משלי פרק יא

ביאור אוצר המקרא על ספר משלי פרק יא אוצר המקרא הוא קיצור אוצר מפרשי התנ"ך

מערכת אוצר התורה | ו' תשרי תשפ"ג

משלי פרק יא

(א) מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה' ה' שונא מאזניים שמרמות אנשים על ידי שהן נוטות לצד אחד במרמה,[1] וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ ואבן שלמה – אבן שאיננה מטה את המאזניים ברמאות – היא לרצון לה'[2]: (ב) בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן כאשר מגיע אדם רשע – מגיעים איתו בושות, משום שמעשיו אינם מתוקנים,[3] וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה ועם הצנועים יש חכמה. הענווים שסובלים את הבזיונות של האנשים הרשעים הם אנשי חכמה[4]: (ג) תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם תמימות הישרים תנחה אותם, כך שהם (הישרים) לא ייכשלו,[5] וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם ומי שבוגד – העיוותים שלו יגרמו לו להישדד וליפול[6]: (ד) לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה הממון לא יועיל לבוגדים ביום שבו ה' יתרגז עליהם,[7] וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת ולעומת זאת, הצדקה תציל את הישרים מיום המוות[8]: (ה) צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ הצדקה שתמים נותן תגרום לו ללכת בדרך ישרה ושהוא לא ייכשל בדרכו,[9] וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע ואילו הרשע ייפול בתכניות הזדוניות שהוא תכנן להפיל אחרים בהן. כאשר הרשע מתכנן להכשיל אנשים אחרים – הוא בעצמו ייפול[10]: (ו) צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם הצדקה שהישרים עושים – תגרום להם להינצל,[11] וּבְהַוַּת בֹּגְדִים יִלָּכֵדוּ והבוגדים ילכדו במעשי הבגידה שהם עצמם עושים[12]: (ז) בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה כאשר אדם רשע מת – האנשים שבוטחים בו יאבדו את תקוותם,[13] וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה והתקווה של הבנים שלו תיאבד – משום שהרשע לא יגן עליהם בזכויותיו. אולם צדיק שמת מגן על בניו בזכויותיו[14]: (ח) צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ כאשר רשע מת, הצדיק נחלץ מצרה,[15] וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו והצרה תבוא על הרשע במקומו של הצדיק[16]: (ט) בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ אדם שמסית את חברו מדרך הישר על ידי שאומר לו דברי חנופה – מצליח להשחית אותו,[17] וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ והצדיק מצליח להיחלץ מהרשע על ידי דעת התורה שבו. הצדיק מצליח להיחלץ מהרשע משום שהתורה ציוותה להתרחק מהרשעים, והמרחק מונע את היכולת שלהם לפגוע בצדיק[18]: (י) בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה כאשר טוב לצדיקים, הערים שמחות, בגלל שהצדיקים משפיעים עליהם מהטוב שקיבלו,[19] וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה וכאשר הרשעים מתים – יש שמחה גדולה, משום שכל עוד שהם חיים, הם מזיקים לעולם[20]: (יא) בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים תָּרוּם קָרֶת כאשר תבוא ברכה לצדיקים, העיר כולה תתרומם. הצדיקים משפיעים על כל העיר כשהם מתברכים,[21] וּבְפִי רְשָׁעִים תֵּהָרֵס אך כאשר הדברים בעיר נקבעים על פי הרשעים – היא תיהרס[22]: (יב) בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב אדם שמבזה את חברו – הוא אדם חסר לב,[23] וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ אך אדם נבון – יחריש כאשר חסר הלב מבזה אותו[24]: (יג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד כאשר אדם מרכל ומספר לאנשים אחרים דברים ששמע מחברו – הוא מגלה את סודות חברו, כיוון שהדברים מתפרסמים,[25] וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר אך אדם שנאמן ברוחו, אדם שנאמן, מכסה את הסודות ואינו מגלה אותם[26]: (יד) בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם במקום שאין מי שמתכנן תחבולות בשעת מלחמה – העם ייפול,[27] וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ אולם, כאשר יש הרבה אנשים שמתייעצים כדי להחליט על תחבולות במלחמה – העם יזכה לישועה[28]: (טו) רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר הרשע מנסה להזיק לצדיקים, כיוון שדברים זרים ערבים לו. הרשע רוצה לפגוע בצדיקים משום שהוא מעדיף התנהגות שאיננה עולה בקנה אחד עם ההתנהגות שהתורה ציוותה עליה,[29] וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ ומי שבוטח בה' שונא את אלה שתוקעים את כפם (מעין לחיצת יד של ימינו) ומסכימים ביניהם לעשות דברים רעים[30]: (טז) אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד אשה שיש בה חן תתמוך בכבוד – היא לא תבזבז כספים ולא תדרוש מאנשים אחרים להוציא עליה ממון,[31] וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ עֹשֶׁר ואילו אנשים עריצים, אנשים רשעים שדואגים לעצמם, ידרשו מאחרים לתת להם את ממונם[32]: (יז) גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד אדם שגומל דברים טובים לקרוביו – הוא איש חסד,[33] וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי ומי שמשחית ומבלבל את קרוביו – הוא אדם אכזרי[34]: (יח) רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר התוצאות של מעשיו של הרשע משקרות. הוא חושב שהוא הצליח לעשות את מה שחשב, אבל בעתיד יתברר לו שהוא נכשל בכך,[35] וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת אבל אדם שזורע מעשה צדקה – תוצאות המעשה שלו יהיו אמת והם יתקיימו לאורך זמן, משום שהוא יזכה לשכר מה'[36]: (יט) כֵּן צְדָקָה לְחַיִּים האמת של הצדקה מובילה לחיים, מי שמקפיד על מידת האמת יזכה לחיים,[37] וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ ומי שרודף אחרי מעשים רעים – יגרום לעצמו מיתה[38]: (כ) תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב ה' מרחיק את בני האדם שליבם עקום,[39] וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ והוא רוצה את האנשים שהולכים בדרך תמימה וישרה[40]: (כא) יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע אדם שעשה מעשים רעים – יקבל את עונשו ישירות מידו של ה', והוא לא יצליח להתחמק מהעונש,[41] וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט וצאצאי הצדיקים יצליחו לפעמים להימלט מהעונש בזכות האבות שלהם[42]: (כב) נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר תלמיד חכם שסר מהדרך הטובה דומה לנזם זהב באף של חזיר. כשם שאין תועלת בנזם הזהב באף החזיר, כך אין תועלת בתורה של תלמיד חכם שסרח,[43] אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם תלמיד חכם הפורש מהתורה דומה לאישה יפה שסטתה מהטעם הטוב שלה ומתנהגת באופן שאינו מתאים לה[44]: (כג) תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב התאווה של הצדיקים היא לדברים טובים,[45] תִּקְוַת רְשָׁעִים עֶבְרָה והרשעים מקווים לדברים שמובילים לרוגז - לגיהינום[46]: (כד) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד כאשר אדם מפזר את ממונו לצדקה – יש תוספת לממונו. כאשר אדם נותן מכספו לצדקה, הוא לא מפסיד ממון, אלא רק מרוויח – היות וה' ישלם לו את שכרו ויוסיף לו ממון,[47] וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר ומי שחוסך את עצמו מלנהוג ביושר ואינו נותן צדקה – גורם לעצמו למחסור, כיוון שה' יחסיר לו מהממון שלו[48]: (כה) נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן אדם שמפזר ממונו בשפע – יזכה להיות מדושן,[49] וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא ומי שמשביע את העניים – יזכה גם הוא לשבוע טובות[50]: (כו) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם מי שנמנע ממכירת תבואתו המשובחת משום שהוא מחכה שהמחסור בתבואה יגדל והתבואה תתייקר – יקללו אותו בני עמו,[51] וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר והברכה תבוא על ראשו של מי שמוכר את התבואה ואינו מחכה שהיא תתייקר[52]: (כז) שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן אדם שקם מוקדם בבוקר כדי לעשות מעשים טובים – יבקש מאת ה' שיתרצה למעשיו ולפועלו,[53] וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ ומי שרוצה שדברים רעים יקרו לבני אדם – יקרו לו אותם הדברים הרעים[54]: (כח) בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל אדם שבוטח בעושר שלו במקום לבטוח בה' – עתיד ליפול בידי אויביו,[55] וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ ואילו הצדיקים הבוטחים בה' (ולא בעושרם) עתידים לפרוח כמו עלים שצומחים לגידולים גדולים יותר (ולא ליפול)[56]: (כט) עוֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל רוּחַ אדם עצלן שאיננו מתאמץ עבור אנשי ביתו ועסוק רק בדברים שאין בהם טעם (דברי רוח) במקום לעסוק בתורה ובמלאכה – גורם להם השחתה. כאשר אדם איננו משקיע בבני ביתו משום שהוא עצל, הוא גורם להם לנזקים,[57] וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם לֵב ובסופו של דבר, אדם אויל זה יהיה מוכרח להיות עבד לאדם חכם (כיוון שהוא לא יוכל להסתדר בעצמו)[58]: (ל) פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים המעשים של הצדיק דומים לעץ החיים – התוצאות משפיעות לטובה על לעולם,[59] וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם והחכמים לוקחים נפשות ומדריכים אותם בדרך התורה[60]: (לא) הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם הרי הצדיק נענש על חטאיו בעולם הזה, והרשע רואה זאת,[61] אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא כל שכן שהרשע החוטא ייענש. אם כן, לא מובן מדוע הרשעים ממשיכים לחטוא. הם רואים שהצדיקים נענשים על חטאיהם, אז צריך להיות ברור להם שגם הם ייענשו[62]:

 

[1] מצודות. רס"ג הדגיש שזה רק אחד הדברים שה' שונא, ושיש דברים נוספים שגם אותם הוא שונא. רבינו יונה: לכאורה הדברים המפורשים בפסוק אינם שונים במאומה ממה שכתוב בתורה "לא יהיה בכסך אבן ואבן ... מאזני צדק ..." (דברים כה). אלא שהדברים סמוכים לפסוק המסיים את הפרק הקודם ש"פי רשעים תהפוכות" והדגש הוא שלמרות שאדם לא מרמה בפועל, אלא יש בביתו את מאזני השקר – גם אם לא משתמש בהם – עדיין הדברים מתועבים מלפני ה', משום שעצם הקיום של שקר בעולם, גורר אחריו שקרים נוספים. מאירי: הכתוב איננו חוזר על ציווי מפורש בתורה, אלא מזהיר את השופטים שלא לפסוק על פי דברים שאינם ענייניים. בדרך הנסתר כתב שהכוונה שאנשים לא יבססו את אמונתם על יסודות כוזבים. פירוש נוסף שכתב הוא שהכתוב מזהיר להיות מאוזנים בענייני הגוף והנפש.

[2] מצודות. רלב"ג הסביר שהדברים נאמרו על דרך המשל: אדם שאינו שוקל את הדברים וכתוצאה מכך מגיע אל מסקנות שאינן נכונות במחקריו – מרוחק מה'.

[3] אבן עזרא ולפי פירושו, חסרה המילה "איש" לפני המילה "זדון". רלב"ג: אנשי הזדון שאינם מגיעים חמסקנות נכונות במחקריהם – מובילים לבושות, בעוד שאלה שחוקרים בצניעות ובמתינות, מגיעים אל החכמה. רס"ג פירש "זדון" מלשון עזות. רי"ד: אדם שכועס, מגיע לעשיית מעשים שאינם ראויים שמביישים אותו. מאירי: הפסוק מרחיק את האנשים מאנשי זדון, כדי למנוע את הביזיון של מי שנגרר אחריהם. בפירוש נוסף כתב שהכתוב מדבר על ביטול תורה, וזה הפירוש של "זדון". הצנועים הם יושבי בית המדרש ששוקדים ביום יום על התורה. ר"י נחמיאש הוסיף פירוש "קלון" מלשון מלקות, וכתב שגם אדם חכם שעושה מעשי רשעות – צריך ללקות.

[4] אבן עזרא. רבינו יונה: כוונת הפסוק איננה לדבר על אנשים הצנועים, אלא לומר שאדם צריך לנהוג בחכמה כדי שהוא לא יבוזה. המאירי דחה פירוש זה, וכתב שהעיקר כפירושו שהכתוב מזהיר שלא להתקרב לרשעים ומצד שני להתקרב לצדיקים.

