללכת על גחלים בלי להתמלא בכוויות, כך מי שבא על אשת רעהו לא יכול להימלט מהעונש[59]: (ל) לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב אין זה ראוי לבזות את הגנב כאשר הוא גונב,[60] לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב שהרי הוא גנב את כדי להשביע את נפשו הרעבה[61]: (לא) וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם ולאחר שיתפסו את הגנב – יש לו תקנה, הוא ישלם הרבה מאוד כדי להחזיר את הגניבה (שבעתיים הוא מלשון ריבוי),[62] אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן וגם אם יהי קשה לו לשלם את גניבתו, ולשם כך הוא יצטרך לשלם את כל ההון בביתו, הוא יוכל לכפר על חטאו[63]: (לב) נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב אך מי שנואף עם אשת איש, הוא אדם חסר לב,[64] מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה והוא משחית בכך את נפשו. הכתוב משווה בין גנב – הגניבה היא חטא שבו אדם מתבזה פחות, משום שיש למעשה שלו סיבה (רצון לאכול וכדומה) לבין אדם שנואף שמתבזה משום שאין לו תועלת במעשה זה[65]: (לג) נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא האדם הנואף – יהיו נגעים וצרות שיבואו עליו,[66] וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה והחרפה שלו תהיה תמידית ולא תעבור[67]: (לד) כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר (החרפה של הנואף תישאר לעולם) משום שהבעל של האשה שנאף איתה, יקנא ויעורר את כעסו,[68] וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם הבעל לא יחמול על הנואף ביום שבו תהיה לו הזמנות להתנקם בו[69]: (לה) לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר הבעל לא יעביר את כעסו לכל כופר, לכל ממון, שהנואף ירצה לתת לו כדי שימחל,[70] וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹּׁחַד והוא לא ירצה למחול לנואף עבור כל שוחד שיוצע לו. צלע זו חוזרת על הנאמר בצלע הקודמת[71]:

[1] רש"י. בפירושו לפסוק ג הביא את מדרש חז"ל שהכוונה שעם ישראל קיבל על עצמו בערבות לקיים את המצוות. מאירי: למרות שיש מצווה לגמול חסד, המצווה היא להלוות על ידי משכון וכדומה, אך לא להיות ערב בעל פה. כמו כן כתב בפסוק הבא, שלא ניתן למנוע מאדם להיות ערב, שהרי כך דרך העולם, אלא שאם הוא נהיה ערב, עליו למצוא דרך להינצל ולא לשלם במקום חברו.

[2] אבן עזרא. רש"י (בפירושו לפסוק ג): אם במקום לקיים את המצוות הלכת אחרי האפיקורסים.

[3] אבן עזרא. רלב"ג: כשם שאדם שערב לחברו על הלוואה, איננו נהנה מכך, כך אדם שהולך אחרי הנפש המתאווה במקום ללכת אחרי השכל, איננו נהנה מכך.

[4] אבן עזרא. מאירי: כתב פירוש נוסף בו חילק בין "נוקשת" – האומר שאין כאן מלכודת גמורה, כיוון שמדובר על עניינים שבין חברים שרוצים לפתור את העניין, לבין "נלכדת", שזו לכידה גמורה, כיוון שמדובר על עניין עם אדם זר, שאין לו עניין לפתור את העניין.

[5] מצודות. לפי פירושו, המילה "אפוא" פירושו "עכשיו". אולם ראה במילון אוצר מפרשי התנ"ך שם הבאנו פירושים נוספים למילה זו.

[6] מצודות. אבן עזרא הדגיש ש"כי" משמש כאן בלשון "אף על פי", והביא מספר דוגמאות במקרא לביאור המילה "כי".

[7] רלב"ג. בהמשך הסביר שאדם צריך להכניע את עצמו לפני ה', ועל ידי כך הוא כבר לא ישעבד את עצמו לנפש המתאווה. רש"י: תן לו את ממונו.

