הושע פרק ז

הושע פרק ז

(א) כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל כאשר עלה בליבי (של ה') לרפא את ישראל, לגאול את ישראל,[1] וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן אז באים העוונות של אפרים והמעים הרעים של העיר שומרון שהיא בירת ממלכת ישראל. ה' אומר שכאשר הוא רוצה לגאול את ישראל, באים החטאים בהם חטאו תושבי ממלכת ישראל ומקטרגים על ישראל,[2] כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר תושבי ממלכת ישראל עשו מעשי שקר, עשו מעשי חטא,[3] וְגַנָּב יָבוֹא פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ אחד החטאים בהם חטאו תושבי ממלכת ישראל היא שהיו גנבים שהיו באים בחוץ, לעיני כל, והיו פושטים את בגדיהם של אנשים אחרים כדי לגנוב אותם, והם לא היו צריכים לפחד מאף אחד: לא שיעצרו אותם בני אדם, וגם הם לא פחדו מה'[4]: (ב) וּבַל יֹאמְרוּ לִלְבָבָם כָּל רָעָתָם זָכָרְתִּי ובני ישראל אינם אומרים בליבם שאני (ה') זוכר את כל החטאים שלהם. הנביא אומר שבני ישראל אינם חושבים בליבם שבאמת ה' זוכר את כל החטאים בהם חטאו,[5] עַתָּה סְבָבוּם מַעַלְלֵיהֶם נֶגֶד פָּנַי הָיוּ אולם האמת היא שהמעשים הרעים שלהם מקיפים אותם (את בני ישראל) והם עומדים לנגד עיני[6]: (ג) בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ מֶלֶךְ במעשים הרעים, בחטאים שלהם, בני ישראל משמחים את המלכים שמלכו עליהם. המלכים רצו להחטיא את בני ישראל, וכך כאשר היו חוטאים, היו משמחים את מלכיהם,[7] וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים ובשקרים שבני ישראל שיקרו הם שימחו את שרי ישראל[8]: (ד) כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה חימום הזנות (דימוי לעבודה הזרה) בהם חוטאים כל בני ישראל בוער כמו חום שמפיק תנור שהבעיר האופה (התנור של האופה מפיק יותר חום מכיוון שהוא אופה הרבה בפעם אחת),[9] יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ כשם שהאופה נח לזמן קצר ממלאכת האפייה, מזמן שהוא סיים ללוש את הבצק ועד שהבצק מחמיץ, כך רק במשך זמן קצר ביום אין ישראל חוטאים[10]: (ה) יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן ביום החג של מלכנו (יום הולדת או יום השנה למלוכתו) השרים נהיו חולים כתוצאה ממילוי נאדות היין ביין רב ושתייתו,[11] מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים והשרים, משכו את ידיהם מעיסוק בענייני המדינה ומילוי תפקידיהם, ותחת זאת התחברו עם ליצים[12]: (ו) כִּי קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם בני ישראל היו מכינים מארבים זה לזה, כמו שאופה מכין תנור כדי לאפות בו,[13] כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם בֹּקֶר הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה האופה ישן בלילה ובבוקר הוא מיד מדליק את הלהבה בתנור כדי לחמם אותה ולהכין אותה לאפייה, וכך היו בני ישראל נחים מחטאיהם רק במשך זמן קצר, ומיד כשהיו יכולים לחזור למעשיהם (כמו שהאופה מדליק את התנור מיד בבוקר) הם היו חוזרים וחוטאים[14]: (ז) כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר כל בני ישראל - היצר מחמם אותם לעבירה,[15] וְאָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם וישראל הרגו את דייני הסנהדרין, כיוון שהדיינים היו מוחים בהם על חטאיהם,[16] כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ בגלל שבני ישראל חטאו והרגו את דייני הסנהדרין, מלכי ישראל נפלו זה אחר זה (כפי שמסופר בספר מלכים שמרדו בהרבה ממלכי ישראל ורצחו אותם או שנהרגו על ידי האויבים),[17] אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי ובכל זאת אין מי שיקרא לבני ישראל לחזור אליי[18]: (ח) אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל תושבי ממלכת ישראל התערבבו בין תושבי ממלכת בבל ולמדו ממעשיהם,[19] אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה דימוי נוסף למעשי תושבי ממלכת ישראל היא לעוגה שנאפית ולא הופכים אותה: כשם שעוגה שנאפית נשרפת במקום אחד ואינה נאפית במקום אחר במקרה ולא הופכים אותה, כך (כמו אדם שאינו הופך את העוגה הנאפית) גם תושבי ממלכת ישראל לא חשבו מה יהיו תוצאות מעשיהם[20]: (ט) אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע האויב לקח חלקי ארץ מארצם של ישראל, ועם ישראל לא היה יכול להגיב על כך מרוב חולשה עד שחוסר התגובה של עם ישראל נחשב כאילו שהוא לא ידע על כך דבר,[21] גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע עם ישראל היה חלש וחסר כח כמו אדם זקן, אך עם ישראל אפילו לא שם לב לכך[22]: (י) וְעָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו עם ישראל יראה שהרוממות שלו נכנעה, עם ישראל יראה שהוא ירד מהמדרגה הגבוהה בה היה לפני החטא,[23] וְלֹא שָׁבוּ אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם ולמרות שבני ישראל ראו שהם ירדו ממדרגתם הגבוהה בו היו לפני שחטאו, הם לא חזרו לעבוד את ה',[24] וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל זֹאת ולמרות הפורענויות שבאו על בני ישראל, הם לא חזרו לבקש את ה'[25]: (יא) וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב ממלכת ישראל התנהגה כמו יונה פותה שאין לה לב לראות מה טוב לה ומה רע לה,. כשם שהיונה יורדת לאכול זרעים ממלכודת שטמנו בה בני האדם, למרות שהדבר יוביל ללכידתה, כך ממלכת ישראל פנו לעזרת העמים שיצילו אותה ללא שתצמח מכך כל תועלת,[26] מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ ממלכת ישראל פנתה אל מצרים כדי שמצרים תעזור לה והלכה אל אשור כדי שאשור תעזור לה, אך הדבר לא הועיל[27]: (יב) כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ כאשר ישראל ילכו לאשור ומצרים כדי לבקש מהם עזרה,[28] אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי אני (ה') אפרוש עליהם את הרשת שלי כדי שישראל יילכדו בה, וכך עצם ההליכה לאשור ומצרים תהיה לעם ישראל למכשול,[29] כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם כמו שעוף שנלכד ברשת של ציידים יורד למטה לארץ, כך אני (ה') אכשיל את ישראל,[30] אַיְסִרֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם אני (ה') אייסר את עם ישראל כמו שהם שמעו שאעשה כך בשעה שנאמרו דברי הברכה והקללה לדור המדבר[31]: (יג) אוֹי לָהֶם כִּי נָדְדוּ מִמֶּנִּי אוי לבני ישראל היות והם נדדו ממני (מה'), היות והם עזבו אותי,[32] שֹׁד לָהֶם כִּי פָשְׁעוּ בִי השודד יבוא על בני ישראל מכיוון שהם פשעו בי. הכוונה היא לאשור,[33] וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם אני (ה') רציתי לפדות את בני ישראל מצרתם,[34] וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים אך בני ישראל אמרו עליי דברי כזב ואמרו שאינני משגיח עליהם, ולכן הסרתי את השגחתי מהם[35]: (יד) וְלֹא זָעֲקוּ אֵלַי בְּלִבָּם כִּי יְיֵלִילוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם כאשר בני ישראל הולכים לישון ובוכים על צרתם, הם אינם זועקים אליי (אל ה') ומבקשים ממני לגאול אותם,[36] עַל דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ  בגלל החיסרון של הדגן והתירוש בארצם, בני ישראל עושים עצמם גרים והולכים לגור בארצות אחרות במקום לחזור בתשובה,[37] יָסוּרוּ בִי ובני ישראל סרים ממני (מה') ומורדים בי[38]: (טו) וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם כאשר אני (ה') קשרתי את הזרועות של בני ישראל וכך חיזקתי אותם (הקשירה היא סמל לחיזוק),[39] וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע (גם כאשר חיזקתי את ידי בני ישראל) הם חשוב עליי דברים רעים ואמרו שהכל בא על דרך מקרה. ה' אומר שבין כאשר באה על בני ישראל צרה ובין כאשר באה עליהם טובה, הם אף פעם לא מבינים שהכל בא מאת ה'[40]: (טז) יָשׁוּבוּ לֹא עָל בני ישראל אינם חוזרים לעליון, לה',[41] הָיוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה ובכך היו בני ישראל כמו קשת המרמה את יורה החץ. כמו שקשת מרמה את יורה החץ על ידי שהיא שולחת את החץ למקום אחר מהכיוון אליו נורה החץ, כך בני ישראל מתכחשים לאמת ואינם תולים את מה שקרה להם בה',[42] יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם מִזַּעַם לְשׁוֹנָם ובגלל שהשרים מדברים דברי זעם ואומרים שלא הכל בא להם מאת ה', השרים יפלו בחרב האויב,[43] זוֹ לַעְגָּם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אפילו בארץ מצרים היו לועגים על בני ישראל שירדו למצרים למרות האיסור על כך, והיו המצרים אומרים שהירידה למצרים לא תועיל לבני ישראל ושהיא רק יביא גם על המצרים את הפורענויות[44]:

[1] מצודות. מהר"י קרא: בעוד שאני (ה') עסוק בלרפא את ישראל על חטאיהם שחטאו בו בחאר העגל, בא ירבעם ועשה עוד שני עגלים.

[2] מצודות. מלבי"ם: רעות אפרים היינו עוונות בין אדם למקום ורעות שומרון היינו החטאים שבין אדם לחברו.

[3] מצודות.

[4] מצודות. מהר"י קרא: בלילה הם מתנהגים כגנבים וביום הם גונבים ומלסטים את הבריות.

[5] מצודות.

[6] מצודות.

[7] מצודות. מהר"י קרא: על ידי שהם גונבים, הם משמחים את המלכים, היות והם מתחלקים בשלל יחד עם המלכים. רד"ק: כאשר ממלכת ישראל הצטרפה לירבעם בעבודת העגלים, הם שימחו אותו.

[8] מצודות. רד"ק הוסיף פירוש נוסף: הכחש הוא התכחשות אל ה' וכאשר הם התכחשו אל ה' הם שימחו את השרים שהצטרפו לירבעם כדי לבנות את העגלים.

[9] מצודות. א"ע: כולם בא לומר שגם המלכים עשו כן.

[10] מצודות. רד"ק: הכוונה היא שבני ישראל בוערים בחום הניאוף כמו בשעת הסקת התנור.

[11] מצודות. רש"י: חמת היין היא חו היין. מהר"י קרא: הכוונה היא ליום בו מונה ירבעם למלך, שריו השתכרו. מלבי"ם: הכוונה היא ליום המרידה במלך, והנביא אומר שהמרידות שהיו במלכים הוא אחד הגורמים למפלת עם ישראל. כך מפרש המלבי"ם את כל הפסוקים הבאים בעניין המרידה.

[12] מצודות. רש"י: המלך התחבר עם ליצים במקום להתחבר עם כשרים.

[13] מצודות. רד"ק: הכוונה היא שלב בני ישראל היה בוער כתנור, והם קירבו את המעשים הרעים לליבם, על ידי שהיו חושבים רבות כיצד לעשות את מעשיהם.

[14] מצודות. א"ע: בניגוד לאופה שלפחות מנצל את הלילה לשינה, הם היו חושבים כל הלילה מה לעשות במעשיהם הרעים בבוקר.

[15] מצודות.

[16] מצודות. רד"ק: כאן מתואר העונש שיבוא על השופטים שהיו שופטים רק את החלשים והיו מפחדים מלשפוט את החזקים.

[17] מצודות.

[18] מצודות. רש"י: המלכים נפלו מכיוון שאין מי שקורא אליי. רד"ק הוסיף פירוש נוסף שלמרות שהמלכים ראו שהם נופלים בזה אחר זה, בכל זאת הם לא חזרו אל ה'.

[19] מצודות. א"ע: הכוונה היא לקריאת ממלכת ישראל מהעמים האחרים לבוא אליהם לעזרה.

[20] מצודות. א"ע: הכוונה כאן היא לעונש שיבוא על ישראל, כמו שעוגה נשרפת אם לא הופכים אותה.

[21] מצודות. רש"י: הכוונה היא לזמנו של יהואחז. א"ע: הכוונה היא לשוחד שהיו נותנים לאשור. מהר"י קרא: והוא לא ידע הכוונה היא שבכל זאת עם ישראל לא ידע את ה'.

[22] מצודות. רד"ק: לעת זקנותו האדם חוזר בתשובה בגלל שהוא רואה את חולשתו ומבין שסופו קרב, ועם ישראל, עם כי נחלש בימי פקח, וחולשתו דומה לאדם זקן, בכל זאת לא חזר בתשובה.

[23] מצודות. רש"י: הכוונה היא שדבר זה כבר קרה.

[24] מצודות.

[25] מצודות.

[26] מצודות. מהר"י קרא: היונים הם העופות הכי טפשים היות והם העופות היחידים שכאשר נוטלים את בניהם מהקן, הם בכל זאת חוזרים אל הקן. כך הךכו בני ישראל אל מצרים ואשור שהרעו ביותר לעם ישראל.

[27] מצודות. רש"י מדגיש שמצרים בכלל הייתה מרעה לישראל לאורך השנים ודווקא אליה פנו בני ישראל.

[28] מצודות.

[29] מצודות.

[30] מצודות. רש"י הוסיף פירוש נוסף: כמו שעופות כמו נשר ונץ מורידים את העופות, כך ה' יוריד את בני ישראל במצרים על ידי נבוכדנצר.

[31] מצודות. רש"י: הכוונה היא שה' ייסר את בנ"י כמו שהשמיע לעדתם ע"י ירמיה הנביא. כמו"כ פירש רש"י עפ"י מנחם שהכוונה היא ללשון של קשר.

[32] מצודות. מהר"י קרא: הכוונה היא שהם יילכו בגלות.

[33] מצודות.

[34] מצודות.

[35] מצודות + רד"ק. רש"י: הכוונה היא שעם ישראל אמר לירמיה שהוא אומר שקרים בכך שהוא אומר שתבוא פורענות על עם ישראל. א"ע: בנ"י היו אומרים שה' רוצה רק להרע להם.

[36] מצודות. רש"י: בגלל חטאיהם תבוא עליהם יללה.

[37] מצודות.

[38] מצודות. רש"י: המגורות של הדגן, מחסני הדגן המלאים הם שמאפשרים לעם ישראל למרוד בה'. א"ע: פירוש מגורות היא מלשון התחברות שהיו מתחברים יחד כדי לאכול דגן. פירוש הפסוק לפי פירושו הוא שביום היו בני ישראל מתאספים כדי לאכול ולשתות ולדבר סרה אל ה' ובלילה לא היו פונים אל ה'. רד"ק: כאשר יבוא בעיר משלוח של דגן, כולם יתאספו אליו כדי לנסות לקנות ממנו ואעפ"כ לא יפנו אל ה'.

[39] מצודות. רש"י: הכוונה היא כאשר ה' רצה לחזק את בני ישראל לחזור בתשובה ע"י הנביאים. א"ע: ה' אומר שמטרת הייסורים הייתה לחזק את בנ"י לחזור בתשובה.

[40] מצודות. מהר"י קרא: הכוונה היא שהיו אומרים שנבואות הפורענות של ירמיה הם דברי שקר.

[41] מצודות. רש"י: בני ישראל חוזרים למי שלא יועיל להם, למצרים.

[42] מצודות. א"ע: בנ"י חזרו אל מצרים לא כדי שהדבר יועיל להם, אלא כדי להלשין עם השרים שלהם.

[43] מצודות.

[44] רש"י. מצודות: חוסר האמונה היה עוד כשבני ישראל היו במצרים.