עזרא פרק ח

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר עזרא פרק ח'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | אב תשע"ח

עזרא פרק ח

(א) וְאֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבֹתֵיהֶם אלה הם ראשי המשפחות שעלו לארץ ישראל,[1] וְהִתְיַחְשָׂם וזהו הייחוס של כל אחד מהעולים לארץ ישראל,[2] הָעֹלִים עִמִּי בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ מִבָּבֶל (אלה הם ראשי המשפחות והייחוס) של העולים מתחומי מלכותו של ארתחשסתא מלך בבל לארץ ישראל, הנמצאים עתה אתי[3]: (ב) מִבְּנֵי פִינְחָס גֵּרְשֹׁם מצאצאיו של פנחס עלה עם עזרא לארץ ישראל אדם ששמו גרשם,[4] מִבְּנֵי אִיתָמָר דָּנִיֵּאל מצאצאיו של איתמר עלה אדם ששמו דניאל (אין הכוונה לדניאל איש חמודות),[5] מִבְּנֵי דָוִיד חַטּוּשׁ מצאצאיו של דוד המלך עלה אדם ששמו חטוש[6]: (ג) מִבְּנֵי שְׁכַנְיָה מִבְּנֵי פַרְעֹשׁ זְכַרְיָה מצאצאיו של שכניה שהיה צאצא של פרעוש עלה אדם ששמו זכריה,[7] וְעִמּוֹ הִתְיַחֵשׂ לִזְכָרִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים היו עוד מאה וחמישים גברים שהיו קרובי משפחה של זכריה ועלו אתו לארץ ישראל (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין)[8]: (ד) מִבְּנֵי פַּחַת מוֹאָב אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן זְרַחְיָה מצאצאיו של המושל על מואב עלה אדם ששמו אליהועיני בן זרחיה,[9] וְעִמּוֹ מָאתַיִם הַזְּכָרִים היו עוד מאתיים גברים שהיו קרובי משפחה של אליהועיני שעלו אתו לארץ ישראל (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין)[10]: (ה) מִבְּנֵי שְׁכַנְיָה בֶּן יַחֲזִיאֵל מצאצאיו של שכניה עלה אדם ששמו בן יחזיאל. בן יחזיאל נקרא על שם אביו משום שהוא לא היה ידוע, ואביו היה ידוע ממנו.[11] שכניה שהוזכר בפסוק זה אינו זה שהוזכר בפסוק ג',[12] וְעִמּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַזְּכָרִים היו עוד שלוש מאות גברים שהיו קרובי משפחה של בן יחזיאל שעלו אתו לארץ ישראל (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין): (ו) וּמִבְּנֵי עָדִין עֶבֶד בֶּן יוֹנָתָן מצאצאיו של עדין עלה אדם ששמו עבד בן יונתן,[13] וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים הַזְּכָרִים היו עוד חמישים גברים שהיו קרובי משפחה של עבד בן יונתן שעלו אתו לארץ ישראל (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין): (ז) וּמִבְּנֵי עֵילָם יְשַׁעְיָה בֶּן עֲתַלְיָה מצאצאיו של עילם עלה אדם ששמו ישעיה בן עתליה,[14] וְעִמּוֹ שִׁבְעִים הַזְּכָרִים היו עוד שבעים גברים שהיו קרובי משפחה של ישעיה בן עתליה שעלו אתו לארץ ישראל (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין): (ח) וּמִבְּנֵי שְׁפַטְיָה זְבַדְיָה בֶּן מִיכָאֵל מצאצאיו של שפטיה עלה אדם ששמו זבדיה בן מיכאל, וְעִמּוֹ שְׁמֹנִים הַזְּכָרִים היו עוד שמונים גברים שהיו קרובי משפחה של זבדיה בן מיכאל שעלו אתו לארץ ישראל (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין): (ט) מִבְּנֵי יוֹאָב עֹבַדְיָה בֶּן יְחִיאֵל מצאצאיו של יואב שהיה שר הצבא של דוד המלך עלה אדם ששמו עובדיה בן יחיאל,[15] וְעִמּוֹ מָאתַיִם וּשְׁמֹנָה עָשָׂר הַזְּכָרִים היו עוד מאתיים ושמונה עשר גברים שהיו קרובי משפחה של עובדיה בן יחיאל שעלו אתו לארץ ישראל (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין): (י) וּמִבְּנֵי שְׁלוֹמִית בֶּן יוֹסִפְיָה מצאצאיה של שלומית עלה אדם ששמו בן יוסיפיה,[16] וְעִמּוֹ מֵאָה וְשִׁשִּׁים הַזְּכָרִים היו עוד מאה ושישים גברים שהיו קרובי משפחה של בן יוסיפיה שעלו אתו לארץ ישראל (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין): (יא) וּמִבְּנֵי בֵבַי זְכַרְיָה בֶּן בֵּבָי מצאצאיו של בבי עלה אדם ששמו זכריה בן בבי, וְעִמּוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה הַזְּכָרִים היו עוד עשרים ושמונה גברים שהיו קרובי משפחה של זכריה בן בבי שעלו אתו לארץ ישראל (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין): (יב) וּמִבְּנֵי עַזְגָּד יוֹחָנָן בֶּן הַקָּטָן מצאצאיו של עזגד עלה אדם ששמו יוחנן בן הקטן, וְעִמּוֹ מֵאָה וַעֲשָׂרָה הַזְּכָרִים היו עוד מאה ועשרה גברים שהיו קרובי משפחה של יוחנן בן הקטן שעלו אתו לארץ ישראל (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין): (יג) וּמִבְּנֵי אֲדֹנִיקָם אַחֲרֹנִים צאצאיו של אדוניקם היו האחרונים לעלות לארץ ישראל, הם לא הזדרזו לעלות כמו שאר האנשים שהוזכרו,[17] וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם אֱלִיפֶלֶט יְעִיאֵל וּשְׁמַעְיָה השמות של ראשי משפחת אדניקם שעלו לארץ ישראל היו: אליפלט, יעיאל ושמעיה,[18] וְעִמָּהֶם שִׁשִּׁים הַזְּכָרִים יחד עם אליפלט, יעיאל ושמעיה, עלו לארץ ישראל עוד שישים גברים שהיו קרובי משפחה שלהם (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין): (יד) וּמִבְּנֵי בִגְוַי עוּתַי וְזַכּוּר שמות ראשי משפחת בגוי שעלו לארץ ישראל היו: עותי וזכור, וְעִמּוֹ שִׁבְעִים הַזְּכָרִים יחד עם עותי וזכור, עלו לארץ ישראל עוד שבעים גברים שהיו קרובי משפחה שלהם (בנוסף לנשים ולילדים שלא נכללו במניין)[19]: (טו) וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא ואני (עזרא) אספתי את כל העולים לנהר שמימיו זרמו למקום ששמו "אהוא",[20] וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וחנינו במקום האיסוף במשך שלושה ימים,[21] וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים והתבוננתי באנשים שנאספו ובכוהנים שהיו שם,[22] וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם אך לא מצאתי לויים שהיו יכולים לנגן בכלי נגינה (משום שבהונות ידיהם של הלויים היו קצוצים)[23]: (טז) וָאֶשְׁלְחָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַאֲרִיאֵל לִשְׁמַעְיָה וּלְאֶלְנָתָן וּלְיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן וּלְנָתָן וְלִזְכַרְיָה וְלִמְשֻׁלָּם שלחתי משלחת שכללה את האנשים הבאים: אליעזר, אריאל, שמעיה, אלנתן, יריב, אלנתן, נתן, זכריה ומשולם,[24] רָאשִׁים האנשים האלה נכללו במשלחת משום שהם היו ראשי משפחות,[25] וּלְיוֹיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן מְבִינִים המשלחת כללה גם את יויריב ואלנתן, שצורפו למשלחת בגלל שהם היו אנשים חכמים (ועזרא ידע שחכמתם תעמוד להם כדי לשכנע את הלויים האחרים להצטרף)[26]: (יז) וַאֲצַוֶּה אוֹתָם עַל אִדּוֹ הָרֹאשׁ בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם ציוויתי את אנשי המשלחת ללכת אל אדם ששמו אדו ששלט על מקום שנקרא "כסיפיא",[27] וָאָשִׂימָה בְּפִיהֶם דְּבָרִים לְדַבֵּר אֶל אִדּוֹ אָחִיו הַנְּתִינִים בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם וסידרתי את הדברים שתאמר המשלחת לאידו ולאדם נוסף ששמו אחיו, ששניהם גרו במקום ששמו כסיפיא.[28] עזרא אמר לאנשים שהרכיבו את המשלחת מה בדיוק לומר להם, לְהָבִיא לָנוּ מְשָׁרְתִים לְבֵית אֱלֹהֵינוּ הבקשה של המשלחת הייתה שאדו ואנשי כסיפיא יביאו לעזרא אנשים שישמשו משרתים בבית המקדש. הכוונה הייתה ללויים שיוכלו לשיר, משום שהלויים שכבר הצטרפו לעזרא, לא היו מסוגלים לשיר[29]: (יח) וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינוּ אִישׁ שֶׂכֶל ה' סייע לנו ואדו ואחיו הביאו לנו אדם שהיה משכיל בחכמת הנגינה, אדו ואחיו הביאו לנו לוי שידע לנגן,[30] מִבְּנֵי מַחְלִי בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל הלוי שהביאו לנו היה מצאצאיו של מחלי בן לוי בן ישראל (שמו של הלוי עצמו לא נזכר בפירוש),[31] וְשֵׁרֵבְיָה וּבָנָיו וְאֶחָיו שְׁמֹנָה עָשָׂר וכן הביאו לנו לוי ששמו שרביה, את צאצאיו ואת חבריו, ובסך הכול שמונה עשר לויים נשלחו אלינו מכסיפיא[32]: (יט) וְאֶת חֲשַׁבְיָה וְאִתּוֹ יְשַׁעְיָה אדו ואחיו שלחו לעזרא שני לויים נוספים: חשביה וישעיה, מִבְּנֵי מְרָרִי חשביה וישעיה היו צאצאים של מררי, בנו של לוי בן יעקב, אֶחָיו וּבְנֵיהֶם עֶשְׂרִים יחד עם חשביה וישעיה, שלחו אדו ואחיו גם את חבריהם ובניהם, כך שממשפחתם נשלחו עשרים לויים[33]: (כ) וּמִן הַנְּתִינִים שֶׁנָּתַן דָּוִיד וכן עלו עם עזרא נתינים, הגבעונים שדוד מינה אותם לחוטבי עצים ושואבי מים,[34] וְהַשָּׂרִים לַעֲבֹדַת הַלְוִיִּם וכן עלו עם עזרא השרים שהיו ממונים על עבודת הלויים,[35] נְתִינִים מָאתַיִם וְעֶשְׂרִים בסך הכול עלו מאתיים ועשרים נתינים, כֻּלָּם נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת השמות של כל האנשים החשובים והידועים שעלו עם עזרא היו מוכרים לכולם (אף שלא כולם נמנו בספר עזרא)[36]: (כא) וָאֶקְרָא שָׁם צוֹם עַל הַנָּהָר אַהֲוָא כששהינו ליד הנהר הזורם אל אהוא, גזרתי תענית על כולם והכרזתי על כך ברבים,[37] לְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ התענית הייתה על מנת להתפלל לפני ה' אלוהינו,[38] לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לָנוּ וּלְטַפֵּנוּ וּלְכָל רְכוּשֵׁנוּ (התפילה אל ה' הייתה) כדי לבקש מה' שיורה לנו ללכת לארץ ישראל בדרך ישרה, דרך שבה אנחנו, טפנו ורכושנו נינצל מאויבים. כאשר עזרא הגיע לנהר אהוא, הוא הבין שהדרך לארץ ישראל רצופה בסכנות, ולכן הוא גזר תענית והתפלל לה' שיציל אותו ואת כל העולים מיד האויבים העלולים להזיק להם בדרך[39]: (כב) כִּי בֹשְׁתִּי לִשְׁאוֹל מִן הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב בַּדָּרֶךְ (פחדתי מהאויבים בדרך) מכיון שהתביישתי לבקש מהמלך ארתחשסתא שישלח אתנו חיילים ופרשים ללוות אותנו בדרך המסוכנת,[40] כִּי אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ (לא ביקשתי מהמלך שישלח אתנו חיילים ופרשים) מכיון שאמרנו כבר למלך לפני כן,[41] לֵאמֹר כך אמרנו למלך:[42] יַד אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה (אמרנו למלך) ה' מסייע ומיטיב לכל מי שמבקש אותו, ה' מסייע לכל מי שעושה את רצונו,[43] וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל עֹזְבָיו וה' שופך את אפו וחמתו על מי שעוזב אותו ואינו מקיים את מצוותיו. עזרא לא ביקש מהמלך שישלח אתו חיילים משום שהוא אמר למלך קודם לכן שה' יסייע בידו. אם הוא היה מבקש ליווי של חיילים, המלך לא היה מבין את הצורך בכך, לאחר שעזרא אמר לו שה' מסייע לכל מבקשיו. עזרא גזר צום והתפלל לפני ה' שיציל אותו מהדרך המסוכנת לארץ ישראל, משום שהסכנה הייתה גדולה, כיון שהוא היה ללא ליווי של חיילי המלך[44]: (כג) וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת אנחנו צמנו וביקשנו מה' אלוהינו על הדבר הזה, שיוליך אותנו בבטחה בדרך ישרה,[45] וַיֵּעָתֵר לָנוּ ה' קיבל את תפילותינו והגענו לירושלים בשלום[46]: (כד) וָאַבְדִּילָה מִשָּׂרֵי הַכֹּהֲנִים שְׁנֵים עָשָׂר כאשר היינו בנהר אהוא, הפרשתי שנים עשר משרי הכוהנים. שרי הכוהנים היו ממונים על עבודת הכוהנים, אך נראה שחלק מהשרים היו לויים,[47] לְשֵׁרֵבְיָה חֲשַׁבְיָה וְעִמָּהֶם מֵאֲחֵיהֶם עֲשָׂרָה הכוהנים שהופרשו היו שרביה, חשביה ועוד עשרה כוהנים[48]: (כה) וָאֶשְׁקֳלָה לָהֶם אני (עזרא) מסרתי לשרי הכוהנים את הדברים הבאים לאחר ששקלתי אותם:[49] 1) אֶת הַכֶּסֶף את הכסף שהוקדש לבית המקדש, 2) וְאֶת הַזָּהָב את הזהב שהוקדש לבית המקדש, 3) וְאֶת הַכֵּלִים את כלי המקדש, תְּרוּמַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ הַהֵרִימוּ הַמֶּלֶךְ וְיֹעֲצָיו וְשָׂרָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָאִים הכסף, הזהב והכלים היו תרומה לבית המקדש שתרמו המלך ארתחשסתא, יועציו, שריו וכל בני ישראל שנשארו בבבל[50]: (כו) וָאֶשְׁקֲלָה עַל יָדָם שקלתי את הדברים הבאים על מנת למסור אותם בידי שרי הכוהנים:[51] 1) כֶּסֶף כִּכָּרִים שֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שש מאות וחמישים כיכרות כסף, 2) וּכְלֵי כֶסֶף מֵאָה לְכִכָּרִים מאה כלי כסף שכל אחד מהם היה עשוי מכיכר כסף,[52] 3) זָהָב מֵאָה כִכָּר