[5] אבן עזרא. רבינו יונה: שלמה המלך התחיל לדבר על שתי מידות קרובות זו אל זו – היושר והתום, והוא אמר שאנשים ישרים יחפשו את חברתם של אנשים תמימים (בגלל הקרבה של המידות זו לזו). התם הוא אדם שנפשו שלמה ללא מום, ואילו הישר הוא אדם שמתאווה תמיד לישרות, ומצד אחד הוא צריך לחזק את תאוותו ליושר ומצד שני להמעיט את תאוותו אל ההנאות הגשמיות. הכתוב אומר ששלמות המידות המגיעה אל האדם מתוקף היותו תם, תשמור עליהם ממכשולות בכל מעשי ידיהם. הבגידה היא פעולה הפוכה מיושר, שקונים את המידות הרעות, ו"ישדם" פירושו שהם לא יוכלו לחזור אל הדרך הנכונה או שהוא לשון קללה. בפירוש נוסף שכתב בפסוק הבא, כתב שהתמימים אינם צריכים להתאמץ כדי ללכת בדרך ישרה, משום שהתמימות המגיעה מהיושר מנחה אותם באופן טבעי. אבל העקמימות הנמצאת אצל הבוגדים תכלה אותם והם לא יצליחו להגיע אל הדרך הנכונה עד שהם יעקרו לגמרי את העקמימות מדרכם. מאירי הוסיף פירוש על דרך הנסתר: כאשר אדם לומד באופן ישר – הוא יכול להגיע לתוצאות טובות, אך כאשר הוא הולך בדרך עקומה, הוא יגיע לידי מבוכה ואולי אפילו לידי הרס וכפירה. כמו כן הוסיף שייתכן לפרש ש"תומת ישרים" עוסק בעניין שלמות המידות, שיביא אותם אל שלמות השכל, בעוד שהבוגדים ייפלו בגלל החיסרון במידות שלהם.

[6] אבן עזרא. ר"י נחמיאש הוסיף פירוש של "ישדם" מלשון השלכה ולא מלשון שוד, ולפי זה פירוש הפסוק הוא שהסילוף שיש בבוגדים ישליך את הבוגדים ללכת בדרך לא טובה.

[7] תרגום. רס"ג: ביום הדין. מאירי: מדובר על יום המוות, ופירוש הפסוק הוא שהצדקה יכולה להציל את האדם מדברים שהממון אינו יכול להציל אותו. רבינו יונה: בפסוק הקודם דיבר על הישרים, ועתה עובר לדבר על הצדיקים. בפרק הקודם (י,ב) אמר שהממון שהרשעים משיגים על ידי איסורים (כגזל) אינו מועיל להציל אותם ממיתה. עתה אומר שאפילו ממון הצדיקים, שהושג ביושרה, אינו מועיל להציל אותם ביום המיתה, ורק הצדקה מצילה ביום המוות. בפירושו הנוסף כתב שבפסוק הקודם דיבר על הבוגדים, ועתה הוא עובר לדבר על מידת הצדקה שהיא ההיפך מהבגידהץ הכתוב אומר שלממון אין תועלת ביום עברה, ולכן אין עניין לאגור אותו, וזאת לעומת הצדקה שמצילה מיום המיתה ולכן כדאי לאגור פעולות של צדקה.

[8] אבן עזרא והתלבט אם הכוונה שהצדקה תציל אותם באופן כללי, או שהיא תציל אותם ממות הבוגדים. תרגום כתב שהצדקה מצילה ממוות שאיננו מכובד.

[9] אבן עזרא. רלב"ג: הצדיק ימצא את מה שהוא רוצה בזכות צדקותו. ר"י נחמיאש: לכל אדם יש מקום בגן עדן ומקום בגיהינום. אם הוא צדיק, הוא נוטל שני מקומות בגן עדן – את מקומו ואת מקומו של הרשע. אם הוא רשע – הוא נוטל שני מקומות בגיהינום – את מקומו ואת מקום הצדיק. רבינו יונה: על פי פירושו לעיל (פסוק ג) שהתמים הולך בדרך הישר באופן טבעי.

[10] מצודות. רבינו יונה: כאשר יש מידות מגונות, הם חייבות להוביל למעשים רעים.

[11] תרגום. רבינו יונה: הישר הוא אדם שמכיר את היושר ובוחר בו, ומתאמץ להשיג אותו – גם אם זה כרוך בסבל. הכתוב אומר שהצדקות שלו תציל אותו מהסבל שנגרם לו מרדיפת האמת.

[12] רש"י. מצודות פירש שהם נופלים במעשי השבר שהם עושים לאנשים אחרים, וצריך להבין לפי פירושו מדוע הפסוק חוזר על הנאמר בפסוק הקודם. ר"י נחמיאש: הכוונה שהרשעים מקבלים את מקומם ואת מקום חבריהם בגיהינום.

[13] רש"י. לפי פירוש זה, "אונים" מלשון בנים. אבן עזרא: תקוותו של הרשע לעשוק את העניים כבר לא תהיה קיימת יותר. כמו כן התלבט אם "אונים" מלשון "און" ביחיד או שהוא שם התואר. רלב"ג: התלבט אם הכוונה שנוא לא יזכה בהישארות הנפש, או שבתקווה שסתם יעזור להם. רס"ג: הכתוב משווה את מות הרשע הכתובה בצלע הראשונה של הפסוק, לתקוות פועלי האוון שאובדת (בעוד שלפי שאר המפרשים מדובר על שני שלבים – מות הרשע ותקוות בניו). רי"ד: התקווה שלו אובדת לגמרי – גם מהעולם הזה וגם מהעולם הבא. רבינו יונה: הכתוב מלמד שאין לקנא בהצלחת הרשע, משום שהמטרה של הרשע להצליח בעולם הזה, וכאשר הוא מת, המטרה שלו כבר אינה קיימת.  

[14] רש"י. אבן עזרא התלבט אם "אונים" פירושו אנשים שמחפשים לעשות מעשי און, או שהכוונה לשם התואר. רבינו יונה: הכוונה לאנשים שהם אונים. בפירוש נוסף כתב שהכוונה לאנשים שבטחו ברשע (לפי רש"י כך צריך לפרש את הצלע הראשונה בפסוק). בפירושו האחרון פירש כרש"י. מאירי: "אונים" מלשון צער, והכתוב אומר שצריך להזדרז לעשות תשובה, וכאשר אדם מת, הוא כבר אינו יכול לחזור בתשובה. שתי צלעות הפסוק חוזרות על אותו מסר – אדם אינו יכול לחזור בתשובה לאחר מותו.

[15] רש"י. מאירי: מדובר בצרה שהייתה אמורה לבא על הצדיק מצד מערכת הכוכבים. הרשע נכנס לצרה במקומו של הצדיק למרות שזה סותר את מהלך הכוכבים. על דרך הנסתר פירש שיצר הרע מנסה להכניע את הצדיק, אבל מקום זאת הצדיק מכניע את יצר הרע תחתיו, וזה פירוש "ויבא רשע תחתיו". רבינו יונה: מטרת שלמה באומרו דברים אלה – כדי שאדם לא יקנא ברשע. חוקה הביא כמה מקרים: המן תחת מרדכי, תרהקה מלך כוש תחת חזקיה.

[16] רלב"ג. רס"ג: הרשע נכנס לצרה במקום הצדיק כדי לכפר על הצדיק.

[17] רש"י. אבן עזרא: הרשע מסית נגד אדם על ידי שהוא אומר עדות שקר או רכילות, אך הצדיק מצליח להיחלץ מכך. אבן עזרא מכתב יד: החנף מצד אחד מתחנף לרעהו ומצד שני מלשין עליו לאחרים. רבינו יונה: החנף מצד אחד משבח את חברו במעלות שאין בו ומצד שני מתעב אותו בנפשו. מאירי: מדגיש שהחנופה נאמרה על האדם ולא על הפה. הפה הוא רק הכלי שבו משתמש החנף להזיק. ההגדרה של חנף הוא אדם שרשע בליבו, ומרמה את העולם להיות חלק כדבריו. הכתוב אומר שצריך ליזהר מחברתו כמו שאדם נזהר מחברתו של נחש ארסי, היות ובתחילה החנף יקרב את האדם על ידי אמירת דברי חנופה, ולאחר מכן יבגוד בו ויזיק לו. בפירוש נוסף כתב שהחנף מעודד את חברו לחטוא, משום שהוא אינו מוכיח אותו, והצדיק אינו מקשיב לדברי החנופה ומסתלק מחברת המחניפים. על דרך האמת פירש שהכוונה ליצר הרע שמחניף לאדם ומסית אותו לעבור עבירות. חוקה: על ידי דברי החנופה, החנף נעשה כביכול צדיק בפני רעהו, ובעקבות זה הוא מפקיד אצלו את מעותיו, עד שהוא מפסיד אותם.

[18] אבן עזרא. רלב"ג: לא רק שהצדיקים מצליחים להציל את עצמם, אלא הם גם מצליחם להציל אחרים. מאירי: הצדיקים יודעים שהם צריכים לכבד את כרבן גמליאל ומצד שני לחשוד בהם כליסטים, ולכן הם מצליחים ליזהר מהחנפים. חוקה: הצדיק מיד מצליח לזהות את החנף ולהישמר ממנו.

[19] תרגום. רלב"ג: השמחה איננה בגלל שצדיקי משפיעים מטובם, אלא בגלל שאוהבים אותם. רבינו יונה כתב שייתכן שיש חובה לשמוח כאשר טוב לצדיקים.

[20] תרגום. רבינו יונה: הרשע איננו בכלל החיוב של "לא תשנא את אחי בלבבך".

[21] תרגום ולפי פירושו "קרת" מלשון עיר או מדינה. רש"י פירש מלשון תקרה, והוכונה שבעוד שמלכי יהודה היו צדיקים, הם היו יכולים להחזיק את התקרה של בית המקדש. רבינו יונה: כאשר הישרים מצליחים בעושר וכבוד – הם מצליחים למשוך אחריהם בני אדם אחרים. בפירוש נוסף כתב שהכוונה לברכתם של הצדיקים שרצויה לפני ה'. חוקה: כאשר הצדיקים מתעשרים – הם דואגים גם לטובת העניים. ר"י נחמיאש הוסיף פירוש שברכת הצדיקים מתקיימת וברכת הרשעים איננה מתקיימת.

[22] רלב"ג. אבן עזרא הוסיף שהגורם להרס העיר הוא דברי הרכילות והשקר שהרשעים מדברים. רס"ג: בדברי הרשעים היא נהרסת (לפי פירושו "בפי" פירושו בדבריהם). מאירי: "פי" הוא רצון הלב (שמתבטא גם בדיבור), וכאשר הרשעים מצליחים למלא תאוותם, הם גורמים להרס של העיר.

[23] אבן עזרא והוסיף שהכוונה לאדם שראוי לכבדו. רלב"ג: כאשר אדם חסר לב – הוא חושב שחברו גם חסר לב כמוהו, ולכן הוא מבזה אותו. רבינו יונה: הסביר ש"חסר לב" איננו חסר חכמה, אלא חסר מידות טובות (על אף שבמקרים אחרים מדובר על חסר חכמה). מאירי: האדם המבזה מכניס את עצמו למצב שבו המבוזה יכעס עליו ויתנכל אליו, והוא מסכן את עצמו ללא תועלת. יתכן גם שהמבוזה יעלה במעלתו עם הזמן.

[24] רש"י והביא דוגמה שדוד שתק כאשר שאול ביזה אותו. אבן עזרא התלבט אם השתיקה היא מלבזות את חברו או שתיקה גמורה. רלב"ג: אדם חכם מקשיב לדברי חברו – גם אם לא תהיה לו תועלת משמיעתם. מאירי: "יחריש" מלשון התבוננות, הכוונה שהוא מתבונן ויודע שהמעלה של אנשים משתנה עם הזמן. בפירוש נוסף כתב שהחכם מחכה להזדמנות טובה לנקמה באיש שביזה אותו. בפירוש שלישי כתב ש"יחריש" מלשון מחשבה. על דרך הנסתר כתב שכאשר אדם חכם – הוא יחריש (מלשון מחשבה) וימצא תחבולות להילחם ביצר הרע. רביניו יונה: החכם מבין שמי שמבזה אותו הוא אדם חסר לב, ואין זה מכבודו לענות לו. כמו כן, חסר הלב התגלה בקלונו בעצם ביזויו, ולכן אין צורך בדבר נוסף.

[25] אבן עזרא והרוכל הוא מי שמערב דברים כמו שהסוחרים מערבבים הרבה דברים – מביאים מכאן ונותנים שם, וכך גם הההולך רכיל מביא דברים ששמע כאן ומספר אותם במקומות אחרים. רס"ג: הפסוק משווה בין מי שמגלה סודות לבין מי שהולך רכיל. רבינו יונה: הכתוב מזהיר שאם אדם רואה את חבירו מספר סודות של אחרים – שלא יגלה לו את סודותיו במחשבה שדווקא סודותיו יישמרו על ידו, אלא יידע שמי שמספר סודות של אחרים – מספר את הסודות של כולם. ר"י נחמיאש: הולך הרכיל מגלה אפילו דברים שאויים להישמר בסוד, בעוד שנאמן הרוח מסתיר אפילו דברים שאינם סודות. כמו כן הביא בשם חכם אחד שאמר שהוא מעולם לא האשים מישהו שסיפר את סודותיו, אלא את עצמו שסיפר את סודו לאותו אדם, וכתב שכל עוד שלא סיפרת את סודך – הוא אסיר שלך, אבל לאחר שסיפרת אותו – הוא ימשול בך. מאירי: גילוי סודות עלולל הוביל לשפיכות דמים – בין אם יש אמת במה שסופר, ובין אם אין בו אמת. על דרך הנסתר כתבש לא ראוי לגלות את סודות התורה למי שאינו ראוי לכך.

[26] תרגום. מצודות: מי שנאמן לה' מעלים כל דבר ואינו מספר סודות. רלב"ג: הצלע הראשונה של הפסוק עוסקת באדם שמספר את הסודות של הפנימיות של התורה גם למי שלא ראוי. הצלע השניה אומרת שאדם נמנע מללמד את סודות התורה ברבים ולמי שאינו ראוי – הוא אדם נאמן.

[27] תרגום. רש"י: כאשר באה צרה על עם ישראל ועם ישראל אינו חוזר בתשובה – הוא ייפול. תרגום: משמע מדבריו שמדובר על מנהיג שמתכנן את התחבולות, אך בהמשך הפסוק כתב שהתחבולות באות על ידי הרבה אנשים ואם כן לא זכיתי להבין את דבריו על הסוף.

[28] רלב"ג. רי"ד: הכוונה איננה להרבה אנשים שמייעצים, אלא להרבה עצות. מאירי: "תחבולות" מלשון חבילות, כלומר, שיש הרבה עצות, וצריך לבחור מתוכן את העצה המתאימה. לגבי "ברב" כתב שייתכן לפרש מלשון חשיבות (בנוסף לפירושים שיש הרבה עצות או הרבה יועצים). בדרך הנסתר כתב שהכוונה שאדם שמושל על עצמו, משפחו או מדינתו, צריך תחבולות כדי לשלוט על נתיניו – לפעמים הוא צריך לנהוג ביד רכה ולפעמים ביד קשה, ולשם כך הוא צריך הרבה עצמות.

[29] תרגום. רס"ג: אדם שערב לאנשים זרים – יבואו עליו דברים רעים, משום שהוא יסתבך כשהם לא ישלמו חזרה את החוב שלהם. רבינו יונה: אדם שערב לאיש זר והלווה לא שילם את חובו – לא יגיע לבית הדין, אלא ישלם את החוב, ובכך ימנע מריבות עם המלווה. רש"י: רשע שליבו ערב לעבודה זרה – עתיד להישבר. רלב"ג: הרשע ערב בעד התאוות הגשמיות, ומי שמקפיד על קניין המעלות השכליות – יכול לחיות בביטחון בלי להישבר. מאירי: אדם שמשעבד את עצמו להיות ערב – עושה זאת למרות שאין לו מכך הנאה.

[30] רש"י והביא גם את מדרש חז"ל שמדובר על ערבות בענייני ממונות, ולפי זה צריך לפרש את הפסוק שמי שערב לחברו עלול להפסיד, ומי שנמנע מלתת ערבות ממונית לחברו – לא יישבר. רבינו יונה: רק כאשר אדם מגיע למצב שהוא שונא לתת ערבות, הוא יזהר מלהיות ערב ויוכל להבטיח את ממונו. כל עוד שהוא לא שונא את המידה הזו, הוא עלול להיכנע ללחצים להיות ערב לאחרים וכך לסכן את ממונו.

[31] אבן עזרא בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה לכך שהיא גורמת לכך שיכבדו אותה עבור יופיה. אבן עזרא מכתב יד: הכוונה שהיא תסמוך אחרים על ידי מעשיה הטובים. רש"י: אשת החן היא כנסת ישראל והיא תמיד תתקרב לה' ולתורה. רלב"ג: אשת החן היא מציאות שבה הנפש משרתת את השכל. רס"ג: כאשר אדם מלא בחן – הוא יכבד אחרים. רי"ד: "תתמוך" מלשון תפיסה. רבינו יונה: כתוב "אשת חן" ולא "איש חן" בגלל שכאשר אדם מתנהג ברשעות, הוא לא ייתן לאשתו להתנהג בדרך הראויה. מאירי: ממון נאמר על שלושה דברים. א. שבח וגדולה. ב. ממון. ג. הנפש. "חן" כולל שני דברים: א. יופי ודברים יפים שנאמרים על ידי האדם. ב. חכמה. השורש ת.מ.ך אומר שהאדם איננו מציא משהו, אלא מסייע לדבר שכבר קים. הכתוב מדבר על בעל שמכניס אורחים, ואשתו מסייעת לו בכך. אם היא לא תגביל את הוצאות, הבעל יקרוס מבחינה כלכלית. מצד שני היא מקבלת את אורחיה בסבר פנים יפות ושמחה. הכתוב אומר שאשת חן תעמיד את ביתה הן בעניין השבח והפרסום (פירוש אחד של כבוד) – על ידי קבלת האורחים בסבר פנים יפות, והן מצד הממון (פירוש נוסף של כבוד) – על ידי שהיא מונעת מבעלה לפזר יותר מידי ממון ומצד שני היא דואגת שלאורחים יהיה את כל מחסורם.

[32] אבן עזרא. רבינו יונה: הרשעים חושבים שמה שחשוב בחיים הוא הממון, ולכן הם משקיעים בהגדלת הונם, וככל שהם נהיים עשירים יותר, הם מחשיבים אתע צמם יותר ומשפילים אחרים, ואינם יודעים שהכבוד האמיתי מגיע מכשרון המעשה והמידות הטובות.

[33] רש"י ולפי פירושו "נפשו" הכוונה לקרוביו. אבן עזרא: אדם שגומל לנפשו – לעצמו – דברים טובים, הוא בוודאי איש חסד, משום שכשם שהוא דואג לנפשו, כך הוא דואג לקרוביו. לעומת זאת, מי שאיננו דואג לנפשו, גם לא ידאג לאחרים. רלב"ג: רק ביום אחד בשנה התורה ציוותה לענות את הגוף. בשאר ימות השנה אדם מחוייב לחזק את הגוף, גם את העניינים החומריים, כדי שהוא יוכל להשתמש בכוחותיו החומריים לעבודת ה'. מאירי: "גומל" מלשון התחלה של דבר – אדם צריך להתחיל להרגיל את עצמו לעשות חסד ולהתנהג ברחמנות עד שהדבר יהפוך לחלק מאישיותו. החסד הוא התנהגות לפנים משורת הדין. האכזריות היא התנהגות בקושי הלב וקשיחות, אדם שמונע את עצמו מעשיית הטוב. לפי הפירושים שכתבנו, "גמלו" מלשון נתינה, או התחלה של דבר, או גידלה. אמנם, יש פרשנים (כמו חוקה) שפירשו שהכוונה למניעת דבר – כאשר אדם מונע מעצמו דברים גשמיים שאינם נצרכים לו – הוא עושה עם עצמו חסד.

[34] רש"י ואת המילה "עכר" פירשנו על פי מצודות. מצודות עצמו פירש שמי שחוסך ממונו ולא נותן לנפשו את מה שהיא צריכה – בוודאי גם אכזרי כלפי אנשים אחרים. באופן דומה פירש גם רי"ד שמי שמטריח את עצמו יותר מידי – נקרא אכזרי (בצלע הקודמת פירש כמו אבן עזרא). אבן עזרא מכתב יד: מי שהולך אחרי תאוות הבשר – עוכר את בשרו. לפי פירוש זה "שארו" מלשון בשר שלו. מאירי: "שארו" נאמר על: א. בשר האדם. ב.  על קרוביו של אדם. ג. ממון האדם. ד. מזון. ה. נפש האדם. כוונת הפסוק לומר שאדם אכזרי איננו עושה את מה שמוטל עליו לדאוג לקרוביו. על דרך הנסתר פירש שאיש החסד הוא מי שמתאמץ להשתלם ולעלות במעלות השלמות, ונותן לגוף שלו את מה שהוא צריך. לפי זה "גומל" פירושו נתינה – שנותן לגוף שלו את מה שהוא צריך. בפירוש נוסף כתב ש"גומל" מלשון מגדל, כלומר, משלים את גדולת נפשו, ודואג שנפשו לא תתענג על דברים שאינה צריכה. לפי פירוש זה, אדם בעל חסד לנפשו, דואג שהיא לא תקבל תענוגים שאיננה צריכה, ומי שאכזרי על נפשו – נותן לה תענוגים שאיננה זקוקה להם.  

[35] רש"י. רס"ג: הרשע עושה דברים לא תוצאות, משום שהוא לא יקבל עליהם שכר. באופן דומה פירש רי"ד: הטורח של הרשע הוא לשווא – אינו מוביל לתוצאות או לשכר. רבינו יונה: כיוון שהרשע טורח רק בעניינים גשמיים – התוצאות של מעשיו לא יחזיקו מעמד, משום שהוא עתיד למות, וכל חייו החומריים לא יישארו.

[36] רש"י ופירש "שכר" מלשון "סכר": כשם שאדם שמונע מהמים לצאת מאמת המים ובכך הוא גם מונע מהדגים לצאת משם ועל ידי כך הוא דג אותם, כך מי שזורע צדקה יצליח למנוע את ביטול הפעולה. רלב"ג: השכר הוא השגת האמת. אבן עזרא מכתב יד: זריעת הצדקה – היא עצמה פעולה של אמת. מאירי: זורע הצדקה יצליח להוציא את מחשבתו אל הפועל. בפירוש על דרך הנסתר כתב שהרשע עושה פעולות שמגונות לפי המידות, אבל מי שזוע צדקה – ולפי פירוש זה הצדקה היא תיאור של המידות הטובות – יצליח להגיע אל שלמות השכל.  בפירוש נוסף כתב שהרשעים אינם מגיעים לכוונות הרצויות גם כשהם עושים מעשים טובים, אלא בכל מעשה טוב שהם עושים, יש להם תועלת אישית. לעומת זאת הצדיק עושה את פעולותיו לצורך האמת.

[37] רש"י ולפי פירושו "כן" מלשון אמת". גם רבינו יונה כתב ש"כן" מלשון "אמת", אלא שפירש שהכוונה שצדקה באמת מובילה לחיים. אבן עזרא: "כן" היא מילת השוואה. כשם ששכר הצדיק הוא אמת, כך הצדקה מובילה לחיי אמת. ר"י נחמיאש פירש גם הוא ששיש בפסוק השוואה, אלא שההשוואה היא בין הצדקה לבין עשיית הרע: כשם שצדקה מובילה לחיים, כך עשיית הרע מובילה למיתה. מאירי: למילה "כן" יש כמה משמעויות: א. לדמיון (כמו שכתוב בפסוק "ממני תראו וכן תעשו" – קביעה ששני המעשים יהיו דומים). ב. עניין מיוחד (כמו בפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה). ג. מלשון "אשר" (כמו בפסוק "צדקה ממני על כן לא נתתיה לשלה בני"). ד. השווה ("כן ירבה וכן יפרוץ). ה. במקום המילה "טוב" (כמו בפסוק "לא כן אנחנו עושים"). ו. דיבור ברור ונכון (כמו בפסוק "כן בנטת צלפחד דוברות"). אצלנו פירש את הפסוק באופן דומה לרבינו יונה וכתב שהפירוש על דרך הנגלה ועל דרך הנסתר קרובים.

[38] תרגום. אבן עזרא: התלבט את מי מצווה הרשע – את הלב שלו או אחרים. בכל מקרה, מי שמצווה לעשות רעה למישהו אחר – מקרב את מותו שלו. אבן עזרא מכתב יד: אדם שעושה צדקה כדי שיזכה לחיים ארוכים יותר – גורם לעצמו מיתה. מצודות: אדם שמשתמש בצדקה כדי לרמות את סביבתו, כדי שיחשבו שהוא צדיק, גורם לעצמו מיתה, משום שצדקה כזו איננה נחשבת לזכות, אלא לחובה. רבינו יונה: אדם שרודף לעשות רע לאנשים – מקרב בכך את מיתתו.

[39] תרגום. רלב"ג: מי שעיקש לב – יגיע אל דעות משובשות.

[40] תרגום. מצודות: מדובר באדם שמשווה בין האופן שהוא מתנהג בסתר לבין האופן שבו הוא מתנהג בגלוי. רבינו יונה: "דרך" מלשון מידות, והכוונה לאנשים שתמימים במידותיהם.

[41] רש"י. אבן עזרא: אדם שעושה מעשה רע עם ידו – יעבור ישירות לידו של ה' שיעניש אותו על כך. רבינו יונה: "יד" מלשון חלק, והוא מוסב על שני דברים שנקראים חלק: הבחירה של האדם והגמול שהוא מקבל על בחירתו. הכתוב אומר שכאשרא דם יקבל את הגמול על המעשים הרעים שבהם בחר – הוא עתיד לקבל את עונשו מה'. רי"ד מדובר על תיאור זמן – הפורענות תבוא לרשע במהירות כמו המהירות שבה אפשר להעביר דבר מיד ליד. גם המאירי כתב שמדובר על מהירות בוא הפורענות, אלא כתב שכאשר יש לרשע זכות כלשהי – תולים לו את העונש ונותנים לו שהות לפני הענישה. את פירוש המילה "ינקה" פירש מלשון "יכרת" – והן העונש לרשע והן השכרל צדיק עתידים להגיע. על דרך הנסתר פירש "יד ליד" מלשון איטיות, האפשרות לנצח את יצר הרע היא באופן איטי, ולא ניתן להתגבר עליו בבת אחת. ו"זרע" מלשון מחשבה (כיוו שהמחשבה היא הכנה למעשה), ומחשבות הצדיק יסייעו לו להתגבר על היצר. רלב"ג: אין הכוונה לעונש של הרשעים, אלא להצלתם מפורענויות שבאות על העולם. הרשע איננו יכול להימלט מהם, משום שה' איננו משגיח עליהם, וצאצאי הצדיקים יצליחו להימלט מהם. ר"י נחמיאש: הכוונה שהעונשים יבואו על הרשעים בתדירות גבוהה "יד ליד".

[42] מאירי.

[43] רש"י.

[44] רש"י. אבן עזרא: האישה מקבילה לחזיר והיופי שלה מקביל לזהב, והיופי של האישה מתקלקל כאשר היא סוטה מהדרך הטובה. רלב"ג: מדובר על אישה זונה. רס"ג: מדובר על אישה שאין לה חכמה. רי"ד: ההשוואה בין שתי צלעות הפסוק. כשם שאין תועלת בנזם זהב באף חזיר, כך אין תועל באישה חסרת חכמה.

[45] תרגום. אבן עזרא: המילה "אך" באה למעט (כדרשת חז"ל בהרבה מקומות), והכוונה שהצדיקים אינם מעוניינים בכל התאוות, חוץ מהתאווה של עשיית הטוב. מאירי: הכתוב מגדיר את הצדיק – אדם לא יכול להיחשב לצדיק עד שהוא מבער ממנו את כל התאוות הרעות, ויישאר בו תאווה רק לדברים טובים.

[46] רש"י. אבן עזרא: הם מחפשים עם מי לריב. רבינו יונה: יש לפרש עברה בשני אופנים. א. מחפשים לעשות רע לאחרים. ב. גורמים לכעסו של ה' להתגבר. מאירי: הכתוב אומר שבכל פעולה של הצדיק הוא מתכוון לטוב – גם כשהוא עוסק בעניינים חומריים, ואילו הרשעים – גם במעשיהם הטובים כביכול – פונים לתלית רעה.

[47] רש"י. רלב"ג: מדובר על מי שמפזר מידיעותיו. מי שמלמד אחרים – זוכה שמתווספת לו חכמה. לעומת זאת מי שנמנע מללמד אחרים – גורם לכך שחכמתו תאבד. בסוף פירושו לפסוק כו כתב גם הוא שיתכן שמדובר על נתינת צדקה. חוקה: הביא את מדרש חז"ל שכל דבר שמחסירים ממנו, כמו גזיזת צמר של צאן וכדומה, החיסרון בסופו של דבר מתווסף – לצאן יש יותר צמר. אולם, החזיר שלא מורידים ממנו כלום – אין מתווסף בו דבר. חוקה: מי שיש לו עין טובה ונפש רחבה – יסתפק במעט שיש לו וישמח בכך. בפירוש נוסף פירש "מרוה" מלשון הוראה, שמזמין אנשים על שולחנו ואומר להם דברי תורה. מאירי: כאשר אדם מפזר את חכמתו ומלמד אחרים – מתווספת בו חכמה. אולם, כאשר הוא נמנע מללמד אחרים – הוא שוכח חלק גדול מלימודו.

[48] רש"י. אבן עזרא: המילה "אך" בפסוק זה ממעטת אותו מהתוספת שיקבל מפזר הצדקה. רס"ג: פירש "מיושר" מלשון ותרנות מלאה של האדם.

[49] רש"י. רלב"ג: גם פסוק זה עוסק בלימוד חכמתו לאחרים. חוקה: מי שיש לו עין טובה ונפש רחבה – יסתפק במעט שלו וישמח. ר"י נחמיאש: דשן מלשון השמנה. מאירי: ברכה היא תוספת מהרגיל. הכתוב אומר שלמרות שבדרך כלל מידותיו של אדם צריכות להיות מאוזנות, יש מידות שהקיצוניות יפה להן, ואחת מהן היא מידת הצדקה. לפי פירוש זה "מרוה" מלשון השלכה, והכוונה לאדם שנותן משלו לכל מי שמבקש ממנו. בפירוש נוסף כתב שהכוונה ללשון הוראה, והחכם מורה לכל אחד כפי מה שמתאים לו: לחכם כחוכמתו וכן ההיפך.

[50] רש"י. לפי פירושו, גם המילה "יורא" משמעותו שביעה. אבן עזרא פירש גם הוא כרש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון פירש "יורא" מלשון הוראה, והכוונה שגם ה' הורה לנו להעניק לעבד שיוצא לחירות וכדומה (על פי פירוש הדרעזר). בפירושו השלישי פירש גם כן מלשון הוראה או שררה, ומי שנותן ממונו לאחרים – ה' ממנה אותו לתפקיד של שררה.

[51] אבן עזרא. רש"י: הכוונה מי שנמנע מללמד תורה. רי"ד: מי שנמנע מנתינת צדקה. מאירי: כתב שמדובר באדם שאיננו נותן צדקה (ולא במי שמוכר רק ביוקר), ופסוק זה מהווה ניגוד לנאמר בפסוק הקודם, בו דובר על מי שנותן צדקה לכל מי שמבקש. בסוף דבריו כתב באופן דומה לרש"י.

[52] אבן עזרא. רלב"ג כתב שהברכה תבוא אליו משלושה כיוונים: מהעם, הלימוד (שתהיה בו ברכה) ומה'. מאירי: הברכה תחול על מי שמזמין את התבואה ששוברת את הרעב (ולכן נקראת שבר).

[53] אבן עזרא. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שמרצה את חבירו. לפי פירושיו, "שוחר" מלשון שחר, תחילת היום. תרגום פירש את המילה "שוחר" באופן דומה, ולפי פירושו הפסוק אומר שמי שרוצה להקדים לבתי הכנסיות כדי שתפילתו תתקבל – יבקש שתפילתו תהיה לרצון לפני ה'. גם המאירי פירש "שוחר" מלשון בוקר, אלא שלפי פירושו הכוונה שאדם שדורש מהם הדברים הטובים ומנסה לקיים אותם – יזכה לסיוע מה' שדבריו יתקיימו. בפירוש נוסף כתב שהכוונה לאדם שמבקש את רצון האל – יצליח להשיג זאת. רבינו יונה: מדובר על מי שמתפלל על חבריו שהוא נענה תחילה. אדם חשוב שאיננו מתפלל על אחרים – נענש על כך. רש"י: אדם שמבקש להדריך את הבריות, צריך לבקש שה' יתרצה אליהם ויתפייס עימם. לפי פירושו "שוחר" מלשון רוצה. גם רי"ד פירש באופן דומה את המילה "שוחר" (מלשון רצון), אלא שכתב שהכוונה שהוא רוצה לעשות טוב באופן כללי ולאו דווקא בהדרכת הבריות. רלב"ג: מי שדורש טוב לבני אדם – הוא רצוי לפני ה', כיוון שזה מה שה' רוצה. מצודות: עליו לבקש רצון מאת ה' – שה' יתרצה אליו ויצליח. מאירי על דרך החכמה: מי שחוקר בדרך הראויה יגיע לתוצאות הנכונות (לפי פירוש זה מדובר על חקירת החכמה).

[54] אבן עזרא. חוקה: צלע זו מנוגדת לצלע הקודמת. מי שקם מוקדם בבוקר לעשות דברים רעים במקום לעשות דברים טובים – תבוא עליו רעה.

[55] אבן עזרא. רבינו יונה: איבוד העושר הוא מידה כנגד מידה – הוא יאבד את העושר שבטח בו. כמו כן כתב שהמפלה תהיה מהירה. מאירי על דרך הנסתר: אסור לאדם לבטוח בעושר שלו, בהכנה שלו לחכמה, אלא עליו לחפש חכם מובהק כדי ללמוד ממנו.

[56] אבן עזרא. חוקה: ההשוואה לפרחים היא משום שהפרי מוגן על ידי העלים, וכך גם הצדיקים מוגנים (מעשיהם הטובים של הצדיקים משולים לפרי). רבינו יונה: הישועה של הצדיקים תגיע במהירות, כמו העלה שגדל במהירות גדולה יותר מהפרי.

[57] רש"י ולפי פירושו "רוח" מלשון הבל. גם רלב"ג פירש "רוח" באופן דומה, אך לפי פירושו הרוח היא התוצאה – מי שמשתמש בכוחות החומריים באופן שאיננו מתאים – ינחל רוח. מצודות פירש "רוח" מלשון כעס, והכוונה שאדם זה כועס על בנ ביתו במקום לספק את צרכיהם. רס"ג: אדם שנוחל סכלות – מבייש את בני משפחתו. רי"ד: אדם שמכה ועוכר את עבדיו – ינחל רוח, היות והם יברחו ממנו. לעומת זאת החכם זוכה שבני אדם אוילים יעבדו אותו, משום שהוא נוהג בהם בכבוד. רבינו יונה: אדם שנמנע מעשייה שתגרום לבני ביתו להחכים ולספק את מחייתם – החלק שלו בעמל יהיה רק רוח (ינחל מלשון חלק). המשך הפסוק אומר שגם אם האב בסוף יוריש לבני משפחתו ממון רב – לא תהיה בכך תועלת, משום שחוסר חכמתם תגרום להם להשתעבד לאחרים. בפירושו השני פירש "ינחיל" כירושה, והכתוב אומר שאין תועלת אם אינו עושה את כל שביכולתו להחכים את בניו, משום שאין תועלת בהורשת ממון לבנים ריקים. אולם, אם יוודא שבניו חכמים, הם יזכו שהאוילים יעבדו אותם.

[58] אבן עזרא. רלב"ג הוסיף פירוש שכל מה שהעבד הצליח להכין – יהיה שייך לחכם. לפי פירוש זה "עבד" איננו מלשון עבדות, אלא מלשון מעשים.

[59] רש"י ובמהדיר של מוסד הרב קוק כתב שהכוונה לשכר המצוות המשולם בעולם הזה. אבן עזרא: לא מדובר על מעשים אלא על מחשבות. ובפירושו על פי כתב יד השווה את חכמתו של הצדיק לעץ החיים שהיה בגן עדן, כיוון שחכמתו גורמת לו לאריכות ימים בעולם הזה. רלב"ג: על ידי מעשיו – הצדיק מגיע אל החיים הנצחיים, ומי שהוא מצליח לקחת איתו – בין אם זה עצמו ובין אם זה אחרים (יש שני פירושים בדבריו), יגיע אל חיים נצחיים. רי"ד: דבריו של הצדיק נותנים חיים למי שלומד ממנו. רבינו יונה: הבנים של הצדיק הם פירותיו, והם מוסיפים חיים לעולם משום שהצדיק מחנך את בניו ומוכיח אותם כשהם עושים דברים לא טובים. מאירי: הצדיק עצמו הוא עץ החיים. כשם שעץ החיים מוציא פירות, כך הצדיק מוציא חיים נצחיים, והכוונה לשלימות האחרונה שמגיעה עם מיתת האדם. לא זכיתי להבין בדיוק את דבריו.

[60] רש"י אבן עזרא פירש "לוקח" מלשון "לקח טוב", כלומר לא לשון לקיחה, אלא לשון לימוד או קניין הנפשות שהוא מלמד. רבינו יונה: יש צדיקים שלא מצליחים להשפיע על אחרים, משום שהם לא עסקו בלימוד, אלא בעיקר במעשה, ולכן רק בניו מקבלים את תוכחותיו. ר"י נחמיאש: פירש "לוקח" מלשון מקח וממכר. מי שחכם מצליח לקנות עבדים ושפחות. חוקה: פירש בשני אופנים. א. הצדיק מציל את אנשי העולם מדינה של גיהינום. ב. הכוונה שהוא הורג אותם, משום שהוא מייסר אותם והם לא מקשיבים לו, ובכך הם מתחייבים גיהינום.

[61] רש"י. רס"ג: הלוואי והצדיק יהיה בשלום בארץ. רלב"ג: כאשר אדם צדיק חוטא, הוא עדיין מקבל שכר בעולם הזה על מעשיו הטובים, משום שרוב מעשיו טובים. בכך הסביר את הסיבה שחטאו של דוד המלך התכפר לעומת חטאו של שאול שלא התכפר – דוד היה עסוק יותר במעשים טובים משאול.

[62] רש"י. אבן עזרא: ה' משלם לצדיקים על מעשיהם הטובים וגם לרשעים הוא משלם על מעשיהם הטובים לפני שהם מתים כדי שהפ יקבלו את שכרם בעולם הזה.

משלי פרק טו

ביאור אוצר המקרא לספר משלי פרק טו. אוצר המקרא הוא קיצור של אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

משלי פרק יד

ביאור אוצר המקרא לספר משלי פרק יד אוצר המקרא הוא קיצור של אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

משלי פרק יג

ביאור אוצר המקרא לספר משלי פרק יג אוצר המקרא הוא קיצור של מפעל אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

משלי פרק יב

ביאור אוצר המקרא עם חלק מההערות לספר משלי פרק יב אוצר המקרא הוא קיצור של אוצר מפרשי התנ"ך השלם
אוצר המקרא על התנך