משלי פרק יד

ביאור אוצר המקרא לספר משלי פרק יד אוצר המקרא הוא קיצור של אוצר מפרשי התנ"ך

מערכת אוצר התורה | כ"ד חשון תשפ"ג

משלי פרק יד

(א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ הנשים החכמות בונות את בתיהן. הכוונה שהנשים החכמות משקיעות את כוחן בייצוב המשפחות שלהן והשגחה על מה שקורה בתוך המשפחה,[1] וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ ואילו הנשים שאינן חכמות הורסות את משפחותיהן, משום שהן אינן משגיחות על מה שקורה בביתן[2]: (ב) הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה' אדם ההולך ביושר הוא אדם שירא את ה',[3] וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ ומי שעקום בדרכיו מבזה את ה'[4]: (ג) בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה בפיו של אדם טיפש יש גם מקל שאיתו הוא מכה כשהוא אומר דברי גאווה. הכתוב דימה את הלשון למקל, כביכול האדם מכה עם לשונו כשהוא מדבר דברי גאווה,[5] וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם ושפתי החכמים ישמרו אותם (את החכמים)[6]: (ד) בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר כאשר אין שוורים – האבוס נשאר ריק. הכתוב מדמה את הריקנות של האבוס כשאין שוורים, למקום שאין תלמידי חכמים שלא ניתן להורות שם דינים,[7] וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר וכאשר השור חורש בשדה – הוא גורם שיהיה הרבה תבואה. כך מי שמקבל עליו את עול התורה כעול השור, יוכל למצוא הרבה תורה[8]: (ה) עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב עד אמין המדבר רק דברי אמת – לא ישקר בדבריו – גם ברגע האמת,[9] וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר ומי שמדבר דברי שקר – יעיד עדות שקר בשעת הדין[10]: (ו) בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן לפעמים הלץ מחפש דברי חכמה אך הוא אינו מוצא אותם, משום שהוא בדרך כלל מתנגד לנהוג בחכמה,[11] וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל ולעומתו מי שחכן, ימצא חכמה בקלות, כיוון שהוא תמיד יחפש להחכים[12]: (ז) לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל תלך בדרך שונה מהאדם הטיפש כדי שלא תתקרב אליו,[13] וּבַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת ותתרחק גם מאדם שאינך יודע שפיו מדבר דברי חכמה[14]: (ח) חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ החכמה של החכם תגרום לו להבין את דרכו ולבחור בדרך שבה הוא לא יטעה,[15] וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה ואילו הטיפשים בוחרים בדרך שמובילה לרמאות – הם תמיד ינסו לרמות אחרים כשם יתחילו ליפול[16]: (ט) אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם הטיפשים יזדקקו להביא אשמות כדי לכפר על חטאם, הם יהיו צריכים לשלם למי שהם חטאו לו שיסלח להם,[17] וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן ומי שישר – מספיק שה' מתרצה אליו, בלי שהוא צריך לשלם כספים כדי לכפר על מעשיו[18]: (י) לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ הלב יודע שאדם צריך למרר את הנפש שלו שמתאווה לדברים חומריים,[19] וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר וכאשר אדם יימנע מתענוגות העולם זה, הוא יוכל לשמוח שמחה שלמה בעולם הבא, בלי שתתערב בו גם עצבות[20]: (יא) בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד בית של אנשים רשעים עתיד להיחרב – למרות שהוא חזק מאוד,[21] וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ ואילו האוהל של הצדיקים – למרות שהוא רעוע, ימשיך לשגשג ולהתפתח – כל שכן שלא ייחרב[22]: (יב) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ יש דרך שאדם חושב שהיא דרך ישרה,[23] וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת ובסופו של דבר מדובר על דרך שמובילה למוות, משום שהאדם טעה כשחש שהיא ישרה[24]: (יג) גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב גם כאשר אדם ישמח מתענוגות העולם הזה – הוא יגיע בסופו של דבר לכאב לב,[25] וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה ובסוף השמחה תבוא עצב. גם אם במבט ראשון נראה שאדם נהנה מתענוגות העולם הזה, הוא עתיד להצטער על שנמשך אחריהם[26]: (יד) מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב מי שסר מהלב, מי שסר מהדעת – עתיד לשבוע מכך. אדם שאיננו הולך אחר השכל ונסוג מדרך הישר, עתיד לשלם על כך מחיר כואב,[27] וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב ואדם טוב מקבל את השכר על המעשים הטובים שעשה[28]: (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר אדם שבור, אדם שאיננו חזק, מאמין לכל דבר שאומרים לו, ולכן הוא יכול לסור מהדרך הישרה בקלות. הוא לא צריך שישכנעו אותו הרבה כדי לסור מדרך הישר,[29] וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ ואילו אדם חכם מבין דברים בגלל החוזק שלו, ולכן אינו מתפתה בקלות[30]: (טז) חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע אדם חכם ירא מפורענויות שעלולות לבוא עליו ולכן הוא נמנע מעשיית דברים רעים,[31] וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ ואילו הטיפש מתחזק לעשות מעשים רעים ובוטח שלא יקרה לו דבר רע[32]: (יז) קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת אדם שממהר לכעוס ולפעול על פי כעסו עושה מעשה שטות,[33] וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא וה' שנא אדם שחושב מחשבות רעות[34]: (יח) נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת הפתאים נוחלים דברי טיפשות, משום שהם לא מבררים דברים,[35] וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת ואילו החכמים מחשיבים מאוד את הדעת ומבררים כל דבר, עד שכביכול הם מכינים מהדעת כתר שהם מתפארים בו[36]: (יט) שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים לעתיד לבא, האנשים הרעים ייפלו לפני אנשים טובים,[37] וּרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵי צַדִּיק ורשעים ידונו בשערי הצדיקים, הצדיקים ישפטו את הרשעים[38]: (כ) גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ עם הארץ שונא אפילו את חבריו, הוא לא אוהב אף אדם,[39] וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים ומי שעשיר, הן בחכמה והן בממון – רבים אוהבים אותו, משום שהוא מביא תועלת גדולה[40]: (כא) בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא מי שנוהג לבזות אנשים, עד שהוא מסוגל אפילו לבזות את חברו – חוטא בכך,[41] וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים אַשְׁרָיו ומי שמשגיח על העניים ודואג להם – יהיה מאושר[42]: (כב) הֲלוֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע מי שחושב מחשבות רעות – תועה בדרכו ולא יצליח להשיג את מבוקשו,[43] וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב ואילו מי שחושב מחשבות טובות, יגלה שהחסד והאמת יסייעו לו להשיג את מבוקשו. החסד פירושו שהם יצליחו להגיע להישגים גבוהים יותר ממה שהם חשבו בתחילה. האמת גורמת להם ללכת בדרך הישרה[44]: (כג) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר תהיה תועלת בכל דבר שאדם משקיע בו, גם אם במהלך ההשקעה יהיה צער,[45] וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר ומי שמדבר הרבה דברי הבל ואינו עושה מעשים – יגיע רק למחסור. אין תועלת בריבוי דיבורים[46]: (כד) עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם החכמה של החכמים מעטרת ומפארת אותם,[47] אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת והקלקול של הכסילים היא הטיפשות שלהם – העובדה שהם לא רצו להשקיע בלמידה ולהחכים[48]: (כה) מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת מי שמעיד עדות אמת – מציל נפשות, משום שעל פי עדותו, בית דין לא יהרוג את הנידון,[49] וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה ועד שבדרך כלל אומר דברי כזב – הוא איש מרמה, אדם שמעיד עדויות שאינן אמת הוא אדם שקרן[50]: (כו) בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז כאשר אדם ירא מה', הוא יכול לבטוח בחוזקו של ה' שיציל אותו מפורענויות,[51] וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה ולבניו ה' יהיה מחסה בזכותו[52]: (כז) יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת יראת ה' היא מקור החיים של האדם על ידי שהיא מונעת ממנו מליפול במקושי מוות, היא מונעת ממנו מלחטוא[53]: (כח) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ כאשר ציבור גדול מתאסף – יש הדר לה' יתברך. הציבור הגדול מייקר את שמו של ה',[54] וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן וכאשר אין לו עם או ציבור גדול שמתאסף לכבדו – הוא עתיד להישבר ולהיות כחוש[55]: (כט) אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה מי שמאריך אפיים ואיננו ממהר לכעוס הוא אדם מאוד חכם,[56] וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת ומי שהוא קצר רוח וממהר לכעוס – מרומם את האיולת, בניגוד למי שאיננו ממהר לכעוס שמשפיל את האיולת[57]: (ל) חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא מי שיש לו לב מרפא, לב שאיננו נוקם אלא הוא מעביר על מידותיו – הוא שמחיה את בריותיו של הקב"ה שהם בשר ודם. כאשר אדם נוח לבריות, הוא כביכול מחיה אותם,[58] וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה ואילו הקנאה גורמת לריקבון בעצמות האדם – שלו ושל הסובבים אותו[59]: (לא) עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ מי שעושק את העניים – מגדף את ה' שגרם לו להיות עני, היות והוא חושב שה' לא יכול להציל את העני ממנו,[60] וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן ומי שנותן לעני צדקה ובכך מקיים את ציווי ה' – מכבד את ה' שציווה על כך[61]: (לב) בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע הרשע נדחה מאת ה' משום שהוא חוטא ומשפיל את העניים,[62] וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק והצדיק ימצא מחסה וביטחון במות הרשע[63]: (לג) בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה החכמה תמצא מנוחה בליבם של האנשים הנבונים,[64] וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ וכאשר הכסיל יודע משהו קטן, הוא מיד מודיע זאת לכולם (בניגוד לחכם שמסתיר את חוכמתו)[65]: (לד) צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי כאשר עם ישראל מקיים את מצוות הצדקה – הוא מתרומם,[66] וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת וכאשר הגוים עושים מעשי חסד – יש בכך חטא, משום שהם גוזלים מאחרים כדי לעשות חסד[67]: (לה) רְצוֹן מֶלֶךְ לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל המלך רוצה בעבדים משכילים וזריזים,[68] וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ וכעסו של המלך על עבד שמתבושש ואינו מזדרז לקיים את שליחותו[69]:

 

[1] רש"י. רס"ג: אין הכוונה לנשים חכמות, אלא לחכמה שבנשים. אבן עזרא מכתב יד: בניית הבית של האישה על ידי עמלה בעושר, נכסים וכבוד. רבינו יונה: הפסוק מלמד אותנו שאין מידת האמצע. או שהנשים בונות את ביתן על ידי החכמה, או שאם הן טיפשות, הן הורסות את ביתן. מאירי: הכתוב מזהיר לשאת אישה ראויה וחכמה, ולא להתפתות אחרי הממון (שמא היא תשעבד אותך) או היופי. על דרך הנסתר פירש שהאשה היא חומר, וכאשר היא מזדככת היא אישה חכמה, והדרך לשלמות המידות היא לזכך את החומר. לפי פירוש זה, פסוק זה ממשיך את הפסוקים הקודמים.

[2] רש"י והביא כדוגמה לאשה חכמה את אשתו של און בן פלת שמנעה מבעלה להמשיך לחלוק אם קורח על משה רבינו, וכאשה איולת הביא כדוגמה את אשתו של קורח שלא מנעה זאת.

[3] רש"י. רבינו יונה: כאשר אדם ישר, הוא מגיע אל היראה האמיתית, יראת הרוממות, ולא יראת העונש.

[4] רש"י. ר"י נחמיאש: פירש שמי שהולך בדרך עקומה שונא את מי שהולך בדרך ישרה, משום ששני הפכים שונאים זה את זה. חוקה: מי שאינו ישר מבזה את מי שהוא מרמה. מאירי: הכוונה שהוא משתקע בחטא ולא יכול לצאת ממנו, והוא מבזה את השלמות.

[5] אבן עזרא. רש"י הביא את פרעה כדוגמה לכך, כשהוא אמר "מי ה' אשר אשמע לשונו". רבינו יונה: השורש של הגאווה בלב, והמקל בפה, והמקל מוציא פירות של דברי גאווה. מאירי: מי שמדבר דברי גאווה מביא על עצמו צרות, משום שכולם ישנאו אותו, לעומת מי שחכם ונמנע מלומר דברי גאווה, איננו רב עם אנשים. על דרך הנסתר פירש שהאויל הוא פילוסוף שמתנגד לאמונתינו, משום שלפי הוכחותיו לא יתכן שקיים בורא עולם, ובדבריו הוא בעצם מתנשא להרוס את אמונת התורה, והחכם שפיו מפריך את דבריו. מצודות: הגאווה שלהם זקופה כמקל.

