יהושע פרק יג

יהושע פרק יג

(א) וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים יהושע הזדקן בזמנו, כלומר: הזיקנה לא קפצה עליו לפתע,[1] וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו (כאשר יהושע הזדקן) ה' אמר לו: אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים אתה הזדקנת כדרך הארץ,[2] וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ ועדיין נשאר הרבה מאד מהארץ שעוד לא נכבשה, ומכיוון שאתה כבר זקן ואינך יכול להילחם, אתה לא תצליח לכבוש את כל הארץ בחייך[3]: (ב) זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת אלה הם חלקי הארץ שעוד נשאר לכבוש, אלה הם חלקי הארץ שעוד לא כבשת:[4] כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים (נשאר לכבוש את) כל המחוזות של ארץ פלשתים,[5] וְכָל הַגְּשׁוּרִי (נשאר לכבוש) גם את כל ארץ גשור: (ג) מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם (נשאר לכבוש) מנהר שנקרא "שיחור" הנמצא על הגבול שבין ארץ ישראל למצרים.[6] יש מפרשים שהשיחור הוא הנילוס במצרים הנמצא בגבול הדרומי מערבי של ארץ ישראל (ויהושע כבש רק חלק מהגבול הדרומי של ארץ ישראל),[7] וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה ועד לעקרון, שנמצא בגבול הצפוני של הפלשתים,[8] לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב כל ארץ פלשתים (שעקרון נמצא בגבול הצפוני שלו) נחשבת כחלק מארץ כנען שהובטח לבני ישראל,[9] חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חמשת השרים של הפלשתים הם:[10] 1) הָעַזָּתִי, השר מעזה, 2) וְהָאַשְׁדּוֹדִי השר מאשדוד, 3) הָאֶשְׁקְלוֹנִי השר מאשקלון, 4) הַגִּתִּי השר מגת, 5) וְהָעֶקְרוֹנִי השר מעקרון. הפלשתים מהווים את הנקודה הצפונית מערבית בחלק ארץ זה שיהושע לא כבש עדיין,[11] וְהָעַוִּים וכן נשאר לכבוש ארץ שהייתה שייכת לעם שנקרא "עוים" (שלא היו חלק מהעם הפלשתי)[12]: (ד) מִתֵּימָן מדרום לכיוון צפון נשאר לכבוש את המקומות הבאים:[13] 1) כָּל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הערים ששייכים לכנעני בדרום הארץ,[14] 2) וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים וגם מקום שנקרא "מערה" שהיה שייך לצידונים,[15] עַד אֲפֵקָה עַד גְּבוּל הָאֱמֹרִי ועד למקום שנקרא "אפק" שנמצא על גבול ארץ האמורי[16]: (ה) וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי נשאר לכבוש גם חבל ארץ שהייתה שייכת לגבלי,[17] וְכָל הַלְּבָנוֹן וכן נשאר לכבוש את הלבנון, מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ (נשאר לכבוש את ארץ הגבלי ואת הלבנון) בצד הצפון מזרחי של ארץ ישראל (ועתה יתחום הנביא את הקו שהולך מצפון מזרח לצפון מערב),[18] מִבַּעַל גָּד תַּחַת הַר חֶרְמוֹן ממישור גד שנמצא למרגלות החרמון, עַד לְבוֹא חֲמָת עד למקום שנקרא "לבוא חמת", שנמצא בצד הצפון מערבי של ארץ ישראל[19]: (ו) כָּל יֹשְׁבֵי הָהָר מִן הַלְּבָנוֹן (נשאר לכבוש) כל הערים היושבות בהרים בארץ לבנון,[20] עַד מִשְׂרְפֹת מַיִם (נשאר לכבוש את יושבי ההר בלבנון) ועד למשרפות המים, המקום בו נאגרים מי הים והשמש מיבשת שם את המים הנאגרים עד שנשאר רק מלח,[21] כָּל צִידֹנִים (וכן נשאר לכבוש) את כל העמים שהיו נתונים תחת השפעת הצידונים,[22] אָנֹכִי אוֹרִישֵׁם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אני (ה') אוריש אותם, אגרש אותם, מפני בני ישראל. ה' אמר ליהושע, שהוא (יהושע) כבר לא יכבוש את כל המקומות שעדיין נכבשו על ידי בני ישראל, אלא ה' הוא שיגרש את יושבי הארץ,[23] רַק הַפִּלֶהָ לְיִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה רק תטיל גורל כדי לקבוע לכל שבט איזה חבל ארץ הוא יקבל מארץ ישראל, ולאחר זמן, יכבוש כל שבט את נחלתו.