מאה כיכרות זהב: (כז) 4) וּכְפֹרֵי זָהָב עֶשְׂרִים עשרים מזרקים עשויים זהב. המזרק היה כלי ששימש לקבלת דם הקרבנות,[53] לַאֲדַרְכֹנִים אָלֶף משקל כל אחד מהמזרקים היה אלף אדרכונים,[54] 5) וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב כלים שהיו עשויים מנחושת צהובה. צבע הנחושת היה דומה לצבע זהב,[55] טוֹבָה הנחושת שהכלים היו עשויים ממנה הייתה טובה ומשובחת,[56] שְׁנַיִם היו שני כלים שהיו עשויים מנחושת, חֲמוּדֹת כַּזָּהָב כלי הנחושת היו חשובות כמו כלים העשויים מזהב, למרות שהם היו עשויים ממתכת זולה יותר[57]: (כח) וָאֹמְרָה אֲלֵהֶם אני (עזרא) אמרתי לשרי הכוהנים:[58] אַתֶּם קֹדֶשׁ לַה' וְהַכֵּלִים קֹדֶשׁ אתם, שרי הכוהנים, קדושים, וגם הכלים קדושים, ולכן ראוי לתת את כלי הקודש לאנשים קדושים,[59] וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נְדָבָה לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וגם הכסף והזהב שנתרם לשם ה' אלוהי אבותיכם נחשב לקודש[60]: (כט) שִׁקְדוּ תהיו זריזים לעשות את כל הדרוש עם כלי המקדש,[61] וְשִׁמְרוּ ותשמרו עליהם (על כלי המקדש),[62] עַד תִּשְׁקְלוּ לִפְנֵי שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְשָׂרֵי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם (תעסקו בכל צורכי הכלים ותשמרו עליהם) עד שתשקלו את הכלים ותעבירו אותם אל הכוהנים, הלויים ושרי האבות העומדים בראש העם בירושלים. לפני ששרי הכוהנים העבירו את הכלים לכוהנים ולשרי האבות שבירושלים, היה מוטל עליהם לשקול שוב את הכלים על מנת לוודא שהם במשקל המתאים, כפי ששקלם עזרא לפני היציאה לארץ ישראל,[63] הַלִּשְׁכוֹת בֵּית ה' הכוהנים, הלויים ושרי האבות, ייקחו מכם את הכלים וייתנו אותם בלשכות של בית המקדש[64]: (ל) וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מִשְׁקַל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וְהַכֵּלִים הכוהנים והלויים עתידים לקבל את הכסף, הזהב והכלים, לאחר שישקלו אותם בשעת מסירתם,[65] לְהָבִיא לִירוּשָׁלִַם לְבֵית אֱלֹהֵינוּ (הכוהנים והלויים עתידים לקבל את הכלים לאחר שקילתם) ולהביא אותם לבית אלוהינו, לבית המקדש[66]: (לא) וַנִּסְעָה מִנְּהַר אַהֲוָא בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לָלֶכֶת יְרוּשָׁלִָם אנחנו, כל האנשים שהתאספו, יצאנו מהנהר המוביל לאהוא לירושלים, ביום י"ב בניסן.[67] כפי שראינו לעיל ז,ט, העם התחיל להתאסף לעלות לירושלים בא' בניסן, ובמשך שנים עשר הימים שעברו מאז נאספו כולם למקום אחד, לנהר המוביל לאהוא. בשנים עשר הימים הללו, עזרא גייס לויים שהיו יכולים לנגן, וְיַד אֱלֹהֵינוּ הָיְתָה עָלֵינוּ וה' סייע לנו,[68] וַיַּצִּילֵנוּ מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב עַל הַדָּרֶךְ וה' הציל אותנו מיד כל האויבים שהיו בדרך ומיד כל האנשים שהסתתרו במארבים על מנת לתקוף אותנו[69]: (לב) וַנָּבוֹא יְרוּשָׁלִָם הגענו לירושלים בחודש אב, כארבעה חודשים לאחר שיצאנו מבבל,[70] וַנֵּשֶׁב שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה לאחר שהגענו לירושלים, שהינו בעיר שלושה ימים, לפני שמסרנו את הכלים לכוהנים וללויים שהיו בירושלים: (לג) וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי נִשְׁקַל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וְהַכֵּלִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ ביום הרביעי מאז שהגענו לירושלים, שקלנו את הכסף, את הזהב ואת הכלים, ולאחר מכן מסרנו אותם על מנת להכניסם לבית המקדש,[71] עַל יַד מְרֵמוֹת בֶּן אוּרִיָּה הַכֹּהֵן הכלים הוכנסו לבית המקדש על ידי מרמות בן אוריה הכהן, וְעִמּוֹ אֶלְעָזָר בֶּן פִּינְחָס אלעזר בן פנחס סייע למרמות להכניס את הכלים לבית המקדש, וְעִמָּהֶם יוֹזָבָד בֶּן יֵשׁוּעַ וְנוֹעַדְיָה בֶן בִּנּוּי הַלְוִיִּם יוזבד בן ישוע ונועדיה בן בינוי, שהיו שניהם לויים, סייעו למרמות ולאלעזר להכניס את הכלים לבית המקדש[72]: (לד) בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁקָל לַכֹּל הכלים נמסרו למרמות ולחבריו לאחר שספרו אותם ולאחר ששקלו אותם,[73] וַיִּכָּתֵב כָּל הַמִּשְׁקָל בָּעֵת הַהִיא המשקל של הכלים שהוכנסו לבית המקדש נכתב, על מנת שגם בדורות הבאים ידעו את משקל הכלים[74]: (לה) הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְנֵי הַגּוֹלָה בני הגולה שחזרו מהגלות, בני הגולה שעלו עם עזרא לירושלים,[75] הִקְרִיבוּ עֹלוֹת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (בני הגולה שעלו עם עזרא לירושלים) הקריבו קרבנות עולה לאלוהי ישראל (אמנם לא כל הקרבנות קרבו לשם קרבן עולה, אך בשר כל הקרבנות לא נאכל, כדין קרבן עולה, כפי שיתבאר בהמשך),[76] 1) פָּרִים שְׁנֵים עָשָׂר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל (בני הגולה שעלו עם עזרא לירושלים) הקריבו שנים עשר פרים, פר אחד כנגד כל שבט מישראל, 2) אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה (וכן הקריבו שבי הגולה) תשעים ושישה אילים, 3) כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה (וכן הקריבו שבי הגולה) שבעים ושבעה כבשים, 4) צְפִירֵי חַטָּאת שְׁנֵים עָשָׂר (וכן הקריבו שבי הגולה) שנים עשר שעירי חטאת,[77] הַכֹּל עוֹלָה לַה' הבהמות הוקרבו כליל לה'. גם קרבנות החטאת הוקרבו כליל לה', שכן למרות שבשר החטאת נאכל לכוהנים, הייתה כאן הוראת שעה שכל הבשר יעלה למזבח[78]: (לו) וַיִּתְּנוּ אֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּפַחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר בני ישראל ששבו מהגולה העבירו את האיגרות של המלך ארתחשסתא לשליטים ששלטו בארץ ישראל, האחשדרפנים והמושלים בעבר המערבי של נהר פרת שנקראו פחות.[79] כל אחד מהאחשדרפנים היה ממונה על מספר פחות,[80] וְנִשְּׂאוּ אֶת הָעָם וְאֶת בֵּית הָאֱלֹהִים האחשדרפנים והפחות היו מרוממים את שבי הגולה ואת בית המקדש, האחשדרפנים והפחות כיבדו מאוד את שבי הגולה ואת בית המקדש[81]:

 

[1] מצודות.

[2] מצודות. דעת סופרים: פעולת הייחוס נעשתה על ידי הבאת תעודות ייחוס. רבים מאלה שעלו עם עזרא היו פסולים בייחוסם, וכנראה העלאתם נעשתה על פי פעולת הייחוס שנעשתה על ידו.

[3] מצודות. גם בפסוק זה חזר רש"י על זיהויו של ארתחשסתא כדריוש. עיין אוצר המאמרים, מאמר ב', שם הרחבנו בעניין זיהויו של ארתחשסתא, וכן בהערות לביאורנו לעיל ד,ז. דעת סופרים: הכוונה היא שעזרא מעיד שייחוסם של האנשים היה נכון. כמו כן כתב שארתחשסתא תואר כאן כמלך בבל ולא כמלך פרס, היות והוא באמת לא היה מלך פרס, אלא היו לו סמכויות רבות בתחום ממלכת בבל.

[4] מצודות. דעת סופרים: ברשימה זו נזכרו הכוהנים תחילה (בניגוד לרשימה שבפרק ב'). כמו כן מספר הכוהנים שעלו עם עזרא היה קטן באופן משמעותי ממספר הכוהנים שעלו עם זרובבל, משום שכאשר עזרא עלה מבבל, רוב הכוהנים היו כבר בארץ ישראל.

[5] דעת סופרים.

[6] דעת סופרים, וכתב שכך משמע שהרי שאר האנשים שהוזכרו יוחסו לאנשים מוכרים, ואם כן עלינו לומר גם כאן שחטוש יוחס לדוד המלך. אם הדברים נכונים, חטוש זה לא היה כהן, וכנראה עזרא בחר בצאצא מזרע המלוכה כדי שיעמוד בראש העם.

[7] מצודות. רש"י כתב שמדובר על אותה משפחה שנקראה שכניה ופרעוש.

[8] מצודות + דעת סופרים. הדעת סופרים מסביר בשני אופנים מה משמעות העובדה שהם התייחסו עם זכריה: א. הם היו קבוצה בעלת ייחוס משותף. ב. שכניה הוא זה שהביא את תעודות הייחוס שלהם.

[9] מצודות. הדעת סופרים מסתפק האם יש משמעות לכך שבמשפחה זו (וכן בכמה משפחות נוספות)  נכתב "מבני" בלא ו' החיבור, בניגוד לרוב המשפחות שבהן נכתב "ומבני", ב-ו' החיבור.

[10] מצודות.

[11] מצודות.

[12] ראב"ע בפירושו לפסוק ג'. דעת סופרים: בניגוד למשפחות האחרות, במשפחת שכניה לא הוזכר שמו של ראש המשפחה, כנראה משום שראש המשפחה לא היה ראוי להיכתב.

[13] מצודות.

[14] דעת סופרים: עתליה זה היה זכר שנקרא על שם עתליה המרשעת.

[15] דעת סופרים.

[16] מצודות.

[17] מצודות. רש"י: הם היו האחרונים להגיע אל עזרא. מלבי"ם: הכוונה היא שמהמשפחות האלה, האנשים שנמנו בפסוק היו האחרונים לצאת עם עזרא, משום שכל בני המשפחה האחרים עלו כבר לפני כן מבבל.

[18] מצודות. דעת סופרים: במשפחה זו הוזכרו שלושה ראשי משפחה, בניגוד לשאר המשפחות שהוזכר בהם רק ראש משפחה אחד. ייתכן שהיה קשה לאסוף את אנשי המשפחה ולהעלותם לארץ, והיה דרוש מאמץ מיוחד של כמה אנשים כדי לאסוף את כולם.