[8] רלב"ג. רש"י: אם הקושי שלך עם החבר לא היה על ממון, אלא בגלל שאמרת לו דברים קשים, עליך לשלוח אליו חברים רבים כדי שיבקשו ממנו למחול לך. בפירושו השני (שלפיו מדובר על בגידה בה') כתב שיבקש מחברים רבים שיתפללו עליו. ר"י נחמיאש: הביא בתחילה את פירושו של רס"ג (במקום אחר, שכן רס"ג לא פירש מילים אלו בפירושו כאן) שהפירוש הוא לפייס, ואין למילה זו הופעה דומה במקרא. בפירוש נוסף כתב שהכוונה לקביעת זמן לפרעון ההלוואה. בפירוש נוסף כתב שהפירוש הוא להשליט את ממון חברו עליו – על ידי פרעון ההלוואה. בסוף דבריו כתב שהפסוק קורא לעיתים לאדם "רעך" ולעיתים "זר". בהתחלה, כשהיה ביניהם אמון, הוא נקרא "רע". לאחר שנאלץ לדחוק בו כדי שהלה יפרע את חובו.

[9] מצודות. רלב"ג: אל תתעצל ותחקור תמיד בהשגות העיוניות ועל ידי כך תדבק בה'. אבן עזרא: אל תתעצל עד שתפרע את החוב.

[10] מצודות.

[11] רש"י.

[12] תרגום.

[13] תרגום. רש"י בפירושו לפסוק יא כתב שפסוקים אלו נאמרו על דרך המשל לעמל שנדרש בלימוד התורה. מאירי: מדובר על ענייני מוסר, שאדם יהיה חרוץ בפעולותיו וילמד מהנמלה. בדבריו כתב שהכתוב מפנה אותנו פעמים רבות ללמוד דווקא מהברואים הקטנים והחלשים, או הטפשים שבהם. בהסבר המילה "לך" כתב שאין הכוונה להליכה ממש, אלא להתבוננות. רלב"ג: אדם הוא עצל ללמוד את העניינים המושכלים, יילך אל הנמלה שאין לה שכל, וללמוד מדרכיה.

[14] תרגום. הפרשנים מדגישים שכתוב "דרכיה", כלומר: לנמלים יש מספר דרכים שהן מתנהלות על פיהן, ושצריך ללמוד אותם. נמנה מקצתם: הנמלה לא תגזול מחברתה, וכן היא תמיד מכירה את גרגירי החיטה שהיא לקחה לעצמה.

[15] תרגום. מאירי על דרך הנסתר: אין לה שכל להתנהג על פיו.

[16] תרגום.

[17] תרגום.

[18] תרגום. חוקה: כמובן שלא מדובר דווקא על שינה, אלא על כל סוג של בטלה, אלא שהשינה היא הגורם העיקרי לבטלה. מאירי: מדובר על אהבת השינה.

[19] תרגום.

[20] מצודות. ר"י נחמיאש: הכוונה שאם אדם ישן כל היום, הוא לא ימצא מה לאכול. בשם חז"ל כתב שהכתוב מדמה את ההכנות הנדרשות לעולם הבא לעבודה של נמלה.

[21] מצודות.

[22] רש"י וכתב שהפסוקים האחרונים האומרים לאדם ללמוד להיות חרוץ מהנמלה, נאמרו על התורה. המיוחס לאבן עזרא: הוא בא כאורח שמגיע פתאום להתארח אצלך.

[23] רש"י. מצודות: כמו חייל שממהר להתמגן ולצאת למלחמה. אבן עזרא מכתב יד: פירש באופן דומה את מילות הפסוק, אך ההקשר שונה. אם הוא מגיע בפתאומיות, עליך להיות כחייל שמגן (ולפי זה ההקשר של צלע זו אינה המהירות, אלא עצם ההגנה). חוקה: אם תמעט בשינה ותהיה חרוץ, ועדיין יבואו עליך צרות, אתה תוכל להתמגן מולם, ואף אם מזלו גורם שיהיה אדם עני, הוא עדיין יוכל לכלכל את עצמו טוב יותר מאשר אדם שמזלו גורם לו להיות עני ואינו נוהג בחריצות. בפירוש נוסף כתב שאדם לפעמים ישן, לפעמים מתנמנם, וכך עובר היום כולו בבטלה. בסוף דבריו כתב שהפירוש הראשון הוא הנכון.