[24] ה' אמר ליהושע שאמנם הוא כבר לא יכבוש את חלקי הארץ שעדיין לא נכבשו, אבל הטלת הגורל כדי לקבוע לכל שבט את נחלתו עדיין תיעשה על ידו,[25] כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ (תפיל את הארץ לנחלה) כמו שצוויתי אותך שתנחיל לישראל את הארץ. בספר דברים כתוב שיהושע הוא שינחיל את הארץ לבני ישראל, וה' אמר ליהושע שציווי זה יתקיים עתה על ידי הטלת גורל ולא על ידי כיבוש הארץ בפועל.[26] אמנם יש לדעת שבשלב זה רוב ארץ ישראל ורוב הנחלה של כל שבט ושבט כבר נכבשה[27]: (ז) וְעַתָּה עכשיו, מאחר שעליך להטיל גורל כדי לדעת כיצד לחלק את הארץ,[28] חַלֵּק אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת בְּנַחֲלָה לְתִשְׁעַת הַשְּׁבָטִים וַחֲצִי הַשֵּׁבֶט הַמְנַשֶּׁה תחלק את ארץ ישראל לעשרה חלקים: לתשע השבטים שלא קיבלו עדיין נחלה ולחצי שבט מנשה שעוד לא קיבל נחלה, ולאחר מכן תוכל להטיל גורל כדי לדעת איזה חלק מהחלקים שאותם חילקת, יקבל כל שבט[29]: (ח) עִמּוֹ הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי שבט ראובן ושבט גד קיבלו את נחלתם עם החצי השני של שבט מנשה (ולכן לא היה צורך לתת לכל שבט מנשה נחלה, אלא רק לחצי השבט). אמנם חצי שבט המנשה לא הוזכר בפסוק ולכן לכאורה לא שייך לומר "ועמו", אך מכיוון שכתוב בפסוק על חצי שבט מנשה שיקבל את נחלתו בעבר הירדן המערבי, נחשב הדבר שהוזכר גם חצי שבט המנשה שקיבל את נחלתו בעבר הירדן המזרחי,[30] לָקְחוּ נַחֲלָתָם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה שבט ראובן, שבט גד וחצי שבט מנשה לקחו את הנחלה שנתן להם משה רבינו בעבר הירדן המזרחי,[31] כַּאֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק מאז שמשה רבנו נתן לשניים וחצי השבטים את נחלתם, הם התרצו לשבת בנחלתם ולקיים את ההסכמה עם משה רבינו (שהם יטלו את חלקם בעבר הירדן המזרחי) וממילא אין להם צורך בנחלה בעבר הירדן המערבי[32]: (ט) מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנוֹן הגבול הדרומי שמשה נתן לשניים וחצי השבטים לנחלה מתחיל במקום שנקרא "ערוער" שנמצא על שפת נחל ארנון, וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל וכן את העיר שישבה בתוך העמק של הנחל, וְכָל הַמִּישֹׁר מֵידְבָא וכל המישור, המקום הישר, שהגיע בצפונו עד מקום שנקרא "מידבא". מידבא נמצא בגבול הצפוני של המישור,[33] עַד דִּיבוֹן בדרום הגיע המישור עד מקום שנקרא דיבון. המישור המוזכר סימן את הגבול הדרומי של נחלת שניים וחצי השבטים[34]: (י) וְכֹל עָרֵי סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן וכן נתן משה לשניים וחצי השבטים לנחלה את כל ערי סיחון מלך האמורי שעיר הבירה שלו הייתה בחשבון,[35] עַד גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן (משה נתן לשניים וחצי השבטים את נחלתם שהגיעה מהמישור שבדרום, וכללה את כל ערי סיחון) עד לגבול של ארץ עמון במזרח[36]: (יא) וְהַגִּלְעָד וכן נתן משה לשניים וחצי השבטים את ארץ הגלעד,[37] וּגְבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי ואת המקום שבו היה הגבול עם ממלכות גשור ומעכה,[38] וְכֹל הַר חֶרְמוֹן וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה וכן נתן משה לנחלה לשניים וחצי השבטים את הר חרמון, את חבל הארץ שנקרא "בשן" עד למקום שנקרא "סלכה" שנמצא בגבול המזרחי של הבשן[39]: (יב) כָּל מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּעַשְׁתָּרוֹת וּבְאֶדְרֶעִי (וכן נתן משה רבינו לשניים וחצי השבטים לנחלה) את כל הממלכה של עוג מלך הבשן, שערי הבירה שלו היו עשתרות ואדרעי,[40] הוּא נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים עוג הוא היחיד שנשאר מכל שאר הענקים שנקראו "רפאים" והושמדו על ידי כדרלעומר,[41] וַיַּכֵּם מֹשֶׁה וַיֹּרִשֵׁם משה הרג את סיחון ועוג והוריש את ארצם (צלע זו של הפסוק נאמרה במאמר מוסגר)[42]: (יג) וְלֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַגְּשׁוּרִי וְאֶת הַמַּעֲכָתִי בני ישראל לא ירשו את ממלכות גשור ומעכה,[43] וַיֵּשֶׁב גְּשׁוּר וּמַעֲכָת בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה העמים גשור ומעכה ישבו בתוך ישראל גם בזמן כתיבת ספר יהושע שנכתב שנים רבות לאחר כיבוש עבר הירדן המזרחי. הכתוב מספר על מובלעות שלא נכבשו על ידי בני ישראל[44]: (יד) רַק לְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן נַחֲלָה למרות שהייתה סברה לתת לשבט לוי נחלה בעבר הירדן המזרחי, משה רבינו עדיין לא נתן להם נחלה,[45] אִשֵּׁי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתוֹ הקרבנות הם הנחלה של שבט לוי, שבט לוי מקבל את בשר הקרבנות לאחר שהם הוקרבו וזהו נחלתם,[46] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ (משה רבינו לא נתן ללויים נחלה) כמו שה' אמר לו[47]: (טו) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה בְנֵי רְאוּבֵן משה רבינו נתן לשבט ראובן את חבל הארץ הבא לנחלה,[48] לְמִשְׁפְּחֹתָם משה חילק את נחלת שבט ראובן והגדיר לכל משפחה איזה חלק מהארץ לקחת לנחלה (ולא השאיר להם לחלק את הארץ ביניהם לבד)[49]: (טז) וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנוֹן הגבול הדרומי שמשה נתן לשבט ראובן לנחלה מתחיל מערוער שנמצא על שפת נחל ארנון,[50] וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל וכן את העיר שישבה בתוך העמק של הנחל, וְכָל הַמִּישֹׁר עַל מֵידְבָא כל המישור, המקום הישר, שהגיע בצפונו עד מקום שנקרא "מידבא". מידבא נמצא בגבול הצפוני של המישור: (יז) חֶשְׁבּוֹן וְכָל עָרֶיהָ אֲשֶׁר בַּמִּישֹׁר וכן נתן משה לשבט ראובן לנחלה את העיר חשבון ואת כל הערים שהיו כלולות במישור שבתחומה,[51] דִּיבוֹן וּבָמוֹת בַּעַל וּבֵית בַּעַל מְעוֹן וכן נתן משה לשבט ראובן לנחלה את הערים: דיבון, במות בעל ובית בעל במות: (יח) וְיַהְצָה וּקְדֵמֹת וּמֵפָעַת וכן נתן משה לשבט ראובן לנחלה את הערים: יהצה, קדמות ומפעת: (יט) וְקִרְיָתַיִם וְשִׂבְמָה וכן נתן משה לשבט ראובן לנחלה את הערים קריתים ושבמה, וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּהַר הָעֵמֶק וכן נתן משה לשבט ראובן לנחלה מקום שנקרא "צרת השחר" שנמצא בהר שמתרומם בתוך עמק[52]: (כ) וּבֵית פְּעוֹר וְאַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה וּבֵית הַיְשִׁמוֹת וכן נתן משה לשבט ראובן לנחלה את המקומות: בית פעור, אשדות הפסגה ובית הישימות: (כא) וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וכן נתן משה לשבט ראובן לנחלה את כל הערים שבמישור בתחום ממלכתו של סיחון,[53] וְכָל מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן וכן נתן משה לשבט ראובן לנחלה את כל הממלכה של סיחון מלך האמורי שעיר הבירה שלו הייתה בעיר חשבון, אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע (סיחון מלך חשבון) שמשה הכה אותו יחד עם חמשת נסיכי מדין הבאים: אוי, רקם, צור, חור ורבע,[54] נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ חמשת נסיכי מדין היו שרים של סיחון וישבו בארץ סיחון. מדין הייתה נתונה תחת שלטון סיחון וסיחון מינה מהמדינים חמישה שרים[55]: (כב) וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם וגם את בלעם בן בעור הקוסם, בני ישראל הרגו על ידי חרב, עם שאר ההרוגים של מלחמה זו. בלעם מוזכר כקוסם כדי לומר שנבואתו לא הייתה אמיתית, אלא הוא התנבא באופן חד פעמי לכבוד עם ישראל[56]: (כג) וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי רְאוּבֵן הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל גם הערים שהיו סמוכות לנהר הירדן היו בתוך תחום נחלת שבט ראובן,[57] זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי רְאוּבֵן זהו גבול הערים שנמצאות בעבר הירדן המזרחי ונחשבות בתור חלק מנחלת בני ראובן,[58] לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן כל משפחה משבט ראובן קיבלה חלק נפרד מהערים שהיו בתחום נחלתו של שבט ראובן, בין מהערים שהיו מוקפות חומה (להן קורא הנביא "ערים") ובין מהערים שלא היו מוקפות חומה (להן קורא הנביא "חצריהן")[59]: (כד) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה גָד משה נתן לשבט גד לנחלה את המקומות המוזכרים בפסוקים הבאים,[60] לִבְנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם משה חילק את נחלת שבט גד והגדיר לכל משפחה איזה חלק מהארץ לקחת לנחלה (ולא השאיר להם לחלק את הארץ ביניהם לבד). "לבני גד" הינו פירוש ל"למשפחתם"[61]: (כה) וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל גבול נחלת שבט גד היה: יַעְזֵר וְכָל עָרֵי הַגִּלְעָד (גבול נחלת שבט גד היה) ארץ יעזר והערים שהיו בגלעד,[62] וַחֲצִי אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן וכן חלק מארץ בני עמון שכבש סיחון (בספר שופטים נראה שחבל ארץ זה היה מקור לטענת מלך עמון לצאת ולהילחם נגד ישראל בתקופת יפתח),[63] עַד עֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי רַבָּה (גבול נחלת שבט גד הגיע במזרח) עד לערוער שנמצא מזרחית לעיר רבת בני עמון (אין זו אותה ערער שהייתה בדרום נחלת שבט ראובן)[64]: (כו) וּמֵחֶשְׁבּוֹן עַד רָמַת הַמִּצְפֶּה בדרום הגיע גבול נחלת שבט גד מחשבון עד למצפה גלעד,[65] וּבְטֹנִים גם העיר בטונים הייתה בגבול נחלת שבט גד,[66] וּמִמַּחֲנַיִם עַד גְּבוּל לִדְבִר וממחניים, שנמצאת בגבול הצפון מזרחי של נחלת שבט גד, הגיע גבול נחלתם למקום שנקרא "לדביר"[67]: (כז) וּבָעֵמֶק בֵּית הָרָם וּבֵית נִמְרָה וְסֻכּוֹת וְצָפוֹן יֶתֶר מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן בבקעת הירדן, כללה נחלת שבט גד את הערים הבאות: בית הרם, בית נמרה, סוכות, צפון ושאר הערים שהיו תחת שלטונו של סיחון ולא היו בנחלת שבט ראובן,[68] הַיַּרְדֵּן וּגְבֻל במערב, נהר הירדן והרצועה שהייתה לידו, היוו את גבול נחלת שבט גד,[69] עַד קְצֵה יָם כִּנֶּרֶת הגבול של נחלת שבט גד הגיע עד לקצה הדרומי של ים הכנרת,[70] עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה נקודת הגבול בים הכנרת של נחלת שבט גד, הייתה ממזרח לנהר הירדן[71]: (כח) זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי גָד זוהי נחלת שבט גד,[72] לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶם כל משפחה משבט גד קיבלה חלק נפרד מהערים שהיו בתחום נחלתו, בין מהערים שהיו מוקפות חומה (להן קורא הנביא "ערים") ובין מהערים שלא היו מוקפות חומה (להן קורא הנביא "חצריהן")[73]: (כט) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה משה נתן לחצי שבט מנשה את נחלתו,[74] וַיְהִי לַחֲצִי מַטֵה בְנֵי מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחוֹתָם לכל משפחה מחצי שבט מנשה שקיבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, נתן משה רבינו חלק מוגדר ולא נתן למשפחות להתחלק ביניהם[75]: (ל) וַיְהִי גְבוּלָם גבול נחלת חצי שבט מנשה היה: מִמַּחֲנַיִם (גבול נחלת חצי שבט מנשה היה) מהעיר מחנים שנמצאת על הגבול הצפון מזרחי של נחלת שבט גד,[76] כָּל הַבָּשָׁן כָּל מַמְלְכוּת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כל הבשן שנקראה כך משום שעוג מלך הבשן מלך עליה,[77] וְכָל חַוֹּת יָאִיר אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן וכן המקום שנקרא "חוות יאיר", יישובים מוקפים גדרות ואבנים, אותם כבש יאיר בן מנשה,[78] שִׁשִּׁים עִיר סך הכל היו שישים ערים בתחום הנחלה שהוזכרה[79]: (לא) וַחֲצִי הַגִּלְעָד את חצי הגלעד הצפוני (כאמור: חצי הגלעד הדרומי היה בנחלת שבט גד),[80] וְעַשְׁתָּרוֹת וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן לִבְנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וכן את עשתרות ואדרעי, שהם ערי הבירה של עוג מלך הבשן, נתן משה לצאצאיו של מכיר בן מנשה,[81] לַחֲצִי בְנֵי מָכִיר לְמִשְׁפְּחוֹתָם אולם, משה נתן נחלה זו (חצי הגלעד הצפוני, עשתרות ואדרעי) רק לחלק מבני מכיר ולא לכולם (החצי השני של בני מכיר קיבלו את נחלתם בעבר הירדן המערבי)[82]: (לב) אֵלֶּה אֲשֶׁר נִחַל מֹשֶׁה אלה הם השבטים להם הנחיל משה נחלה (שבט ראובן, שבט גד וחצי שבט מנשה),[83] בְּעַרְבוֹת מוֹאָב (משה הנחיל לשניים וחצי השבטים את נחלתם) בעוד בני ישראל חנו במישור של ארץ מואב,[84] מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה ערבות מואב נמצאת ממזרח לנהר הירדן, מול העיר יריחו[85]: (לג) וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה משה כלל לא נתן נחלה לשבט לוי,[86] יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתָם הקרבנות הם הנחלה של שבט לוי, שבט לוי מקבל את בשר הקרבנות לאחר שהם הוקרבו וזהו נחלתם.[87] יש כאן חזרה על הנאמר בפסוק יד' כדי להדגיש שגם לאחר שמשה חילק את הארץ לשניים וחצי השבטים, הוא עדיין לא נתן ללויים את ארבעים ושמונה ערי הלויים שהיה צריך לתת להם, ורק בסוף חלוקת הארץ, קיבלו הלויים את עריהם,[88] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם (הקרבנות הם הנחלה של שבט לוי) כפי שה' אמר להם[89]:

[1] מצודות.

[2] עפ"י מצודות ראה לעיל בתחילת הפסוק.

[3] מצודות. רש"י: נשאר הרבה מאוד מהארץ שהובטחה לאהרבם שעוד לא נכבשה.

[4] תרגום.

[5] מצודות. רד"ק: גלילות יכול לשמש גם כבול של ארץ מסוימת.

[6] מצודות.

[7] רד"ק.

[8] רש"י.

[9] מצודות.

[10] מצודות. רד"ק: בתחילה כתב כמו שפירשו המצודות שהעוים אינם חלק מהפלשתים. לאחר מכן כתב בשם חז"ל שהכוונה היא שהעוים אמנם היו נחשבים כפלשתים, אך לא היו נחשבים כאחד מחמשת הסרנים החשובים. בסוף דבריו כתב אפשרות נוספת בשם חז"ל שהעוים מחוברים ל"מתימן", כלומר, שהם באו מדרום. גם לפי פירוש זה כנראה שצריך לומר שהכוונה היא שהעוים לא היו חלק מפלשתים.

[11] רד"ק.

[12] מצודות. מעם לועז: התלבט אם העוים היה אחד מהסרנים שלא היה קשור לפלשתים או שגם הסרן של העוים היה שייך לפלשתים אלא שארצו איננה שייכת לארץ כנען.

[13] רש"י.

[14] רד"ק.

[15] תרגום.

[16] תרגום.

[17] רד"ק.

[18] רש"י.

[19] רש"י. דעת מקרא התלבט אם ב"לבוא חמת" הל' שורשית או לא.

[20] תרגום.

[21] עיין בביאורנו לפרק יא' פסוק ח'.

[22] דעת מקרא.

[23] מצודות. מלבי"ם: יש הבדל בין ירושה לנחלה. ירושה – ריקון הארץ מיושביה. נחלה – להעביר את הנחלה לבנים. ה' אמר ליהושע שהוא רק ינחיל את הארץ, אבל את שלב ההורשה הוא כבר לא יעשה.

[24] רש"י. מדבריו לכאורה מבואר שהאחריות לכיבוש הארצות עברה מכלל ישראל לכל שבט בנפרד.

[25] מצודות.

[26] מצודות.

[27] מהר"י קרא.

[28] תרגום.

[29] מצודות.

[30] מצודות. הגר"א כתב שכתיבת "עמו" למרות שלא כתוב חצי השבט הראשון, הוא אחד משלושים ושתיים מידות שהתורה נדרשת בהם עפ"י רבי יוסי הגלילי.

[31] תרגום.

[32] מצודות.

[33] מצודות + דעת מקרא.

[34] דעת מקרא.

[35] תרגום.

[36] דעת מקרא.

[37] תרגום.

[38] תרגום. בדעת מקרא כתב שכוונת הפסוק "עד ועד בכלל" ולכן נכללים ארצות גשור ומעכה בתוך חלקי הארץ שנכבשו. אולם, בפסוק ב' כץוב שהגשורי לא נכבש על ידי יהושע. נראה לומר שגשור המוזכר בפסוק ב' הוא מקום אחר משום שהוא נכלל בחלקים הדרומיים שעוד לא נכבשו על ידי יהושע. כמו"כ בפסוק יג' כתוב שבני ישראל לא הצליחו לכבוש את גשור ומעכה ובדעת מקרא שם כתב שגשור ומעכה היו מובלעות נכריות שהיו בתוך הארץ שנכבשה על ידי בני ישראל.

[39] דעת מקרא.

[40] עיין בביאורנו לפרק יב' פסוק ד'.

[41] רש"י.

[42] דעת מקרא.

[43] תרגום. מעם לועז: שניים וחצי השבטים לא קיימו את הדין של השמדת הגשורי והמעכתי.

[44] דעת מקרא.

[45] מלבי"ם.

[46] מצודות.

[47] מצודות.

[48] תרגום.

[49] מצודות. מעם לועז: יהושע הזכיר גם את החלוקה לשניים וחצי השבטים, למרות שחלוקה זו נעשתה בימיו של משה רבינו, משום שהוא רצה להדגיש שגם שבטים אלה הם חלק מבני ישראל.

[50] דעת מקרא.

[51] דעת מקרא.

[52] מצודות.

[53] דעת מקרא.

[54] תרגום.

[55] רד"ק.

[56] רד"ק. כמו"כ כתב שהסיבה שבלעם היה במואב ובמדין היא משום שהוא בא לדרוש את שכרו על עצתו לגרום לזנות בעם ישראל.

[57] מצודות.

[58] מצודות.

[59] מצודות.

[60] תרגום.

[61] מצודות + דעת מקרא.

[62] דעת מקרא.

[63] דעת מקרא.

[64] דעת מקרא.

[65] דעת מקרא.

[66] דעת מקרא.

[67] דעת מקרא וזיהה מקום זה עם "לו דבר" המוזכר בספר שמואל.

[68] דעת מקרא.

[69] דעת מקרא.

[70] דעת מקרא.

[71] דעת מקרא.

[72] דעת מקרא.

[73] עיין בביאורנו לפסוק כג'.

[74] תרגום.

[75] מצודות בפירושו לפסוק טו'. מעם לועז: יש שתי סיבות לכך ששבט מנשה קיבלו את נחלתם בעבר הירדן המזרחי. א. יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה מסרו את נפשם בכיבוש חלקים מעבר הירדן המזרחי. ב. בגלל שמנשה גרם לקריעת הבגדים של השבטים (כשהם הגיעו למצרים כדי לקנות אוכל), נקרעה ממנו נחלתו. בכך מסביר בעל המעם לועז גם את הכפילות שכתוב פעמיים בפסוק שהנחלה של חצי שבט מנשה הייתה בעבר הירדן המזרחי. הצלע הראשונה של הפסוק היא ציון העובדה שהנחלה הייתה שלהם. הצלע השנייה אומרת שהסיבה שהם קיבלו את נחלתם בעבר הירדן המזרחי היא משום שהם גרמו לכך. הסבר נוסף לכפילות כתב שהכוונה היא שהנחלה הפכה להיות מיד שלהם בניגוד לנחלות ראובן וגד שהנחלה הפכה להיות שלהם רק לאחר שהם קיימו את התנאי שהם עזרו לבני ישראל לכבוש את הארץ. בפרק כב' פסוק ז' כתב סיבה נוספת לכך שבני שבט מנשה קיבלו את נחלתם בעבר הירדן והיא שבני שבט מנשה היו גיבורים ולכן הם היו צריכים להיות על הגבול.

[76] דעת מקרא.

[77] דעת מקרא.

[78] דעת מקרא.

[79] דעת מקרא וכתב שיש אומרים שרק בחוות יאיר היו שישים ערים.

[80] דעת מקרא.

[81] תרגום.

[82] רד"ק.

[83] מצודות.

[84] תרגום.

[85] דעת מקרא.

[86] תרגום. מעם לועז: למרות שכבר הוזכר שהלויים לא קיבלו נחלה בארץ ישראל, הדבר הוזכר כאן שוב מכמה טעמים. א. משה רבינו קוד נתן את עבר הירדן המזרחי באופן כללי לשניים וחצי השבטים ולאחר מכן נתן את הנחלה המיוחדת לכל שבט ושבט, והכתוב מזכיר שבכל אחד משני השלבים, משה לא נתן נחלה ללויים. ב. הפעם הראשונה מדברת על ארץ סיחון ועוג והפעם השנייה מדברת על עבר הירדן המערבי. ג. הפעם הראשונה אומרת שה' ציווה שלא לתת ללויים נחלה והפעם השנייה אומרת שמשה לא נתן נחלה בפועל. ד. הפעם הראשונה מדברת על הכהנים והשנייה על הלויים. לעתיד לבא כשיבוא משיח, יקבלו הלויים נחלה משלהם.

[87] מצודות בפירושו לפסוק יד'.

[88] מלבי"ם.

[89] תרגום.