[19] בנוסח המובא בפנים כתוב "ועמו" בלשון יחיד. כך הוא הנוסח גם במהדורה של הרב ברויאר. אולם בנוסחאות אחרות (כגון תנ"ך קורן) מובא שכתוב "ועימהם". כנראה אין הבדל בפירוש צלע זו של הפסוק וההבדל הוא רק בנוסח. כמו כן העיר ראב"ע שהמקור לקרי ולכתיב בפסוק זה (זכור וזבור) נובע ממחלוקת לגבי השם שבו נקרא.

[20] מצודות. מלבי"ם: הכוונה היא שהנהר הזה היה זורם אל נהר אהוא, ולא היה לו שם מיוחד. הדעת סופרים מביא כמה הסברים לכך שעזרא אסף אותם דווקא אל נהר. א. עזרא רצה שהם יהיו בשטח פתוח כדי שיוכלו לנוח. ב. עזרא ביקש מקום טהור, ונהר הוא מקום טהור (גם נבואת יחזקאל הייתה ליד נהר). ג. כדי שיוכלו לשוט בספינה בדרכם לארץ ישראל. ד. משום שאבותיהם בכו על החורבן ליד נהרות בבל, וכך העולים יזכרו בכי זה. דעת מקרא: מדובר על תעלה שזרמה אל מקום שנקרא "אהוא", שהיה ממזרח לנהר פרת. יש המשערים שמדובר במקום שנקרא "אונא", שהוא סמוך לחידקל.

[21] רש"י. דעת סופרים: על העולים הראשונים לא נאמר שהם נחו, משום שהם הזדרזו לעלות לארץ ישראל. כאשר עזרא עלה, היו בידיו ידיעות ברורות לגבי הקורה בארץ ולגבי הדרך להגיע אליה, והוא חשש שאם הוא לא יאפשר לעולים לנוח, הם יחזרו לבבל.

[22] מצודות. דעת סופרים: בעלייה זו הכוהנים אינם נזכרים כקבוצה נפרדת. כנראה הם היו חלק מהקבוצות האחרות.

[23] מצודות. הרמב"ן בחידושיו לקידושין (סט,א), כותב שלא ייתכן לומר שבנו את בית המקדש ללא לויים ראויים לעבודה, שבהונות ידיהם לא היו קצוצים. אלא שהלויים הכשרים לשירה עלו בעלייה של זרובבל, ולא נשארו לויים כשרים לעלייה של עזרא. רינת יצחק: לכאורה קשה מדוע הייתה בעיה בכך שהלויים לא היו יכולים לנגן בכלי הנגינה, הרי למאן דאמר עיקר שירה בפה, מותר שיהיו גם אנשים מישראל שינגנו, וכמו שפסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלי המקדש. לכאורה היה ניתן לתרץ שעזרא הקפיד על הנגינה בשמחת בית השואבה ולא על הנגינה בשעת הקרבת קרבנות, אולם גם בשמחת בית השואבה לא היה צריך דווקא מנגנים לויים, שהרי הרמב"ם אינו כותב שצריך לויים לנגינה בשמחת בית השואבה, ובערוך לנר כתב שהרמב"ם סובר שאין צורך בלויים, לא בנגינה בשעת הקרבת הקרבן ולא בנגינה בשמחת בית השואבה. המהרש"א כתב שאלו שהיו קצוצי בהונות, היו זקנים מתקופת בית המקדש הראשון שקולם כבר התקלקל, ולכן הם לא היו יכולים לשיר. כמו כן, המהרש"א כתב שמהפסוק משמע לכאורה שהיו לויים ששרו, שהרי כתוב: "וישבו הכוהנים והלויים ומן העם והמשוררים והשוערים", ותירץ ש"מן העם" הפסיק את הרשימה, והכוונה היא שהיו אנשים מהעם שהיו משוררים ושוערים. אולם קשה על דבריו, שהרי משמע שהיו לויים ששרו, כמו שכתוב לעיל ב,מא: "המשוררים בני אסף". כמו כן קשה על דבריו, שהרי ודאי היו לויים שהיו כשרים להיות שוערים, ולפי דברי המהרש"א ש"מן העם" הפסיק את הרשימה, השוערים היו מישראל ולא מהלויים. וקשה, מה היה צורך להעמיד שוערים מתוך העם ולא מן הלויים? ועוד קשה, שאדם שאינו לוי אינו כשר לשמש כשוער, ואם כן היה אסור להעמיד שוערים מן העם, שאינם לויים. בילקוט שמעוני כתוב שהכוונה היא שעזרא מינה כוהנים לעבודת הלויים. ועל אף שאסור לכוהן לעבוד בעבודת הלויים, אם אין לויים כשרים - מותר.

[24] מצודות.

[25] רלב"ג. דעת מקרא: ייתכן ש"אלנתן" השני הוא נתן, כלומר השם נתן המוזכר אחריו הוא פירוט של השם אלנתן, הווה אומר: מדובר באדם ששמו אלנתן שנקרא גם נתן.

[26] רלב"ג + דעת סופרים.

[27] מצודות. דעת סופרים: לפי הכתיב "ואוצאה" - זהו לשון הוצאה, משום שעזרא לא השתמש בציווי כדי להשיג את מבוקשו, אלא הוא אמר דברי התעוררות על מנת לעורר את הרצונות הצפונים שבלב אותם אנשים. כמו כן כתב שמה שכתוב בפסוק "על אדו" אינו יכול להיות במשמעות "אל", משום שבהמשך הפסוק הכתוב נוקט בלשון "אל", ולא ייתכן שהכתוב משתמש בפסוק אחד בשתי מילים שונות למשמעות אחת. לכן צריך לומר שהכוונה היא שעזרא לא שלח שליחים ישירות אל אדו, שהתנגד לעלייה לארץ ישראל, אלא הוא ציווה את השליחים לפנות אליו בדרכים עקיפות ובחכמה, על מנת שהוא יסכים לבקשתו.

[28] רש"י. לפי פירושו, "נתינים" פירושו "נתונים", כלומר שהם גרו שם. אבל מפירוש מצודות עולה לכאורה שהכוונה היא שהם היו נתינים ממש, וכך משמע גם מפירוש רלב"ג. והאבן עזרא כתב שיש אומרים שאחיו היה קרוב של אדו. דעת סופרים: כסיפיא מכונה פעמיים "המקום", כדי לומר שהכוונה אינה לשדות של כסיפיא, או כדי לומר שכסיפיא לא הייתה עיר או כפר, אלא מחנה שאליו נאספו. דעת מקרא: עזרא שידל את הלויים לבוא בכך שאמר להם שיהיה להם תפקיד חשוב במקדש.

[29] מצודות. דעת סופרים: המילה "משרתים" נאמרה על הנתינים.