[24] מצודות. רלב"ג: מי שהוא אומר דברי שקר, הוא אדם רע. מאירי בדרך הנסתר: הבליעל הוא יצר הרע.

[25] מצודות.

[26] מצודות. רש"י: רומז רמיזות של מרמה. לפי שיטתו מדובר על הסתה לעבוד עבודה זרה, ולא על דיבור לשון הרע. רי"ד: הקריצות שלו מכוונות כלפי אשת חברו וכלפי חבריו הרשעים מתי יילכו לגנוב.

[27] מצודות. רש"י: משפשף את רגליו זה בזה. אבן עזרא: הכוונה שהוא עושה רע באחת מעיניו או באחת מרגליו. מאירי: בהתחלה, הוא מנסה לרמוז בעיניו, אבל אם הוא רואה שהרמז שלו לא מובן לאדם שהוא רומז לו, הוא רומז ברגליו – רמז ברור יותר. לפי פירוש זה, מדובר על רמיסה ברגל, כמו הפירושים הקודמים. בפירוש נוסף כתב ש"מלילה" מלשון דיבור, כלומר: הוא מדבר על ידי הרגל. מבחינת המשמעות, אין הבדל בין הפירושים.

[28] מצודות. מאירי: אם רואה שאפילו כאשר רומז על ידי רגליו, הרמז לא מובן, אזי הוא רומז על ידי אצבעותיו.

[29] מצודות. רלב"ג: האדם גורם למריבות בין אנשים על ידי שאומר לאחרים דברי שקר עליהם. מאירי: האדם חושב איך הוא יכול לגרום למריבות בין אנשים. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שהוא מרמה אחרים, כאשר בלב הוא חושב דברים אחרים, ואם הוא לא מוצא עלילה, הוא יסית אחרים כדי לפגוע בחבירו.

לגבי הדימוי של החורש למחשבה: מאירי כתב שהדימוי הוא בתנועה של החרישה, שגורם לעפר לנוע, כך אדם זה גורם לתנועה של דברים רעים שיבואו על חבירו. ר"י נחמיאש: כמו שהחורש מכין מקום לזרע, כך האדם החושב מחשבות רעות מכין תחבולות לגבי איך הוא יעשה את הדברים.

[30] מצודות. רש"י: הכוונה שהוא שולח מריבות בין האדם לבוראו (על ידי שהוא עובד עבודה זרה). מאירי התלבט לגבי הפירוש של ישלח, אם הוא מלשון להתפשט, או מלשון הבערה.  חרחור מריבה דומה מאוד לשריפה.

[31] תרגום.

[32] תרגום. מאירי: אף אחד לא יעזור לו כיוון שהוא יצא נגד כולם, ולכן לא יהיה לו מרפא.

[33] תרגום.

[34] תרגום. ביארנו את הפסוק לפי שיטת חכמים בויקרא רבה, תחילת פרשה טז. אמנם ר' מאיר חולק עליו וסובר שהשישה שה' שונא הם השישה שנאמרו בפסוקים הקודמים, והכוונה לשבעה הן השבעה שהוזכרו מעתה בפסוקים הבאים, כך שבסך הכל יש שלוש עשרה. רלב"ג: השביעי שה' הכי שונא זה העיניים הרמות, שיש בהם גאווה ועזות מצח. מאירי: שבעת הדברים שנמנו, מובילות זו לזו: תחילה אדם מתגאה, לאחר מכן משקר כדי לתמוך בדבריו, לאחר מכן גורם למריבות ורוצח, לאחר מכן חושב איך להתנכל לאחרים, לאחר מכן רגליו רצות להרע להוציא את מחשבתו אל הפועל, ומעליל דברים בעדות שקר על חבירו.

