משלי פרק י

ביאור אוצר המקרא לספר משלי פרק י אוצר המקרא הוא קיצור של אוצר מפרשי התנ"ך

מערכת אוצר התורה | ו' תשרי תשפ"ג

משלי פרק י[1]

(א) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אלה הם המשלים ששלמה אמר. בפרקים האחרונים, התורה כביכול דיברה מעצמה בשבחיה, ובפסוקים הבאים שלמה חוזר לומר את הדברים בשמו:[2] בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב בן חכם משמח את אביו,[3] וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ ובם כסיל מעורר באופן תמידי את הצער של אימו, משום שהיא רואה את הדברים שהוא עושה[4]: (ב) לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע כאשר אדם אוגר אוצרות בדרכי רשע (כגניבה וכדומה), לא תהיה לו תועלת מממונו,[5] וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת ולעומת זאת, הצדקה מצילה ממיתה[6]: (ג) לֹא יַרְעִיב ה' נֶפֶשׁ צַדִּיק גם בשעת רעב – ה' לא ירעיב את הצדיקים,[7] וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף וה' ימהר להדוף את השבר של הרשעים עליהם, הרשעים עתידים לסבול[8]: (ד) רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה אדם עצלן ייאלץ בסוף לרמות, כיוון שהוא לא יתאמץ להשיג את צרכיו,[9] וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר ומי שחרוץ – יזכה בעושר, משום שהוא יתאמץ להשיג את צרכיו[10]: (ה) אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל הבן המשכיל אוגר בקיץ את מאכליו,[11] נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ ואילו הבן המבייש את אביו (משום שהוא עצלן) נרדם בקציר ואינו אוגר אוכל[12]: (ו) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק על ראש הצדיקים יהיו ברכות,[13] וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס ואילו בפיהם של הרשעים יהיו נכסים שהם חטפו מאחרים[14]: (ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה כולם יזכרו את הצדיקים לברכה, כולם יזכרו את טובת הצדיקים,[15] וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב והשם של הרשעים יהיה תמיד רקוב – אנשים לא ירצו לזכור אותו ואת מעשיו[16]: (ח) חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת מי שחכם בליבו – ייקח מצוות ויקיים אותן,[17] וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט ואילו האויל, הטיפש, רק יעייף את שפתיו וידבר הרבה, אך לא יקיים את המצוות בפועל[18]: (ט) הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח מי שהולך בתום לב – יהיה בטוח בדרכים שבהן הוא יילך,[19] וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ ומי שמעקם את דרכיו (היפך ההולך בתום לב) – יישבר[20]: (י) קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת אדם שמרמז שהוא רוצה לעשות דבר רע לחבירו על ידי שהוא קורץ בעין – החבר יהיה עצוב. הקורץ יעשה את מבוקשו, היות והרמז לא הספיק להרגעתו,[21] וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט אך מי שמוציא בשפתיו שהוא ורצה לעשות דבר רע לחבירו, מי שאומר שהוא רוצה לעשות לחבירו דבר רע – יתעיף מכך. כאשר אדם אומר בפועל שהוא רוצה לעשות דבר רע, הוא הרבה פעמים נרגע ואינו מבצע את מחשבתו, אך כאשר הוא רק רומז על כך, הוא לא יירגע עד שיוציא את מחשבתו אל הפועל[22]: (יא) מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק הפה של הצדיק הוא מקור מיים חיים, דבריו מביאים חיים לעולם,[23] וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס ובפה של הרשעים יהיה חמס[24]: (יב) שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים השנאה שיש בלב של אנשים גורמת להם לריב,[25] וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה וכאשר אדם אוהב אדם – האהבה תכסה על כל הפשעים, כך שהם לא יריבו זה עם זה גם אם הייתה תקלה ביניהם. הכתוב אומר שההרגשה בלב היא שתקבע אם תהיה מריבה ולא המעשה עצמו[26]: (יג) בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה אדם נבון – יהיה חכמה בשפתיו, הוא יאמר דברי חכמה,[27] וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב ואילו חסר הלב, יקבל על גופו מכות מהסביבה, כיוון שמעשיו יובילו אחרים להכות אותו על מה שיעולל להם[28]: (יד) חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת החכמים ישמרו את החכמה שלהם לעצמם אם הם יחשבו שיהיה נזק במה שיאמרו (למשל אם לא יבינו אותם),[29] וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה (בניגוד לחכם) מי שהוא אויל, יאמר דברים – גם אם יידע שהם יגרמו לאדם ששומע אותם להישבר[30]: (טו) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ אדם שעשיר בתורה – יזכה להינצל, מכיוון שהעושר שלו בתורה ישמש לו כמבצר,[31] מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם ומי שהוא דל בתורה – הוא אדם שבור, ללא התורה הוא יישבר[32]: (טז) פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים הפעולות שצדיק עושה – גורמות לו לחיים,[33] תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת ופרי הרשע, המעשים שלו, גורמים לחיסרון. הכוונה לחיסרון בימיו, הוי אומר: פעולותיו גורמות לו שימות[34]: (יז) אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר הדרך לחיים היא לשמור על המוסר,[35] וְעוֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה ומי שעוזב את דברי התוכחה, מתעה את עצמו וגם אחרים (כיוון שאחרים נמשכים אחריו לעשות דברים רעים)[36]: (יח) מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר אדם חנפן שמסתיר את שנאתו – מדבר דברי שקר על מנת להסתיר את מחשבותיו האמיתיות,[37] וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל ומי שמוציא את דיבת חברו, אומר עליו דברים רעים כדי שגם אנשים אחרים ידברו עליו – נחשב לכסיל[38]: (יט) בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע כאשר אדם מדבר הרבה – הוא לא יכול להימנע מעשיית פשע. ריבוי בדיבור מוביל לחטא, משום שקשה להקפיד לדבר רק דברים ראויים,[39] וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל ומי שמונע משפתיו מלדבר – הוא החכם[40]: (כ) כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק לשונו של הצדיק שיודע להוכיח אנשים שווה ככסף מובחר, דברי הצדיק שווים כמו כסף מובחר וטהור,[41] לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט והלב של הרשעים הוא קטן, היות ואינו מקשיב לתוכחות הצדיקים[42]: (כא) שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ רַבִּים על ידי הדברים שהם אומרים, הצדיקים רועים אנשים רבים. הצדיקים מנהיגים אנשים רבים על ידי דבריהם,[43] וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר לֵב יָמוּתוּ והטיפשים שאינם מקשיבים לצדיקים – ימותו ברוב טפשותם. לו הם היו שומעים לדברי הצדיק, הם היו זוכים לחיים[44]: (כב) בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר ברכת ה' היא שגורמת לעושר, כאשר ה' מברך אדם הוא זוכה בעושר,[45] וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ ולאחר שאדם מתברך על ידי ה', הוא לא צריך להתאמץ ולסבול כדי להתעשר – ברכת ה' מספיקה[46]: (כג) כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה כל כך קל לאדם כסיל לעשות מעשי זימה – כמו שקל לו לצחוק,[47] וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה ולאדם נבון קל לעשות דברי חכמה כמו שקל לו לצחוק[48]: (כד) מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ מה שהרשע חושש שיקרה לו – ה' מביא עליו. אם הרשע חושש שיקרו לו דברים רעים, ה' גורם לחששות שלו להתממש,[49] וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן וה' נותן לצדיק את מה שהוא מתאווה לו[50]: (כה) כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע כאשר תבוא הפורענות, הרשע ייעלם. הסופה היא משל לפורענות שתגרום למיתת הרשעים,[51] וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם אך הצדיק הוא יסוד של העולם – בזכותו העולם מתקיים. לא רק שאינו נפגע מהפורענויות, אלא שהוא מציל את העולם[52]: (כו) כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כשם שהחומץ מזיק לשיניים וכשם שהעשן מזיק לעיניים,[53] כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו כך העצל מכאיב למי ששולח אותו לשליחויות, כיוון שהוא אינו עומד במטלה[54]: (כז) יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים כאשר אדם ירא את ה', הוא זוכה לאריכות ימים,[55] וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה ושנות הרשעים תהיינה קצרות, הרשעים לא יזכו לאריכות ימים[56]: (כח) תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה התקוות של הצדיקים מובילות לשמחה, כיוון שהתקוות שלהם מתגשמות,[57] וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד והתקווה של הרשעים מובילה לאבדון, כי היא לא תתקיים בסופו של דבר[58]: (כט) מָעוֹז לַתֹּם דֶּרֶךְ ה' דרך ה' מהווה חיזוק לאדם תם. על ידי קיום תורה ומצוות, אדם תם יכול להתחזק,[59] וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן ומי שעושה דברים מעוותים – דרך ה' שוברת אותו (משום שאינו שומע בקול ה')[60]: (ל) צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל יִמּוֹט הצדיק לא מתמוטט לעולם – גם כשהוא נופל, הוא מצליח לקום,[61] וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ והרשעים לא יצליחו לשכון בארץ לתקופה ארוכה[62]: (לא) פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה הפה של הצדיק ידבר דברי חכמה,[63] וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת ומי שהופך את דברי התורה ומעוות אותם – עתיד להיכרת מהעולם[64]: (לב) שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן שפתי הצדיק יודעות לרצות את ה', ולרצות בני אדם באופן שהם מטילים שלום ביניהם,[65] וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת ואילו הפה של הרשעים יודעות להפוך את דבר ה' לדברי אפיקורסות, על ידי שהם מעוותים את דבריו[66]:

 

[1] יש מחלוקת בפרשנים שתוחמת חלק זה של הספר. המאירי כתב שחלק זה מסתיים ולעומתו כתב רלב"ג שחלק זה מסתיים באמצע פרק יח.

[2] מצודות. רס"ג: כתב שפירוש הפסוק הוא "ממשלי שלמה" ובמהדיר של מהדורת מוסד הרב קוק הסבר שהכוונה שגם המשלים הכתובים מכאן ואילך הם חלק ממשליו של שלמה המלך.

[3] רש"י הסתפק אם הכוונה לה' או לאביו ממש. רלב"ג: דווקא האבא נהנה מהחכמה של בנו יותר מהאם, משום שהוא מכיר יותר בחכמתו. לעומת זאת, האמא רואה יותר את דברי השטות שבנה עושה משום שהבן ירא מאביו ומתאפק יותר בפניו. אבן עזרא: יתכן שהזכרת האם נעשתה רק בגלל שהאב הוזכר קודם. רי"ד: בכל מקום שהאבא הולך אליו – הוא שומע את שבחי בנו. מאירי: הכתוב דיבר בדרך צחות ולכן הזכיר את האב והאם בשני הקשרים בשתי צלעות הפסוק, אבל בוודאי שגם האם שמחה בחכמת הבן וגם האבא מצטער כאשר הוא הולך בדרך לא טובה. ר"י נחמיאש: הזכיר בצלע זו את האם היות וכאשר אדם הולך בדרך לא טובה – בני אדם חושדים באמא שלו. חוקה: הבן החכם יוסיף לממון שאביו הניח לו, ואילו הכסיל יפסיד חלק מהכסף ולכן אמא שלו תצטער.

[4] רש"י וכתב שהפסוק עוסק בירבעם בן נבט.

[5] רלב"ג. מאירי: אוצרות הרשע הן כאשר אדם אינו נותן צדקה מממונו. בפירוש נוסף כתב שהכוונה לאדם שאוסף את כספו בדרכים לא ישרות, והוא בעצמם מסכן את עצמו כאשר הוא גונב וכדומה. על דרך הנסתר כתב שהפסוק אומר שאדם צריך להשתמש בחומר כפי המידה ולא להתנזר ממנו לגמרי.

[6] רלב"ג. רס"ג: הכוונה לצדק ולא למתן מעות לעניים. רי"ד: הממון שאדם אוסף בדרך של צדקה ומשפט – יכול להציל אותו בשעת פורענות, לעומת אדם שאוסף את כסו בדרכי רמיה שאינו יכול להציל את עצמו בכסף הזה. מאירי: אין הכוונה דווקא למוות, אלא כל הפורענויות נקראות מוות. ר"י נחמיאש הביא את דרשות חז"ל שהכוונה למיתה משונה או ששנות הצדיקים לא יקצרו. חוקה הוסיף את דרשת חז"ל שהכוונה לגיהינום.

[7] אבן עזרא. מאירי: הפסוק הזה הוא המשך של הפסוק הקודם. אם אדם יתנהג בישרות בממונו, הוא לא יהיה רעב, כיוון שה' יעזור לו.

[8] רלב"ג. תרגום תרגם "שבר" מלשון קנין, והכוונה שהקב"ה יהדוף את קנין הרשעים. מבחינת הקבלה של הפסוק, פירושו לכאורה מתאים ביותר לפשט, אלא שהעדפנו לבאר בפנים על פי פירוש אחר מבחינת פשט המילים. רי"ד: ה' יסתיר את מחשבת הרשעים. מאירי בפירושו הראשון פירש "הוות" מלשון ממון, בגלל שהרשע חושב שעיקר הקיום הוא הממון. הכתוב אומר שה' יהדוף את הממון של הרשעים. בפירושו השני כתב ש"הוותו" מלשון שבר, הממון של הרשע יהפוך להיות השבר שלו. בפירוש שלישי כתב שהצדיקים יודעים להסתפק במועט ולכן אף פעם לא יהיו רעבים, וזאת לעומת הרשע שאף פעם לא יהיה שבע כי הוא רוצה להוסיף תמיד לאכול. "הוות" לפי פירוש זה יכול להיות הן מלשון הויה, שהרשע חושב שהאוכל הוא כל הווייתו והן מלשון אוכל, כיוון ש"שבר" משמעו גם אוכל (בגלל שהוא שובר את הרעב). על דרך הנסתר כתב שהכוונה לחכמה שנמשלת לאכילה.

[9] רלב"ג. מבחינת ההקבלה בין ה"רש" ל"חרוץ" הדברים מסתדרים טוב יותר מאשר פירושים אחרים שפירשו "ראש" מלשון עני. רש"י: מי שעני בתורה, מורה הוראות של שקר. מצודות פירש את הצלע בצורה הפוכה: הרמאות תגרום לאדם להיות עני. אבן עזרא: מי שעושה כף כדי לרמות אנשים, על ידי שהוא משקר באופן שבו הוא שוקל את סחורתו – ייהפך בסוף לעני. רי"ד כתב שהכונה איננה שה' יעניש אותו בעניות, אלא שבאופן טבעי אנשים יימנעו מקניית דברים ממנו. רבינו יונה: מי שמנהיג ת ידו להתנהג ברמאות – ייהפך לעני.

[10] רלב"ג. לכאורה לפי פירושו, חרוץ הוא ההפך מהעצל. רש"י: הישרים חורצים את משפטם בצורה מדויקת. לפי פירושו "חרוץ" מלשון נחרצות.

[11] רלב"ג.

[12] אבן עזרא. רבינו יונה: הבושה היא היפך השכל. לכן הכתוב הקביל את שניהם – בצלע הראשונה כתוב על הבן החכם, ובצלע השנייה על הבן המביש.

[13] תרגום. אבן עזרא: בפסוק זה הכוונה לברכות בחיי הצדיק, ובפסוק הבא הכוונה לברכות לאחר מותו. רבינו יונה: בפסוק זה הכתוב הזכיר את הברכה משמים שהיא ברכה שמתקיימת בפועל, ואילו בפסוק הבא כשכתוב "זכר צדיק לברכה", הכוונה שאנשים ישבחו את הצדיק בפיהם. כמו כן כתוב "לראש" בפסוק על דרך משל, כיוון שכאשר יורד דבר כלשהו מהשמים, הוא יורד תחילה על הראש.

[14] תרגום. רש"י: החמס יכסה את פיהם ויהרוג אותם. רבינו יונה: החמס של הרשעים נעשה על ידי דברים לא ראויים שהם אומרים כמו רכילות ואופנים שהם מטילים פחד על הסביבה, וזאת מלבד המעשים הרעים שהם עושים. רלב"ג פירש באופנים שונים. א. הראש הוא הלב, והכוונה שהצדיק תמיד חושב על דברים טובים. ב. "ראש" מלשון התחלה, בתחילת כל עניין הצדיק יגלה את הברכות שהוא עושה בפעולותיו, וזאת בניגוד לרשע שתמיד עוסקים במעשי רשע וחמס, אבל פיהם ינסה להעלים את החמס. ג. כל דבר שהצדיק יתחיל בו, הוא ימשוך אליו ברכות, ויתווספו לו עוזרים שיעזרו לו להגיע אל מטרת מעשיו. הרשעים לא יכולים שיעזרו להם במעשיהם, משום שהם רוצים להזיק לאנשים. אבן עזרא: הרשעים מכסים את החמס, כאילו שהוא ממש חלק מהם. אבן עזרא מכתב יד: כתב שני פירושים. א. החמס יהיה מוסתר עד שילשינו. ב. פיהם מלא בחמס – החמס נמצא אצלם באופן תמידי. מאירי: המילה "חמס" בדרך כלל משמשת לחטא ממשפחת הגזל, אך פעמים רבות היא משמשת גם למשמעויות נוספות כמו כעס או העלמה. בפסוק זה פירושו השחתה, והכתוב אומר שלעומת הרשעים שחלים על ראשם ברכות, הרשעים יושחתו, וכתוב דווקא על פיהם, משום שהפה הוא הפתח של הגוף ממנו נעשית כל ההשחתה. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שהצדיקים מכסים את הדברים הטובים שהם עושים, והברכות באות רק על הדברים הגלויים שהוא עושה, אבל הוא מסתיר מעשים רבים. לעומת זאת הרשע מסתיר את דברי הרשע שהוא עושה, ולפי פירוש זה "חמס" פירושו העלמה. בפירוש נוסף כתב באופן דומה לפירוש הקודם. המעשים של הצדיק והרשע עתידים להתגלות: את הצדיק יברכו ואת הרשע יקללו. בפירוש נוסף כתב ש"חמס" מלשון תרעומת, והצדיק לא יאהב שבני האדם מברכים אותו, ואילו הרשע לא יאהב שמקללים אותו. אם מדובר על חכמה, החכם הוא מי שמלמד את חכמתו לאחרים, ובני האדם מהללים אותו על כך, ואילו הרשע שמעלים את חכמתו, חומס את האחרים.

[15] מצודות. רש"י: מי שמזכיר צדיק, צריך לברך אותו. ר"י נחמיאש כתב גם הוא שכאשר מזכירים את הצדיק, צריך לברך אותו מיד, וכך צריך לגנות את הרשע מיד כשמזכירים אותו. כמו כן כתב שלפי הדיבור של אדם מכירים אותו. אם הוא מהלל את הצדיקים – סימן שהוא צדיק.

[16] רס"ג שפירש "ירקב מלשון להתבלות. רש"י: אנשים אינם רוצים להזכיר את שמם ולכן השם שלהם מרקיב. רי"ד הוסיף נופך בפירוש וכתב שכאשר מזכירים צדיק, מברכים אותו על צדקותו. לעומת זאת, אפילו בניו של הרשע אינם מעוניינים לקרוא למישהו על שמו, ולכן שמו נרקב. רבינו יונה: יש חובה להזכיר את גנותו של הרשע, ואין לתלות את הגנות במגנה.

[17] תרגום. רש"י: הכוונה למשה רבינו שהיה עסוק בעצמות יוסף בעוד שאר עם ישראל היה עסוק בביזת מצרים. אבן עזרא: "יקח" מלשון ילמד.

[18] מצודות. אבן עזרא: הכוונה שמי שמדבר דברי איוולת – ייכשל. רי"ד פירש גם הוא שהכוונה לאדם שמנבל את פיו, אבל פירש "ילבט" באופן של הלקאה. רלב"ג: אויל הוא מי שמתנהג באימפסיביות, ואינו חושב לפני שעושה מעשה. החכם מתכנן את צעדיו לפני שהוא עושה מעשה, לעומת האויל שמיד עושה מעשה. רש"י כתב שהכוונה למתאוננים. רבינו יונה פירש בשני אופנים. א. החכם מתאמץ לרדוף אחרי המצוות כדי לקיימן, דבר המראה על קישורו אל המצוות, לעומת הרשע שמדבר על העבירות שהוא עושה, וזה מראה שהוא חוטא – לא בגלל שהיצר התגבר עליו – אלא בגלל שהוא לא רואה כל בעיה לעבור על עבירות. ב. שהרשע מדבר על המצוות שהוא כביכול עושה, אבל הוא באמת לא מקיים את מה שהוא אומר. מאירי: כתב שלמילה "ילבט" יש ארבעה פירושים: א. מעוות. ב. מכשול. ג. מהירת גבוהה מידי. ד. פוסח – אינו יכול להחליט מה לעשות. אם מפרשים לפי הפירוש האחרון, החכם מבין מה הוא צריך לעשות, ואילו הכסילו שניכר על ידי דיבורו, אינו יודע להחליט מה לעשות. אם הפירוש הוא מהירות, החכם מתבונן וחושב לפני שהוא עושה מעשה, ואילו הכסיל עושה מיד באימפולסיביות, וייכשל בדברים. בפירוש נוסף כתב שהחכם נמנע מלעבור על המצווה – גם אם הוא אינו חושש לטעמה (בניגוד לשלמה המלך), וזאת בניגוד לכסיל שאומר שאם טעם המצווה כבר לא שייך, אינו צריך לקיים את המצוה. על דרך הנסתר כתב שהחכם מקבל את המסורת של המצוות בעוד הרשע מדבר נגד מסורת זו.

[19] תרגום. מאירי: הכוונה שאדם נמנע מעשיית רע, יילך בטח ולא יירא מאף אדם. בפירוש נוסף כתב שההולך בתום הוא מי שאיננו רודף אחרי הממון, ושכרו שאינו נזקק לתחבולות לקניין הממון, אבל מי שמשתדל יתר על המידה לקנות ממון – יישבר וינסו להשפיל אותו. בפירוש נוסף כתב שמי שהולך בתמימות, גם כאשר יהיה מקרה שאחרים יוכלו לדון אותו לכף חובה – הם ידונו אותו לכף זכות. אך מי שרגיל לרמות את העולם – עניניו יוודעו לכולם, כיוון שתמיד יחשדו בו. בפירוש על דרך הקבלה כתב שמי שמסתמך על דרך הקבלה – לא ייפול, אך מי שינס כל הזמן לחקור בענייני אמונה ולא יסתפק במסורת – יישבר בסופו של דבר.

[20] רש"י. אבן עזרא: הוסיף פירוש שכולם יידעו שהוא נפל בגלל חטא. רי"ד פירש באחת האפשרויות גם הוא ש"יודע" מלשון הכרה, אך פירש שהכוונה שיידע בעצמו. רבינו יונה: אדם שמנסה להגן על עצמו על ידי התחכמויות במקום לבטוח בה' – לא יועילו לו תחבולותיו.

[21] מצודות. רי"ד: הכוונה שהוא קורץ את עיניו לנשים, והכתוב אומר שהוא גורם לעצב לבעלים שלהן, לעומת מי שמדבר בענייני צניעות, יוכה על ידי בני אדם. אבן עזרא התלבט אם הכוונה שהוא רומז בעיניו לעשות דבר רע או ללעוג לחבירו. רבינו יונה: הוא רומז לחבריו שהוא רוצה לשקר לאדם שמדבר איתו. מאירי הוסיף פירוש על דרך הנסתר שהכוונה לאדם שהורס את יסודות התורה על ידי שאיננו מקבל את יסודות האמונה שניתנו במסורת. ר"י נחמיאש התלבט אם הכוונה שהחבר שרומזים נגדו יהיה העצוב, או שכל אנשי הדעת בסביבה יהיו עצובים כיוון שהרמיזות בעין מגונות בעיניהם.

[22] מצודות. רבינו יונה: מי שאומר במפורש שהוא רוצה לעשות לחבירו דבר רע – דבריו יתגלו. ר"י נחמיאש כתב שיש מפרש "ילבט" כמו "ילפת", והכוונה שהוא נבהל.

[23] תרגום. אבן עזרא: התלבט אם הכוונה שהחיים יהיו למי ששומע את דברי המוסר של החכם, או שהחכם עצמו זוכה לחיים מדברי המוסר שהוא לומד.

[24] תרגום. רש"י כתב שהפה של הרשעים מכסה על החמס, כלומר, שהם מצליחים להסתיר את החמס על ידי דבריהם, ובכך שינה מפירושו לעיל (פסוק ו) שם פירש שחמס יהרוג את הרשעים. בדבריו הסביר שיש צורך לשנות בפירוש שני הפסוקים. נראה לומר שכוונתו שפסוק ו מדבר על תוצאות שיקרו לצדיקים ולרשעים בעקבות מעשיהם, בעוד בפסוק זה מדובר על ההתנהגות של הרשעים והצדיקים. רלב"ג: בעוד שדברי הצדיקים מהווים מקור חיים למי ששומע את דבריהם, דברי הרשעים אינם כן, היות והם אף פעם לא אומרים את מה שהם באמת חושבים בלב, כיוון שבליבם יש חמס. אבן עזרא: הרשע לא ילמד מוסר. רבינו יונה: למרות שצלע זו חוזרת על הנאמר בפסוק ו ופירושו זהה, הכתוב חזר על הדברים כדי להקביל בין הצדיק לרשע. מאירי: החמס סוגר את פיהם של הרשעים. בגלל החמס, אנשים אינם יכולים לבקש מהם לומר דברי חכמה.

[25] אבן עזרא. רלב"ג: גם במקרה ולא היה פשע – המעשה יתפרש כאילו שהייתה פשיעה, בגלל השנאה. רש"י: גם כאשר עברו שנים מהפשע, השנאה תעורר מחדש את הדיון בה, כשם שיחזקאל הוכיח את עם ישראל על החטאים שהיו במצרים, למרות שעברו שנים רבות מתקופה זו.

[26] אבן עזרא. רש"י: כאשר עם ישראל מיטיב את דרכיו, ה' סולח להם על כל הפשעים.

[27] רלב"ג. רש"י: כאשר אדם מוכיח אדם נבון (כמו שנתן הנביא הוכיח את דוד המלך), האדם הנבון יהיה מוכן לקבל את דברי התוכחה. מאירי הוסיף פירוש על דרך הנסתר, שיש אנשים שמצליחים ללמוד במהירות משום שה' חנן אותם בחכמה יתירה, ויש אנשים שצריכים תוספת מאמץ ללמידה. הצלע הראשונה עוסקת בחכמים, והצלע השנייה עוסקת באלה שצריכים השקעה גדולה יותר – והכתוב אומר שעליהם להשקיע את כל המאמץ הדרוש להם. רבינו יונה: הנבון הוא המבין דבר מתוך דבר, לכן בכל זמן נתון הוא יהיה עסוק בדברי חכמה. לעומת זאת חסר הלב איננו מבין גם את מה שלמלמדים אותו, ולכן צריך להכניע אותו כדי שילמד.

[28] רלב"ג. רש"י: אדם כמו פרעה שאיננו מקבל דברי תכוחה, בסוף ילקה. אבן עזרא מכתב יד: חסר הלב איננו יודע לומר את החכמה. מאירי: הכסיל איננו מקבל את דברי התוכחה. מצודות: משמע מדבריו שאין הכוונה שילקה ממש, אלא שמצבו המגונה ייחשב כאילו הוא לוקה. ר"י נחמיאש: הוסיף ש"לגו" בגימטריא שווה שלושים ותשע, כנגד שלושים ותשע מלקות.

[29] רלב"ג. רש"י פירש "יצפנוהו" מלשון שמירה ולא מלשון מחבוא, ולפי פירושו החכם שומר על הדברים שהוא לא ישכח אותם. לפי פירוש זה, צריך לומר שהשבירה שמוזכרת אצל חסר הלב בצלע הבאה פירושה שכחה, ובאופן זה פירש המאירי. רבינו יונה: החכמים סופגים את דברי החכמה, ומצד שני מבינים שיש עוד דברים רבים שאינם מבינים. זאת לעומת הכסיל שאומר את כל מה שעולה על רוחו – גם אם זה רכילות, לשון הרע וכדומה, ולכן הוא נשבר. בפירוש נוסף כתב שאם הכסיל אומר שהוא יזיק לחברו – הוא יעשה זאת בזמן הקרוב. מאירי: החכם חושב לפני שהוא מדבר, לעומת הכסיל שאומר מיד את מה שהוא חושב. בדרך הנסתר כתב שהחכמים נמנעים מאמירת דברים שקשורים לתורת הנסתר, וחסרי הלב מדברים עליהם.

[30] רלב"ג. אבן עזרא  מכתב יד: חסרה האות ב לפני המילה "פי", והכוונה שבפה של האויל יש דברים רעים, ולכן הוא עתיד להישבר.

[31] רש"י. אבן עזרא: מדובר על עשירות בממון, והכוונה שגם אם אדם איננו חכם, הוא יכול להינצל על ידי הממון. רס"ג: הפסוק הזה מהווה הקדמה לספוק הבא. כשם שהונו של העשיר מהווה את נקודת החוזק שלו ושבירת הדלים היא נקודת החולשה שלהם, כך שכר הצדיק הוא החיים (כפי שנאמר בפסוק הבא) והרשע מקבל את הגמול על חטאיו. מאירי כתב גם הוא שפסוק זה דבוק לפסוק שאחריו, ופירושו, שהעשיר בוטח בהונו, והעני דואג מהעוני שלו אבל הצדיק בוטח בה' (כפי שכתוב בפסוק הבא). בפירוש נוסף כתב שכוונת הכתוב לומר שראוי לאדם לאגור רכוש כפי הצורך להעמדת הגוף. ר"י נחמיאש: פסוק זה דבוק לפסוק שלפניו. כשם שהעשירים שומרים על ממונם, כך החכמים שומרים על דבריהם.

[32] רש"י.

[33] מצודות. רש"י כתב בשם מדרש שהפסוק עוסק בשלמה המלך שבנה את בית המקדש עבור חייהם של עם ישראל.

[34] מצודות. רש"י: "תבואת" מלשון הבאה. כאשר מנשה הכניס את הצלם להיכל, הוא גרם לחטא. לפי פירושו, "חטאת" מלשון חטא, בעוד שלפי פירוש מצודות, "חטאת" מלשון החסרה. אבן עזרא: "תבואת רשע" פירושו המחשבות של הרשע שגורמות לו לחטוא. רבינו יונה: כאשר הרשע אוסף כסף – גם אם לא על ידי חמס (אם היה מדובר על אגירת הכסף על ידי כסף, לשון הפסוק היה צריך להיות כתוב "חטאת" במקום "לחטאת"), הדבר גורם לחטאים, משום שהכסף מחזק אותו לעשות עבירות והוא גם גורם לכך שיכבדו אותו על אף רשעותו. מאירי: "תבואת" פירושו מחשבה (כיוון שהתבואה העתידה נקראת תבואה בעוד של ההווה נקראת עיבור), ומחשבות הרשע מובילות למעשים רעים. על דרך הנסתר פירש שכל המעשים של הצדיק נועדו לעבודת ה' – גם כאשר הוא עוסק בעניינים גשמיים, ואצל הרשע הדברים הפוכים – גם כשהוא עוסק בעניינים שכליים, הוא מתכוון להנאותיו הגשמיות. ר"י נחמיאש: "לחטאת" פירושו מובילה למוות, כיוון שהחטאים הם שגרמו למוות להיות בעולם. בשם חז"ל כתב שהצדיקים הם דוד ושלמה שבנו את בית המקדש וגרמו לחיים של עם ישראל, לעומת מנשה שהוביל לחטאת על ידי שהכניס צלם להיכל.

[35] רש"י. רלב"ג: אדם ששומר על המוסר שלו, גורם לעצמו חיים טובים גם בעולם הבא, אך גם בעולם הזה, כיוון שאנשים יאהבו אותו.

[36] רש"י. אבן עזרא פירש בשני אופנים. א. אם אדם נמנע מלהוכיח אחרים, הוא גורם להם לתעות. ב. כל הפסוק עוסק באדם אחד. "שומר מוסר ועוזב תוכחת מתעה", כלומר, אדם ששומר על עמוסר ואיננו מתפתה למי שמנסה להתעות אותו – גורם לעצמו לאורך חיים. מאירי: הכוונה שהוא מתעה את מי שמוכיח אותו. המוכיחים מפסיקים להוכיח אותו כיוון שהם מתייאשים ממנו, ועל ידי כך הוא לא יתקן אף פעם את דרכיו. ר"י נחמיאש: כתוב "מתעה" כדי ללמד אותנו שמדובר על מישהו שעושה את הדברים במזיד. לו היה כתוב רק "תועה" היינו חושבים שייתכן שמדובר על מישהו שתעה בטעות. בפירוש נוסף כתב שהוא מתעה אחרים משום שהוא נמנע מהוכחתם. בפירוש נוסף כתב שהכתוב מצווה את האדם לברוח מתוכחה של אדם שמתעה אותו לדרך לא טובה.

[37] רש"י.

[38] רש"י ובפירוש מצודות הסביר שהוא נחשב לכסיל משום שיאמרו עליו שכל הפוסל במומו פוסל. רלב"ג: הכתוב השווה בין הרשע שגרוע מכסיל, בכך שהוא משקר, לבין הכסיל שגם גורם לעצמו נזק. רבינו יונה: הכתוב אומר שמצד אחד אסור לאדם לכסות את השנאה שלו על אדם אחר, אך מצד שני אסור שהוא רק יאמר דברי דיבה עליו, אלא הפיתרון הוא שיוכיח אותו בארבע עיניים. מאירי: הצלע הראשונה עוסקת באדם שמספר את גנותו של אדם אחר כדי שאנשים אחרים יתרחקו ממנו. במקרה זה דבריו ראויים כיוון שהוא אומר את הדברים לתועלת. אולם, אם הוא סתם מוציא את דיבתו של אדם אחר, ללא שום תועלת, הדבר מגונה, גם אם הדברים נכונים. על דרך הנסתר פירש שמדובר על אדם שמתפלל: הצלע הראשונה עוסקת באדם שמצד אחד מתפלל ומצד שני מייחס לה' עניינים גשמיים. הצלע השנייה עוסקת באדם שאומר שבחים רבים לה', וכפי שלימדו אותנו חז"ל שאסור להוסיף שבחים על מה שתיקנו בתפילה. חוקה: יש להבדיל בין מביא דיבה שאומר דברים נכונים, לבין מוציא דיבה שאומר דברי שקר.

[39] רש"י. אבן עזרא: פסוק זה מחובר לפסוק הקודם, והכתוב אומר שמי ששונא את חבירו בלב, לא יכול להחזיר את הדבורים הרעים שהוא אמר עליו, וכדי להסתיר זאת, יהיה עליו לדבר דברי שקר ולומר עליו דברים טובים. מאירי: יש אומרים שפסוק זה מחובר לפסוק שלפניו. כאשר אדם מתחנן למי שהוציא עליו דיבה שיפסיק – גם אם בסופו של דבר מוציא הדיבה הסכים, עדיין נעשה פשע כלפי מי שהוציאו עליו את הדיבה. לעומת זאת, מי שנמנע מאמירת דברים על חברו, הוא אדם חכם. על דרך הנסתר כתב שהכוונה שאדם לא יחקור בדברים נסתרים, ומי שנמנע מדיבור על הדברים הנסתרים – נחשב לאדם חכם. רבינו יונה: אדם צריך לעצור תוך כדי דיבורו כדי לחשוב על המשך דבריו.

[40] רש"י. רבינו יונה: השכל הוא השלב שלפני התבונה. כאשר אדם עדיין נמצא בשלב של השכל, עליו לחשוב היטב על דבריו ולהמתין לפני שהוא אומר אותם. כאשר הוא מגיע למדרגת התבונה, הוא כבר יכול לומר דברי חכמה בלי לחשוב עליהם יותר מידי.

[41] רש"י.

[42] רש"י. רבינו יונה: "כמעט" עניינו רגע קטן. כנראה שצריך לומר שהדברים המזוקקים נשארים אצלו רק לזמן קצר. רלב"ג: הכתוב כאן לא הזכיר את לשון הרשעים, משום שאינם אומרים את מה שהם באמת חושבים. אבן עזרא: הרשעים למדו רק דברים מעטים. בפירוש נוסף כתב שהרשעים אומרים על הצדיקים שדעתם מובחרת רק מעט. מאירי: פירש "לב" מלשון דיבור, וההקבלה בין היא בין דבריו של הצדיק לבין דבריו של הרשע (לשיטתו פסוק זה מחובר לפסוק שאחריו – ראה בהערות לפסוק הבא).

[43] רש"י. אבן עזרא כתב שהמילה לראות פירושו לימוד, והכוונה שהם מלמדים את הרבים. מאירי: "רבים" יכול להיות מבחינה מספרית או מבחינה של מכובדים. פסוק זה קשור לנאמר בפסוק שלפניו. דברי הצדיקים צרופים כמו כסף, הם אינם מאריכים, אלא אומרים את דבריהם בדיוק רב, וזאת לעומת הרשעים שמצליחים להשיג בשכלם רק את הסיגים ולא את הכסף עצמו.

[44] מצודות. רס"ג: הכוונה שהם ימיתו את הרבים על ידי דבריהם. אבן עזרא כתב שאנשים חסרי לב יתעו אותם. אבן עזרא מכתב יד כתב שהם ימותו בגלל שהם לא לומדים. רבינו יונה: בניגוד לצדיקים שמנהיגים אחרים, הרשעים אינם מנהיגים אפילו את עצמם.

[45] תרגום. אבן עזרא מכתב יד: הברכה של ה' תלויה במזלו של האדם או במעשיו הטובים. מאירי: הכתוב אומר לאדם שמצליח במעשיו, שלא יחשוב שהשתדלותו גרמה לו את הצלחה, אלא הצלחתו היא ברכה מאת ה'. כמו כן הגדיר ברכה בתור תוספת וקללה בתור חיסרון, וכתב שכאשר תבוא ברכה לאדם מאת ה', היא תבוא לו במנוחה ולא על ידי טורח. בדרך הנסתר כתב שהכוונהלשלימות האחרונה, העושר והכבוד הנצחי, שיהיה ללא שום חיסרון, ואדם "יוסיף", דהיינו, שיתעלה ממדרגה למדרגה. רביניו יונה: הצדיק יודע שהברכה מאת ה', ולכן אם יש לו רק מעט, הוא מבין שזה רצונו של ה'. ר"י נחמיאש: הצדיק המנהיג את הרבים – ברכת ה' תעשיר אותו. בשם חז"ל כתב שברכת ה' היא השבת שאין בה עצב של אבילות.

[46] רש"י.

[47] רש"י. רס"ג: עצם המעשה של הרשע דומה בעיניו לדבר מצחיק. רלב"ג: הכסיל אינו מתכנן את צעדיו, ולכן גם מגיע לתוצאות שלא עלו במחשבתו. לעומת זאת החכם מתכנן את צעדיו ועל ידי כך מגיע לתוצאות שהוא תכנן מראש. אבן עזרא: "זימה" מלשון מחשבה. מאירי: יש כמה פירושים למילה זימה: א. מחשבה. ב. ניאוף. ג. שם כולל לכל המעשים הרעים. אם הפירוש בפסוק זה הוא מלשון מחשבה, הכוונה שהמעשים הרעים של הרשע באים לו כל כך בקלות, כאילו היו מחשבות שקופצות לו. בפירוש הפסוק כתב שהחכם חושב לפני שהוא עושה מעשה בניגוד לכסיל שפועל בלי לחשוב. על דרך הנסתר פירש שהכוונה שאדם כסיל חושב שהוא יצליח להגיע לשלימות השכל עם חיסרון של המידות שלו, לעומת האדם הנבון שמבין שלא ניתן להגיע אל השלמות השכלית בלי שלמות המידות. חוקה: אדם רשע חושב שהמחשבות שקודמות למעשים הם דברי ליצנות. ר"י נחמיאש: הוסיף פירוש שכאשר הרשע עושה מעשה רע – הוא מתחכם לומר שהוא אמר זאת רק בדרך צחוק.

[48] רש"י. אבן עזרא: הוסיף פירוש וכתב אדם רוצה את החכמה כי הוא יודע שהיא תמנע ממנו עשיית זימה.

[49] רש"י והביא כדוגמה את דור הפלגה שחשש שיתפזרו ולכן בנו את המגדל, ובסופו של דבר עונשם היה שה' פיזר אותם בעולם. מאירי: פסוק זה צמוד לפסוק שלפניו. הרשע חוטא ולכן הוא חושש מהעונשים שיבואו עליו. בדרך הנסתר פירש שכאשר הרשע רואה שהוא שקוע בעבירות, הוא רוצה לחזור בתשובה, אך הדבר יהיה קשה לו כיוון שהוא התרגל אליו, וכאשר יראה שהוא אינו מצליח, הוא יחשוש מהעונשים שיבואו עליו. חוקה: הרשע הולך אחרי קוסמים ומנחשים במקום לבטוח בה', והוא יראה שלא תהיה הצלחה במעשיו. סוף הפסוק אומר שאם הרשע אומר לצדיק שלא יקרו לו דברים טובים משום שכך ראה בדברי הקוסמות שלו, ה' יראה לצדיק שהוא נותן לו את אותם דברים.

[50] רש"י. אבן עזרא: ה' נותן לצדיק את תאוותו להשמיד את הרשעים. הוא מוכיח זאת מהפסוק הבא העוסק בהשמדת הרשעים.

[51] רש"י. אבן עזרא: "כעבור" איננו תיאור זמן, והדימוי הוא באופן. הסופה מסמלת את המהירות, והכתוב אומר שהרשע ייעלם במהירות.

[52] רלב"ג. מאירי: "עולם" הוא תיאור זמן, שהוא ניצל לתמיד כמו כן כתב שיש פירושים שונים למילה "עולם": א. המציאות כולה. ב. חלק מהמציאות (כמו הגלגלים). ג. זמן תמידי – לעולם ועד. ד. פרק זמן ארוך. בפירוש נוסף כתב שהצדיק מצליח להחזיק מעמד משום שהוא מבין שכל ענייני עולם הזה אינם נחשבים לדבר, וזאת בניגוד לרשע שאיננו מצליח להתמודד עם תלאות העולם. על דרך הנסתר כתב שהכוונה שהרשע מתכלה ואין לו שום זכר שנשאר ממנו, בניגוד לצדיק שעומד לנצח.

[53] רלב"ג. אבן עזרא: החומץ קר ולכן הוא משחית את השיניים, והעשן חם ומשחית את העיניים. חוקה: החומץ מזיק למה שבפנים והעשן למה שבחוץ, וכך השליחות של העצל מזיקה בגלוי ובסתר.

[54] רלב"ג. רבינו יונה: הסביר את הקשר בין שליחותו של העצל לנושא הפסוקים הקודמים. יהודי הוא שליח של ה' לקיום מצוותיו, ועליו לקיים את מצוות ה' בזריזות – אחרת הוא דומה לעצל שמקלקל את דבר שולחו. בעניין פירוש הפסוק כתב שלפעמים יש תועלת בחומץ, אבל בגדול הוא גורם לנזק, וכך גם לפעמים יש צורך לשלוח את העצל לשליחות, אבל ייגרם מכך נזק. ר"י נחמיאש: הביא את מדרש חז"ל שהשליחות נאמרה של שליחת המרגלים על ידי עם ישראל. על פי הפשט כתב בהתחלה שמדובר על שליחות רגילה, ולאחר מכן כתב שהכוונה לשליחות של מצוות, ודחה את הפירוש השני, משום שאדם איננו שליח לקיום מצוות, אלא הוא מקיים אותם לטובת עצמו. מאירי: פירש על פי הנסתר שהכוונה לתלמיד שהוא שלוחו של הרב ללמוד, ואם הוא חרוץ, לרבו תהיה קורת רוח ממנו.

[55] בהסבר הפסוק הזה יש מחלוקת בין אבן עזרא, רלב"ג ור"י נחמיאש. אבן עזרא סובר שנקודת ההתחלה היא שאין קצבה לשנות חייו, אלא תלויים בטבע, וכאשר אדם ינהג באופן ראוי, הטבע יתגבר והוא יוכל לחיות יותר. רלב"ג סובר שיש הקצבה לימיו של אדם, אבל אם הוא ירא את ה', הוא יכול להוסיף עוד ימים על מה שהוקצב לו. ר"י נחמיאש סובר שהכוונה שאם אדם מקיים את מצוות ה', הוא יזכה למלא את ימיו, ואין מדובר בפסוק זה על תוספת של ימים (כמו כן הביא את השיטות הנוספות). חוקה: על ידי יראת שמים, אדם לא יגיע לכדי עשיית עבירות שיש בהם חיוב כרת. רבינו יונה: כאשר אדם ירא מה' ועל ידי כך חושש מקיצור ימיו וכדומה – החששות אינן גורמות לו לקיצור ימיו, אלא דווקא רדיפת הרשע אחרי תענוגות העולם גורמת לקיצור ימיו.

[56] רלב"ג ולפי שיטתו שהוא יחיה פחות שנים ממה שהוקצב לו. מאירי: על דרך הנסתר פירש שהכוונה שעל ידי יראת ה', אדם יגיע אל שלימות המידות.

[57] רש"י. רלב"ג: הצדיקים מעוניינים בעניינים רוחניים שנשארים לעולם, ואילו הרשעים מעוניינים בעניינים גשמיים שאינם נשמרים לעד. אבן עזרא: הכוונה שהצדיקים מייחלים למות הרשעים. תקוות הרשעים הפוכהה – הם רוצים לראות במות הצדיקים, אך משאלתם לא תתגשם. מאירי על דרך הנסתר פירש שהכוונה לעולם הבא – הצדיק מייחל להגיע לשם ולרשע אין שם אחרית ותקווה. רבינו יונה: גם אם תקוות הצדיק איננה מתגשמת, יש תועלת ברצונות שלו ועצם בטחונו בה', ולכן יש טעם לשמו גם אם הבקשות שלו אינן מתגשמות. מה שאין כן הרשע – אין שום תועלת ברצונות שלו, ולכן אם אינן מתגשמות, אין סיבה לשמוח.

[58] רש"י. ר"י נחמיאש: יש מפרשים שצלע זו נאמרה על דרך הבקשה.

[59] תרגום. רלב"ג: הצדיקים הולכים בדרך ה' לצד התמים והטוב, לעומת הרשעים שדרך ה' מתנגדת לכל מה שהם שואפים אליו. אבן עזרא: התלבט אם "לתם" הוא שם תואר, והכתוב מתאר את דרך ה' שהיא בתמימות, או שהאות ל משמשת כמקביל למילה "בשביל", החוזק הוא בשביל התמימות של דרך ה'.

[60] רש"י.

[61] רש"י. רלב"ג פירש בשני אופנים. א. הצדיקים יישארו במקומם ולא יהיו זקוקים לגלות ממקומם, כיוון שה' ישגיח עליו. ב. הצדיקים יזכו לחיות את מספר השנים שנקצב להם. אבן עזרא הוסיף שגם אם הצדיק מת, צאצאיו יתקיימו. חוקה: "לעולם" איננו תיאור זמן, אלא העולם עצמו. הצדיק מהווה יסוד לעולם כולו (בדומה למה שכתב לעיל פסוק כה). מאירי: התלבט אם הפסוק עוסק בחיי עולם הזה או בחיי עולם הבא, אבל בכל מקרה הכתוב אומר שהצדיקים זוכים והרשעים אינם זוכים.

[62] תרגום. רלב"ג פירש בשני אופנים. א. הרשעים לא יוכלו להחזיק מעמד במקום אחד לאורך זמן, כיוון שהם יסתכסכו עם בני אדם. ב. הרשעים לא יחיו את מספר השנים שנקצב להם.

[63] רש"י ולפי פירושו "ינוב" מלשון דיבור. אבן עזרא: "ינוב" מלשון תנובה, דהיינו, יוציא דברי חכמה, ופירש שגם השורש נ.י.ב בהקשר של דיבור הוא מלשון תנובה.

[64] מצודות. רלב"ג: הדברים שאדם מעוות – ייפסקו, כיוון שהוא אומר דברי שקר וסותר את עצמו תוך כדי הדיבור. ר"י נחמיאש: "תהפוכות" – מי שאומר על רע טוב ועל טוב רע.

[65] רש"י. רלב"ג: הצדיק יוכל להשיג את רצונו מהאנשים שסביבו, לעומת הרשעים שמדבר דברי כעס ואינו יכול להשיג את מבוקשו בגלל אופן דיבורו. בפירוש נוסף כתב שהצדיקים מצליחים להגיע לחקר האמת דבריהם, לעומת הרשעים שמגיעים למסקנות מעוותות. רס"ג: שפתי הצדיק התרגלו לרצון בעוד ששפתי הרשע התרגלו לתהפוכות. לשיטתו "ידעון" מלשון הרגל ולא מלשון ידיעה. רבינו יונה: לפעמים צדיק צריך לומר דברים שאינם אמת, כדי להשכין שלום בין בני אדם, וכמו שאמרו שמותר לשנות מפני השלום. אולם הרשעים אומרים שקר כל הזמן ללא תועלת.

[66] מצודות.

משלי פרק טו

ביאור אוצר המקרא לספר משלי פרק טו. אוצר המקרא הוא קיצור של אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

משלי פרק יד

ביאור אוצר המקרא לספר משלי פרק יד אוצר המקרא הוא קיצור של אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

משלי פרק יג

ביאור אוצר המקרא לספר משלי פרק יג אוצר המקרא הוא קיצור של מפעל אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

משלי פרק יב

ביאור אוצר המקרא עם חלק מההערות לספר משלי פרק יב אוצר המקרא הוא קיצור של אוצר מפרשי התנ"ך השלם
אוצר המקרא על התנך