[30] מצודות. ראב"ע: האיש הנזכר בפסוק הוא שרביה הנזכר בהמשך, והכתוב לא רצה להזכירו פעמיים. רינת יצחק: הוא נקרא "איש שכל" מכיון שמלאכת השירה היא עבודה גדולה. כמו כן הקשה: מדוע יוחס ל"בן ישראל", הרי הוא היה כשר לשיר משום שהוא היה לוי? דעת סופרים: לא נזכר שמו של האיש משום שהוא לא היה ראוי לכך, אלא הוא הביא תועלת גדולה בפקחותו.  

[31] מצודות. הדעת סופרים מסתפק אם הכתוב מייחס אותו ליעקב אבינו ובנו לוי, והכוונה היא שהיו לו תכונות שהיו נטועות במשפחתו עד שהן עברו מדור לדור, או שמא הכתוב מייחס אותו ללויים שנקראו על שם יעקב ולוי.

[32] מצודות.

[33] מצודות.

[34] רש"י. עיין באוצר מפרשי התנ"ך על ספר יהושע, באוצר המאמרים, שם ביררנו באריכות את עניין הנתינים, וביארנו מי מינה אותם לעבודת בית המקדש. דעת סופרים: הובא כאן תיאור ארוך מעט יותר בעניין הנתינים ביחס לתיאור בעניינם בעלייה הראשונה, משום שהנתינים הראשונים עלו מעצמם בעוד שהנתינים הללו עלו רק לאחר מאמצים רבים להשפיע עליהם לעלות.

[35] רש"י. דעת סופרים: המילה "והשרים" צמודה אל דוד, כלומר שדוד התייעץ עם שריו לפני שגזר על הנתינים. אולם פירוש זה אינו מתיישב עם טעמי המקרא.

[36] מצודות ודעת מקרא. דעת סופרים: לחלק מהאנשים היו כמה שמות, והוחלט עתה שלכל אחד יהיה שם אחד שבו הוא ייקרא. כמו כן הייתה מטרה נוספת – שהגבעונים יוכרו לדורותיהם. בעלייה הראשונה הנתינים הוזכרו לפי משפחותיהם, ואילו כאן הם הוזכרו בשמותיהם, כנראה משום שבעלייה זו הנתינים העולים השתייכו למשפחות רבות, ולכן העדיפו שלא להזכיר אותם לפי המשפחות.

[37] מצודות.

[38] רלב"ג.

[39] רלב"ג. דעת סופרים: בעלייה הראשונה לא הוזכר חשש זה משום שהם ידעו שהם עולים לארץ ישראל על מנת לקיים מצווה. בעלייה השנייה, לאחר שבית המקדש כבר נבנה, עלה החשש לשלום טפם ונשותיהם. רינת יצחק: הגמרא במסכת עירובין לומדת מכאן שאדם הבא מהדרך, לא יתפלל שלושה ימים. הכוונה היא שאדם לא יתפלל תפילה חדשה שהוא לא היה רגיל בה עד עכשיו, משום שהוא אינו פנוי להתפלל בכוונה, אך הוא עדיין חייב להתפלל את סדר התפילה הרגיל (ולענ"ד פשט הגמרא הוא שלא יתפלל כלל, שהרי מובא שם שאמוראים לא יצאו לדון או להתפלל בשעה שדעתם לא הייתה מיושבת, עיי"ש). כמו כן משמע שדווקא יחיד אינו מתפלל תפילה חדשה, אך ציבור יכולים להתפלל תפילה חדשה גם אם עדיין לא עברו שלושה ימים מאז שהם באו מהדרך, שהרי תפילת הציבור נשמעת גם כשהיא נאמרת שלא בכוונה (כדברי הגמרא במסכת תענית). מסיבה זו רש"י נמנע מלהסביר שהלימוד של הגמרא הוא ממה שכתוב "לבקש ממנו דרך ישרה" והוא נאלץ לפרש שהלימוד הוא מכך שכתוב "ונחנה שם שלושה ימים" ורק לאחר מכן כתוב "ואבינה", ולפיכך הוא מפרש: "מכלל דעד השתא לא הוי בינה". הפסוק עצמו מדבר על תפילת ציבור, להורות את הדרך הישרה, ואם כן לכאורה היה מותר להתפלל תפילה זו גם אם עברו פחות משלושה ימים. לכן פירש רש"י שהלימוד הוא מכך שעזרא חיכה שלושה ימים, ורק לאחר מכן היה לו בינה להתפלל. ניתן להסביר בעוד אופן: הרמב"ם כתב שכאשר הציבור עושים תשובה וצועקים בלב שלם, הם נענים. ורע"א הקשה על כך, שמהגמרא במסכת תענית משמע שתפילת הציבור נענית גם אם לא עשו תשובה. ותירץ שיש לחלק בין תפילה רגילה לתפילה מיוחדת של שלוש עשרה מידות שעליה נכרתה ברית. עזרא רצה ששבי הגולה יאמרו את תפילת שלוש עשרה מידות, שזו אינה תפילה רגילה, אפילו בציבור, ולכן היה חייב לחכות שלושה ימים.

[40] רש"י. רינת יצחק: גם אם עזרא היה מבקש מהמלך חיילים ופרשים הוא היה מתפלל תפילת הדרך, אך הוא לא היה גוזר צום ומתענה.

[41] רש"י.

[42] ע"פ הגר"א בפירושו ליהושע א,א. עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר שמות באוצר המאמרים, במאמר "וידבר ה' אל משה לאמר", שם הסברנו את פירוש המילה "לאמר".

[43] רש"י. דעת סופרים: אין הכוונה לכל מי שעושה את רצונו של ה', אלא לכל מי שמבקש את עזרתו.

[44] רש"י. מצודות: הכוונה היא שה' נוקם במי שעוזב אותו. דעת סופרים: הכוח העצור שבידו לפעול בזמן שהוא חפץ.

[45] מצודות. דעת סופרים: לא נאמר מה היה תוכן התפילה (וזאת בניגוד למקומות אחרים בספר עזרא ונחמיה) משום שבתפילה זו לא היו דברים חדשים. כמו כן כתב שלו היה קורה לעזרא דבר רע בעלייתו לארץ, היה שם שמים מתחלל.

[46] רש"י. לשיטתו, עזרא כתב את הדברים האלה לאחר שהוא הגיע לירושלים, וכך הוא היה יכול לדעת שה' קיבל את תפילתו. מצודות כתב שה' התגלה אל עזרא בנבואה או בחלום, וכך הוא ידע כבר בשלב זה שה' קיבל את תפילתו. האבן עזרא מצי פירוש אחר, שה' שלח לעזרא נביא. אולם אם נקבל את מסורת חז"ל שעזרא הוא מלאכי (כמובא במסכת מגילה טו,א), לא ברור מדוע היה צורך בנביא אחר שיבשר לעזרא על קבלת תפילתו. עיין אוצר המאמרים, מאמר ז', שם עסקנו בהרחבה בזיהוי עזרא כמלאכי, והבאנו את שיטתו של האבן עזרא שעזרא איננו מלאכי. מלבי"ם: עזרא ידע שתפילתו התקבלה, משום שתפילתו הייתה שגורה בפיו, כמו רבי חנינא בן דוסא שהיה יודע אם תפילתו התקבלה, כיון שאם תפילתו הייתה שגורה בפיו, היה הדבר סימן עבורו שתפילתו התקבלה.

