שמואל א פרק יד

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמואל א' פרק יד'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | טו' אדר תשע"ח

שמואל א פרק יד

(א) וַיְהִי הַיּוֹם ביום בו התחילו הפלשתים לתקוף את ישראל,[1] וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו (ביום בו התחילו הפלשתים לתקוף את ישראל) יונתן בן שאול אמר למי שנשא בשבילו את כלי הנשק שלו,[2] לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים בא ונתקרב אל מפקדת הפלשתים,[3] אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז (בא ונתקרב אל מפקדת הפלשתים) שנמצא בהר מולנו,[4] וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד יונתן לא אמר לשאול שהוא הולך למפקדת הפלשתים[5]: (ב) וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן שאול ישב בקצה גבעת בנימין מתחת למקום שנקרא "רימון" שנמצא במגרון (רימון היה במגרון),[6] וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ גם שש מאות האנשים שהיו עם שאול היו עם שאול בקצה גבעת בנימין[7]: (ג) וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד אחיה שהיה בנו של אחיטוב, ואחיטוב היה אח של אי כבוד,[8] בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי אי כבוד היה בנו של פנחס בן עלי (כך שעלי היה אבי דודו של אחיה),[9] כֹּהֵן יְקֹוָק בְּשִׁלוֹ עלי היה הכהן הגדול כשהמשכן היה בשילה,[10] נֹשֵׂא אֵפוֹד אחיה היה לובש אפוד. הכוונה היא לחושן, אחד משמונת בגדי כהן גדול,[11] וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן החיילים שהיו עם יהונתן, לא ידעו שיהונתן הלך לבדו עם נושא כליו[12]: (ד) וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים בעמק שהיה בין גבעת בנימין (שם היה ממוקם מחנה ישראל) לבין מכמש (שם היה ממוקם מחנה פלשתים), בו היה צריך יונתן לעבור כדי להגיע אל מפקדת הפלשתים,[13] שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה הייתה בליטה בסלע, שיצאה מהצד של גבעת בנימין אל עבר העמק, וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה והייתה בליטה בסלע שיצאה מהצד של מכמש. היו שתי בליטות שיצאו מההרים שעמדו בצידי העמק שהפריד בין גבעת בנימין לבין מכמש,[14] וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה שמה של הבליטה הראשונה היה "בוצץ" ושמה של הבליטה השנייה היה "סנה"[15]: (ה) הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ בליטה אחת בסלע הייתה מוצבת בצפון העמק, מול מכמש,[16] וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע והבליטה השנייה הייתה מוצבת דרומית לגבעת בנימין[17]: (ו) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו יהונתן אמר לנער שנשא את כלי נשקו (זוהי האמירה שבפסוק א', אלא שהנביא הפסיק בתיאור מקום הקרב, ועתה חזר הנביא למהלך הארועים),[18] לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה בוא נלך אל מפקדת הערלים (כינוי לפלשתים),[19] אוּלַי יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לָנוּ אולי ה' יעשה לנו ישועה,[20] כִּי אֵין לַיקֹוָק מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט שהרי אין מניעה מה' להושיע אותנו, בין בחיילים רבים, ובין בחיילים מועטים. אם ה' רוצה להושיע את בני ישראל, הוא יכול לעשות זאת גם אם שנינו נתקוף לבד את הפלשתים[21]: (ז) וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו נושא כלי נשקו של יונתן אמר ליונתן: עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ תעשה כפי מה שליבך אומר לך לעשות, תעשה כרצונך,[22] נְטֵה לָךְ תפנה לך, תלך לך ותגיע לפלשתים,[23] הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ אני מוכן ללכת איתך כרצונך[24]: (ח) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן יהונתן אמר לנושא כליו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים אנחנו הולכים להתקרב אל הפלשתים,[25] וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם ואנחנו נתגלה לפניהם, אנחנו נוודא שהפלשתים יראו אותנו[26]: (ט) אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ אם הפלשתים יאמרו לנו כך: דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם (אם הפלשתים יאמרו לנו) תחכו במקומכם עד שאנחנו נגיע אליכם,[27] וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ אנחנו נעמוד במקומנו,[28] וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם ולא נעלה לפלשתים כדי לתקוף אותם[29]: (י) וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ ואם הפלשתים יאמרו לנו כך: עֲלוּ עָלֵינוּ תעלו ותגיעו אלינו, וְעָלִינוּ אנחנו נעלה ונתקוף אותם,[30] כִּי נְתָנָם יְקֹוָק בְּיָדֵנוּ (אנחנו נעלה ונתקוף אותם) כיוון שה' ימסור בידנו את הפלשתים,[31] וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת דבריהם הם האות אם ננצח אותם או לא. אם הפלשתים יאמרו "עלו עלינו", הדבר מהווה לנו לסימן שהם מפחדים מאיתנו, משום שהם מפחדים לרדת אלינו. אך אם הם יאמרו שהם ירדו אלינו, סימן שכרגע ה' איתם ושהם אינם מפחדים להילחם נגדנו, ולכן לא נעלה לתקוף אותם[32]: (יא) וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים יהונתן ונושא כליו התגלו לעיני הפלשתים, יהונתן ונושא כליו גרמו בכוונה לכך שהפלשתים יראו אותם,[33] וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הפלשתים אמרו זה לזה: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם אנשים מישראל יוצאים מהמערות בהם הם התחבאו. הפלשתים חשבו שיהונתן ונושא כליו הם האנשים מבני ישראל שהתחבאו במערות[34]: (יב) וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ החיילים ששמרו על מחנה הפלשתים אמרו בדרך לעג ליהונתן ונושא כליו:[35] עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר תעלו אלינו ותראו מה נעשה לכם,[36] וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו יהונתן אמר לנושא כליו: עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם יְקֹוָק בְּיַד יִשְׂרָאֵל תעלה אחריי ונילחם