[6] רש"י. אבן עזרא מכתב יד: יישמרו מלדבר דברי גאווה. רי"ד: השמירה היא מהאנשים שנדברים דברי גאווה. רבינו יונה: גם כאשר עולה בליבם של החכמים דברי גאווה, שפתותיהם שומרות עליהם שלא יאמרו את דברי הגאווה, משום שהם רגילים לומר דברים בשפה נעימה. מאירי: התלבט אם השמירה היא על המתנגדים של הפילוסופים או על אמונות הדת.

[7] רש"י. אבן עזרא הוסיף פירוש, שכאשר אין שוורים, התבואה נשארת נקיה מהתבן. רי"ד: נכון שכאשר אין לאדם שוורים, הוא לא צריך לנקות את האבוס, משום שאין לו צורך להאכיל אותם. אבל עדיף שיהיו לו שוורים ושהוא יצטרך להאכיל אותם ולנקות אחריהם את האבוס, משום שעל ידי כך יהיה לו הרבה תבואה. רבינו יונה: כאשר החכמים שומעים את האנשים הכסילים אומרים שטויות, ואותם אנשים דיברו לפניהם שלא כפי מעלתם, הם לא יכעסו עליהם, ובסופו של דבר ינסו להשפיע עליהם. מאירי: אם אדם אינו מפטם שוורים, המחסנים של התבואה יישארו ריקים, והכתוב מגנה בדברים אלו את מידת העצלנות. על דרך הנסתר כתב

[8] מצודות. רלב"ג: כאשר לא יפטמו את השוורים, יהיה הרבה תבואה בזכות השוורים, כיוון שכאשר מפטמים אותם ושמים דגש על החומריות, הם לא יכולים לעבוד. הנמשל הוא שככל ששמים דגש על תאוות חומריות, לא ניתן להגיע את המושכלות.

[9] אבן עזרא. רס"ג: הכתוב פשוט הודיע שעד אמין הוא מי שלא משקר ועד שאיננו אמין הוא עד שאומר עדות שקר. רבינו יונה: כאשר אדם מתרגל לומר דברים שאינם אמת, הוא לא יצליח להעיד עדות אמת בבית דין. לכן, עד שמעיד עדות אמינה הוא אדם שבחיי היום יום איננו מעיד עדות שקר. מאירי: מטרת הפסוק לומר שצריך ליזהר שלא לחבור לאנשים שאינם דוברים אמת. בפירוש נוסף פירש באופן דומה לרס"ג. על דרך הנסתר כתב ש"אמונים" פירושו אמונות, בענייני אמונה שמבוססים על עדות ומסורת, והכתוב מזהיר אותנו להקשיב למעידים על המסורת ולא להאמין למי שמכחיש אותה.

[10] רש"י. רבינו יונה" "יפיח" פירושו שהוא תמיד מדבר כך. מי שמדבר תמיד דברים שאינם אמת, לא יצליח להעיד עדת אמת בבית דין, משום שהוא התרגל לומר דברים שאינם נכונים.

[11] רש"י. אבן עזרא מכתב יד: פירש בשני אופנים. א. הלץ אינו למד מכל אדם ולכן קשה לו יותר למצוא ממי ללמוד, לעומת החכם שלומד מכל אדם ולכן קל לו יותר להגיע אל החכמה. ב. הלץ טוען שהוא חיפש חכמה אך לא מצא אותה. רי"ד: הלץ איננו רוצה להשקיע בלימוד החכמה. רבינו יונה: הלץ עוסק בשיחות בטלה ולועג על אנשים, ושני הדברים האלה מונעים ממנו מלהגיע אל החכמה. זאת לעומת האדם הנבון שמגיע אל המדרגה הגבוהה של החכמה – "דעת" – וזאת על ידי שהוא מברר ומעמיק בענייני האמונה ולומד אותם. מאירי: למילה בקשה במקרא יש משמעויות שונות. א. שאלה של אדם מאדם אחר ("לא בקשה דבר" שנאמר אצל אסתר). ב. חקירת עניין. ג. חיפש דבר כלשהו. ד. תאווה לדבר מסוים. הלץ מתאווה לחכמה, אבל אינו מוכן להשקיע כדי להגיע אליה. ר"י נחמיאש: היות והלץ משקיע שעות בענייני ליצנות, אין לו זמן להגיע אל החכמה.

[12] אבן עזרא.

[13] תרגום. הפרשנים האחרים שמפרשים "נגד" מלשון מרחק כפי שמופיע פעמים רבות במקרא, סוברים גם הם שהכוונה להתרחק מהטיפש. אבן עזרא הביא כלל. כאשר כתוב לנגד, הכוונה להיות קרובים. כאשר כתוב מנגד, הכוונה לשמור מרחק.

[14] אבן עזרא. רש"י: אם לא תתרחק ממנו – סופך שלא תדע חכמה. רי"ד: כנראה שהייתה לו גרסה שונה בלשון הכתוב, ובמקום שיהיה כתוב "שפתי דעת" היה כתוב אצלו "שפתי שקר", ופירש שאם מתרחקים מהכסיל, לא לומדים ממנו לומר דברי שקר. רבינו יונה: צריך להתרחק ממי שאינך יודע שיש לו שפתי דעת, שמא הוא יגלה את סודותיך או שיבזה אותך. מאירי: כתב כמה פירושים. א. בצלע הראשונה הציווי הוא להתרחק מאדם כסיל בענייני משא ומתן ובצלע השניה הציווי הוא להתרחק ממנו גם בענייני תורה. ב. הצלע הראשונה מצווה על האדם להתרחק מהכסיל והשניה להתרחק ממנו גם אם הוא מנסה להתקרב אליך. ג. הצלע השניה אוצרת לאדם להתרגל לומר שהוא אינו יודע.

[15] אבן עזרא. רי"ד: הכוונה שרואה את הנולד. רבינו יונה: מכל החכמות, החכם בוחר את כישרון המעשים ותיקון המידות, לעומת הרשע שבוחר את הרמאות מכל החכמות. יש צורך בחכמה כדי לרמות. מאירי: הערמה היא ידיעה ברורה של דבר כלשהו. כאשר אדם מגיע לרמה של ערמה, הוא מבין שהוא הולך בדרך צודקה, בוודאי בהשוואה לאנשים אחרים, לאחר שחקר גם את דרכם והגיע למסקנה שהוא צודק בדרכו.

[16] אבן עזרא. מאירי: אדם טיפש חושב את עצמו לחכם גדול יותר ממה שהוא באמת, ובכך גם מנסה להטעות אחרים.

[17] רש"י והביא כדוגמה את סרני הפשלתים שהביאו עכברי זהב לכפר על שלקחו את ארון הברית. אבן עזרא: הטיפשים אף פעם לא יביאו את אשמתם, משום שהם לא מבינים שהם חטאו. לעומת זאת האשם שמובא על ידי חכמים יהיה רצוי להם לפני ה'. בפירוש נוסף כתב שהחוטאים מתלוצצים ושמחים בחטאים שבהם הם חוטאים לעומת הצדיקים שעושים רק את רצון המקום. אבן עזרא מכתב יד: הם מלשינים זה על זה. לפי פירושו "יליץ" מלשון לגלות, תרגום הדברים. בפירוש נוסף כתב שהם מתלוצצים במי שמביא קרבן אשם על חטאיו. לפי פירוש זה, הצלע הבאה אומרת שאצל הישרים, הם מתייחסים ברצינות לקרבנות ולכן הקרבנות נחשבים לרצון. רס"ג: גם פירש "יליץ" מלשון תרגום, כלומר, אשמתם תגלה את מצבם ברבים. רי"ד: האשם היא המריבה שמתפתחת בין הכסילים כשהם נאספים. מאירי: כאשר אויל חוטא, הוא ינסה להסביר שהוא צדק בכך, ו"יליץ" מלשון עריבות, כלומר, אשמתו הייתה עריבה ונכונה. אצל הישרים הרצון יהיה רק הדברים הטובים. הכתוב אומר שכאשר יש אדם שנראה שרוב פעולותיו לחובה, לא אמורים לדון אותו לכף זכות. על דרך הנסתר כתב שהכתוב מזהיר שלא להקשיב למי שמדבר באופן משכנע לסתור את עיקרי האמונה. ר"י נחמיאש: הוסיף פירוש ש"יליץ" מלשון דיבור, והכוונה שהם אומרים כשהם חוטאים שהם יביאו קרבן לכפר עליהם, "אחטא ואשוב".

[18] רש"י. רי"ד: הישרים מכבדים זה את זה.

[19] אבן עזרא. רש"י: הנפש יודעת כמה אדם טרח ועמל בתורה. בפירוש נוסף (בפסוק יב) כתב שהכוונה לעם ישראל שבגלות יש להם מרירות בנפש והם נהרגים על קידוש ה', ולעתיד לבא לא יהי העם אחד שייהנה מהשכר שלו. לפי פירוש זה, בית הרשעים המוזכר בפסוק הבא פירושו בית ארם. רלב"ג: לב האדם הוא השכל, שיודע את מרירות הנפש הבהמית, והוא לא יערב כוחות נפש נוספים בהשגות העיוניות שלו. רי"ד: רק האדם יודע על מרירות נפשו ואחרים לא משתתפים בצערו, וגם כאשר תהיה לו שמחה, אחרים לא יהיו עימו בשמחתו. מאירי: הכתוב אומר שאדם צריך להיות מוכן נפשית לצרות שיבואו עליו ולא ישתף אחרים בצרותיו. כמו כן אדם לא אמור לפרסם את הצלחותיו, משום שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין. בפירוש נוסף (שכתב בסוף הפירוש) פירש שפסוק זה מוסב על האמור לעיל, כאשר אדם רימה אחרים, הוא היחיד שיודע על כך, ורק ה' שכלפי אותו אדם נקרא "זר" יידע על כך. על דרך הנסתר פירש שאדם לא יפרסם את ספקותיו באמונה, וגם כאשר יגיע לפתרונות, לא יפרסם את הדברים שהוא הסתפק בהם לפני כן. בפירוש נוסף על דרך הנסתר פירש ש"יודע" מלשון כריתה, ו"מרת" מלשון מרד. כאשר אדם מכניע את מרידת הנפש, הוא יצליח להגיע לשלמות שלא יהיה אדם זר שיתערב בהם. ר"י נחמיאש: כאשר הלב היה מר בתחילה ולאחר מכן באה לו שמחה – לא מתערבת בשמחתו שום דאגה.

[20] אבן עזרא. רש"י: אדם זר לא יתערב עימו כאשר הוא יקבל את שכרו לעולם הבא, אלא כל שכרו יהיה לו.

[21] רלב"ג.

[22] רלב"ג. רי"ד: בכל יום הוא יפריח טובה. רבינו יונה: הצדיקים יכולים להפריח רק לאחר שהרשעים יושמדו. המציאות שבה יש רשעים סביב הצדיקים, מונעת מהצדיקים לפרוח. מאירי על דרך הנסתר: הרשעים הם כוחות התאווה ויצר הרע והצדיקים פירושו היצר הטוב. ר"י נחמיאש: בגלל שמגמת הרשעים להתיישב בעולם הזה, אמר עליהם בית. אולם הצדיקים יודעים שהעולם הזה הוא עולם עראי ולכן מספיק להם אוהל.

[23] רש"י. אבן עזרא: הדרך הישרה, דרך המצוות, שנמצאת לפני איש היא הדרך הנכונה, וכאשר הוא סוטה ממנה, הוא מוביל למוות. מאירי: בפסוק זה הפירוש על דרך הנגלה ועל דרך הנסתר זהים. כאשר אדם בוחר בדרך של תאוות, הוא נהנה מכך בתחילה אך בסופו של דבר בחירה זו מביאה אותו לידי מוות.

[24] רש"י. בפירוש הנוסף לעיל (פסוק י) שהכתוב מדבר על העמים, פירש שהכוונה לעשיו שחשב שדרכו כאיש שדה היא הנכונה. רלב"ג: לפעמים אדם יגיע לדרך שמובילה למוות, למרות שבדרך עצמה אין חטא.

[25] אבן עזרא. רלב"ג: כאשר אדם צוחק ומתבטל, הוא חושב שאין בכך דבר רע, אבל הוא יגיע בסופו של דבר לכאב לב, כי הבטלה תימנע ממנו מלהגיע אל השלמות השכלית. באופן דומה פירש המאירי. רש"י: השחוק שהקב"ה שוחק עם הרשעים בעולם הזה – עתיד לכאוב להם לעתיד לבא.

[26] אבן עזרא. רס"ג: גם השחוק וגם השמחה מסתיימים בכאב לב. חוקה: אין שחוק ללא שיהיה מעורב בו כאב לב ואין שמחה שלמה בלי דאגה. אולם, בסוף התוגה יש שמחה (פירש את הפסוק הפוך מהפירושים הראשונים). בדבריו כתב שכאשר אפשר לפרש פסוק באופן שהוא אינו חוזר על עצמו, צריך לעשות זאת.

[27] אבן עזרא. רס"ג: כתב ש"ישבע" מלשון לקוץ, מיאוס. רש"י כתב שהכוונה לעשיו. בפסוק הבא פירש פירוש נוסף, ש"סוג" מלשון סיגים, על שם הפסולת המעורבבת אצל הרשע, ואילו הצדיק נמצא במדרגה מעל הרשע. רי"ד: כאשר צדיק שם סיגים על התנהגותו כדי שלא לחטוא – הוא ישבע מכך בדברים טובים. רבינו יונה: הפסוק עוסק באדם עקשן שאיננו מקשיב לאחרים וחושב שהוא יודע הכל, והוא שבע ממעשיו ושלם במחשבתו. הוא לעולם לא יחשוב שמא הוא טעה במעשה או במחשבה.

[28] אבן עזרא בפירושו השני שכתב ש"מעליו" פירושו מעצמו, כאילו היה כתוב "מאליו" בפירושו הראשון כתב ש"עליו" מלשון עלים, והכתוב קורא למעשים הטובים הגדולים של הצדיקים בשם פירות ולמעשים הטובים הקטנים שלהם בשם עלים, ופירוש הפסוק הוא שהצדיקים יזכו לשכר גם על מעשיהם הטובים הקטנים. רש"י: הכוונה ליעקב אבינו. רבינו יונה: אדם שאיננו עקשן יתרחק מהעקשן כדי שלא ישנאו אותו. בני אדם שונאים עקשנים. מצודות: "מעליו" נאמר ביחס לרשע. הצדיק יהיה נפרד מהרשע כשיקבל את העונש, כדי שלא ייענש איתו. ר"י נחמיאש: אדם טוב לא יעשה דבר עד שישאל את מי שלמעלה ממנו. בפירוש נוסף כתב שכל הבריות מרוממים את הטוב ומשפילים את הרע.

[29] אבן עזרא. אבן עזרא מכתב יד: לא מדובר על אדם שמסית מהדרך הישרה, אלא על אדם שמייעץ עצות שאינן מועילות. רש"י: הפתי מאמין ללשון הרע שאומרים לו. ר"י נחמיאש: הפתי איננו מבין את כוונת הדברים שמדברים איתו, רק את הפירוש המילולי, לעומת החכם שמבין את הכוונה שעומדת מאחורי הדברים.

[30] אבן עזרא. רבינו יונה: החכם וקל את הדברים ורק לאחר מכן מקבל את העצה. רס"ג: פירש "לאשורו" מלשון יציבות. מאירי: פירש "לאשורו" מלשון רגליו, ומדובר על משל שהחכם מברר את הדברים בעצמו. בשם חכמי המוסר כתב שאם המספר הוא אדם פתי, השומע צריך להיות אדם חכם. על דרך הנסתר פירש שאדם צריך ליזהר להאמין רק בעניינים שראוי להאמין בהם, כגון הניסים שה' עשה לעם ישראל למרות שעל פניו קשה להאמין שהם התקיימו, ולאלו דברים ראוי שלא להאמין כמו התגשמות האל וכדומה. גם בענייני החכמות, יש עניינים שראוי להאמין בהם: התקיימות השדים וכדומה. מצודות: "לאשורו" – לאמת בעניין.

[31] רש"י. אבן עזרא: צלע זו של הפסוק כוללת שתי תכונות. אדם ירא מה' והוא גם סר מדברים רעים. רבינו יונה: למרות שהחכם משתדל מאוד לעשות טוב, הוא כל הזמן חושש שמא הוא ייכשל בעבירה, וזאת לעומת הכסיל שאיננו משתדל לעשות טוב, ומצד שני הוא בטוח בעצמו שלא יחטא. ר"י נחמיאש: כתב בשם חז"ל שהכוונה לאברהם אבינו. מאירי: חכם חושש תמיד ותוצאות מעשיו, ולכן אם הוא חושב שייגרם נזק ממעשה מסוים, הוא לא יעשה אותו – גם אם המעשה נצרך לו מאוד. לעומת זאת הכסיל כביכול כועס על שנמנע ממנו מלעשות את מעשה, גם אם אין צורך גדול במעשה זה, ולכן הוא עושה אותו במהירות. בפירוש על החכמה כתב שהחכם לומד לאט, לפי הסדר ויסודיות, ואילו הכסיל קופץ ולומד בצורה מבלבלת. בפירוש נוסף כתב שהחכם נמנע מלעבור על עבירה – גם אם הוא יודע את טעמה וחושב שהוא לא זקוק לטעם זה, ואילו הכסיל מתחשב בטעם העבירה, ואם הוא חושב שהיא לא שייכת לו, הוא יעבור עליה. בדבריו כתב שיתכן שאדם לא יבין באמת את הטעם של עבירות מסוימות.

[32] רש"י ולפי פירושו "מתעבר" מלשון להתחזק" ו"בוטח" מלשון ביטחון. בשם התרגום כתב ש"בוטח" פירושו מחליק, כלומר: נופל ומועד. רלב"ג פירש "מתעבר" מלשון כעס, וכתב שהכסיל כועס על כולם וחושב שלא יקרה לו דבר.

[33] רש"י. מאירי: הכוונה איננה דווקא למי שכועס, אלא מי שפועל בפזיזות, והדימוי הוא שאדם כועס נוהג בדרך כלל בפזיזות.

[34] אבן עזרא. רלב"ג: מי שמקבל החלטות אחרי מחשבה רבה מידי. הפסוק אומר שמי שחושב מעט מידי או הרבה מידי עושה טעות, משום שלא ניתן להתקדם אם לא חושבים מראש על הדברים, ומצד שני כאשר מתלבטים יותר מידי, גם לא ניתן להתקדם. מאירי: מי שקצר אפים, שונא את מי שחושב לפני שהוא פועל.

[35] רלב"ג.

[36] רש"י + רלב"ג. רבינו יונה: הדעת תעלה אותם לגדולה עד שכביכול יהיו מלכים. מאירי: כולם יודו במעלת החכמים. מאירי בסוף פירושו לפסוק יט: הפתאים נחלו את יצר הרע בעוד שהערומים יכתירו את יצר הטוב עליהם.

[37] רש"י. רס"ג: כתב שכוונת הפסוק שראוי שהרשעים ישפילו את עצמם לפני הצדיקים. אבן עזרא מכתב יד: הטובים יראו את המפלה של הרעים וישמחו בו. חוקה: הרעים יעשו מעשים רעים לצדיקים ויתחרטו עליהם, ואז הם יבואו לבקש סליחה מהצדיקים וישחו בפניהם כשיעשו זאת. רבינו יונה: בפסוקים הקודמים הכתוב לימד אותנו שלחכם לא אכפת מכך שהטיפשים אינם מכירים במעלתו. בפסוק זה הכתוב מלמד אותנו שלמרות שלפעמים נראה שהרשעים מצליחים במעשיהם, הם עדיין נחשבים לשפלים בעיני הטובים. מאירי: בהמשך לפירושו בפסוק הקודם, הרעים בסופו של דבר יודו במעלת החכמים והטובים.

[38] תרגום. ר"י נחמיאש: הכוונה שהרשעים יבקשו מזונות מהצדיקים. מאירי: הרשעים יבואו ללמוד מהצדיקים.

[39] רש"י. רלב"ג: הרש הוא העני, והכוונה שהעניים שונאים זה את זה, למרות שבדרך כלל אדם אוהב את חברו לצרה. אבן עזרא: העני שונא אפילו את חבריו, וכל שכן שהוא שונא אנשים אחרים. רבינו יונה: "רש" הוא תיאור זמן. מי שמתרושש שונא את מי שהוא הכיר לפני כן. בפירושו לפסוק כא כתב שאם אדם רואה שגם הטובים מושפלים לפני הרעים (בניגוד לאמרו בפסוק הקודם), הוא לא צריך לחשוש מכך, כיוון שהרשים משפילים ושונאים גם את חבריהם. מאירי: הכוונה שאם ראובן ושמעון היו חברים, וראובן נהיה עני, שמעון ישנא אותו. בדרך הנסתר פירש שיצר הטוב שנוא על יצר הרע.

[40] רלב"ג. רבינו יונה: פסוק זה מחובר לפסוק שאחריו. בצלע זו הכתוב אומר שלמרות שהעשיר יכול לבזות את העני בלי לחשוש שמא חבריו של העני יעזרו לו, עדיין אסור לבזות אחרים. לעני אין חברים כיוון שהוא שונא את כולם, ואילו לעשיר יש חברים רבים. מאירי: מי שמבזה את חברו חוטא, אם מצד שהוא חושב שהעניות הגיעה לו בגלל שהוא פתי או בגלל שה' רוצה לשבור אותו.

[41] רלב"ג. רבינו יונה: למרות שהעשיר ינצח בעימות עם העני (שפי שכתב בפסוק הקודם שלעשיר יש חברים ולעני אין), עדיין אסור לעשיר לבזות את העני. חוקה: מי שמבזה את חברו גורם לעצמו נזק, שמא חברו יעלה לגדולה בהמשך.

[42] רלב"ג.

[43] רלב"ג. אבן עזרא: הכוונה שהם תועים מדרך הישר. רבינו יונה: כתב שני פירושים לחושבי המחשבות הרעות המוזכרים בפסוק. א. מי שמזלזל בעניים ואומר שהעוני הגיע אליו מאת ה' ולכן הם לא מצטערים על כך (כמו חבריו של איוב). ב. מי שמחטיא את הרבים. חוקה: מי שחושב מחשבות רעות איננו רואה את הנולד, לעומת מי שחושב מחשבות טובות – זוכה לראות את הנולד.

[44] רלב"ג. אבן עזרא: מי שחושב מחשבות טובות – יבוא עליו חסד ואמת.

[45] רש"י. רס"ג: לא תהיה תועלת ממאמצים שאדם עושה. רי"ד: אדם צריך להתאמץ הרבה ("מותר"), אך צריך לחסוך בדיבורים. מאירי: הביא את מדרש חז"ל שמי שמתנהג בעצבות ואיננו נמנע מדברי בטלה – תהיה לו תועלת, משום שהוא יוכל לחקור בענייני חכמה. ר"י נחמיאש כתב שהכתוב משווה בין השחוק שאין בו תועלת משום שאדם ששוחק גורם לאחרים לזלזל בו, לעומת העצבות והרצינות שיש בה יתרון. בסוף דבריו הביא את מדרש חז"ל שהכוונה ליוסף הצדיק, שכל דבר שהוא הצטער בבית אדונו – היה לו יתרון ממנו, אך דבריו לשר המשקים שאמר "אם זכרתני אתך" גרמו לו להיענש ולהישאר בבית האסורים עוד שנתיים. כמו כן הביא את דברי הירושלמי שחנה הרבתה בתפילה וגרמה ששמואל יחיה מעט שנים, בעוד שמי שמחסיר ולא מאריך בתפילתו, מביא תועלת גודלה יותר. דברי הירושלמי נאמרו רק על תפילה ביחיד, אבל בציבור נהוג להאריך.

[46] רש"י. מצודות: מי שמדבר הרבה עתיד להיכשל בדיבורים אסורים. רבינו יונה: הכתוב ייחס את הדיבור לשפתיים משום שאין ראוי לייחס שיחה בטילה אל הלב.

[47] תרגום. רי"ד: אם החכמים יהיו עשירים – יכבדו אותם יותר, משום שהציבור מעריך כסף יותר מחכמה. מצודות: אם הם ימצאו עושר של ממון, הם יכולים לחלק אותו לעניים ובכל להתפאר. רבינו יונה: הכתוב משוה בין העושר של הצדיקים, שגורם להם להיות מכובדים יותר בעיני הבריות, מהעושר של הרשעים, שגורם להם להתגאות ולחטאים נוספים. בפירוש נוסף כתב שעל ידי שהחכמים עשירים, יהיו אנשים רבים שיבחרו בדרך החכמה, אבל אם הם יהיו עניים, יהיו רבים יותר שיבחרו בדרך הרשע כדי להצליח ולצבור עושר. מאירי: על ידי שהחכם לובש עטרה, הוא גורם להבדלה בינו לבין שאר העם, וכך מעלתו לא תיקל בעיניהם. זו הסיבה שממון הצדיקים חביב עליהם יותר מגופם – חיסרון מונע מהם את האפשרות להתבדל משאר העם.

[48] רש"י. אבן עזרא: אפילו אם הם יהיו עשירים – הם לא יהיו יכולים להסיר את האיוולת מהם, משום שהעושר שלהם עצמו הוא איוולת. רלב"ג: הכסילים מאבדים את דעתם מצער, בגלל שהם מבולבלים במעשים שלהם. רי"ד: כאשר אדם עושה מעשה איולת, הדבר גורם לו לעשות עוד מעשי איולת, משום שעבירה גוררת עבירה. מצודות: מעשי האיוולת שלהם שאנחנו רואים גורמת לנו להבין שיש עוד מעשי איוולת נוספים שאיננו רואים, ולכן ברור שהם נמצאים במדרגה אפילו נמוכה יותר ממה שנראה. מאירי: "אולת" הראשונה מלשון "לוית". כשם שהצלע הראשונה עוסקת בתכשיט של החכם, כך צלע זו עוסקת בתכשיט של האדם האויל, ומה שמבדיל אותו משאר העם הוא האוילות, כשם שהעטרה מבדילה בין החכם לשאר העם. בפירוש נוסף כתב שהחכמים מודים שיש תועלת העושר ואילו הכסילים אינם מודים שיש תועלת בחכמה. בפירוש שלישי כתב שהחכמים מכירים בחסרונותיהם לעומת האוילים שאינם מכירים בחסרונם. על דרך הנסתר פירש שהעושר היא שפע הידיעות של החכם, הוי אומר הבקיאות, ואילו הכסילים מפלפלים בלי שום תועלת. ר"י נחמיאש: החכמים יוציאו את עושרם כדי להגיע אל העולם הבא, והכסילים מבזבזים את עושרם בעולם הזה. בפירוש נוסף כתב שכאשר חכם עושה איולת בשגגה, יהיה אפשר לראות שיש יסוד למעשהו, למרות שהמעשה איננו מעשה נכון. אבל כאשר האוילים עושים טעות, אין שום יסוד חיובי במעשה שלהם. חוקה: הפסוק לא כתב "עטרת" על האויל כדי לא לציין דבר חיובי כלפיו.

[49] אבן עזרא. רלב"ג: הכוונה שהוא מציל נפשות מהחמס. חוקה: ניתן לראות שהעד מדבר דברי אמת, כשם שניתן לראות כשהעד אומר דברי שקר. מאירי על דרך הנסתר: כאשר אדם מעיד עדויות שמחזקות את האמונה – הוא מציל נפשות.

[50] אבן עזרא. מצודות: מי שמעיד עדות שקר מציל את הרמאים מהדין.

[51] אבן עזרא. רש"י: מדובר על אברהם אבינו, שלאחר שה' ראה שהוא בוטח בה' בעקידה, הבטיח לו בנים. מאירי על דרך הנסתר: יראת ה' רומזת על שלימות המידות, ועל ידי שלמות המידות אדם מגיע אל השלימות השכלית, שהיא החוזק והמבצר של האדם. ר"י נחמיאש: המבטח גדול מהמכסה.

[52] אבן עזרא.

[53] אבן עזרא.

[54] רש"י. אבן עזרא: בגלל העם הרב שיש למלך – אנשים אחרים יהדרו אותו. רלב"ג: המלך המוזכר איננו הקב"ה אלא מלך בשר ודם, והכתוב אומר שכאשר יש למלך עם גדול שעומד מאחוריו, הוא יכול להתחזק כגד מי שקם להילחם נגדו. רבינו יונה: מלך שאיננו בוטח בה' צריך להסתמך על עם גדול וחזק, לעומת מי שבוטח בה' שאיננו צריך לבטוח באף אחד חוץ מה'. חוקה: ההדר של הקב"ה הוא בקבוצה גדולה של צדיקים. מאירי: התלבט אם פירוש המילה "ברב" הינו מספר רב של אנשים או חשיבות, כלומר: אם העם אוהב את המלך ומחשיב אותו.

[55] רלב"ג. רש"י: יש חוסר ברוזנותו, בשלטונו, משום שהוא מתחלק בו עם העבודה הזרה שעובדים. אבן עזרא: יתכן שאין לו לאום משום שהוא לא היה ירא שמים. מצודות: יש בפסוק זה משל. כאשר רבים עושים את המצווה, יש בכך הדר למקום. אולם, כשמעטים עושים את המצווה, הם יקיימו את המצווה בכוונה גדולה יותר ובכך הם מהדרים את המקום. חוקה: התייחס לשינוי באופן הכתיבה – מרוזן לרזון. ר"י נחמיאש: כתב בשם רש"י ש"רזונים" מלשון רז, והכוונה לבעלי הסוד. אולם לא מצאנו כן בפירוש רש"י לפנינו, ובמהדיר של מוסד הרב קוק כתב שאינו יודע מי כתב פירוש זה. בשם חז"ל כתב שתפילת הציבור נשמעת. כמו כן כתב בשמם שלמרות שיש לה' יתברך את כל המלאכים, הוא עדיין מעוניין דווקא בעם ישראל שישבח אותו.

[56] אבן עזרא. רלב"ג: מי שחוקר כל עניין בסבלנות, יגיע לחכמה גדולה. אולם מי שאין לו את הסבלנות לחקור ולעיין בכל דבר – לא יצליח להגיע אל האמת. באופן דומה כתב רבינו יונה. כמו כן כתב שאדם שכועס גורם לעצמו בלבול, והוא לא יכול לנהוג בחכמה. מאירי: הכתוב אומר שהמלך צריך למשוך את לב העם אחריו. כאשר המלך אינו ממהר לכעוס ונוהג בנחת עם נתיניו, הם יאהבו אותו. על דרך הנסתר פירש שכאשר כוחות הגוף נכנעים לעבודת ה' – המלך השלם מתמלא בהדר וכן ההיפך חלילה. ארך האפים הוא מי שכובש את יצרו מרדיפה אחרי התאוות, לעומת קצר הרוח שממלא את תאוותו מיד כשהיא עולה.

[57] אבן עזרא. רש"י: הכוונה שהוא מפריש את האיולת לחלקו. אין הבדל במשמעות הפסוק בין הפירושים. מצודות: הוא מרים את האיולת על התבונה. רבינו יונה: מי שממהר לכעוס, מגלה את האיולת שלו בדברים שהוא אומר ללא מחשבה.

[58] רש"י. רלב"ג: כאשר אדם נמנע מלכעוס, הוא מונע מחבריו ומעצנו דברים רעים. רבינו יונה: רוב הרפואות משפיעות רק על חלק מהגוף. אולם, כאשר אדם ניחן במידת הסבלנות, הדבר משפיע על כל גופו. בפירוש נוסף כתב שמי שדורש טוב לעם שלו, לא יחולו בו הקנאה והשנאה. מאירי: מי שיש לו רפיון בלב ויש לו חששות – יזכה לחיים, משום שהוא ייזהר מאוד מהסכנות שעלולות לבוא עליו. ר"י נחמיאש: הוסיף פירוש שייתכן ש"מרפא" מלשון בנין, כלומר: שהוא בונה את שכלו. חוקה: הלב המרפא עוזר גם לבשר וגם לעצמות, לעומת הקנאה שפוגעת בשניהם. נראה שרבינו יונה גם הסביר באופן דומה, אלא שכתב שהריפוי נובע מהבשר והריקבון של העצמות קשורה יותר לקנאה.

[59] רש"י. רלב"ג: כאשר אדם מקנא, הוא גורם לרוע לבלות את עצמותיו. מאירי: הביא מספר פירושים למילה קנאה. א. השוואה לאדם אחר. ב. התראה ("וקנא את אשתו"). ג. כעס. בפסוק זה מדובר על קנאה מצד כעס.

[60] אבן עזרא. מאירי על דרך הנסתר: מי שעושק את יצר הטוב – מבזה את ה'. ר"י נחמיאש: פירש בשם התרגום שמי שמבזה את הדל, בעצם מבזה את עצמו, משום שהוא עושה מעשה שאיננו ראוי. דבריו מסתמכים על נוסח אחר בתרגום.

[61] אבן עזרא.

[62] אבן עזרא. ר"י נחמיאש: כאשר הרשע חוטא – הוא מוסיף בחטאו וטוען טענות כלפי ה'.

[63] אבן עזרא בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה שגם בשעת מותו, הצדיק בוטח בה', כפי שחזקיה התפלל כשישעיהו הודיע לו שהוא עתיד למות. רי"ד: הצדיק זוכה למיתה יפה.

[64] רש"י. אבן עזרא: החכם אינו מלמד את חוכמתו לטיפשים. רלב"ג: כאשר החכמים מגיעים למסקנות, הם נינוחים ובטוחים בעצמם, משום שהם יודעים שהם הגיעו למסקנה נכונה בדרכים נכונות. לעומת זאת, הכסילים אינם מכירים בדברי החכמה, ולכן צריך להודיע להם וללמד אותם את המסקנות שהחכמים הגיעו אליהן.

[65] רש"י. רס"ג: אצל הכסילים נודע הזרות של החכמה, רואים שהם לא חכמים. אבן עזרא מכתב יד: החכם יודע מתי ללמד חכמה ומתי לא, בעוד הכסיל תמיד מלמד את מה שהוא יודע. רבינו יונה: ההבדל בין החכם לכסיל נובע מהסיבה שהם לומדים. החכם לומד משום שהוא מבין את ערך החכמה, בעוד הכסיל רק רוצה את הכבוד שמגיע מלימוד החכמה. בפירוש נוסף כתב שגם אם החכם מסתיר את חוכמתו, כאשר הוא נמצא בין כסילים, חוכמתו ניכרת, כיוון שהתנהגותו תהיה שונה מההתנהגות עם שאר האנשים. מאירי: פירש "תודע" מלשון שבירה, והכתוב אומר שהחכמה אינה קיימת אצל הכסילים. ר"י נחמיאש: על ידי הכסילים, אנשים יודעים את ערך החכמה ומעריכים את החכמים, כיוון שהם רואים את התוצאות של הכסילות. חוקה: החכמה מודיעה להם לאסוף אותה, והם לא יעשו זאת.

[66] רש"י. אבן עזרא שהכוונה איננה דווקא לעם ישראל, אלא לכל עם. רבינו יונה:כל עם שעושה צדקה, יגרום להתרוממות, גם אם אינו עושה את הצדקה לשם שמים. מאירי: ההבדל בין "צדקה" ל"חטאת" הוא שצדקה היא נתינה בשיעור מדוד, בעוד שהחסד הוא פיזור הממון באופן מופרז, והכתוב אומר שלמרות זאת, הצדקה של עם ישראל טובה יותר מהחסד של העמים, כיוון שעם ישראל איננו גוזל כדי לתת את ממונו. בפירוש נוסף כתב שכאשר הגויים עושים צדקה וחסד, הדבר גורם לחטא לעם ישראל, משום שדווקא הגוים הם שנותנים צדקה ועושים חסד, ואעם ישראל צריך ללמוד מהם. על דרך הנסתר כתב שצדקה הינה עשית דבר באופן מדוד לעומת החסד שהינו עשית דבר באופן קיצוני יותר. הכתוב אומר שכאשר אדם מתנהג כראוי, מתאים לו דרך הצדקה, אך כאשר הוא חטא, הוא צריך התנהגות קיצונית יותר כדי לתקן את מעשיו, ולכן מתאים לו יותר להתנהג בחסד. ר"י נחמיאש: הביא את מדרשי חז"ל הנוספים שלא הובאו לעיל. האומות עושים חסד כדי לחרף את עם ישראל, ולכן הדבר יגרום להם לעונשים בעולם הבא.

[67] רש"י. אבן עזרא: החסד שהם עושים נחשב כמו קרבן חטאת. רלב"ג: כאשר העמים האחרים עושים חסד ומענים את נפשם כדי לעבוד את ה' – יש בכך חטא. רי"ד: פירש "חסד" מלשון קלון ובושה, ופירוש הפסוק הוא שהחטא שאומות העולם עושים מביישת אותם.

[68] רלב"ג. מצודות פירש מלשון להתרצות, המלך מוכן לסלוח לעבד חכם שחטא לו. רבינו יונה: כשם שהמלך מעוניין בעבדים משכילים, כך הקב"ה מעוניין בעבדים שיעבדו אותו מתוך הכרה, ולא מתוך יראת העונש או כדי לקבל גמול. חוקה: החכם יודע לרצות את המלך ולשכך את כעסו.

[69] רלב"ג.

משלי פרק טו

ביאור אוצר המקרא לספר משלי פרק טו. אוצר המקרא הוא קיצור של אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

משלי פרק יג

ביאור אוצר המקרא לספר משלי פרק יג אוצר המקרא הוא קיצור של מפעל אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

משלי פרק יב

ביאור אוצר המקרא עם חלק מההערות לספר משלי פרק יב אוצר המקרא הוא קיצור של אוצר מפרשי התנ"ך השלם
אוצר המקרא על התנך

קניית אתרוגים בשנת השמיטה

כיצד נקנה אתרוגים לקראת חג הסוכות תשפ"ג הבעל"ט
אוצר ההלכה