[47] רש"י. לגבי הקביעה שחלק משרי הכוהנים היו לויים – כך משמע מפירוש רלב"ג, ולכאורה הדבר מוכרח, שהרי בפסוקים יח – יט מובא ששרביה וחשביה היו לויים מבניו של מררי. אולם עיין בהערות לביאורנו לפסוקים אלה, שם הבאנו את דבריו של פירוש דעת סופרים, שהסתפק האם ייחוס שרביה וחשביה היה באמת למחלי בן מררי, שאם כן אכן מוכח שהם היו לויים, או שהכתוב מייחס אותם לאדם אחר שנקרא כן, ואם כן אין הוכחה שהם היו לויים. דעת סופרים: עזרא מינה שנים עשר כוהנים ושנים עשר לויים בדעת סופרים לפנינו כתוב שמינה עשרה לויים, אך זוהי טעות דפוס, כפי שמוכח מהסיכום, שהיו עשרים וארבעה כוהנים ולויים, וכמו שמוכח מפירושו לפסוק ל'), וכך יוצא שהוא מינה בסך הכול עשרים וארבעה כוהנים ולויים. הכוהנים היו משגיחים על הלויים שישמרו. שרי הכוהנים לא נקראו שרים בגלל שהם היו ממונים על אנשים, אלא בגלל שהם היו שרי התורה והקדושה של ישראל. כמו כן כתב שמינו דווקא שנים עשר כוהנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל, על אף שכל הממונים היו משבט אחד. דעת מקרא: עזרא מינה מספר זהה של כוהנים ושל לויים, שנים עשר מכל קבוצה, כדי לפייס את הלויים.

[48] מצודות.

[49] מצודות.

[50] מצודות. דעת סופרים: רק מי שמצאו אותו תרם, אך היו יהודים רבים שהיו מפוזרים במקומות נידחים בממלכת פרס, ועל כן הם לא תרמו לבניין המקדש.

[51] מצודות. דעת סופרים: למרות שכבר שקלו פעם אחת את הכסף (כאמור בפסוק כ"ד),נאמר כאן ששקלו אותו פעם נוספת. השקילה הראשונה נועדה לדעת מה בדיוק נתרם והשקילה השנייה נועדה לדעת מה בדיוק הופקד אצל הכוהנים והלויים. אפשרות נוספת להסביר זאת היא שבתחילה שקלו את הכול במשקל כולל, ועתה עברו לשקול כל פריט בנפרד.

[52] מצודות.

[53] מצודות.

[54] מצודות. דעת סופרים: בתוך כל מזרק כזה היו אלף מטבעות זהב.

[55] מצודות. דעת סופרים: בירושלמי מבואר שאחד הכלים הללו שימש להוצאת קולות בשעת הכנת הקטורת, והוא נקרא "צלצל". כלי נוסף היה המכתשת, והיא שימשה לכתישת הקטורת. כל כלי כזה היה מורכב משני חלקים.

[56] רש"י. ראב"ע: הקשה מדוע תיאור אחד של הכלי הוא בלשון זכר (מוצהב) ואילו התיאור השני בלשון נקבה (טובה), והסביר שכך דרך הכתוב כפי שהפסוק מתאר רוח כגדולה (לשון נקבה) וחזק (לשון זכר). מלבי"ם: הכלי הוא זכר והנחושת נקבה. דעת סופרים: הנחושת הייתה מעובדת בצורה טובה, כך שהיא נראתה כזהב.

[57] מצודות. הדעת מקרא כתב שני פירושים: א. "חמודות" הוא תיאור הכותנות שהכוהנים לבשו. ב. "חמודות" הוא תואר נוסף לכלים.

[58] רש"י.

[59] מצודות. רינת יצחק: ישנה מחלוקת בין בעל המאור לרמב"ן בדין "ובאו בה פריצים וחללוה". לדעת בעל המאור, מדובר דווקא על אבני המזבח המתחללים על ידי הגויים, ולא על כלי שרת הקדושים בקדושת הגוף. לעומתו סובר הרמב"ן שכל כלי השרת מתחללים על ידי הגויים. בשו"ת דברי חיים הוכיח מכאן כדעת בעל המאור, שהרי כתוב שהכלים היו קדושים, ורק על הכסף והזהב נאמר שהם נדבה לה'. ממה שנאמר שהכלים קדושים, משמע שקדושתם לא פקעה, למרות שהם חוללו על ידי הגויים. אולם ניתן ליישב זאת על פי המקדש דוד, שכלי שרת צריכים משיחה בשמן המשחה רק כדי שהם יתקדשו בקדושת הגוף, אבל לעניין שאר הדינים, מספיק לקדשם בפה. לכן ייתכן לומר שבאמת נבוכדנצר חילל את הכלים, אלא שעזרא חזר וקידש אותם בפה. מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל בספרו מנחת אברהם (ח"ג סי' י"ח), מסביר שהדין של פריצים המפקיעים קדושה נאמר רק בקדושת דמים, והחילול נעשה בכך שהם מפקיעים את הבעלות של ההקדש מהכלים, אבל הם אינם מפקיעים את עצם הקדושה. מו"ר הוכיח זאת משו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מ"ג) , שם מבואר שדין "ובאו בה פריצים" נאמר רק בדבר שיש לו פדיון. דעת סופרים: פנייתו של עזרא הייתה לכל העם שעלה אתו, שכולם קדושים. חלק מהם היו קדושים משום שהיו אנשים חשובים, והפסולים שעלו אתו גם כן היו קדושים, משום שהם עלו לשם מטרה נעלה.

[60] מצודות.

[61] מצודות, ופירש ששקידה היא עניין של מהירות.

[62] מצודות.

[63] מצודות. דעת סופרים: כאן הכוונה לשרים שהיו ממונים על הכוהנים. ייתכן שהכוונה לכוהן הגדול ולסגניו, ואפשר שהכוונה היא לראשי המשמרות. לכאורה קשה לומר שהכוונה היא לכוהן הגדול, שהרי הכוהן הגדול שימש בתקופה זו במקדש בירושלים, והוא לא עלה עם עזרא. כמו כן הסביר ש"שרי האבות" הוא מונח חדש שלא נזכר לפני כן במקרא. מונח חדש זה מציין את הסדר הפנימי החדש שהונהג בידי עזרא. דעת מקרא: מפסוק זה אנו למדים שבבית המקדש היו שלושה סוגים של אפוטרופסים: א. שרי הכוהנים. ב. שרי הלויים. ג. שרי האבות לישראל – ראשי האבות. כמו כן כתב שהשורש ש.ק.ל שבפסוק זה איננו במשמעות של משקל, אלא במשמעות של מסירה.