בפלשתים, כיוון שמדבריהם רואים שה' מסר אותם ביד ישראל[37]: (יג) וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו יהונתן השתמש בידיו ורגליו כדי לטפס על הר מכמש, ההר עליו היו הפלשתים,[38] וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו נושא הכלים של יהונתן עלה להר אחריו,[39] וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן חיילי הפלשתים נפלו ונפצעו לפני יהונתן, יהונתן פצע את חיילי הפלשתים,[40] וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו (לאחר שיהונתן פצע את חיילי הפלשתים) נושא הכלים של יהונתן הרג אותם[41]: (יד) וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ בהתקפה הראשונה שהתקיפו יהונתן ונושא כליו, נהרגו מהפלשתים כעשרים חיילים,[42] כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה עשרים החיילים עמדו במרחק קטן זה מזה, כחצי המרחק שבו עומדים שני שוורים צמודים כדי לחרוש שדה (ולמרות שחיילי הפלשתים היו קרובים זה לזה, הם לא עזרו זה לזה)[43]: (טו) וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם  במחנה פלשתים, בשדה שבו היו חיילים פלשתים וכן בכל חיילי הפלשתים שיצאו למלחמה, נפל פחד גדול,[44] הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה אפילו המפקדה העליונה של הפלשתים והחיילים הפלשתים המובחרים פחדו (למרות שבדרך כלל הם אמיצים ואינם מפחדים),[45] וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ הנביא מתאר את הפחד הגדול בדימוי קצת מוגזם ואומר שמרוב פחד הדבר נראה כאילו שהארץ רעדה,[46] וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים הייתה חרדה גדולה במחנה הפלשתים[47]: (טז) וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן אנשי התצפית של שאול שצפו על מחנה פלשתים מגבעת בנימין ראו,[48] וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג (אנשי התצפית בגבעת בנימין ראו) שהמון חיילי פלשתים נמסו, הוכו,[49] וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם המון חיילי פלשתים המשיכו לספוג מכות שוב ושוב, בכל פעם נהרגו יותר חיילים פלשתים[50]: (יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ שאול אמר לחיילים שהיו איתו: פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ תבדקו עכשיו ותראו מי הלך מאיתנו, מי חסר מהמחנה,[51] וַיִּפְקְדוּ וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו חיילי ישראל בדקו, ונמצא שמי שהיו חסרים הם יהונתן ונושא כליו[52]: (יח) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה שאול אמר לאחיה הכהן: הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים תקרב לכאן את ארון הברית, כדי שנוכל לשאול באורים ותומים,[53] כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל כיוון שארון הברית היה בגבעת בנימין יחד עם בני ישראל שיצאו למלחמה[54]: (יט) וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן בזמן ששאול אמר לאחיה לקרב אליו את ארון הברית,[55] וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב (בזמן ששאול אמר לאחיה לקרב אליו את ארון הברית) החיילים של הפלשתים שהוכו התרבו, היו עוד ועוד חיילים של פלשתים שהוכו,[56] וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן שאול אמר לאחיה הכהן: אֱסֹף יָדֶךָ תכניס את ידיך, אל תפתח את האורים והתומים, כיוון שלא נספיק לשאול בהם[57]: (כ) וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ שאול והעם שאיתו התכנס,[58] וַיָּבֹאוּ עַד הַמִּלְחָמָה חיילי ישראל הגיעו עד למקום שבו התקיים הקרב נגד צבא הפלשתים,[59] וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד כאשר שאול והחיילים שאיתו הגיעו למקום הקרב, הם ראו שהחרבות היו נעוצות בחיילי הפלשתים. חיילי הפלשתים דקרו זה את זה מרוב פחד ובלבול[60]: (כא) וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב חלק מבני ישראל שפחדו מהפלשתים, עברו לפני המלחמה לצד שלהם, והם יצאו יחד עם הפלשתים כדי להילחם נגד אחיהם,[61] וְגַם הֵמָּה לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן גם הם חזרו להיות בצד של בני ישראל, בצד של שאול ויונתן[62]: (כב) וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר אֶפְרַיִם וכל אנשי ישראל שהתחבאו בהר אפרים בגלל שהם פחדו מהפלשתים (כפי שראינו בפרק יג' פסוק ו', היו אנשים מבני ישראל שמצאו מקומות שונים להתחבא בהם מפני הפלשתים),[63] שָׁמְעוּ כִּי נָסוּ פְּלִשְׁתִּים (אנשי ישראל שהתחבאו) שמעו שהפלשתים ברחו משדה הקרב,[64] וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה (אנשי ישראל שהתחבאו) רדפו גם הם אחרי הפלשתים כדי להילחם איתם[65]: (כג) וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל ה' הציל באותו יום את ישראל מידי הפלשתים,[66] וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת בֵּית אָוֶן ושדה המערכה עבר למקום רחוק יותר ממקום שנקרא "בית און", בני ישראל המשיכו לרדוף אחרי הפלשתים גם מעבר לבית און[67]: (כד) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא חיילי ישראל נגשו להילחם בפלשתים והפסיקו להתחבא,[68] וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם שאול השביע את העם שהיה איתו,[69] לֵאמֹר כך אמר שאול בשבועתו:[70] אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב (כך אמר שאול בשבועתו) מקולל האדם שיאכל מאכל לפני הערב,[71] וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי אני משביע אתכם כדי שלא תהיו עסוקים באכילה אלא בלחימה, וכך אוכל להתנקם מהפלשתים,[72] וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם החיילים שהיו עם שאול לא טעמו דבר[73]: (כה) וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר כל חיילי ישראל הגיעו למקום שגדלים שם קנים שיש בהם דבש (הכוונה לקני סוכר),[74] וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה היו קנים מלאים בדבש על פני המקום אליו הגיעו בני ישראל[75]: (כו) וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר חיילי ישראל הגיעו אל מקום קני הדבש,[76] וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ הדבש היה זב מהקנים, הדבש היה נוטף מהקנים,[77] וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו ואף אחד מחיילי ישראל לא השיב את ידו לתוך פיו, אף אחד לא הכניס דבש לתוך פיו,[78] כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה (אף אחד לא הכניס דבש לתוך פיו) כיוון שחיילי ישראל פחדו מהשבועה שהשביע אותם שאול[79]: (כז) וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם יונתן לא שמע את דברי אביו כשהוא השביע את החיילים,[80] וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ יונתן הושיט את הקצה של המטה שהוא החזיק בו, וטבל אותו בקנה הדבש,[81] וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו יונתן החזיר את ידו שבתוכה היה המטה עם הדבש לתוך פיו, כך שהוא אכל מהדבש,[82] וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו (לאחר שאכל מהדבש) היה אור בעיניים של יונתן. כשיונתן היה רעב, עיניו היו חשוכות, ולאחר שהוא אכל, היה אור בעיניו[83]: (כח) וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר אחד מחיילי ישראל ענה ואמר ליהונתן: הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם אבא שלך השביע את כל החיילים, לֵאמֹר כך אמר אביך בשבועתו:[84] אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם מקולל האיש שיאכל היום דבר מאכל,[85] וַיָּעַף הָעָם ולכן החיילים עייפים (בגלל הרעב)[86]: (כט) וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן יהונתן אמר: עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ אבי השחית את הארץ (בגלל שהוא השביע את החיילים שלא לאכול),[87] רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה תראו עכשיו שנהיה לי אור בעיניים לאחר שאכלתי מעט מהדבש הזה[88]: (ל) אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא (אם מאכילת מעט דבש נהיה לי אור בעיניים) כל שכן שאם החיילים היו אוכלים ארוחה מסודרת (ולא רק דבש) מהביזה שהם בזזו מהפלשתים (עיניהם היו מתמלאים באור),[89] כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים וכך לא היינו מצליחים להכות את הפלשתים במכה גדולה יותר? הרי אם החיילים היו אוכלים, היה להם יותר כח להילחם ולהכות את הפלשתים במכה גדולה יותר ממה שהם מכים בהם עכשיו[90]: (לא) וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה חיילי ישראל הכו בפלשתים ממקום שנקרא "מכמש" ועד שטח מישורי שנקרא "אילון",[91] וַיָּעַף הָעָם מְאֹד החיילים היו מאוד עייפים בגלל שהם היו רעבים[92]: (לב) וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל (כתוצאה מהעייפות והחולשה) חיילי ישראל התנפלו על השלל שהם לקחו מהפלשתים,[93] וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר חיילי ישראל לקחו צאן, שוורים ושוורים קטנים, וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה חיילי ישראל שחטו את הבהמות לשם קרבנות שלמים, כך שהדם נזל על הארץ, וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם החיילים אכלו את בשר הקרבנות לפני שהם זרקו את הדם על המזבח – דבר שאסור לעשות[94]: (לג) וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר היו אנשים שאמרו לשאול את הדברים הבאים: הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיקֹוָק לֶאֱכֹל עַל הַדָּם העם חוטא בכך שהוא אוכל את בשר קרבן השלמים לפני זריקת הדם,[95] וַיֹּאמֶר שאול אמר לעם: בְּגַדְתֶּם פשעתם במה שעשיתם![96] גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה תגלגלו לכאן עכשיו אבן גדולה, ואני אעשה ממנה במה לה', ואזרוק את כל הדם על הבמה (מזבח שנמצא מחוץ למשכן או למקדש נקרא "במה")[97]: (לד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שאול אמר: פֻּצוּ בָעָם תתפזרו אצל כל החיילים![98] וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם ותאמרו להם: הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ כל אחד מכם יגיש אליי את השור או את השה שהוא רוצה לשחוט לשם קרבן שלמים,[99] וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם ונשחט את הבהמה ליד הבמה, ותאכלו את הבשר רק לאחר זריקת הדם,[100] וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַיקֹוָק לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם ועל ידי כך לא תחטאו לפני ה' באכילת הבשר לפני זריקת הדם,[101] וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה כל אחד מישראל הגיש לשאול את בהמתו באותו לילה,[102] וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם בני ישראל שחטו את הקרבנות ליד המזבח[103]: (לה) וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק שאול בנה מזבח לפני ה',[104] אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק שאול התחיל לבנות את המזבח עם האבן הגדולה שגלגלו אליו, אך הוא השתמש גם באבנים קטנות כדי לסיים את בניית המזבח[105]: (לו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שאול אמר לחיילי ישראל: נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה נרד ונרדוף בלילה אחרי הפלשתים,[106] וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר וניקח מהפלשתים ביזה ושלל עד אור הבוקר,[107] וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ ולא נשאיר מהפלשתים אפילו אדם אחד בחיים,[108] וַיֹּאמְרוּ חיילי ישראל ענו לשאול: כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה עשה כפי שאתה רואה לטוב,[109] וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן אחיה הכהן אמר: נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל הָאֱלֹהִים נתקרב לכאן ונשאל את ה' האם להמשיך לרדוף אחרי פלשתים[110]: (לז) וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים שאול שאל לדבר ה',[111] הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל האם לרדת ולרדוף אחרי פלשתים, האם תמסור את הפלשתים בידי,[112] וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא ה' לא ענה לשאול באותו יום[113]: (לח) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שאול אמר: גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם תיגשו אליי כל האנשים החשובים בעם,[114] וּדְעוּ וּרְאוּ ותבררו ותראו,[115] בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם (תבררו ותראו) במה חטאנו היום, שבגלל חטא זה, לא הצלחנו לסיים היום את המלחמה[116]: (לט) כִּי חַי יְקֹוָק הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל אני נשבע בשם ה' שהושיע את ישראל,[117] כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת אם יונתן בני חטא – הוא ימות, למרות שמדובר בבן שלי,[118] וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם מכל העם שהיה נוכח –  לא היה אדם שענה לשאול[119]: (מ) וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל שאול אמר לכל חיילי ישראל: אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד אתם כולכם תהיו בצד אחד, ואני ויונתן נהיה בצד השני, ונטיל גורל ונברר באיזו קבוצה נמצא החוטא – בקבוצה של כל החיילים או בקבוצה שלי ושל יונתן,[120] וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל חיילי ישראל ענו לשאול: הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה תעשה את מה שאתה רואה כדבר טוב[121]: (מא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שאול אמר לפני ה' אלוקי ישראל:[122] הָבָה תָמִים תן לי דבר תם ושלם, תטיל את הגורל בצורה אמיתית לפי יד ההשגחה, כך שהגורל לא ייפול על מישהו במקרה,[123] וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ יונתן ושאול "נלכדו", עלה בגורל שהחוטא נמצא בקבוצתם, ושאר העם יצא נקי מהגורל, יצא שהחוטא לא היה בקבוצה של כלל החיילים[124]: (מב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שאול אמר לנוכחים שם: הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי תפילו גורל ביני לבין יונתן בני כדי לברר מי חטא,[125] וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן יונתן עלה בגורל, התברר על ידי הגורל שיונתן הוא שחטא[126]: (מג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן שאול אמר ליונתן: הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה תאמר לי במה חטאת,[127] וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר יונתן ענה לשאול ואמר לו: טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ טעמתי מעט מהדבש שהיה בקצה המטה שלי,[128] הִנְנִי אָמוּת אני מוכן למות, ולא אתנגד לכך שיהרגו אותי[129]: (מד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שאול אמר ליונתן: כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן אני נשבע בשם ה' שאתה תמות[130]: (מה) וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל החיילים אמרו לשאול: הֲיוֹנָתָן יָמוּת האם ראוי שיונתן ימות,[131] אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל הרי בזכות יונתן, ה' הושיע אותנו מידי הפלשתים בישועה הגדולה,[132] חָלִילָה דבר זה הוא גנאי לנו, גנאי לנו להרוג את יונתן,[133] חַי יְקֹוָק אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה אנחנו נשבעים בשם ה' שיונתן לא יינזק ושלא תיפול ממנו אפילו שערה אחת,[134] כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה הרי ה' הושיע את ישראל על ידי יונתן, ואם כן, ברור הדבר שיונתן לא עבר על השבועה בכוונה,[135] וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת בדברים האלה פדו חיילי ישראל את יונתן, וכך יונתן לא מת. הדברים שאמרו חיילי ישראל שכנעו את שאול שלא להרוג את יונתן[136]: (מו) וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים שאול חזר למקומו והפסיק להילחם בפלשתים,[137] וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם והפלשתים חזרו למקומות שבהם הם ישבו. עד ששאול הטיל את הגורל, הפלשתים התפזרו וחזרו למקומם ולכן שאול הפסיק לרדוף אחריהם[138]: (מז) וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל שאול התחזק במלכותו על ישראל, ואף אחד לא ערער על מלכותו,[139] וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים שאול נלחם בכל אויבי ישראל שהקיפו את ארץ ישראל: מואב, בני עמון, אדום, צובה ופלשתים,[140] וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ בכל מלחמה ששאול נלחם – הוא היה מתגבר על אויביו[141]: (מח) וַיַּעַשׂ חַיִל שאול אסף אנשי חיל,[142] וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק שאול נלחם וניצח את עמלק,[143] וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ במלחמה, שאול הציל את עם ישראל מיד מי שרמס אותו, מיד עמלק, אבל שאול לא השמיד לגמרי את עמלק (כפי שנראה בעז"ה בפרק הבא)[144]: (מט) וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל שמות בניו של שאול היו:[145] 1) יוֹנָתָן 2) וְיִשְׁוִי (המפרשים אומרים שהכוונה היא לאיש בשת), 3) וּמַלְכִּי שׁוּעַ וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו שמות שתי בנותיו של שאול היו: שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל לבתו הגדולה (של שאול) קראו מרב ולבתו הצעירה קראו מיכל[146]: (נ) וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ לאשתו של שאול קראו אחינעם והיא הייתה בתו של אחימעץ, וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן נֵר שם שר הצבא של שאול היה אבנר בן נר,[147] דּוֹד שָׁאוּל נר היה הדוד של שאול[148]: (נא) וְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל קיש שהיה אביו של שאול, וְנֵר אֲבִי אַבְנֵר וגם נר שהיה אביו של אבנר, בֶּן אֲבִיאֵל שניהם היו בניו של אביאל. קיש ונר היו אחים, כך ששאול ואבנר היו בני דודים[149]: (נב) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל במשך כל ימי שאול היו מלחמות חזקות של ישראל נגד הפלשתים,[150] וְרָאָה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל בֶּן חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו כאשר שאול היה רואה אדם שהיה גיבור חיל, שאול היה אוסף את גיבור החיל לצבאו[151]:

 

[1] יסוד מלכות.

[2] מצודות.

[3] תרגום + מצודות.

[4] רש"י.

[5] תרגום. מלבי"ם: בשלב זה לא הייתה דעתו של יונתן להתחיל עדיין להילחם נגד הפלשתים ולכן הוא גם לא אמר לאביו שהוא הולך. דבר זה גם מוכח מכך שיונתן לא שאל באורים ותומים אם ללכת.

[6] תרגום. מלבי"ם: שאול ישב שם משום שהוא לא רצה שמחנה פלשתים יראה שיש לו רק שש מאות חיילים.

[7] מצודות. רד"ק: הכתוב חזר על מספר החיילים כדי לומר שלא נוספו עוד חיילים לפני המלחמה.

[8] מצודות. רד"ק: כתב שני טעמים לכך שהוזכר אי כבוד. או משום שאי כבוד הוא כבר דמות מוכרת מתחילת הספר, או משום שיש כאן השוואה בין התנהגות הכהנים בתחילת הספר, התנהגות בזויה שהובילה לכישלון בני ישראל במלחמה, וזאת לעומת אחיה שהתנהגותו הייתה ראויה והיה לו חלק בנצחון ישראל במלחמה.

[9] תרגום.

[10] מצודות.

[11] מצודות.

[12] רד"ק.

[13] מצודות.

[14] מצודות.

[15] תרגום. רד"ק: איננו יודעים את טעם שמות הבליטות, אך בשם התרגום כתב שבוצץ משמעו מקום חלק וסנה משמעו מקום שדורכים בו.

[16] מצודות.

[17] מצודות.

[18] מצודות. מלבי"ם: רק בשלב זה נחה על יונתן רוח ה' והוא רצה להילחם נגד הפלשתים. נושא כליו הבין שהייתה כאן התעוררות אלוקית ולכן הוא הסכים ללכת עם יונתן לתקוף את הפלשתים.

[19] תרגום.

[20] מצודות.

[21] מצודות.

[22] תרגום.

[23] תרגום + מצודות.

[24] מצודות.

[25] תרגום.

[26] מצודות.

[27] מצודות. מלבי"ם: הייתה אפשרות שהפלשתים לא ישתמשו כלל בלשונות שיונתן אמר, ומכל שהם השתמשו דווקא בלשון זו (לכאן או לכאן), הדבר מהווה סימן שהם מדברים מתוך רוח ה'.

[28] מצודות.

[29] מצודות.

[30] מצודות.

[31] מצודות. רד"ק: אין זה ניחוש האסור בתורה, שהרי אם היה אסור ליונתן לעשות כך, ה' לא היה מסייע בידו. האיסור בתורה הוא לקבוע את העתיד על פי מקרים שקרו (כמו שנפל לחם מידו), אך אם אדם רוצה לעשות מעשה כלשהו ולתת סימן בידו אם יצליח או לא, מותר לו.

[32] רש"י. מצודות: האות הוא בלשון שמשתמשים הפלשתים: "עלו" זהו סימן שיהיה לנו עלייה מהם.

[33] תרגום.

[34] מצודות.

[35] תרגום. רד"ק: הכוונה למפקדים של הפלשתים.

[36] מצודות. מלבי"ם: עצם הדיבור הוא הודעה על מה ה' רוצה.

[37] תרגום.

[38] מצודות. רש"י: הכוונה היא שיהונתן השתמש בכל כוחו כדי למהר ולעלות. רד"ק: העליה הייתה קשה כך שלא היה ניתן לעלות בה ללא שימוש בידיים. העליה לשם הייתה דרך בוצץ, שהיה כאמור מקום חלק, ולכן היה צורך להשתמש גם בידיים כדי לטפס עליו. מלבי"ם: על ידי שיונתן עלה בשן הסלע, הוא הצליח להגיע לאמצע המחנה של הפלשתים. לו הוא היה עולה בדרך אחרת, הפלשתים היו מגלים אותו מיד. הפלשתים חשבו שהמצב והמשחית כבר נפלו בידי יונתן, משום שהם לא היו נותנים לו לעבור דרכם (אך כאמור, יונתן הגיע לאמצע המחנה על ידי העליה על שן הסלע).

[39] תרגום.

[40] מצודות.

[41] מצודות.

[42] תרגום.

[43] מצודות. מהר"י קרא: הכוונה למידת שטח שאדם חורש במשך כחצי יום (שגם הוא מרחק קטן).

[44] תרגום.

[45] מצודות.

[46] מצודות.

[47] מצודות. רד"ק: הכוונה שה' הוא שגרם לחרדה הגדולה, שהרי רק יונתן ונושא כליו תקופו אותם ולא הייתה שום סיבה הגיונית לפחד.

[48] מצודות.

[49] מצודות. רש"י: ההמון זז ממקומו. מלבי"ם: כאשר הצבא מסודר ומאוחד, הוא אינו נקרא המון. כאן שהחיילים התפזרו, הם נקראו המון. החיילים התפזרו לכל עבר ושאול הסתפק אם הם בורחים (משום שחלק מהם נסוגו) או שהם מתכוננים לתקיםה (משום שחלק מהם התפזרו לכיוון מחנה ישראל).

[50] מצודות.

[51] תרגום + מצודות.

[52] תרגום.

[53] מצודות. רלב"ג: האורים ותומים היו בתוך הארון. ואולי צריך להסביר את דבריו שכאשר ארון הברית היה יוצא מהמלחמה, היו מוציאים את האורים ותומים מתוך החושן ושמים אותו בארון. כמו"כ הסביר רלב"ג את הפסוק שבד"כ ארון האלוקים היה בגלגל, אלא שכאן הביאו אותו למלחמה. מלבי"ם: מיום חורבן שילה לא היה מקום קבוע לארון הברית, אלא בני ישראל היו מוליכים אותו ממקום למקום.

[54] מצודות.

[55] מצודות.

[56] מצודות.

[57] מצודות. תרגום: פירש שהכוונה שיקריב את האפוד. אולם רד"ק הקשה עליו: א. הרי שאול כבר אמר לאחיה להגיש לא את האוירם ותומים ומה הטעם לומר לו זאת פעם נוספת? ב. לא ראינו שבסופו של דבר שאול שאל באורים ותומים. בסוף דבריו תירץ שאולי כוונתו של התרגום הוא ששאול אמר לאחיה לקרב אליו את האפוד כדי להצניע אותו לפני היציאה לקרב.

[58] תרגום.

[59] תרגום.

[60] רד"ק.

[61] רש"י. מצודות: הכוונה לאנשים מבני ישראל שהיו גרים בארץ הפלשתים.

[62] רש"י.

[63] מצודות.

[64] תרגום.

[65] מצודות.

[66] תרגום.

[67] מצודות.

[68] מצודות. רבינו ישעיה: חיילי ישראל נדחקו כדי לרדוף אחרי הפלשתים. רד"ק: הכוונה שחיילי ישראל היו רעבים מכיוון ששאול השביע את העם שלא לאכול. מלבי"ם: הכוונה היא שחיילי ישראל הפסיקו להילחם. זאת משום שהם לא רצו באמת להילחם, אלא ששאול הכריח אותם לכך, ולכן, ברגע שהאויב התפזר והייתה להם סיבה להימנע את המשך המלחמה, הם הפסיקו להילחם. בני ישראל תמיד היו צמים בשעת צרה כדי שהם יוושעו, וגם כאן הם צמו, וכאשר הפסיקה המלחמה, הם רצו לאכול. לכן שאול נשבע שהם לא יאכלו כדי שהם ימשיכו להילחם. שאול באמת הקפיד רק על אכילת סעודה ממשית עם לחם, אלא שהעם הקפיד גם על טעימת לחם קטנה וגם על אכילת דבר שאינו לחם.

[69] מצודות.

[70] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[71] תרגום.

[72] מצודות.

[73] מצודות. בעניין שלחם כולל את כל סוגי המאכלים, כך כתבו רש"י מצודות כאן וכך כתב רש"י בפירושו לתורה, ויקרא פרק כא' פסוק יז'.

[74] מצודות.

[75] מצודות.

[76] תרגום.

[77] מצודות. רבינו ישעיה: הכוונה לדבש שיצא מכוורת ולא מקנה.

[78] מצודות.

[79] תרגום.

[80] תרגום. רלב"ג: למרות שיונתן לא שמע, הוא עדיין חטא, משום שהוא היה צריך לשאול מדוע אף אחד אינו אוכל, או משום שהוא אמר שאביו לא עשה כראוי כשהשביע את החיילים. רד"ק בפירושו לפסוק מה' כתב בשם רס"ג ששאול לא נענה באורים ותומים כדי להראות לעם שיונתן שגג. לו היה שאול נענה באורים ותומים היה העם אומר שיש כאן אפליה לטובת יונתן בגלל שהוא בן המלך. אברבנאל: שאול לא נענה בגלל החטא שלו שהוא לא חיכה לשמואל.

[81] תרגום.

[82] מצודות.

[83] מצודות. מלבי"ם: בנוסף לכך שיונתן לא שמע את השבועה של שאול ולכך שהוא אכל רק מעט ועל כך לא הייתה שבועתו של שאול, הוא גם נאחז בבולמוס ולכן ברגע שהוא אכל – אורו עיניו.

[84] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[85] תרגום.

[86] מצודות. רד"ק: כוונת החייל הייתה לומר ליהונתן שהחיילים לא עברו על השבועה למרות שהם היו עייפים.

[87] מצודות.

[88] תרגום + מצודות.

[89] מצודות.

[90] מצודות.

[91] תרגום.

[92] תרגום.

[93] מצודות. רד"ק: השורש הוא ע.ט.ה ואז הכוונה היא שהעם נטה. את הכתיב פירש מלשון אסיפה. רלב"ג: סיבב. רבינו ישעיה: הכוונה שהעם התפזר.

[94] מצודות. רש"י: החטא היה שהם שחטו את האב והבן באותו יום. רד"ק: החטא של בני ישראל היה שהדם לא הספיק לצאת מהבשר, וכך יצא שהם אכלו דם.

מצאנו מחלוקת במפרשים האם בזמן זה היה מותר לבני ישראל לאכול בשר תאווה: רד"ק כתב שמהכניסה לארץ היה הדבר מותר לגמרי ואילו מהר"י קרא כתב שלאחר חורבן שילה היה אסור.

[95] תרגום.

[96] מצודות.

[97] מצודות. את פירוש המילה "היום" כ"עכשיו" פירשנו לפי הרד"ק.

[98] מצודות.

[99] מצודות.

[100] מצודות. רש"י: הכוונה שישחט כאן במקום השחיטה. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא ששאול בדק את סכין השחיטה.

[101] תרגום.

[102] תרגום. רד"ק הסביר שאם הכוונה לקרבנות שלמים, מותר להקריב את קרבנות השלמים בלילה. לדברי האוסרים הקרבה בלילה גם בבמה, הכוונה לבשר החולין.

[103] רד"ק.

[104] תרגום.

[105] מצודות. רש"י: המזבח הזה היה המזבח הראשון שבנה שאול, אך היו מזבחות נוספים שבנה. רד"ק: שאול היה הראשון מהמלכים שבנו מזבח או ששאול הניח את האבן הראשונה על המזבח ואת שאר האבנים השלימו העם. רלב"ג: גלגול האבן היה השלב הראשון לבניית מזבח. לשאול לא היה מספיק זמן לבנות את המזבח משום שהוא עדיין היה עסוק ברדיפה אחרי הפלשתים, ולכן הוא רק גלל בינתיים את האבן וסיים את השלב הראשון לבניית המזבח. לאחר ששאול סיים את המלחמה, הוא חזר ובנה את המזבח. כמו"כ כתב שייתכן לומר שמדובר על האבן הראשונה, ואבן יכולה להיות בלשון זכר או נקבה. רבינו ישעיה: בכל השופטים לא היה מישהו שבנה מזבח לטובת הכלל (למרות שחלקם בנו מזבחות לעצמם).

[106] תרגום.

[107] מצודות.

[108] תרגום.

[109] תרגום.

[110] רד"ק + מצודות. מלבי"ם: שאול לא שאל עתה באורים ותומים משום שהוא חשב שהפלשתים הפסידו במלחמה הפסד מוחץ ולא היה שייך בכלל לשאול באורים ותומים. אחיה ענה לו שייתכן שהפלשתים נאספו שוב בעריהם ומתכוננים למלחמה פעם נוספת, ולכן צריך לשאול שוב באורים ותומים.

[111] תרגום.

[112] תרגום.

[113] תרגום.

[114] רש"י. מצודות: כל אחד משבטי ישראל עמד בפינה אחרת ושאול קיבץ את כולם.

[115] תרגום.

[116] מצודות.

[117] מצודות.

[118] מצודות. נלבי"ם: למרות שהישועה הייתה על ידי יונתן, הרי שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים ולכן ייתכן שכל מה שקרה – קרה בגלל חטאו.

[119] תרגום.

[120] מצודות. רד"ק: כל חיילי ישראל היו רשומים על קלף אחד ועל הקלף השני היו רשומים על הקלף השני.

[121] תרגום.

[122] תרגום.

[123] מצודות. תרגום: הכוונה שהוא אמר "תביא באמת את הגורל".

[124] רש"י.

[125] תרגום.

[126] תרגום.

[127] מצודות.

[128] תרגום.

[129] מצודות. מהר"י קרא: צלע זו של הפסוק נאמרה בלשון תמיהה, יונתן שאל את שאול: וכי בגלל שאכלתי מעט דבש אני אמות?

[130] מצודות. רמב"ן בפירושו לספר ויקרא, פרק כז' פסוק כט' כתב שיונתן התחייב מיתה מהפסוק האומר "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, מות יומת", ממנו למדים שמלך או הסנהדרין שנשבעו והחרימו דבר, מי שעבר על החרם חייב מיתה.

[131] מצודות.

[132] תרגום.

[133] מצודות.

[134] מצודות.

[135] מצודות. רד"ק: יונתן הגדיל את בטחון העם בה' על ידי שהוא מסר את נפשו ותקף את מחנה פלשתים יחד עם נושא כליו.

[136] מצודות. רש"י: העם התיר את שבועתו של שאול.

[137] מצודות.

[138] רד"ק בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב ששאול חשש שעדיין יש חטא בישראל למרות שהעם פדה את יונתן.

[139] מצודות.

[140] תרגום.

[141] רבינו ישעיה. מצודות: שאול היה מצליח לבלבל את אויביו. רלב"ג: פירש בשני אופנים. א. שאול היה מחייב את אויביו כאשר היה נלחם נגדם. ב. שאול לא היה יוזם התקפה על אויביו אבל כשהם היו מרשיעים ומתחייבים מיתה, הוא היה הורג אותם. מהר"י קרא: שאול היה מחייב את האומות והורג אותם.

[142] מצודות.

[143] תרגום. רד"ק: הכוונה למלחמה שבפרק טו'. אמנם לפי מצודות בפרק טו' פסוק ב', אין הכוונה למלחמה שמוזכרת בפסוק טו', ושאול נלחם נגד עמלק פעמיים.

[144] מצודות.

[145] מצודות: אבינדב לא הוזכר בפסוקים האלה משום שהוא עדיין לא נולד. רד"ק: ישוי הוא אבינדב ואיש בשת לא הוזכר משום שהוא לא היה יוצא עם שאול למלחמה והוזכרו רק הבנים שהיו יוצאים למלחמה. מלבי"ם: כתב גם הוא שישוי הוא אבינדב, ואיש בשת לא הוזכר משום שהוא הוזכר אחר כך כמלך.

[146] תרגום.

[147] רלב"ג: הכתוב הקדים את אבנר לקיש אביו של שאול משום שאבנר היה במעלה גבוהה יותר מקיש. על מעלתו הנמוכה של קיש אנחנו יכולים ללמוד מהתפעלות האנשים ששאלו האם אביו של שאול נביא.

[148] מצודות.

[149] מצודות.

[150] תרגום.

[151] מצודות.

חידון מסכם לה - סו

חידון התנ"ך העולמי המקון, ספר ישעיהו חידון מסכם פרקים לה - סו
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו סה - סו

חידון התנ"ך העולמי המקוון - ישעיהו פרקים סה- סו
חידון התנ"ך תשפ"ב

ישעיהו מסכם נז - סד

חידון התנ"ך העולמי המקוון - ישעיהו - מסכם נז - סד
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו סג - סד

חידון התנ"ך העולמי המקוון - קיץ תשפ"ב - ישעיהו סג -סד
חידון התנ"ך תשפ"ב