[35] אבן עזרא. מאירי: הכתוב התחיל דווקא עם הדבר השביעי השנוא ביותר, הגאווה, כיוון שהיא הגורמת לשאר החטאים. בהסבר הגאווה כתב שאדם שמתנצח רק כדי להתנשא על אחרים ולהשפיל אותם. בהערות של המהדיר של הוצאת מוסד הרב קוק כתב שהמאירי חילק את בעלי הגאווה לארבעה, ומנה אותם בחיבור התשוב, וכאן הביא את בעל הגאווה החמור ביותר. בפירוש נוסף כתב שהשביעי החמור הוא דברי השקר, והיא הגורמת לכולם. ר"י נחמיאש: דחה את האפשרות שהחמור מכולם הוא השקר, משום שהכתוב היה צריך למנות אותו ראשון או אחרון. לכן פירש שהחמור ביותר הוא הגאווה, ולבסוף כתב בשם חז"ל שהחמור ביותר הוא גרימת המריבות בין האחים.

[36] תרגום. מאירי: אדם שמתגאה, צריך לתמוך את דבריו על ידי דברי שקר.

[37] תרגום + אבן עזרא.

[38] תרגום ועיין מחקרים במקרא בתרגומיו ובמפרשיו, עמ' 259, שהביא את ההשוואות בין התרגומים השונים.

[39] מצודות. רלב"ג: האיברים הוזכרו לפי הסדר.

[40] רש"י.

לכאורה כבר נאמר בפסוק יז שהוא משקר, ואם כן מדוע הפסוק מנה פעם נוספת את עניין השקר? ר"י נחמיאש: כאן מדובר שמשקר בדיני נפשות. פירוש נוסף: כאן מעיד בבית דין וגורם נזק לחבירו.

[41] מצודות.

[42] תרגום. מיוחס לאבן עזרא: תשמור על המצוות בלב. בפירושו על פי כתב יד הסביר שההבדל בין שתי צלעות הפסוק הוא שבצלע הראשונה מדובר על שמירה בלב, בנסתר, ובצלע השנייה מדובר על גילוי שלהם.  רלב"ג: האב הוא ה' יתברך, והכתוב מצווה לשמור את התורה שנתן לנו. בעניין התורה, כתב שייתכן שהכוונה לסיפורי התורה. כאשר אדם לומד את סיפורי התורה, הם מביאים אותו אל השלמות. המצוות הם חלקי התורה שמצווים על קיום מצות מסויימות. הסיפורים נחשבים לחומר ביחס אל המצוות, ולכן הם יוחסו אל האם, בעוד המצוות יוחסו אל האב.

[43] תרגום.

[44] תרגום. רלב"ג: הכוונה שצריך תמיד לדבר על הציוויים שה' ציווה אותנו.

[45] תרגום.

[46] רש"י. רלב"ג: כאשר תהלך בדברים העיוניים שבתורה ותעסוק בהם. רס"ג: החכמה תדריך אותך ללכת בדרך מאוזנת (דבריו פורשו על פי המהדיר במהדורת מוסד הרב קוק). מאירי: האב מביא את האדם לשלמות שכלית. "מצוות האב" שמוזכר בפסוק כ עוסק בהוראות של האב לבנו כדי שיגיע אל אותה שלמות. לכן היה ראוי גם שהכתוב ישתמש בלשון "תורת אביך" שעוסקת בשלמות השכלית. הכתוב אומר שהוראות האב לבנו ישמררו עליו בשלושה מצבים: הליכה, שכיבה, ולבסוף "והקיצות היא תשיחך" – אם אדם יפחד – הוראותיו של האב כביכול ידברו איתו. בשם חז"ל כתב ש"בהתהלכך" פירושו בעולם הזה, "בשכבך" בעולם הבא, "והקיצות" בתחיית המתים.

[47] רש"י. מצודות: השמירה היא משודדי לילה. רלב"ג: כאשר אדם יעסוק בדברי תורה, ויעשה הפסקה לצורך שינה, הוא יוכל להתחיל מאותו מקום שפסק. בפירוש נוסף כתב שהכוונה לאדם שמפסיק באמצע החקירה בגלל קושי, והוא חושש להגיע לטעות, והכתוב אומר שהתורה תמשור עליו שלא יגיע לטעות. בסוף דבריו כתב שהפירוש השני הוא הפירוש הנכון.

[48] רש"י. רלב"ג: כתב שהיא תדבר איתךף ובאופן דומה כתב אבן עזרא בפירושו על פי כתב יד. מצודות: היא תדבר איתך כמו חבר טוב שמדבר עם חברו כדי להשתעשע עימו. רי"ד: הכתוב מביא משל, שאם אדם יאהב את התורה, התורה גם תאהב אותו.

סיכום התועלויות לרלב"ג:

• ללמד אותנו שהתורה ומצוותיה מביאות את האדם להשגת חכמה ותבונה, על ידי שאדם יחקור בענייני המצוות. על ידי כך הוא יהיה בריא בגופו ונפשו, אהוב על ידי ה' ואנשים.
• אדם לא אמר לבטוח בדברים שירצה להשיג בשכלו, אלא רק בה'.
• אדם צריך לכבד את ה' בחקירות שלו בענייני חכמה ובממונו.
• ללמד אותנו שלפעמים יקרה דבר רע לאדם טוב, מצד שה' רוצה לתת מוסר לאדם, ולכן עליו לקבל זאת באהבה.
• אדם יכו ל להחכים בענייני אלוקות על ידי שהוא יחקור בדברים שקשורים לברואים השפלים ובגרמים השמימיים.
• לאדם לא ראוי למנוע טוב ממישהו שהוא יכול לעזור לו. לכן כתוב שאדם לא יאמר לרעהו לחזור מחר כשהוא יכול לתת לו את מבוקשו כבר עכשיו.
• ליזהר שלא לריב עם אדם שלא עשה לו דבר רע.
• ללמד אותנו שראוי להרחיק את החמס, כיוון שה' יקלל את ביתו של הרשע.
• להודיע שראוי להרחיק את הליצנות.
• לימד חכמה מובילה לחכמה. אך לצורך הגעה אל מעלת הבינה, צריך להוסיף התמחות בתחומים נוספים.
• לא ראוי לאדם להצטרף לרשעים, אלא עליו למנוע את מעשיהם, ואם הוא לא מצליח, לפחות שיילך ממקומם.
• הצדיקים נעזרים בה' ועל ידי סיועו מגיעים אל המקום שרצוי להם, בעוד הרשעים נופלים.
• אדם צריך למנוע משכלו עיסוק בדברים שימנעו ממנו מלעשות את הדברים הנכונים. אן לא יעשה כך, יאבד את החיים הנצחיים. לכן, חובה עליו להימנע מלשקר, ואנשים שאוהבים את השקר, אינם מקבלים דברי מוסר. זו גם הסיבה שראוי שהוא ירחיק את התאות הגופניות ואת העצלות.
• להודיע לחוקר שיתבונן אל האמת בכל דבר.
• ללמד אותנו שמי שלמד דבר חכמה, ולאחר מכן הוא ממשיך ללמוד דברים נוספים, עליו לשמור ולזכור גם את דברי החכמה הראשונים.
• ראוי לאדם שירחיק את התאוות הגשמיות, היות והם יובילו אותו אל המוות, וימנעו מהשכל מלפעול.
• אדם שנמשך אחרי הנפש המתאווה, ראוי שייכנע אל ה', כמו שערב צריך להיכנע לבעל חובו.
• ראוי שאדם ירחיק את העצלות ושינה המרובה שימנעו ממנו את השגת השלמות.
• צריך להרחיק את השקר. האהבה לשקר תמנע מאדם הגעה אל הדעות הנכונות, כיוון שהוא לא ידרוש את האמת, וגם תפגע במידותיו, והוא ישקר לאנשים, ויגרום למריבות.

[49] מצודות. על ההשוואה שבין המצווה שהכתוב דימה אותה לאור הנר ואת לימוד התורה לאור גדול, כתבו רבים. רש"י: זכות המצווה מאיה לפי שעה כמו אור הנר, שנגמר עם הזמן, ואילו אור התורה מאירה לעולם. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שמי שמקיים את מצוות אביו, נחשב הדבר כאילו נטל נר להדליק מקום חשוך, ומי שמקיים את ההוראות של אימו, נחשב הדבר לאור גדול. רלב"ג: המצווה מראה את הדרך הנכונה לאדם, והתורה מקנה לאדם את השלמות. מאירי: בניגוד לפסוק הקודם העוסק בהוראות האב לבנו, "מצווה" ו"תורה" האמורים בפסוק זה מדברים על התורה והמצוות בכללם. המצוות הן המצוות המעשיות שגורמות לסדר בעולם, ואילו התורה היא העיון השכלי. הכתוב אומר שהעיון השכלי נעלה יותר מקיום המצוות, כשם שאור השמש חזק יותר מאור הנר. בפירוש נוסף כתב שיש אומרים ש"מצווה" פירושו הוראות האב לבנו. ודימה את הוראות האב לנר, משום שאחרי מותו של האב, הוא כבר לא יכול להדריך יותר את בנו. את התורה דימה לשמש, כיוון שהיא נצחית. גם לעניין המרחק יש הבדל ביניהם: דברי האב מועילים לבני ביתו ואילו התורה מועילה לעולם כולו. ר"י נחמיאש: יש שפירשו "מצוה" על מצוות הצדקה, שאדם עלול לשאול את עצמו איך יתן צדקה, הרי הוא מפסיד בכך את ממונו, והכתוב עונה לו שנתינת הצדקה דומה לנר שמדליקים ממנה אור – האור מהנר לא נחלש וכך הממון לא באמת חסר.

[50] רש"י. רלב"ג: התורה והמצוות מיישרות את האדם לקבלת תוכחות מוסר, ומשם לדרך חיים. רי"ד פירש שהפסוק עוסק בהוראות האב שנקראו "מצוה" ובהוראות האב שנקראו "תורה".

[51] תרגום. בדבר האשה הרעה, נחלקו הפרשנים. רש"י הסביר שמדובר על עבודה זרה, משום שאם היה מדובר על זנות, היה משמע מהפסוק שהתורה מגנה רק מזנות, דבר שאיננו נכון, אלא התורה מגנה אפילו מעבודה זרה שמהווה פגם בכל האמונה של האדם. רלב"ג: מדובר על אשה זונה. רי"ד: הכוונה לאשה שמורגלת לעשות דברים רעים. ר"י נחמיאש: מדובר על אשה שרבה כל הזמן. רבינו יונה: הכתוב הזהיר על אשה רעה, משום שהפרישות מנשים היא הבסיס להגיע למדרגות גבוהות, ואדם שנכשל בכך, אינו יכול לקנות את התורה. "ומוצא אני מר ממות את האשה" – משום שהמוות מוציא את האדם מהעולם הזה, ואילו כישלון באשה רעה מוציאה את האדם גם מעולם הבא.

[52] רש"י. ר"י נחמיאש בפירוש לפסוק כט כתב שיש מפרשים שצלע זו עוסקת באשה פנויה בעוד הצלע הקודמת עוסקת באשת איש. לפי פירוש זה, יש שני עונשים שכתובים בהמשך. לגבי אשת איש, עונשו שנפש תאבד. לגבי פנויה (שבפסוקים הבאים מוזכרת כזונה), עונשו שיגיע עד כיכר לחם. גם המשלים הכתובים בהמשך עוסקים בשתי הנשים. "ובגדיו לא תשרפינה" מדבר על עונש ממוני למי שבא על אשה פנויה, "ורגליו לא תכוינה" מדבר על עונש שמגיע לנפש למי שבא על אשת איש.

[53] תרגום.

[54] רש"י. אבן עזרא: אל תתפתה ללכת אחרי האשה האסורה בגלל היופי של עיניה.

[55] רש"י. רס"ג: אדם חושב שהוא הצליח לפתות אשה על ידי כיכר לחם – דבר שלא עולה לו הרבה כסף, אבל היא באמת צדה את נפשו, משום שהוא הרס את נפשו בכך שבא עליה. ר"י נחמיאש: אדם יבזבז את כל ממונו על האשה עד שלא יישאר לו אפילו כיכר לחם. בפירוש נוסף כתב שאדם שעובר עבירה עם אשה, חושב שהוא ישביע בכך את תאוותו כמו שאדם שאוכל לחם משביע בכך את הרעב שלו, אך האמת איננה כן. בפירוש נוסף כתב שהוא חושב שהחטא מתכבר לו אם הוא נותן כיכר לחם לצדקה, אך החטא אינו מתכפר לו בכך.

[56] רש"י + אבן עזרא. חילקנו את הפסוק לצלעות אלו, למרות שלפי בעל הטעמים, המילים "ואשת איש" שייכות לצלע הראשונה, על פי פירושו של אבן עזרא. לפי בעל הטעמים, בצלע הראשונה מדובר על אדם שבא על אישה זונה או על אשת איש, והצלע השניה רק מוסיפה עוד עניין לצלע הראשונה על שתי האפשרויות: גם על האשה הזונה וגם על אשת האיש. כמו כן, בביאור המילה "יקרה", חלק אבן עזרא על פירוש רש"י אותו כתבנו בביאור הפסוק, והסביר שהנפש יקרה משום שהיא באה מאת ה'. ר"י נחמיאש: "נפש יקרה" – משום שאדם שלמד תורה ונכשל בחטא עם אישה, מתפלאים עליו מדוע התורה לא שמרה עליו.

[57] רש"י.

[58] תרגום.

[59] רש"י. אבן עזרא פירש "ינקה" מלשון כרת. מאירי: כתב על דרך הנסתר שהצלע השניה של הפסוק עוסקת בשאר החטאי ולאו דווקא באשת איש, משום שגם חטאים נוספים מונעים את השלמות מאדם. ר"י נחמיאש: יש שלוש עבירות שבהן כתוב "לא ינקה": אשת איש, שבועת שווא ועדות שקר. בשם רס"ג כתב שמי שעובר על שלוש עבירות אלו, לא תועיל לו תשובה כדי להימנע מעונש בעולם הזה, אך הוא עצמו הסתייג מדברים אלו.

[60] רש"י. בפסוק לה הוסיף לפרש בשם חז"ל שהכוונה לאדם שמתגנב מאחורי חבירו והולך לבית המדרש ועוסק בתורה, שבסופו של דבר ישלם שבעתיים – ימונה לדיין ומורה הוראות.

[61] רש"י.

[62] רש"י. אבן עזרא: "שבעתיים" פירושו פי שבע. הגנב לפעמים משלם פי חמש, ופעמים רבות משלם כפל. חוקה: כאשר אדם גונב גם שור וגם שה הוא משלם פי תשעה, וצריך להוריד שתי יחידות בגלל הקרן. רלב"ג: אם הגנב יכול לזון את עצמו גם בלי שהיה גונב – הוא צריך לתת את כל הון ביתו על הגניבה. בפירוש נוסף עליו כתב שהוא פירוש נכון יותר, פירש שהכוונה שאם הגנב נתפס בבית הבעלים, הוא יסכים לשלם פי שבע מגניבתו כדי לפייס את דעתו של בעל הבית.

[63] רש"י.

[64] רש"י. רי"ד: חסר לב הוא חסר הדעת.

[65] רש"י.

[66] תרגום. רש"י הוסיף שמדובר גם על מי שעובד עבודה זרה.

[67] תרגום.

[68] מצודות.

[69] מצודות.

[70] תרגום. רש"י לשיטתו פירש שהכוונה לעבודה זרה.

[71] תרגום.