[64] מצודות. ראב"ע: צלע הפסוק עוסק בשרי הלשכות שבירושלים. הכתוב אומר שהאנשים שהוזכרו בפסוק היו שרים שהיו ממונים על הלשכות בירושלים.

[65] ראב"ע. דעת סופרים: הכוונה היא שהכוהנים והלויים הסכימו לקבל על עצמם את התפקיד למרות שהשמירה על הכלים אינה חלק מתפקידם. כמו כן כתב שקבלה זו נעשתה באמירה בפה.

[66] ראב"ע.

[67] מצודות. דעת סופרים: אמנם לעיל בפסוק ט"ו הכוונה היא שעזרא נסע מהנהר המוביל אל אהוא, אך בפסוק זה הכוונה היא לנהר עצמו שנקרא "אהוא". דעת מקרא: עזרא התכוון בדבר זה לדמות את יציאת בבל ליציאת מצרים, ולכן הוא רצה לעבור את נהר פרת בי"ד בניסן.

[68] רש"י.

[69] רש"י. דעת סופרים: מפסוק זה משמע שהיו ניסיונות לפגוע בעזרא ובעולים, או שבדרך כלל היו בדרך זו אויבים שהיו תוקפים את העוברים והשבים, והפעם, בגלל שה' סייע להם, לא תקפו אותם.

[70] עיין  לעיל ז,ח. דעת סופרים: לא נאמר כיצד קיבלו שבי הגולה שכבר היו בירושלים את העולים עם עזרא, משום שאין מכך לימוד לדורות. כמו כן כתב שייתכן שלא כל הקהל שעלה עם עזרא עלה לירושלים, אלא חלק מהם התפזרו בערים האחרות.

[71] מצודות. דעת סופרים: פרט זה נכתב על מנת ללמדנו עצה לדורות. אדם שהגיע מדרך ארוכה, טוב שימתין שלושה ימים לפני שיעשה פעולה משמעותית, על מנת שהעייפות לא תגרום לו לעשות טעויות.

[72] דעת סופרים: התרומות נמסרו לקבוצה שמנתה שני כוהנים ושני לויים. דבר זה נכתב כדי ללמדנו לדורות שראוי שיהיו בבית המקדש ארבעה גזברים: שני כוהנים ושני לויים, או כדי ללמדנו שתפקידים אלו עברו בירושה לצאצאיהם.

[73] מצודות.

[74] מצודות.

[75] מצודות. דעת סופרים: שבי הגולה ראו עצמם כאנשים הנמצאים בגולה, למרות שהתנאים בבבל היו טובים. מסיבה זו הם נקראים "בני הגולה".

[76] דעת סופרים: הקרבת הקרבנות עצמה הייתה בהוראת נביא, אך ההימנעות מאכילת הבשר נבעה מהרגשתם של שבי הגולה שהם אינם מוכנים לאכילת בשר קדשים. כמו כן כתב שמסתבר שלא הקריבו את כל הקרבנות ביום אחד, אלא הקריבו אותם במשך תקופה מסוימת.

[77] מצודות.

[78] רש"י. רלב"ג: הפסוק אומר שהכול קרב כליל לה', חוץ מהחטאות. כמו כן הסביר שהפרים והשעירים נועדו לכפר על עבודה זרה בתור קרבן הדומה לקרבן המובא על ידי ציבור שעבד עבודה זרה בשוגג. אף על פי כן, הפרים לא קרבו כקרבנות חטאת, משום שלא היה חטא ממשי של עבודה זרה שהיה צריך להיטהר ממנו, אלא בני ישראל רצו לעורר על הדבר. ראב"ע: שנים עשר הפרים והשעירים הם כנגד אבות האומה, כאשר הכוונה לשנים עשר השבטים, לעומת זאת למספרים שבעים ושבעה ותשעים ושישה – אין משמעות מיוחדת. הנצי"ב (בפירושו העמק דבר לבמדבר טו,כה): הייתה כאן הוראת שעה להקריב קרבנות חטאת, שכן קרבנות חטאת באים רק במקרה של חטא שנעשה בשוגג, והם הקריבו חטאת על חטאים שנעשו במזיד. אולם אין הכוונה שנביא אמר להם להקריב קרבנות, אלא שאחר שהביאו כבר את הקרבנות הללו, למרות שהם לא היו אמורים להביא אותם, הם למדו מן הפסוקים שהחטא נסלח להם. לכן התורה בספר במדבר (טו,כה) אומרת: "והם הביאו", על מנת לומר שאם כבר הביאו - החטא נסלח להם. בספר אם הבנים שמחה (פרק א') כתב שההוראה להקריב קרבנות על חטא במזיד כאילו הוא היה חטא בשוגג, היא מעין החנינה שהמלכים נותנים ביום שמחתם, להקל בעונשם של העבריינים. רינת יצחק: משמע מפשט הפסוק שהקרבנות שקרבו היו קרבנות עולה. רבנו חננאל בפירושו להוריות  ו,א כתב שחלק מהקרבנות קרבו לשם קרבן חטאת (כפי שנאמר בפסוק). אלא שלא מצאנו איל וכבש קרבים כקרבנות חטאת (קרבן חטאת חייב להיות כשבה שעירה ובקרבנות מסוימים גם פר). אלא שצריך לומר שהקרבנות האלה היו קרבנות עולה.

[79] מצודות.

[80] דעת סופרים. כמו כן כתב שמסירת הפקודה מאת המלך נועדה מצד אחד להראות נאמנות למלך (כדי שהממונים מטעמו לא יפריעו לעזרא), אך מצד שני היא מראה את שעבודם של בני ישראל לאומות האחרות בתחילת ימי הבית השני.

[81] מצודות.

איוב פרק ו

.ביאור אוצר המקרא (לשעבר ושננתם) לספר איוב פרק ו .ביאור פשוט לפסוקי המקרא עם הערות שוליים שמבררות את מחלוקות הפרשנים ושאלות העולות מפשט הפסוקים אוצר המקרא הוא קיצור של מפעל אוצר מפרשי התנ"ך שכולל...
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו מסכם מז - נו

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו - מסכם על פרקים מז - נו
חידון התנ"ך תשפ"ב

איוב פרק ה

.אוצר המקרא לספר איוב פרק ה .פירוש פשוט על פי הפשט עם חלק מהערות השוליים שבהם מתבררים מחלוקות הפרשנים ושאלות ותשובות שעולות בפשט הפסוקים .קיצור אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו נז - נח

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו נז -נח (ח אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב