שמואל ב פרק יד

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמואל ב' פרק יד'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | כא' אדר תשע"ח

שמואל ב פרק יד

(א) וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם יואב בן צרויה ידע שליבו של דוד היה לצאת על אבשלום. כפי שראינו בפרק הקודם, לאחר שדוד התנחם על מותו של אמנון, הוא רצה לצאת אל אבשלום, והנביא עכשיו מספר לנו שיואב הכיר ברצון זה של דוד[1]: (ב) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה יואב שלח שליחים למקום שנקרא "תקוע",[2] וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה יואב לקח (על ידי השליחים ששלח) מתקוע אישה שהייתה אישה חכמה, השליחים שיואב שלח הביאו לו אשה חכמה,[3] וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ יואב אמר לאישה התקועית החכמה: הִתְאַבְּלִי נָא תעשי את עצמך עכשיו כאילו שאת מתאבלת,[4] וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וכן תלבשי עכשיו בגדים מיוחדים אותם היו לובשים אבלים,[5] וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן ואל תמרחי על עצמך שמן,[6] וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת ותיללי ותאמרי בקול רם שאת מאוד מצטערת על המת, ועל ידי כך תעשי את עצמך כאילו שאת מאוד מצטערת ושאת מתאבלת במשך זמן רב על אדם קרוב לך שמת[7]: (ג) וּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ ותבואי אל דוד המלך,[8] וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה ותאמרי למלך את הדברים הבאים (כאן לא פירט הנביא את הדברים שיואב אמר לאישה התקועית לומר, אך מהדברים שהיא תאמר לדוד בהמשך אנחנו יודעים מה יואב אמר לה לומר),[9] וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ יואב שם בפי האישה את הדברים שהיא צריכה לומר לדוד, יואב אמר לאישה את המשל שהיא צריכה לומר לדוד המלך[10]: (ד) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ האישה התקועית אמרה לדוד "יחי המלך",[11] וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה האישה מתקוע נפלה כשפניה היו על הקרקע,[12] וַתִּשְׁתָּחוּ האישה מתקוע השתחוותה אל דוד,[13] וַתֹּאמֶר האישה מתקוע אמרה לדוד: הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ אדוני המלך! תושיע אותי[14]: (ה) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ דוד המלך שאל את האישה התקועית: מַה לָּךְ מהי הצרה שבה את נמצאת, ממה צריך להושיע אותך,[15] וַתֹּאמֶר האישה התקועית ענתה לדוד: אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי אני באמת אישה אלמנה,[16] וַיָּמָת אִישִׁי ובעלי מת (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת משום שהאשה התקועית אמרה את דבריה בדרך של קינה). האישה התקועית אמרה לדוד שהיא באמת זוכרת את מיתת בעלה והיא מצטערת על כך כל הזמן (למרות שבמציאות, היה זה יואב שאמר לאישה התקועית להמציא את הסיפור ולומר אותו לדוד)[17]: (ו) וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים לשפחתך, לי, יש שני בנים,[18] וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה שני הבנים שלי רבו בשדה,[19] וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם ולא היה מי שיפריד בין שני הבנים שלי, לא היה מי שימנע את המריבה ביניהם,[20] וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד אחד הבנים שלי הכה את האח השני,[21] וַיָּמֶת אֹתוֹ (האח המכה) הרג את אחיו[22]: (ז) וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וכל המשפחה שלי קמה על שפחתך, כל המשפחה שלי קמה עליי,[23] וַיֹּאמְרוּ (המשפחה שלי קמה עליי) ואמרה לי: תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג תתני לנו את האח שהרג את אחיו, ונהרוג אותו כעונש על שהוא הרג את אחיו (למרות שהרצח היה ללא עדים והתראה),[24] וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ ואנחנו נשמיד, נהרוג, את האח הרוצח שאמור לרשת את אחיו, וכך גם הוא ימות. נוצר כאן מצב שהאח הרוצח היה גם אמור לרשת את אחיו (משום שהוא היה הקרוב משפחה הכי קרוב אליו לפי דיני ירושה), והמשפחה דרשה מהאם להרוג את האח הרוצח,[25] וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה (אם יהרגו את האח הרוצח) יגרמו בכך לכיבוי האור המועט שמאירה לי לאחר מות בעלי ובני, הם יפסיקו את הנחמה המועטת שיש לי לאחר שבעלי ובן אחד כבר מתו,[26] לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (אם יהרגו את האח שנותר בחיים) לא יהיה זכר לבעלי.[27] הבן הרוצח אינו חייב מיתה מכיוון שלא היו עדים בשעת מעשה, ולכן הוא חייב מיתה בידי שמיים[28]: (ח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה דוד המלך אמר לאישה התקועית: לְכִי לְבֵיתֵךְ תלכי ותחזרי לביתך,[29] וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ ואני אצווה שמישהו יחקור ויברר האם את באמת צודקת[30]: (ט) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ האישה התקועית אמרה לדוד המלך: עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן וְעַל בֵּית אָבִי אם אינני צודקת בדבריי, אני אשא באחריות לחטא,[31] וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי ואתה ומלכותך תהיו נקיים. האישה התקועית אמרה לדוד, שאין לו צורך לברר את הדברים, כיוון שברור שהיא צודקת, ואם יתגלה שסיפור הדברים שונה ממה שהיא אמרה לו (לדוד), החטא יהיה מוטל עליה ולא על המלך[32]: (י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לאחר שהשתכנע באמיתות דבריה, דוד המלך אמר לאישה התקועית:[33] הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ מי שמדבר אלייך ודורש ממך למסור לו את בנך הרוצח,[34] וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי (מי שמדבר אלייך ודורש ממך למסור לו את בנך הרוצח) תביאי אותו אליי,[35] וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ ואני אזהיר אותו שהוא לא ימשיך לגעת בך ולדרוש ממך למסור לו את בנך[36]: (יא) וַתֹּאמֶר האישה התקועית אמרה לדוד: יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תזכור עכשיו את ה' אלוקיך,[37] מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת (תזכור את ה' אלוקיך) כאשר גואל הדם המכובד שרוצה לרצוח את בני יעמוד בפניך. גם כאשר גואל הדם המכובד יעמוד לפניך וישטח את טענותיו ויאמר שהוא רוצה להרוג את בני, תזכור את ה' אלוקיך, וכמו שהוא (ה') רחמן, גם אתה תרחם על בני. האישה התקועית אמרה לדוד, שהיא חוששת שהוא ישנה את דעתו כאשר הוא יראה שגואל הדם העומד לפניו הוא אדם מכובד, ולכן היא ביקשה ממנו שהוא יזכור את ה', וכמו שה' מרחם על הבריות, כך גם הוא ירחם על בנה – גם כנגד גואל הדם,[38] וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי ואל תיתן לגואלי הדם להשמיד ולהרוג את בני,[39] וַיֹּאמֶר דוד ענה לאישה התקועית: חַי יְקֹוָק אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה אני נשבע בשם ה' שלא יקרה לבנך אפילו נזק קטן, ואפילו שערה אחת מהשערות של בנך לא תיפול לארץ. דוד אמר לאישה התקועית שהוא נשבע לה שהוא לא ייתן שגואלי הדם יפגעו בבנה אפילו פגיעה קלה[40]: (יב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה האישה התקועית אמרה לדוד: תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר אני, שפחתך, רוצה לומר לך עכשיו דבר שאינו קשור אליי,[41] וַיֹּאמֶר דוד ענה לאישה התקועית: דַּבֵּרִי אני נותן לך רשות לומר את דברך: (יג) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה האישה התקועית אמרה לדוד, בדבריך יש שני דברים תמוהים: 1) וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים איך יכולת לחשוב על אדם מישראל שיהרוג את אחיו ללא עדים והתראה?[42] 2) וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם ואיך אתה, המלך, היית יכול לומר דבר אשמה, דבר שגגה, להשאיר את הבן הרוצח בחיים? הרי אתה לא מחזיר אליך את אבשלום (שבנמשל הוא הבן שרצח את אחיו ללא עדים והתראה), ואם פסקת שהבן הרוצח במשל לא יינזק אפילו בנזק קל, גם לאבשלום לא אמור לקרות דבר,[43] לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ (התמיהה על פסק הדין שלך גדולה מאחר) ואינך מחזיר את בנך אבשלום מהמקום הרחוק ומפוזר אליו ברח, מארץ גשור[44]: (יד) האישה התקועית מונה שלש סיבות להסביר מדוע אין זה ראוי להרוג את אבשלום: 1) כִּי מוֹת נָמוּת הרי בכל מקרה כולנו נמות, ולכן חבל להעניש אדם שרצח אך מצד הדין הוא אינו חייב מיתה (כפי שאבשלום רצח את אמנון ללא עדים והתראה), שהרי הוא רק קירב את מיתתו של השני. אמנון היה מת בכל מקרה בסופו של דבר, ואבשלום רק קירב את מיתתו, והיות והרצח היה ללא עדים והתראה, אין זה ראוי להרוג אותו,[45] 2) וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ והדם שיישפך מהריגת אבשלום, ינזלו כמו מים נוזלים שאי אפשר לאסוף אותם. לא ניתן לתקן את הריגת אבשלום לאחר מכן,[46] 3) וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וה' אינו מוחל לאף אדם על מעשה רע שהוא עשה,[47] וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח וממילא ה' חושב כל מיני מחשבות כדי שהחוטא לא יודח לגמרי מלפני ה'. האישה התקועית אמרה לדוד, שה' הוא שגרם לאבשלום להרוג את אמנון, כדי שהוא (אמנון) יקבל בעולם הזה את עונשו על מעשהו עם תמר, וכך יתכפר לו החטא והוא לא ייענש בעולם הבא[48]: (טו) וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה ועכשיו, אמרתי לך את הדברים בהתחלה על ידי משל, ולא אמרתי לך מיד את כוונתי שתחזיר את אבשלום,[49] כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם (אמרתי לך את הדברים בהתחלה על ידי משל, ולא אמרתי לך מיד את כוונתי שתחזיר את אבשלום) כיוון שכולם הפחידו אותי, ואמרו לי שאם אדבר איתך על אבשלום, אתה תגער בי, שהרי אין זה ענייני,[50] וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ לכן, שפחתך, אני, אמרתי שאעשה אחרת,[51] אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ (אמרתי שאעשה אחרת) ואפתח עכשיו את דבריי אל המלך במשל,[52] אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ ואולי כך יעשה המלך כדברי שפחתו. אולי, על ידי פתיחה במשל, אתה תקבל את דבריי ותחזיר את אבשלום[53]: (טז) כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ (לכן אמרתי) כאשר אתה אדוני המלך תשמע את דבריי להציל אותי מידיו של האיש, מיד גואל הדם שדרש שאמסור לו את בני הרוצח,[54] לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד (להציל אותי מיד מי שדורש את מסירתו של בני) ועל ידי זה הוא ישמיד גם אותי וגם את בני. על ידי הריגת בני, אני אהיה שכולה והדבר ייחשב כאילו שגם אני הושמדתי,[55] מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים  (גואל הדם רוצה להשמיד את שננו, אותי ואת בני) ועל ידי כך אנחנו לא נקבל את הנחלה שהורישו לנו מהשמים, אלא הנחלה תעבור לידי גואל הדם (כיוון שלא יהיה מי שיירש את הנחלה חוץ ממנו)[56]: (יז) וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ לכן שפחתך, אני, אמרתי,[57] יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה הדברים שאתה תאמר עכשיו על בני, הדין שאתה תפסוק על אבשלום, תגרום לאבשלום למנוחה. על ידי שתפסוק שבני הרוצח אינו חייב מיתה, אבשלום יינצל,[58] כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע שהרי אתה אדוני המלך דומה למלאך ה' שיודע להבחין בין טוב לרע, ולא נותן לכעס להשפיע על שיקול דעתך, ואם כן, אין שום חשש שאתה תשנה עכשיו את דעתך, ואתה בוודאי תרשה לאבשלום לחזור לכאן,[59] וַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ ולפני שאני נפרדת ממך, אני מאחלת לך שה' יהיה בעזרתך[60]: (יח) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה דוד המלך ענה ואמר לאישה התקועית: אַל נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ אל תעלימי ממני עכשיו את התשובה על השאלה שאני אשאל אותך,[61] וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה האישה התקועית ענתה לדוד: יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אדוני המלך! תשאל עכשיו את שאלתך[62]: (יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דוד שאל את האישה התקועית: הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת האם חכמתו של יואב היא שגרמה לך לומר לי את הדברים?[63] וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר האישה התקועית ענתה ואמרה לדוד: חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אדוני המלך! אני נשבעת בחייך,[64] אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ האם ניתן לפנות ימינה או שמאלה מדברי חכמתך אדוני המלך? האישה התקועית אמרה לדוד, שמהשאלה שהוא שאל אותה האם יואב היה זה ששלח אותה אליו, ניכר שהוא מאוד חכם ושלא ניתן להוליך אותו שלל,[65] כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי שהרי עבדך יואב הוא זה ששלח אותי אליך,[66] וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה והוא (יואב) הוא זה שאמר לי לומר לך את המשל[67]: (כ) לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (יואב שלח אותי אליך) כדי שאוכל לסובב את הדברים ולומר לך אותם במשל ולא ישירות. אם יואב היה בא לדבר איתך, הוא לא היה יכול לומר לך את הדברים במשל, שהרי אתה מכיר אותו, והוא לא היה יכול להמציא את הסיפור (ולכן הוא שלח אותי),[68] וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ ואתה אדוני המלך, חכם מאוד כמו מלאך ה', ויודע את כל מה שקורה בארץ, וכך הבנת שיואב הוא ששלח אותי לדבר איתך[69]: (כא) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב דוד המלך אמר ליואב: הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אני אעשה עכשיו את הדבר הזה, אני עכשיו אחזיר את אבשלום,[70] וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם לך תחזיר את הנער אבשלום[71]: (כב) וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה יואב נפל כשפניו היו על הארץ,[72] וַיִּשְׁתַּחוּ יואב השתחווה אל דוד,[73] וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ יואב בירך את דוד המלך,[74] וַיֹּאמֶר יוֹאָב יואב אמר לדוד: הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אדוני המלך! היום, עבדך, אני, יודע שמצאתי חן בעיניך,[75] אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּךָ (אני יודע שמצאתי חן בעיניך) כיוון שעשית את דבר עבדך, כיוון שעשית את רצוני להחזיר את אבשלום[76]: (כג) וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה יואב קם והלך לגשור (לשם ברח אבשלום),[77] וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יואב הביא את אבשלום לירושלים[78]: (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דוד המלך ציווה: יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ (דוד ציווה) אבשלום יסתובב וילך אל ביתו, אבשלום צריך ללכת אל ביתו בדרך צדדית, ולא בדרך הרגילה,[79] וּפָנַי לֹא יִרְאֶה (אבשלום יחזור לביתו בדרך צדדית) והוא לא יראה את פניי,[80] וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה אבשלום הסתובב וחזר אל ביתו בדרך הצדדית וכך הוא לא ראה את פניו של דוד[81]: (כה) וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לא היה אדם בכל ישראל שהיה יפה תואר כמו אבשלום,[82] לְהַלֵּל מְאֹד (לא היה אדם בישראל כמו אבשלום) שהיה ניתן להלל ולשבח את יופיו. אבשלום היה האדם הכי יפה בישראל,[83] מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם לא היה מום אחד מכף רגלו של אבשלום ועד קודקוד ראשו, בכל גופו של אבשלום לא היה מום[84]: (כו) וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ כאשר אבשלום היה גוזר את שערות ראשו, כאשר אבשלום היה מסתפר,[85] וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו אבשלום היה מסתפר פעם בשנה (מקץ ימים פירושו פעם בשנה) בגלל שהשערות היו כבדות לו. רק כאשר השערות היו כבדות מידי, דבר שהיה קורה פעם בשנה, היה אבשלום מסתפר,[86] וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ כאשר אבשלום היה מגלח את ראשו ושוקל את משקל השערות שהוא הוריד מראשו,[87] מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ (כאשר אבשלום היה מסתפר ושוקל את שערות ראשו) משקל השיער היה מאתיים שקלים במשקל אבני המלך. בימים ההם היו מידות קבועות של משקל ששימשו לשקילה במאזניים, והנביא אומר שמשקל השערות של אבשלום היה כמשקל האבנים שהניחו על המאזניים במשקל של מאתיים שקלים[88]: (כז) וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר לאבשלום נולדו שלשה בנים ובת אחת שנקראה תמר,[89] הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה תמר הייתה אישה שנראתה יפה[90]: (כח) וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים אבשלום ישב בביתו בירושלים במשך שנתיים,[91] וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה (במשך השנתיים שאבשלום ישב בירושלים לאחר שהוא חזר מגשור) הוא לא ראה את פניו של דוד המלך[92]: (כט) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב אבשלום שלח שליחים אל יואב,[93] לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ (אבשלום שלח שליחים אל יואב) כדי לשלוח את יואב אל דוד. אבשלום רצה שיואב ילך ויפייס בינו לבין דוד, ולכן שלח אליו שליחים,[94] וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו יואב לא רצה לבוא אל אבשלום משום שהוא ידע מדוע אבשלום קרא לו, והוא (יואב) לא רצה ללכת ולהשלים בין דוד לאבשלום,[95] וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית אבשלום שלח שליחים אל יואב פעם נוספת וקרא לו לבוא אליו,[96] וְלֹא אָבָה לָבוֹא גם בפעם השנייה, יואב סירב לבוא לאבשלום[97]: (ל) וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אבשלום אמר לעבדיו: רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי תמצאו את אחוזת השדה של יואב שצמודה אל אחוזת השדה שלי,[98] וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים ליואב יש שעורים שגדלים בחלקת השדה שלו,[99] לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ תלכו ותבעירו באש את חלקת השדה,[100] וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ עבדיו של אבשלום הבעירו באש את חלקת השדה של יואב[101]: (לא) וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה יואב קם ובא לביתו של אבשלום,[102] וַיֹּאמֶר אֵלָיו יואב שאל את אבשלום: לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ מדוע עבדיך הבעירו באש את חלקת השדה שלי[103]: (לב) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב אבשלום ענה ליואב: הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אני הרי שלחתי אליך שליחים,[104] לֵאמֹר כך אמרתי לך על ידי השליחים:[105] בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ אתה (יואב) תבוא אליי לכאן, ואני אשלח אותך אל המלך,[106] לֵאמֹר כך תאמר למלך בשמי:[107] לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר מה התועלת שיש לי מכך שחזרתי מגשור, הרי אם אינני זוכה לראות את פניו של המלך, היה עדיף לי שאשאר בגשור,[108] טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם עדיף היה לו הייתי נשאר בגשור, מכיוון ששם הייתי רואה את פניו של מלך גשור, שהוא אביו של אימי,[109] וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ ועכשיו, אני אבוא לפני המלך ואראה אותו, ואסביר לו מדוע הרגתי את אמנון,[110] וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי ואם גם לאחר שאסביר מדוע הרגתי את אמנון, המלך עדיין יחשוב שזה לא היה מוצדק ושיש בי חטא, אני מקבל על עצמי דין מיתה כדין הרוצחים[111]: (לג) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ יואב בא לפני דוד המלך,[112] וַיַּגֶּד לוֹ יואב אמר לדוד את דבריו של אבשלום,[113] וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם דוד קרא אל אבשלום,[114] וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אבשלום בא אל המלך דוד והשתחווה כשפניו היו על הארץ,[115] וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם דוד המלך נשק לאבשלום[116]:

 

[1] תרגום. מלבי"ם: יואב ידע שאם כי דוד כבר הפסיק לרדוף אחרי אבשלום, הרי שדוד עדיין כועס על אבשלום, ולכן היה זקוק לעצה חכמה כדי שדוד יסכים להחזיר את אבשלום.

[2] מצודות וכתב עפ"י חז"ל שבגלל שהיה שמן זית מצוי בתקוע, החכמה הייתה מצויה שם. מהר"י קרא: יואב לא לקח את האישהמ ירושלים משום שדוד היה מכיר אותה אם היא הייתה מירושלים.

[3] תרגום.

[4] תרגום + מצודות. מלבי"ם: המילה נא מורה על התכיפות, ויואב אמר לאשיה התקועית שתתחיל תיכף ומיד באבלות כדי שכאשר היא תגיע אל דוד הם יראו שהיא באמצע האבל.

[5] תרגום.

[6] מצודות.

[7] מצודות.

[8] תרגום.

[9] מצודות.

[10] מצודות. רד"ק: יואב היה זקוק לאישה חכמה מכיוון שאם המלך ישאל אותה על המשל, תדע האישה מה לענות לו. בפירושו השני כתב שהאישה המציאה את המשל עפ"י תיאור המציאות שיואב תיאר בפניה. מלבי"ם: יואב אמר לאישה התקועית מה לענות לדוד משום שהוא שיער מה תהיה תגובתו של דוד לדבריה.

[11] מצודות. תרגום: האישה התקועית באה לפני המלך. רד"ק בשם אביו: האישה אמרה לשומרים בכניסה שהיא רוצה להיכנס אל המלך, אך השומרים מנעו את כניסתה ולכן היא צעקה לדוד שיושיע אותה וישמע את דבריה.

[12] מצודות.

[13] תרגום.

[14] תרגום.

[15] תרגום. מלבי"ם: דוד שאל את האישה התקועית מה מפריע לה משום שאין דרך הנשים לבוא למשפט.

[16] מצודות.

[17] מצודות. רד"ק: האישה התקועית אמרה אל דוד שאם יהרוג אחד מבניה את אחיו, יהיה הדבר כאילו בעלה מת באותו יום מחדש. מלבי"ם: האישה אמרה שמתו לה שני בעלים, ולכן אין לה אפשרות להתחתן פעם נוספת שהרי היא אישה קטלנית.

[18] תרגום.

[19] מצודות. מלבי"ם: לאישה היו שלש טענות שבגללם לא מגיע לבן למות, וממילא גם לאבשלום לא מגיע למות: א. המריבה הייתה בשדה, ולכן לא היו עדים והתראה למעשה ההריגה. ב. לא היה מי שיציל ביניהם, אם היה מישהו שיכל להפריד ביניהם, לא היה אחד מהאחים הורג את חברו, וכך, אם דוד היה שופט את אמנון, לא היה אבשלום הורג את אחיו. ג. המריבה הייתה שכל אחד הכה את השני, ולכן כל אח נחשב רודף את אחיו, וכך גם כאן אמנון עינה את תמר, שזהו כאילו שהוא עינה את אבשלום עצמו.

[20] מצודות.

[21] תרגום. רבינו ישעיה: הכוונה שהבנים הכו זה את זה.

[22] תרגום.

[23] דעת מקרא.

[24] מצודות.

[25] רד"ק. בעניין גואל הדם כתב הרד"ק שדין גואל הדם נאמר רק על מי שרוצח בשוגג, אך מי שרוצח במזיד, אין שם דין של גואל הדם. כמו"כ כתב שהמשפחה התכוונה רק לרשת את נכסי הרוצח והתורה התירה לגואל הדם לרצוח רק משום שלבבו חם. רלב"ג: הדין של גואל הדם נאמר לאחר שהרוצח עמד בפני בית דין, וכאן לא היה חיוב בבית דין. בעז"ה נברר את דבריו של הרלב"ג לעומק בספר אוצר מפרשי התנ"ך על ספר דברים, שם הרחבנו בעניין ערי המקלט. מלבי"ם: דין גואל הדם הוא שהתורה התחשבה בכעסו ולא חייבה אותו בהריגת הרוצח בשגגה. אולם, התורה לא חייבה את אם הרוצח לומר היכן מסתתר בנה ולכן במקרה זה יש עוול.

[26] מצודות.

[27] מצודות וכתב שהמשפחה רצתה להרוג את האח הרוצח כדי שלא תישאר שום שארית לבעלה, וכך הם יוכלו לרשת אותו.

[28] רד"ק וכן פירש מצודות בפס' יד'. רלב"ג בפירושו לפסוק יא' כתב שגם אם הבן היה חייב מיתה, היה המלך יכול להצילו לפי הוראת שעה מדיני מלכות.

[29] תרגום.

[30] מצודות. רד"ק: אני אצווה את בני משפחתך שלא ייגעו באח הרוצח. מלבי"ם: לאישה היו שתי טענות: א. המשפחה מציקה לה כדי שתגיד היכן הבן נמצא, ודוד אמר לה על כך שהוא יפסיק את ההצקות. ב. שדוד יוודא שלא יהרגו את הבן, ועל כך דוד בהתחלה לא הסכים, שהרי דוד חשב שאולי מגיע לו למות מדיני מלכות (למרות שמדין תורה ברור שלא הגיע לו למות שהרי לא הרצח היה ללא עדים והתראה), ולכן האישה המשיכה בדבריה. אז האישה אמרה לו שהרצח כאן לא היה בין נתינים של דוד, רצח שדורש את ההתערבות של דוד, אלא הרצח כאן הוא בתוך המשפחה, ויש לתת למשפחה לסגור את הדברים במסגרת המשפחה. גם לאחר הדברים הנוספים, דוד לא הסכים למנוע את ההרג על ידי גואל הדם, שהרי לא ניתן לבטל דין מדיני התורה, אלא רק אמר לה שהוא יריב עם משפחתה במקומה. לאחר תשובת דוד, אמרה האישה התקועית שהתורה התירה לגואל הדם להרוג את הרוצח משום שהרוצח הוא אדם זר שהרג את קרוב משפחתו, אך במקרה זה היו שני אחים ולכן ראוי למנוע לגמרי את גאולת הדם. לאחר שדוד הסכים גם על כך, ידעה האישה התקועית שהיא יכולה לעבור לנמשל.

[31] מצודות. רד"ק: האישה דיברה בלשון סגינהור וכוונתה הייתה שאם יהרגו את האח הרוצח, החטא יהיה מוטל על המלך.

[32] מצודות. מהר"י קרא: האישה התקועית אמרה לדוד שאם יהרגו את בנה בעוד היא חוזרת לביתה, היא תהיה חסרה בעוד שלמלך לא יהיה חסר דבר.

[33] מצודות.

[34] מצודות.

[35] מצודות. רד"ק: כתוב "והבאתו" בלשון זכר למרות שדוד דיבר אל האישה התקועית משום שהוא ציווה גם את אחד מעבדיו לעזור לאישה התקועית ולהביא את בן המשפחה הדורש שהיא תמסור לו את בנה.

[36] מצודות.

[37] תרגום + מצודות.

[38] מצודות. רד"ק: האישה התקועית אמרה לדוד שיש הרבה גואלי הדם שרוצים להרוג את בנה, ואם יצווה רק על אחד מהם, האחרים ינסו גם הם לרצוח אותו, ולכן ביקשה שדוד יישבע שהבן לא יומת, וכך השבועה תחייב את כולם. רש"י: האישה התקועית אמרה לדוד שהתורה מנעה מגואל הדם לרצוח את הרוצח בשגגה על ידי ערי מקלט, ולעומת זאת דוד דוחה אותה.

[39] תרגום.

[40] מצודות.

[41] תרגום + מצודות.

[42] מצודות. רד"ק: עיקר דבריה של האישה התקועית היא שהשומעים לא יאמינו שהוא פסק שלא להרוג את הבן הרוצח, בעוד שהוא לא מחזיר אליו את אבשלום.

[43] מצודות. רש"י: האישה התקועית אמרה לדוד שלא יאמר עכשיו שהיה זה בשוגג מה שפסק לאח הרוצח. מלבי"ם: רק אתה אשם בכך שאתה מסרב לקבל חזרה את אבשלום.

[44] מצודות, וכתב שהאישה אמרה "למה חשבת כזאת" מכיוון שהיא פחדה שדוד יאמר שבאת טעה כאשר נשבע לה, ולכן מיד הכניסה את המשל והנמשל ביחד.

[45] מצודות. רש"י: מספיק לנו העונש שבסופו של דבר כולנו נמות ולכן אין צורך להרוג את אבשלום.

[46] מצודות.

[47] מצודות. תרגום: כך הדיין אינו יכול לקבל ממון כדי לדון דין שקר. מהר"י קרא: ה' אינו נושא פנים ךאף אדם והוא עתיד להרוג גם את המלך, ולכן צריך להשלים לפני שמישהו ימות. רד"ק: האדם צריך למעט בשפיכות דמים כמה שהוא יכול וה' לא ציווה להרוג אדם שרצח ללא עדים והתראה, וממילא אין זה ראוי להרוג את אבשלום. בפירושו השני פירש שדברי האישה התקועית נאמרו על המלך שעליו לחשוב כיצד לקרב את אבשלום, חבל ששני בנים ימותו. מלבי"ם: האישה אמרה שה' בכל מקרה יעניש את אבשלום, גם אם דוד לא יהרוג אותו (ולכן דוד לא צריך להיות זה שמעניש את אבשלום). בפירוש נוסף כתב שלמרות שה' מעניש את החוטא, הוא עדיין אינו מציב אותו במצב שבו הוא לא יוכל לחזור בתשובה ואינו שם אותו בארץ טמאה שם הוא יכול ללמוד מהגוים, ולכן גם דוד צריך להחזיר את אבשלום.

[48] מצודות. רש"י: בכל מקרה האדם ייהרג ולכן על המלך לחשוב איך להביא חזרה את אבשלום לפני שאחד מהם (אבשלום או דוד) ימות ואז יהיה מאוחר מידי.

[49] מצודות. מלבי"ם: האישה אמרה שלמרות שהפחידו אותה מלבוא אל המלך, היא עדיין הגיעה, והדבר מראה שהיה זה מהשמים שהיא באה לפני המלך ושדבריה צודקים. גם המשל שה' שם בפיה מראה על שהדבר מאת ה'.

[50] מצודות. רד"ק הוסיף פירוש וכתב שהכוונה היא לשומרים של המלך. מהר"י קרא: האישה התקועית אמרה לדוד שדבריה שהעם מפחידים אותה ורוצים חזרה את בנה אינם נכונים, אלא שהיא אמרה את הדברים רק על דרך משל כדי שהמלך יקשיב לה.

[51] מצודות.

[52] תרגום + מצודות.

[53] תרגום.

[54] מצודות.

[55] מצודות.

[56] מצודות.

[57] מצודות.

[58] מצודות. רד"ק: "למנוחה" היינו שיניח לה מדאגתה. ייתכן להבין את דבריו שכוונתו לדאגתה של האשה התקועית על אבשלום, אך ניתן גם לומר שהוא פירש באופן דומה לרלב"ג שהכוונה לדברים שאמר דוד לנחם את האישה בתחילה, בכך שלא נתן לגואל הדם להרוג את בנה..

[59] מצודות.

[60] מצודות. מלבי"ם: האישה אמרה שבגלל שה' איתו, דוד שופט דין צדק כפי שהוא שפט את הדין במשל.

[61] תרגום + מצודות.

[62] תרגום.

[63] מצודות.

[64] תרגום.

[65] מצודות. רד"ק: בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא שלא היה אדם אחר שציווה לה לבוא לפניו, אלא היה זה יואב. בפירושו השני כתב כמו שבארנו בפנים בשם מצודות. מלבי"ם: האישה אמרה שיואב הכיר את המלך כל כך טוב, עד שהוא אמר לה איך לענות על כל דבר שיאמר, אם לימין ואם לשמאל.

[66] תרגום + מצודות.

[67] מצודות.

[68] מצודות. רלב"ג: פני הדבר פירושו התכלית. יואב עשה כל זאת כדי שתגיע התכלית האמיתית.

[69] מצודות.

[70] תרגום. רד"ק כתב שישנה גירסא נוספת שכתוב בפסוק "עשית", והכוונה היא שעשית את הדבר הזה, אתה גרמת לכך שאני אחזיר את אבשלום ולכן לך אתה ותחזיר אותו.

[71] תרגום.

[72] רד"ק.

[73] תרגום.

[74] תרגום.

[75] תרגום.

[76] תרגום.

[77] תרגום.

[78] תרגום.

[79] תרגום + מלבי"ם.

[80] תרגום.

[81] תרגום.

[82] תרגום.

[83] מצודות.

[84] תרגום. רד"ק: מטרת הכתוב בציינו את יופיו של אבשלום הוא כדי לומר מה גרם לאבשלום להתגאות ולמרוד במלך.

[85] תרגום.

[86] מצודות. רד"ק הביא את דברי חז"ל שהסיבה שאבשלום היה מסתפר פעם בשנה היא מכיוון שהוא היה נזיר,  ומכאן למדו חז"ל שנזיר עולם מספר את שערו פעם בשנה. רד"ק עצמו כתב שאין הכרח לומר כן, וייתכן שהיה מסתפר פעם בשנה כיוון שרצה לגדל את שערו משום יופי.

[87] תרגום.

[88] מצודות. רלב"ג הסתפק מה ראה אבשלום לשקול את שערות ראשו וכתב או שהסיבה היא משום שהיה מקדיש כסף או זהב במשקל שערות ראשו לבית ה' או לעניים, או שמא רק כדי להדגיש את יופיו.

[89] תרגום. מלבי"ם: בנים אלו מתו כפי שנראה לאחר מכן, ולכן אבשלום רצה למלוך: א. כדי שיהיה לו זכר בעם ישראל. ב. דוד לא בא לנחם אותו על מיתת הבנים, ומכך הבין אבשלום שדוד אינו הולך להמליך אותו.

[90] תרגום.

[91] תרגום.

[92] תרגום.

[93] תרגום.

[94] מלבי"ם.

[95] מלבי"ם. רבינו ישעיה: דוד לא הסכים שאבשלום יבוא אליו ולא הסכים לטענותיו של יואב.

[96] תרגום.

[97] תרגום.

[98] מצודות.

[99] תרגום.

[100] מצודות. רד"ק: לפי הכתיב אבשלום אמר שהוא יילך עם עבדיו להצית את השדה. לפי הקרי אבשלום ציווה עליהם ללכת, אלא שנראה לומר כמו הקרי.

[101] תרגום.

[102] תרגום.

[103] תרגום.

[104] תרגום.

[105] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[106] תרגום.

[107] תרגום.

[108] מצודות. מהר"י קרא: אבשלום אמר שבעודו בגשור, כולם היו מפחדים להזיק לו, היות וכולם ראו את קרבתו אל המלך. אך כאן, כולם יודעים שדוד כועס עליו והם חושבים שהוא חייב מיתה, ולכן הם עלולים להזיק לו.

[109] מצודות.

[110] מצודות.

[111] מצודות.

[112] תרגום.

[113] תרגום.

[114] תרגום.

[115] תרגום.

[116] תרגום. רלב"ג: בגלל שהנשיקה לא הייתה לפיו של אבשלום, שייך להוסיף את האות ל' לפני הפועל נ.ש.ק. מלבי"ם: גם על ידי הנשיקה דוד ה ראה לאבשלום שהוא אינו הולך להמליך אותו, שהרי אם הוא היה הולך להמליך אותו, הוא היה מנשק אותו בפיו.

איוב פרק ו

.ביאור אוצר המקרא (לשעבר ושננתם) לספר איוב פרק ו .ביאור פשוט לפסוקי המקרא עם הערות שוליים שמבררות את מחלוקות הפרשנים ושאלות העולות מפשט הפסוקים אוצר המקרא הוא קיצור של מפעל אוצר מפרשי התנ"ך שכולל...
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו מסכם מז - נו

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו - מסכם על פרקים מז - נו
חידון התנ"ך תשפ"ב

איוב פרק ה

.אוצר המקרא לספר איוב פרק ה .פירוש פשוט על פי הפשט עם חלק מהערות השוליים שבהם מתבררים מחלוקות הפרשנים ושאלות ותשובות שעולות בפשט הפסוקים .קיצור אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו נז - נח

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו נז -נח (ח אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב