משלי פרק כ

משלי פרק כ

(א) לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר אדם ששותה יותר מידי יין הוא לץ וצועק כל הזמן שייתנו לו יין,[1] וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם וכל מי שמתעסק ביין יותר מידי, לא יחכם[2]: (ב) נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ האימה של המלך חזקה כמו שאגה של אריה,[3] מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ ומי שמכעיס את המלך, מחסר את נפשו, הוא מביע על עצמו פורענות[4]: (ג) כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב יש כבוד גדול לאדם שמפסיק מריבה,[5] וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע וכל אויל שאיננו שובת ממריבה – הבושה שלו תתגלה לעיני כל[6]: (ד) מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ העצלן לא יחרוש בחורף (שהוא זמן החרישה),[7] וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן ובקיץ הוא יבקש אוכל מאנשים שחרשו את שדותיהם וגידלו בה את גידוליהם – אך הם לא ייתנו לו בגלל שהוא התעצל[8]: (ה) מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ המחשבות והעצות שטבועות עמוק בלב האדם החכם דומות למים שנמצאים במקום עמוק – הם זכים וצלולים,[9] וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה ואדם נבון יצליח לדלות את המחשבה העמוקה מאיש זה[10]: (ו) רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ יש הרבה בני אדם שמציגים את עצמם כאנשי חסד, הם מבטיחים שהם יעזרו לאנשים,[11] וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא אך מי ימצא אדם שיקיים את מה שהוא הבטיח?[12]: (ז) מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק הצדיק הוא אדם שמקיים את מצוות ה', האמונה בו את החיובים הקשורים למערכת המידות בתמימות ומקיים את הבטחותיו,[13] אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו ובזכות מעשיו יהיה טוב גם לבניו אחריו[14]: (ח) מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין מלך או שופט שיושב על כסא הדין,[15] מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע מפזר את כל האנשים הרעים סביבו. הוא לא נותן לרשעים לעוות את הדין[16]: (ט) מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי מי יכול לומר על עצמו שהוא הפך את ליבו להיות זך לגמרי או שהוא נטהר לגמרי מחטאיו בהם הוא חטא בנעוריו? הרי לכל אדם יש נקודה בלב שאיננו טהור לגמרי[17]: (י) אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה כאשר אדם עושה שני סוגים של משקולות בשביל אותו משקל כך שהוא מרמה: אחת קטנה יותר ואחת גדולה יותר (האבן והאיפה הם סוגי משקולות שונים), וכאשר הוא שוקל כדי לקנות סחורה הוא שוקל במידה הגדולה יותר וכאשר הוא שוקל כדי למכור את סחורתו, הוא שוקל במשקל הקטן יותר,[18] תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם שני המשקולות מתועבים בעיני ה', היות ושניהם משמשים לרמאות (גם אם אחת המשקולות מדויקת, היא משמשת אותו כדי לשקול לאחרים באופן שקרי)[19]: (יא) גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אדם מתנכר למעשים שעשה בעודו נער (היות וייתכן שבעודו נער הוא עשה מעשים שאינם ראויים),[20] אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ אם בבגרותו מעשיו זכים וישרים. אדם עלול לומר שמעשיו היו טובים תמיד, על אף שבנערותו הוא עשה מעשים שאינם ראויים, ובכך הוא מתנכר לנערותו[21]: (יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה את האוזן לשמוע תוכחות ואת העיניים לראות מוסר,[22] ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם (את האוזן לשמוע תוכחות ואת העין לראות מוסר) את שניהם ה' עשה, ועל כן אנחנו חייבים להשתמש בהם[23]: (יג) אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ (העיניים נועדו לראות מוסר) ולכן אל תישן ותעצום את עיניך – שמא תהיה עני, משום שלא תנצל את היום לעבודה – הן עבודת ה' והן לצרכיך,[24] פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם ואם תפקח את עיניך (במקום לישון), אתה תהיה שבע מלחם, כיוון שתנצל את היום לעבודה[25]: (יד) רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה אדם שקונה סחורה, יאמר על הסחורה שהיא רעה, כדי להוריד את המחיר שלה,[26] וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל ולאחר שהוא קנה את הסחורה והוא חוזר לביתו, הוא ישבח את עצמו שהוא הצליח לקנות סחורה בזול[27]: (טו) יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים יש בעולם הרבה זהב והרבה פנינים,[28] וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת אך קשה למצוא שפתי דעת שדומים לכלים יקרים. הכתוב אומר שאין כל כך חשיבות לזהב ופנינים, אלא רק לחכמה, ודימה את החכמה לכלים עשויים מחומרים יקרים שיש להם חשיבות גדולה ונדיר למצוא אותם[29]: (טז) לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר מותר לך לקחת את הבגד של אדם שערב להלוואה של אדם אחר, משום שהערב הסכים להיות ערב לאדם זר. הכתוב חוזר על מה שכבר כתב מספר פעמים שאל לו לאדם להיות ערב עבור מישהו אחר, והיות והערב הסכים לכך, מותר לקחת ממנו את הבגד,[30] וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ ותיקח את המשכון שהאדם נתן עבור אישה נכריה (צלע זו חוזרת על הנאמר בצלע הקודמת)[31]: (יז) עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר לחם שאדם שיקר עבורו יהי ערב לחיכו,[32] וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ אך בסוף לחם השקר הופך בפיו לאבני חצץ, כלומר: הוא סובל מאכילתו[33]: (יח) מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן כאשר אדם פועל על פי דברים שחשב, בין אם שחשב על הדברים בינו לבין עצמו ובין אם תתייעץ עם אחרים – המחשבות שלו יתקיימו, הוא יצליח במעשיו,[34] וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה ואם תצא למלחמה, עליך להשתמש בתחבולות כדי לנצח בה[35]: (יט) גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב אל תתערב, אל תתחבר לאנשים הבאים: מי שמגלה סודות, מי שמרכל ומי שמפתה אנשים על ידי דיבורים לעשות מעשים רעים[36]: (כ) מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ מי שמקלל את אביו או את אמו – נשמתו תדעך – הוא ימות כאשר יגיע זמן החשיכה והפורענות[37]: (כא) נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה נחלה שהגיעה אל האדם מתוך בהלה ובחיפזון,[38] וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ ובסוף נחלה זו לא תהיה מבורכת. אדם לא ימצא ברכה בממון שמגיע לו על ידי מעשים חפוזים (כיוון שהוא לא התאמץ בהשגתה)[39]: (כב) אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע אל תאמר שתעשה דברים רעים לאויביך שמציקים לך,[40] קַוֵּה לַה' וְיֹשַׁע לָךְ אלא עליך לקוות לה' שיושיע אותך – לא על ידי נקמה באויביך, אלא על ידי הצלתך מהם[41]: (כג) תּוֹעֲבַת ה' אֶבֶן וָאָבֶן כאשר לאדם יש שני סוגי משקולות לאותו משקל כך שהוא מרמה: משקולת אחת גדולה שהוא משתמש בה כשהוא קונה ומשקולת קטנה יותר שהוא משתמש בה למכירה – הדבר מתועב בעיני ה',[42] וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא טוֹב וכאשר לאדם יש מאזניים שהוא משתמש בהם כדי לשקול במרמה (כגון שהוא קונה במשקל הגדול יותר ומוכר במשקל הקטן יותר) – הדבר איננו טוב בעיני ה'. צלע זו חוזרת על תוכן הצלע הקודמת[43]: (כד) מֵה' מִצְעֲדֵי גָבֶר כל ההליכה של אדם נעשית עם סיוע מאת ה',[44] וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ ואדם איננו יכול להבין ולהצליח בדרכו אלא אם יש סיוע מאת ה'. פעמים רבות ה' ישבש את דרכו של האדם בלי סיבה נראית לעין, משום שיש לה' את סיבותיו שלו, ואדם אינו יכול להתגבר על השיבושים האלה בלי סיוע מאת ה'[45]: (כה) מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ כאשר אדם נכשל במוקשים ובעבירות, הוא משחית את הקדושה שבו,[46] וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר ובעקבות כך הוא יהיה חייב לחזר ולחפש אחרי קרבנות כדי לכפר על חטאיו[47]: (כו) מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם מלך חכם דואג שהרשעים יהיו מפוזרים ולא ייאספו אל מקום אחד,[48] וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן והוא מחזיר להם כגמולם, כמו הגלגל שמסתובב[49]: (כז) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן כמו שאדם משתמש בנר שיאיר לו בחיפושיו בחושך, כך ה' מחפש את כל מחשבות האדם על ידי נשמתו, כיוון שהיא יודעת את כל מחשבותיו[50]: (כח) חֶסֶד וֶאֱמֶת יִצְּרוּ מֶלֶךְ ה' ישמור על מלך שנוהג במידות החסד והאמת,[51] וְסָעַד בַּחֶסֶד כִּסְאוֹ וה' יתמוך בכסא המלך על ידי החסד שהוא יעשה. צלע זו חוזרת על תוכן הצלע הקודמת (חוץ מכך שהיא לא הזכירה את מידת האמת)[52]: (כט) תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה כשם שהכח הוא הדבר שמפאר את הבחורים הצעירים, כך הדבר שגורם לכבוד הזקנים הוא השיבה[53]: (ל) חַבֻּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוּק בְּרָע החבורות והפצעים ממרקים את האדם הרע. הייסורים מהמכות מכפרים לו על החטאים שעשה,[54] וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן וגם המכות בבטן מכפרים לו על חטאיו[55]:

[1] אבן עזרא. מצודות: חילק צלע זו לשניים. "לץ היין" – מי ששותה יין הוא לץ. "המה שיכר" – מי ששותה שיכר יצעק שהוא רוצה עוד שיכר. רי"ד: ההמיה שלו איננה קשורה דווקא לבקשה של יין, אלא לשטויות שאומרים שיכורים. רבינו יונה: הלץ מחפש לפרוק עול, וכך הוא מוצא את שתיית היין שמהותו פריקת עול. בעניין ההמיה כתב שהוא אומר הרבה דברים, וכל מי שמדבר הרבה נכשל בדבריו.

[2] אבן עזרא. לפי פירושו, "שגה" מלשון התעסקות, וכך גם התרגום כתב שהוא מלשון לשנות. מצודות פירש מלשון שגגה, כל מי שנופל בטעות של שתיית יין.

[3] תרגום. אבן עזרא מכתב יד: האות כ הראשונה שבמילה "כפיר" מוסבת על המילה "נהם" שלפניה. רלב"ג: המלך המוזכר בפסוק הוא השכל האנושי, שראוי שימשול על כוחות הנפש האחרים, כאילו הוא אריה שנוהם על אחרים. רבינו יונה: פסוק זה צמוד לפסוק הקודם לומר שאדם יימנע מדיבור עם המלך אחרי שהוא שתה יין כדי שלא יגיע למצב שהוא אומר שטויות בפני המלך. בדבריו דחה את האפשרות שמדובר על אדם שסתם מתחיל מריבה עם המלך, היות ודבר זה ידוע לכולם שלא אמורים להתחיל עם המלך.

[4] תרגום. אבן עזרא פירש "חוטא" מלשון חטא, עוון, והכוונה שהוא חוטא בכך שאינו חולק כבוד למלך. אבן עזרא מכתב יד: התלבט אם הכוונה שהוא מביא על עצמו פורענות כפי שביארנו בפנים או שהכוונה שהוא חוטא בנפשו. רי"ד: "חוטא נפשו" פירושו שהמלך יצווה להרוג אותו. רלב"ג: הכוונה לבעל התאווה שמתנגד לשכל.

[5] רש"י לכאורה הכוונה לאדם שכבר רב עם מישהו ויוזם את הפסקת המריבה. רי"ד: הכוונה לאדם שאינו רב כלל. אבן עזרא: הכבוד שהמלך ייתן לאדם שרב עם אנשים בשכר שהוא יפסיק את המריבה. רלב"ג: כאשר אדם ירא את ה' אין לו תאוות לדברים רעים, ולכן מחשבותיו יהיו טובות. מאירי על דרך הנסתר: הכוונה שאדם לא יריב על יסודות האמונה וינסה להוכיח אותם, אלא יקבל את המסורת.

[6] רש"י. רלב"ג: האויל חושב שטוב לריב, כיוון שאינו חוקר דברים ואינו מבין אותם לעומק. מצודות: קלונו של האויל יתגלה בשעת מריבה, כיוון שהוא יאמר הרבה דברים שיביישו אותו.

[7] אבן עזרא ולפי פירושו האות מ שבתחילת המילה "מחורף" מוחלפת על ידי האות ב. אבן עזרא מכתב יד: העצל נמנע מלחרוש כביכול בגלל החורף. מאירי: הכוונה לתיאור זמן. מתחילת זמן החורף הוא לא יחרוש. הסיבה לכך היא שהחרישה איננה מוציאה פירות והעצל רוצה תוצאות מיידיות. רש"י: העצלן חושש מהקור, ולכן אינו עושה דבר, לא מלאכה ולא לימוד תורה. רלב"ג: הכתוב משווה את חוסר החרישה של העצל לחוסר הלמידה שלו בדברים העיוניים. ר"י נחמיאש: פסוק זה מהווה משל שאדם צריך להכין צידה לעולם הבא.

[8] אבן עזרא.

[9] אבן עזרא. רש"י: הייתה הלכה סתומה בלב של אדם חכם, ותלמיד נבון בא ודלה אותה ממעיו. רלב"ג: קשה להוציא את המחשבה העמוקה, ללא חקירה ולימוד רבים, אך אדם חכם יצליח לעשות זאת. מאירי: הכתוב מלמד שלא ניתן ללמוד את החכמות ללא הבסיס שקודם להם.

[10] אבן עזרא.

[11] רש"י. רלב"ג: "איש חסד" הוא אדם שעושה כל הזמן חסד, ויש אנשים שטוענים שהם עושים הרבה חסדים, אך בפועל הם עושים חסד רק מידי פעם, ולכן הם לא באמת נקראים "איש חסד". מאירי הביא פירוש שדחה, שרוב בני האדם שזקוקים לעזרה, מביאים איש חסד שיעזור להם, ואילו "איש אמונים", מי שיוכל ממש לעזור לשואל, לא יהיה ניתן למצוא. על דרך החכמה כתב שהחכמים החשובים – כל אחד מהם מכריז את חכמתו, והוא מוכן ללמד אותה למי שרוצה, אך הוא אינו מוצא "איש אמונים", תלמיד שראוי למסור לו את סודותיו, ולכן הוא נאלץ לעיתים להסתיר את חכמתו. בפירוש נוסף על דרך הנגלה כתב "איש אמונים", אדם שראוי באמת לקבל את מתנות העניים, לא יתן למצוא. בפירוש אחרון כתב שאנשים בדרך כלל מזמינים רק את האנשים הקרובים אליהם לסעודות שהם עושים, ואין איש אמונים שמזמין את כל מי שצריך.

[12] רש"י. רלב"ג: "איש אמונים" הוא אדם שעושה את מה שצריך לעשות, גם אם אין מדובר על חסד, וקשה למצוא גם בני אדם כאלה, כל שכן שקשה למצוא איש שעושה כל הזמן חסדים. אבן עזרא: אדם שמכריז שהוא איש חסד – כנראה שזה לא נכון, משום שמי שבאמת איש חסד לא מכריז על כך. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שגם הוא עצמו מבין שהוא אינו איש חסד, והשבח שבו הוא משבח את עצמו איננו אמת. לפי המהדיר של מהדורת מוסד הרב קוק שהוסיף בתחילת הפירוש "שיעשה חסד", הכוונה שאין מי שיעשה חסד ולא יודיע על כך ברבים. רבינו יונה: עיקר שלמות מצוות החסד – בהסתרה, גם כדי לא לבייש את מי שעושה את החסד, וגם כדי לא להתגאות במעשים טובים שעושים.

[13] רלב"ג. רבינו יונה: פסוק זה מהווה המשך לנאמר בפסוק הקודם. רק אדם שלא מתפאר במעשים טובים שהוא עושה, יזכה שהזכויות יעמדו לבניו. בפירוש נוסף כתב שהתמימות היא מעלה גבוהה ממעלת הצדיק. הצדיק זהיר מהחטא אבל עוד לא התגבר על כל מידותיו. הכתוב אומר שלמרות שהוא עוד לא הגיע למעלת התמים, במעשים שהוא עושה, בקיום המצוות, הוא נחשב לתמים. בפירוש אחרון כתב שלמרות שהצדיק עוד לא הגיע למדרגת התמימות, הוא מרגיל את נפשו בכך. מאירי: הצדיק הוא אדם שלם שבכל מידה הולך בדרך המאוזנת הנדרשת, והוא מחנך את בניו לעשות את אותו הדבר. בפירוש נוסף כתב שהצדיק מתחזק בכל יום בתומו ושלמותו, והכתוב מזהיר את האדם לא להסתפק במה שהוא כבר עשה, משום שכל קניין שהוא לא ימשיך להתאמץ בו, יילך לאיבוד. בפירוש נוסף כתב שהבנים הם התלמידים, והוא ישפיע עליהם את חכמתו. בפירוש נוסף כתב שהכוונה למוות, שהבנים יוכלו להתפאר בצדיק אחרי שהוא ימות. בפירוש נוסף כתב ש"תומו" פירושו חוזק, והכוונה שהצדיק הולך עם כל כוחותיו. בפירוש נוסף כתב ש"תומו" פירושו בלי כוונה, והכוונה שהטבע הטוב טבוע כל כך בצדיק, עד שהוא לא צריך כוונה מיוחדת כדי לעשות מעשים טובים, וגם בניו גדלים עם טבע טוב. בפירושו האחרון כתב ש"תומו" מלשון נגד, כלומר שהוא הולך כלפי ה'.

[14] רלב"ג. אבן עזרא: הכוונה שיאשרו אותם אחרים. ר"י נחמיאש: תעמוד להם זכות אבות כאשר יעשו את מעשיהם הטובים.

[15] רש"י וכתב שיתכן לומר שמדובר על ה' יתברך או שמדובר על שופטי אמת.

[16] אבן עזרא וכתב שעל ידי זה המלך יעמוד על כסאו. רס"ג: הפסוק נאמר על דרך ה"ראוי". ראוי שמלך שיושב על כסא הדין, להרחיק ממנו כל איש רע. מצודות: הכוונה שבגלל הפיזור, הדעות של בני האדם גלויים לפניו. לפי כל הפירושים הללו, "מזרה" מלשון פיזור. רי"ד הוסיף פירוש, מלשון זרות, שאנשים אלו יהיו זרים לו, אך אין הבדל מבחינת משמעות הפסוק. מלשון אבן עזרא מכתב יד משמע שהוא לשון הסרה. רלב"ג: המלך הוא השכל שיושב על הדין כדי לשפוט את הדברים העיוניים, והוא מפזר מעצמו כל דבר רע במידות ובדעות. רבינו יונה: הרשעים מפחדים בעצמם לעמוד לפני המלך למשפט, שמא הוא יכיר את מחשבותיהם. מאירי: פירש את המילה "בעיניו" בשני פירושים. א. הכוונה מעיניו. ב. הכוונה שהוא משגיח על ביעור הרשע בעיניו.

[17] אבן עזרא. אבן עזרא מכתב יד: פסוק זה נאמר על המלך. רבינו יונה: הפסוק הקודם אמר שרשעים אינם יכולים לעמוד לפני מלך בשר ודם, כל שכן שלא ניתן לעמוד לפני הקב"ה, מלך מלכי המלכים, כיוון שלא ניתן להיטהר מכל העוונות והמידות הרעות. בדבריו כתב שה' מעניש על מידות רעות, הן משום שיש בעיה במידה הרעה בעצמה, והן משום שמידות רעות מובילות את האדם לעשות מעשים רעים. מאירי פירש גם הוא שפסוק זה ממשיך את הנאמר בפסוק הקודם, ויש אנשים שאינם יכולים לעמוד בפני המלך, והמלך מכיר מי הוא הזך והטהור ומי לא. על דרך הנסתר פירש שהשכל מבער את כל הדברים המגונים מהאדם, אך אין כמעט אדם שיכול לומר שהוא הגיע למדרגה הזו. ר"י נחמיאש: אדם צריך לחשוש שהוא לא התקדם מספיק בעבודת ה', אחרת הוא יימנע את המשך העבודה.

[18] מצודות. אבן עזרא מכתב יד: יש הבדל בין אבן, שהוא משקל, לבין איפה שהיא כלי שמודדים בתוכה, והכתוב אומר שהם ששתי צורות המדידה האלה מתועבים בעיני ה'. רלב"ג: מדובר על חוסר איזון במידות ובדעות. רבינו יונה: התייחס ל"גם שניהם" בכמה אופנים. א. כאשר מדובר על המשקולת של האבן שגדולה יותר, ולכן הרמאות על ידה גם גדולה יותר (מכיוון שבכל פעם ששוקלים על ידה יש פער גדול יותר ברמאות מאשר האיפה), ובכל זאת ה' שונא גם את הרמאות הקטנה יותר על ידי האיפה. ב. את הרמאות על ידי האיפה הקונה יכול לוודא בעצמו לעומת הרמאות של האבן שקשה יותר להבחין בה. היה ניתן לומר שהאחריות מוטלת עליו, בא בכתוב ולימד שה' שונא את השקר על ידה כאילו הרמאות הייתה באופן שלא היה יכול לעלות עליה. כמו כן העיר שה' שונא זאת גם אם האדם לא השתמש במשקולות אלה: ה' שונא את עצם מציאותם וגם יש חשש שמא ישתמש בהם. בסוף דבריו העיר שעניין זה נזכר שלוש פעמים במהלך הספר, ובכל פעם הוא מלמד על דבר חדש, כיוון שהספר לא אמור לעסוק בדברים שכתובים במפורש בתורה. מאירי: הכתוב אומר שלא רק שאדם זה יהיה מתועב בעיני הבריות, אלא הוא יהיה גם מתועב בשמים. כמו כן הסביר שגם אם האבן ישרה בשעה הקנייה, עדיין הדבר מתועב בעיני ה' כיוון שהוא מתכוון לרמות בשעת המכירה. על דרך הנסתר כתב שפירוש "גם שניהם" לשני בני אדם, אחד מתרחק לגמרי מהחומריות עד לקיצוניות אחת, והשני מכניע את עצמו תחת החומריות עד לקיצוניות אחרת – בשני המקרים האדם מתועב בעיני ה', משום שהוא צריך להיות מאוזן. חוקה: הכתוב עוסק בעניין שאינו קשור למסחר, אלא במציאות שבה אדם משנה את האיזון או הגודל של דבר כלשהו מהגודל הרגיל שלו.

[19] מצודות.

[20] אבן עזרא ולפי פירוש זה "יתנכר" מלשון התנכרות. רס"ג: לכאורה פירש "יתנכר" מלשון הכרה, וכתב שאפילו הנער מכיר אם מעשיו זכים או לא. גם מאירי פירש "יתנכר" באופן דומה, וכתב שהכוונה שאדם ניכר כבר בנערותו, וניתן לראות אם הוא יגדל לאגם טוב או לא, ולכן חובה על ההורים להשקיע בו, גם אם לפעמים נראה שהנער לא מצליח ללמוד. בפירוש נוסף כתב שנער שמעשיו זכים וטהורים, יימנע מכניעה לאדם מבוגר ממנו, ועל ידי כך יוכר. על דרך הנסתר כתב שככל שהמידות שלמות יותר, כך תהיה תהיינה פעולותיו. בפירוש נוסף כתב שנער הוא אדם שלא למד, והכתוב אומר לו שלמרות זאת עליו לוודא שהוא עושה מעשים טובים ונכונים, זכים וישרים. רבינו יונה: אדם שבנערותו התנכר למעשי הנערות השובבים עקב היות ליבו זך וישר. חוקה: נער שמעשיו יהיו טובים יהיה מנוכר מבני אדם, הם לא יבינו איך אדם בגיל הנערות איננו עושה מעשי שובבות. ר"י נחמיאש כתב שפירוש זה הוא הפירוש הנכון לפי ניקוד הפסוק. רלב"ג: אדם עשוי לעשות מעשים ראויים, אבל מחשבותיו לא יהיו ראויים. לכן הוא גם נקרא נער, משום שהוא עדיין איננו בגדר של מלך ששולט על מחשבותיו. מצודות: הנער עלול להסתיר מאנשים שמעשיו אינם זכים וישרים.

[21] אבן עזרא.

[22] אבן עזרא. רס"ג: פסוק זה ממשיך את הנאמר בפסוק הקודם. הנער מכיר את מעשיו כמו שהאוזן שומעת והעין רואה. רש"י: האוזן לשמוע תוכחות אבל העין לראות את הנולד. רלב"ג: שני החושים האלה הם החושים המרכזיים ללמידה, ועל ידיהם אדם יכול להחכים, ללמוד ולהשתלם, או חלילה לחטוא. מאירי: הכתוב אומר לאבא שקשה לשנות את הטבע של בנו, כיוון שהקב"ה ברא את האוזן והעיניים. בפירוש נוסף כתב שלאחר שהכתוב עסק בשלמות המידות, בפסוק זה הוא עסק בשלמות השכל, והדרך להחכים היא דרך שמיעה וראיה. חוקה: אין להתפלא על נער שיש לו שכל והוא לא נגרר למעשי נערות, היות וה' נתן לו כלים טובים ללמוד חכמה: את האוזן והעין. 

[23] אבן עזרא. ר"י נחמיאש: האוזן גדולה מהעין, ולכן הכתוב הדגיש "גם שניהם", לומר שלמרות שהם לא שווים במעלתם, הם שווים בכך שנעשו על ידי ה'. בפירוש נוסף כתב שכיוון שה' עשה את שניהם, על אדם לוודא שהוא לא משתמש בהם לראות או לשמוע דברים מגונים. בפירוש נוסף כתב שדווקא האוזן והעין פחות נשלטים על ידי האדם, ולכן הכתוב פוטר אדם שבלי כוונה שמע או ראה דברים מגונים.

[24] אבן עזרא.

[25] אבן עזרא. רי"ד פירש "פקח איניך" מלשון להיות זריז במלאכה. גם אבן עזרא מכתב יד פירש באופן דומה, לעמול ולטרוח. רבינו יונה: אחרי שבפסוק הקודם הכתוב אמר שה' ברא גם את העין וגם את האוזן, הכתוב הזהיר בפסוק זה שאסור לאדם להתבטל על ידי שינה ובכך לבטל גם את עבודת העין שנבראה על ידי ה'. הסיבה שדווקא העין הוזכרה ולא שאר האיברים היא שהיד והרגל צריכים רצון של האדם לעבוד, והם יכולים להתבטל בדרכים אחרות ולאו דווקא על ידי שינה, בעוד העין עובדת כל הזמן, ועבודתה מתבטלת רק בשינה. כמו כן האוזן לא הוזכרה משום שהוא כבר הזהיר עליו לעיל (טו,ל-לא). מאירי: על פי הנגלה הכוונה שאדם צריך להתאמץ במלאכתו. על פי הנסתר הכוונה שאדם צריך להתאמץ לרכוש השכלה. לפי כל אחד מהפירושים, צריך לפרש את מילות הפסוק. "פן תורש" מהממון או מהחכמה. "לחם" גם יכול להתפרש כממון או כחכמה.

[26] אבן עזרא. רש"י: הכוונה שאדם שלומד תורה מתוך דוחק וקושי, יאמר בהתחלה שקשה לו, אך כאשר הוא ירכוש את התורה לגמרי, הוא ישמח על הצער שהצטער. מאירי: לאחר שבפסוק הקודם הכתוב דיבר על קניין רכוש, בפסוק זה דיבר על משירת הקניין ושמי שקנה את הרכוש לא יאבד אותו, וזאת על ידי שהוא מזהיר את בעל הרכוש שמי שקונה ממנו את סחורתו, ינסה להוזיל את הסחורה על ידי מציאת פגמים בו, למרות שהסחורה איננה פגומה, והראיה שאחרי שהוא קונה את הסחורה, הוא משבח אותה ואומר שקנה סחורה בזול. בדרך הנסתר פירש באופן דומה לפירוש רש"י.

[27] אבן עזרא.

[28] מצודות. אבן עזרא: הכתוב אומר שלמי שיש שפתי דעת, יש גם את היכולת לאסוף זהב ופנינים. רלב"ג: על ידי שפתי הדעת, אדם יכול לאסוף את הדעות של האנשים סביבו ולהחכים.

[29] מצודות. רס"ג: כאשר אדם חכם והוא מדבר מתוך דעת, הוא יכול למצוא בקלות ממון רב. אבן עזרא מכתב יד: הזהב והפנינים טובים אך מה שטוב יותר הוא שפתי דעת. רבינו יונה: פסוק זה ממשיך את האמור בפסוק הקודם. דרך העולם להפחית את ערך המקח לפני הקנייה כדי שהמוכר יוריד מהמחיר שלו. אולם, אם הקונה ממשיך לבזות את המקח גם אחרי שהוא קנה אותו, ואינו דובר אמת, הוא סתם אומר דברים שאינם נכונים, והכתוב הזהיר על כך. מאירי: כבכול חסרה האות ב לפני המילים "שפתי דעת", הכתוב אומר שאת הממון או החכמה (לפי פירושו על דרך הנסתר) קונים בשכל, ערמה ודברים המיושבים, שנאמרים על ידי שפתי דעת.

[30] מצודות. אבן עזרא: מדובר על ציווי לקחת את הבגד. רלב"ג: הכתוב מדמה את האדם שנמשך אחרי תאוות גופניות לאדם שהסכים להיות ערב לאדם זר. השכל הוא הערב, והתאוות הגופניות הן האדם הזר. מאירי: הכתוב ממשיך לעסוק בנושא שעסק בו בפסוקים האחרונים – שמירת הממון. על ידי קבלת ערבות, אדם עלול להפסיד את ממונו. על דרך הנסתר פירש שכאשר אדם ערב ליצר הרע שהוא זר לאדם, כיוון שאיננו חלק אמיתי ממנו, הוא מפסיד את המידות שלו, שבפסוק מתואר כהפסד הבגד.

[31] מצודות. רבינו יונה: "חבלהו" בצלע זו היא חבלי האוהל שראוי לקחת מאדם שהיה ערב לאישה נכריה, משום שהוא לא נזהר מספיק לפני שהסכים להיות ערב. בהשוואה לראש הפסוק, אדם זה פשע יותר משום שהוא סמך על אישה, וגברים אמינים יותר מנשים (כנראה שכוונתו בגלל שבימיהם לנשים בדרך כלל לא היה ממון או בגלל שהוא הלך אחר תאוותו לסמוך על אישה).

[32] אבן עזרא. רש"י: מדובר על ניאוף של אשת איש. מצודות: מדובר על לחם גזול. רלב"ג: הכוונה לאדם שמגיע למסקנות שאינן נכונות במחקרו, כגון שחושב שאין גמול ועונש למעשים. מאירי: פירש שפסוק זה ממשיך את עניין הערבות שהוזכר בפסוק הקודם, ואת עניין הפסד הממון של אדם שהוא הנושא של הפסוקים האחרונים. כאשר אדם מקבל על עצמו ערבות עבור אדם גזלן, הוא בסוף ישלם מחיר ("פיהו חצץ"). על דרך נסתר פירש שההשתקעות בחומריות מדומה בפסוק ללחם זר. חוקה: יתכן שמדובר על אדם שעשה סעודה לאדם אחר כדי לשכנע אותו להיות ערב עבורו. ר"י נחמיאש: מדובר על כינוי להנאת תשמיש, או שהפסוק חוזר אל אדם שחשב שאם הוא יהיה ערב עבור לווה – אותו אדם יחזיר לו טובה, והכתוב אומר שבסופו של דבר לא רק שהלווה לא יחזיר לו טובה, אלא שהוא עצמו יסבול ממעשה זה.

[33] רש"י.

[34] אבן עזרא. רש"י: הכוונה שצריך להילחם נגד יצר הרע על ידי תחבולות כמו תשובה, תפילה ותענית. רלב"ג: כאשר יש לאדם הרבה מחשבות סותרות, הוא צריך לבחור את המחשבה הנכונה מתוכם. אם יש שתי מחשבות מקבילות, עליו לברור מתוכן על ידי תחבולה, הוא צריך לראות איזו מבין שתי המחשבות מרחיקה אותו מהשלמות. רבינו יונה: אמנם אדם חושב על עיסוקיו יותר מאחרים, ולכן הוא מצוי בהם יותר ומבין טוב יותר את השיקולים, אך עדיין כדאי להתייעץ עם אחרים כדי שיעברו על השיקולים שלו ויראו אם יש בהם טעות.

[35] מצודות. רלב"ג: יש צורך להילחם במחשבות שמביאות את האדם לידי חטא. רס"ג: אם צריך עצה כדי לקיים את המחשבות, כל שכן שצריך תחבולות כדי לנצח במלחמה. מאירי: כאשר יש מחשבות, כלומר: מחשבות טובות, אזי הן יוצאות אל הפועל בלי שיהיו מריבות וכדומה, אך כאשר יש תחבולות, כלומר, מחשבות שיש בהם גם שיקולים רעים וזרים, יוצאים מריבות ומלחמות.

[36] מצודות. לפי פירושו, יש בצלע הראשונה של הפסוק שני אנשים שונים: הלך הרכיל ומגלה הסוד. רס"ג חיבר את כל שלוש צלעות הפסוק: מי שמגלה סודות הוא הולך רכיל ולכן אל תהיה חבר של פתאים. באופן דומה פירש אבן עזרא. רלב"ג: המפתה הוא מי שמסית מהחקירות העיוניות הנכונות. לפי הפירושים האלה, "פתה" מלשון פיתוי. אבן עזרא מכתב יד פירש "פתה" מלשון פתיחת הפה. מאירי פירש מלשון פתי, ואדם לפעמים פותח את פיו ואומר דברי טיפשות שהוא לא היה צריך לומר. ר"י נחמיאש: פסוק זה ממשיך את הכתוב בפסוק הקודם. אם אדם רוצה שעצותיו יתקיימו, עליו להימנע מאמירת סודותיו לאנשים שאינם אמינים שישמרו אותם.

[37] אבן עזרא. רלב"ג: אדם שמקלל את אביו ואמו, לא יקבל מהם מוסר, וגם לא יכיר בטובות שהם עשו לו, ומכאן שיכפור גם בטובתו של הקב"ה. רבינו יונה: המצווה מגנה על האדם כמו שנר שמאיר לאדם מגן אליו שהוא לא נתקל בדברים. אולם, יש כח ביד עבירה לכבות מצווה, ואפילו אם אדם קיים את מצוות כיבוד אב ואם, כאשר הוא מקלל אותם, יש כח ביד העבירה לכבות את שכר המצווה. מאירי: אין מדובר רק על מי שמקלל את הוריו, אלא על כל דרך ביזיון. על דרך הנסתר פירש שהקללה היא חיסרון, אביו מרמז על השכל ואמו מרמז על החומריות, ומי שמחסר אחד מהם, ואינו מאוזן, ראוי שנפשו תיאבד בגיהינום.

בעניין מה שביארנו שמדובר או על האב או על האם ולא על שניהם, ראה ביאורנו לספר שמות (כא,טו) שם הבאנו את דברי רש"י ופרשנים נוספים (חז"ל דרשו זאת במכילתא), שלאמ דובר על שניהם אלא על אחד מהם. כך גם משמע מפירושו של המאירי על דרך הנסתר אצלנו.

[38] מצודות. רס"ג: פסוק ה ממשיך את האמור בפסוק הקודם. אם הוא יקלל את הוריו, נחלתו תהיה מבוהלת והוא לא יראה ממנה נחת. אולם לכאורה קשה על דבריו, אחרי שהכתוב כבר אמר שהוא עתיד למות, מדוע הכתוב כתב עונש קל יותר? אבן עזרא: הכוונה לנחלה שניקח בגזל. רלב"ג: הדימיון לחכמה שאדם אינו מתאמץ להשגתה – אין בה ברכה, ואדם זה יגיע לדעות משובשות.

[39] מצודות. אבן עזרא: הכוונה שלא יירדו גשמים על נחלה שנגזלה. רש"י: הסביר שמדובר על הנחלה של שבטי ראובן וגד שביקשו את נחלתם בעבר הירדן המזרחי מתוך בהלה, ובסופו של דבר הם גלו ראשונים, לפני ששאר עם ישראל גלה. רי"ד: כיוון שהוא קנה את השדה בחופזה, עלול להתברר שהשטרות היו מזוייפים וכדומה, ואז הוא לא יוכל ליהנות מהשדה. רבינו יונה: פסוק זה ממשיך את האמור בפסוק לעיל, והכוונה שבן שמרשה לעצמו לגזול מהוריו משום שהוא אומר שבסופו של דבר הממון יגיע אליו בירושה, הממון איננו מתברך גם כאשר הוא מגיע אליו בירושה.

[40] אבן עזרא.

[41] רלב"ג. לפי אבן עזרא משמע שה' באמת ישלם לאויב כפי שמגיע לו. רבינו יונה: אם אדם הזיק לך, אל תאמר שאתה צריך להתנקם בן כדי ללמד אחרים שלא יזיקו לך, אלא עליך להסתמך על ה' שיושיע לך מאחרים. רק במקרה ואדם הזיק לך בממון – מותר לך לתבוע אותו בבית דין. מאירי על דרך הנסתר: אם אדם נמשך אחרי התאוות, אסור לו לומר לעצמו שהוא ישלים עם זה ימשיך בדרכו אחרת יהיה נזק לגופו, אלא עליו להפסיק ולגבי הנזק לגופו עליו לסמוך על ה'.

[42] מצודות. רלב"ג: הדימוי של משקלים שונים מדמה התנהגות של אדם, הוא מתייחס באופן לא שוויוני לשני בני אדם. ראוי להתנהג עם כולם באותה הדרך, בבקשת השלמות.

[43] מצודות. רס"ג: כשם שה' מתעב את השימוש בשני משקולות של אבן ואבן, כך הוא שונא את מי שמשתמש במאזניים באופן שקרי. רבינו יונה: פסוק זה ממשיך את האמור בפסוק הקודם. אם אדם גזל ממך, אל תרמה במשקולות או במאזניים כדי להחזיר לך את הכסף שנגנב ממך, בין מהגזלן ובין מאנשים אחרים.

[44] רלב"ג.

[45] רלב"ג.

[46] רש"י. לפי פירושו "ילע" מלשון השחתה. אבן עזרא: פסוק זה ממשיך את האמור בפסוק הקודם. הקב"ה יטמין מוקשים למי שיאכל מהקודש. הפסוק בהמשך אומר שאותו אדם יהיה חייב להביא את הקרבן של הקודש כדי לתקן את חטאו. רס"ג: אחד המוקשים שאדם נכשל בהם הוא בליעת הקדשים, כלומר: השימוש לצרכיו בדברים שהוקדשו לשמים. רבינו יונה: פסוק זה ממשיך את האמור בפסוק הקודם, שם כתוב שלאדם אין שליטה על כל מהלכיו. פסוק זה אומר שלאדם יש שליטה על היכולת להיזהר מחטא, ולכן אם אדם זוכר שהוא נהנה מהקדש למרות שאסור לו לעשות זאת, עליו לשלם את הקרן וחומש ולהביא קרבן אשם. מאירי: בפסוק זה, הפירוש על פי והנגלה ועל פי הנסתר שווים. כאשר לאדם יש מידות שמכשילות אותו, הוא מכשיל גם את השכל שלו. התיקון הוא לחזור למידות ממוצעות ומתוקנות. אופן התיקון הוא על ידי שהוא יקבל על עצמו את המידות והמעשים המתוקנים בשבועה ונדר: אם הוא מתאווה לדבר כלשהו, עליו להישבע שהוא לא ייגרר אחר אותה תאווה וכדומה. כמו כן הסביר את המילה "ילע" באופנים נוספים: א. מלשון דיבור, ואז כוונת הפסוק כמו דברי הפרשנים שאומרים שהוא חוטא בכך שהוא נודר דבר לקדושה על ידי אמירה. ב. מלשון בליעה (כך פירש גם אבן עזרא מכתב יד), והפירוש הוא שאדם בולע את ההקדש ואחר כך מביא קרבן כדי לכפר עליו, אבל אין זה רק לגבי ענייני קרבנות, אלא לגבי כל החטאים שאדם חושב שהוא יכול לעשות ולכפר עליהם על ידי קרבן.

[47] רש"י. רס"ג: הצלע הקודמת וגם הצלע הזו עוסקים באדם שלוקח לעצמו מהקודש. אבן עזרא מכתב יד: כאשר אדם מבקש להתיר את נדריו, הוא חוטא. לפי פירושו "ביקור" מלשון ביקורת, חרטה והתרה של הנדר. רי"ד: הקב"ה הוא המבקר את מי שלא מקיים את הנדר ונפרע ממנו. בפירוש נוסף כתב שמי שמבקר את המדרים שהוא נודר, בוודאי יעבור לפחות פעם אחת על נדרו. רבינו יונה: "לבקר" מלשון ביקורת ותשומת לב. אדם שנדר נדר חייב לבדוק אם הוא מקיים את הנדר, והעצה לכך הוא שיקיים את הנדר מיד לאחר שנדר. מאירי: "לבקר" מלשון התמדה, שהוא בודק את עצמו באופן תמידי.

[48] רלב"ג. רש"י: הרשעים הם פרעה וחילו והמלך החכם הוא ה'. רבינו יונה: הפסוק מלמד על ה' ממלכים בשר ודם. אם מלכי בשר ודם מפזרים את הרשעים, כל שכן שה' יעשה זאת. חוקה: כאשר המלך מגלה שהוא מינה לתפקיד אדם רשע, אך בשעת המינוי הוא לא הכיר ברשעותו, עליו להוריד אותו מתפקידו.

[49] מצודות. אבן עזרא: הכתוב מתאר שני מהלכים. המהלך הראשון שמובא בצלע הקודמת – המלך מעיק לרשעים. המהלך השני שנאמר בצלע זו – הוא מפזר אותם. מאירי: פירש בשלושה אופנים. א. המלך מגלגל על הרשעים את מה שהם רצו לגלגל על אחרים. ב. הוא הפך את מזלם. ג. על דרך הנסתר – הוא החזיר אותם למידות הממוצעות.

[50] מצודות. רש"י: הכוונה שהנשמה מעידה עליו בדין. אבן עזרא פירש בכמה אופנים. א. הנשמה מאירה את הרוח והנפש, וכביכול היא מחפשת את חדרי הבטן כאשר הכוונה ללב. ב. ה' יודע מה בלב כל אחד, והוא יכול להציל את המלכים מיד אויביהם. רי"ד: נשמת האדם הוא הנר של ה'. רבינו יונה: כמו שהנר נותנת לאדם את האפשרות לראות את מה שבבית, כך הנשמה היא הסיבה שה' משגיח בבני האדם, ובוחן את מחשבותיהם ומעשיהם – כיוון שנשמתו מהעליונים. לכן גם ראוי שאדם ישלוט במעשיו ומחשבותיו וייענש אפילו על המחשבות שלו (בניגוד לשאר בעלי החיים). בפירוש נוסף כתב "נר ה'" – נר ששלוח מאת ה', הנר שה' ציווה לערוך אותו, והכוונה לנשמה. אין הבדל במשמעות הפסוק בין הפירושים. מאירי: הנשמה מגיעה מאור ה' ומתפשטת לכל הגוף ומחייה אותו. על דרך הנסתר פירש שנשמת האדם היא השכל שלו, והוא מחפש בכל חדרי הבטן – הכוונה לתורה וסתרי תורה, והפסוק אומר שצריך ללמוד את התורה בשקידה. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שהנשמה מחפשת את תורת הנסתר ומוצאת אותו. בפירוש נוסף כתב שנשמת האדם היא יצר הטוב שמחפשת בכל חדרי הבטן שהם החדרים של יצר הרע (הבטן רומזת לבקשת התאוות), והוא מנסה לאזן את כל התאוות. בפירוש אחרון שהוא על פי הנגלה כתב ש"אדם" פירושו המלך, המובחר שבאדם, ומרוב חכמתו הוא יודע דברים גם בלי שאומרים לו אותם.  

[51] אבן עזרא. בעניין הסבר המילים "חסד ואמת" עיין מילון אוצר מפרשי התנ"ך שם הסברנו לפי הפרשנים השונים. רלב"ג: על ידי החסד, המלך מושך אליו את לב העם, וכך תישמר ממלכתו. מאירי: פסוק זה ממשיך את האמור בפסוק הקודם שצריך מידות ישרות. על ידי עשיית החסד והאמת, על ידי מעשים טובים וישרים, המלך לא יחטא במשפטים בהם הוא שופט. בפירוש על דרך הנסתר כתב שהחסד והאמת הם רמז לשלימות, והמלך הוא החסד. חוקה: החסד הוא שיאריך את ממלכתו של המלך, אך המלך מחויב במידת האמת ואינו יוצא נשכר ממנה.

[52] תרגום. רבינו יונה: "כסאו" פירושו ממלכתו. הכתוב אומר שאם המלך יעשה חסד, הוא יוכל להנחיל את ממלכתו לצאצאיו.

[53] רש"י. רס"ג: הכח של הבחורים מגיע מתפארתם והשיבה של הזקנים מגיע מהדרם. מאירי: הכתוב מזהיר את הנערים לא להיות עצלנים משום שהנערות כוללת כח, ואת הזקנים שלא להימשך אחרי התאוות, משום שכבר אינם אמורים לרוץ אחרי התאוות. על דרך הנסתר כתב שהבחורים צריכים להשקיע הרבה כוחות כדי ללמוד וכדי לכבוש את התאוות שלהם, ואז הם יגיעו בימי זקנותם אל ההדר שבלימוד החכמה.

[54] מצודות. רש"י הביא את מדרש חז"ל שכל מי שממרק את עצמו לדבר עבירה – בסוף הוא מגיע לידי פצעים וחבורות. אבן עזרא: פסוק זה ממשיך את האמור בפסוק הקודם. כשם שתפארת בחורים כוחם ושל הזקנים הדרם, כך תפארת הרשעים הם המכות שלו. רלב"ג: כשם שאדם צריך לברר היטב את המקור למכותיו, כך אם הוא חטא בדעותיו ורוצה לתקן את מסקנותיו, הוא צריך לברר את המקור לכך. רבינו יונה: פסוק זה ממשיך את האמור בפסוק הקודם. כשם שלנערים יפה הכח, ולזקנים יפה ההדר, כך יפה לאנשים רעים הייסורים משום שעל ידי כך יתכפרו להם מעשיהם הרעים. לגבי המילה "תמרוק" פירש בשני אופנים: א. מלשון תכשיט. כשם שהאישה מתקשטת בתכשיטים, כך האנשים הרעים מתקשטים על ידי הייסורים (וכך מתכפרים להם מעשיהם). ב. מלשון מירוק, זיכוך. מאירי: לפעמים יש בני אדם שמדברים דברי חלקות ובעצם מתכוונים להזיק לך. דבריה החלקות וקישוט הדברים שלהם (התמרוקים) נאמרים על ידי אדם שיש רע שצפון בליבו. בדרך הנסתר פירש שהכוונה לאנשים שמתנגדים לאמונה. בפירוש נוסף כתב שהייסורים מכניעים את יצר הרע. ר"י נחמיאש: הייסורים הם תיקון וקישוט הרשעים, ולכן לא צריך להצטער כשהם באים על אדם. חוקה: כשם שכאשר שמים תמרוקים על פצעים, נגרם כאב, כך דברים רעים יורדים אל חדרי הבטן. בפירוש נוסף כתב שהחבורות והפצעים שהם נזקים ממוניים או גערות של אנשים, גורמים לאדם רשע להתמרק.

[55] מצודות. רש"י: הכוונה להדרוקן.