שמואל ב פרק כא

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמואל ב' פרק כא'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | כא' אדר תשע"ח

שמואל ב פרק כא

(א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים בימיו של דוד היה רעב במשך שלש שנים,[1] שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה הרעב היה שלש שנים רצופות, שנה אחרי שנה,[2] וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְקֹוָק דוד שאל את ה' באורים ותומים מדוע הוא שלח את הרעב בימיו,[3] וַיֹּאמֶר יְקֹוָק ה' ענה לדוד שישנן שתי סיבות לרעב: 1) אֶל שָׁאוּל בגלל שלא הספידו את שאול כראוי כאשר קברו אותו. כאשר קברו את שאול, מיהרו לקבור אותו ולא הספידו אותו כראוי לכבודו,[4] 2) וְאֶל בֵּית הַדָּמִים בגלל ששאול שפך דם, ואף אחד לא מיחה בו (כפי שיוסבר מיד),[5] עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים (הדם ששפך שאול הוא) דמם של שבעה גבעונים שהרג יחד עם כהני נוב עיר הכהנים. הגבעונים שימשו כחוטבי עצים ושואבי מים למשכן, וכאשר שאול הרג את כהני נוב, הוא הרג גם אותם (על כהני נוב לא יכלו בני ישראל למחות בשאול, שהרי הוא טען שהם מרדו בו, ולכן דינם היה מיתה, אך בני ישראל היו צריכים למחות בשאול על הריגת הגבעונים)[6]: (ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים דוד המלך קרא לגבעונים,[7] וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם דוד אמר לגבעונים דברי פיוס, דוד ניסה לפייס את הגבעונים כדי שהם ימחלו לבני ישראל על שהם לא מיחו בשאול,[8] וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי הגבעונים לא היו חלק מבני ישראל, אלא הם היו מהאמורי (כינוי כולל ליושבי הארץ) שהיו האויבים של בני ישראל, ולכן הם לא הסכימו למחול לשאול על שהוא הרג שבעה מהם,[9] וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם למרות שהגבעונים היו מבני האמורי, בני ישראל היו חייבים להשאיר אותם בחיים, מפני שבימי יהושע, בני ישראל נשבעו והתחייבו לא להרוג אותם,[10] וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וכאשר שאול כעס על ישראל ויהודה, ורצה להרוג אותם על שלטענתו הם לא גילו לו את מקום מחבואו של דוד, הוא רצה להרוג גם את הגבעונים בטענה שהם יודעים היכן נמצא דוד, אך הוא הצליח להרוג רק שבעה מהם, ושאר הגבעונים ברחו[11]: (ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים דוד שאל את הגבעונים: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם מה אני יכול לעשות בשבילכם, כיצד אני יכול לפייס אתכם?[12] וּבַמָּה אֲכַפֵּר ובמה אני יכול לכפר על מה שעשה לכם שאול? במה אני יכול להפסיק את כעסכם על כך ששאול הרג מכם שבעה אנשים,[13] וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת יְקֹוָק (במה אני יכול לפייס אתכם) כדי שתתפללו על עם ה', שארצם, ארץ ישראל, תיתן יבול. דוד שאל את הגבעונים במה הם יתפייסו ויסכימו להתפלל לביטול גזרת הרעב[14]: (ד) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים הגבעונים ענו לדוד: אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ שאול לא לקח מאיתנו כסף או זהב, כך שאיננו תובעים ממשפחתו כסף או זהב (בהתחלה, דוד ניסה לפייס את הגבעונים על ידי שהוא ייתן להם כסף וזהב),[15] וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל ואיננו רוצים לגרום להריגתו של אף אדם מישראל,[16] וַיֹּאמֶר דוד אמר לגבעונים: מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם מה שאתם אומרים לי לעשות, אני אעשה בשבילכם. מה שאתם אומרים לי לעשות כדי לפייס אתכם – אעשה[17]: (ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הגבעונים ענו לדוד המלך: הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ האדם שרצה לגרש אותנו מחבל הארץ ההיא, מגבעון,[18] וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ והאדם שרצה להשמיד אותנו,[19] נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל ובגלל אדם זה, אנחנו נמנענו מלגור בכל תחום ארץ ישראל, היות ופחדנו שהוא יהרוג אותנו[20]: (ו) יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו (המשיכו הגבעונים בדבריהם ואמרו) אנחנו חושבים שראוי שייתנו לנו שבעה אנשים מצאצאיו, כנגד שבעת הגבעונים שהוא הרג,[21] וְהוֹקַעֲנוּם לַיקֹוָק ואנחנו נתלה את שבעת הבנים של שאול לשם ה', כדי להודיע שעם ישראל נענש על ששאול עבר על השבועה שיהושע וזקני ישראל נשבעו לגבעונים בשם ה',[22] בְּגִבְעַת שָׁאוּל שבעת צאצאיו של שאול ייתלו במקום שנקרא "גבעת שאול", המקום בו שאול ישב בעת שמלך, ועל ידי שהם ייתלו שם – כולם יידעו שהם צאצאיו,[23] בְּחִיר יְקֹוָק שאול נבחר למלוך על ישראל על ידי ה',[24] וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דוד המלך ענה לגבעונים: אֲנִי אֶתֵּן אני אתן לכם שבעה מצאצאיו של שאול, אך אני אבחר את מי מבניו של שאול לתת לכם (דוד רצה להציל את מפיבשת)[25]: (ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל דוד ריחם על מפיבשת בנו של יהונתן ונכדו של שאול,[26] עַל שְׁבֻעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר בֵּינֹתָם (דוד ריחם על מפיבשת) מכיוון שהייתה שבועה בשם ה' ביניהם (בהמשך מפרש הנביא בין מי למי הייתה השבועה),[27] בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל השבועה בשם ה' שהייתה בין דוד ליהונתן בן שאול, היא שגרמה לדוד שלא למסור את מפיבשת בן יהונתן לגבעונים[28]: (ח) וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל דוד המלך לקח את שני בניה של רצפה בת איה שילדה לשאול,[29] אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת שמות בניה של רצפה אותם לקח דוד היו ארמוני ומפיבשת,[30] וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי וכן לקח דוד את חמשת הבנים שילדה מירב בת שאול לעדריאל בן ברזילי המחולתי. מיכל, אשתו של דוד, גידלה את חמשת הבנים של אחותה מירב לאחר שהם התייתמו, ולכן הנביא כתב שהם היו בניה[31]: (ט) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים דוד מסר את שבעת צאצאיו של שאול בידי הגבעונים: את שני בניה של רצפה בת איה ואת חמשת בניה של מירב,[32] וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְקֹוָק הגבעונים תלו את צאצאיו של שאול בהר שנמצא בגבעת שאול על פי רשותו של ה'. לפני שדוד מסר את צאצאיו של שאול לגבעונים, הוא העביר אותם לפני ארון הברית, והארון קלט אותם לסימן שה' מסכים למסור אותם לידי הגבעונים,[33] וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד כל שבעת צאצאיו של שאול הוצאו להורג ביחד,[34] וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים צאצאיו של שאול הוצאו להורג בימים הראשונים של הקציר,[35] בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים הימים הראשונים של הקציר הם הימים בהם קוצרים את השעורים (השעורים הם הראשונים להיקצר)[36]: (י) וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק רצפה בת איה לקחה יריעה עבה,[37] וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר רצפה פרסה את היריעה על הסלע עליו נתלו צאצאיו של שאול, כדי לשמור על הגופות שנתלו,[38] מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם (רצפה בת איה שמרה על גופותיהם של שבעת צאצאיו של שאול) מהימים הראשונים של הקציר, שאז הם נתלו, ועד שהתחיל לרדת גשם, בתחילת החורף,[39] וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם רצפה בת איה מנעה מהציפורים לנוח על גופות צאצאיו של שאול במשך שעות היום,[40] וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה ובלילה, מנעה רצפה מהחיות להתקרב אל צאצאיו של שאול[41]: (יא) וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל נאמר לדוד את מה שרצפה בת איה, פילגשו של שאול, עשתה (שהיא שמרה על גופותיהם של צאצאיו של שאול)[42]: (יב) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד (לאחר שדוד שמע שרצפה בת איה שמרה על גופותיהם של צאצאי שאול, התעורר גם הוא לעשות איתם חסד ולקבור אותם עם עצמות שאול ויהונתן, וכן רצה דוד להספיד את שאול כראוי לאחר שנאמר לו שאחת הסיבות לרעב) דוד הלך ולקח את עצמותיהם של שאול ויהונתן בנו מאת האנשים החשובים שביבש גלעד,[43] אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אנשי יבש גלעד גנבו את עצמותיהם של שאול ושל יהונתן מהחומה שפנתה לעבר הרחוב בבית שאן,[44] אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ שם (בחומה בבית שאן), תלו הפלשתים את שאול ויהונתן, ביום שהם הרגו את שאול בגלבוע[45]: (יג) וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ דוד העלה מבית שאן את העצמות של שאול ושל יהונתן בנו (של שאול),[46] וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים וכן אספו (על פי ציווי של דוד) את העצמות של שבעת צאצאיו של שאול שנתלו[47]: (יד) וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן דוד ואנשיו קברו את עצמותיהם של שאול ויהונתן בנו (יחד עם עצמות שבעת צאצאיו של שאול שנתלו) בארץ שהייתה חלק מנחלת שבט בנימין,[48] בְּצֵלָע (שאול, יהונתן והצאצאים שנתלו על ידי הגבעונים נקברו) במקום שנקרא "צלע",[49] בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו (שאול, יהונתן והצאצאים שנתלו על ידי הגבעונים נקברו) בקבר של קיש, אביו של שאול, וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ אנשיו של דוד עשו ככל מה שהוא ציווה אותם, אנשיו של דוד הספידו את שאול כמו שדוד ציווה אותם לעשות,[50] וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן לאחר שדוד נתן לגבעונים את שבעת צאצאיו של שאול, ולאחר שבני ישראל הספידו את שאול כראוי, ה' קיבל את תפילתם של יושבי הארץ, והוריד להם גשם[51]: (טו) וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל (בנוסף למלחמה של אבשלום נגד דוד) הייתה מלחמה נוספת שבה נלחמו הפלשתים נגד בני ישראל,[52] וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים דוד והחיילים שהיו איתו ירדו להילחם נגד הפלשתים,[53] וַיָּעַף דָּוִד (במהלך המלחמה) דוד נהיה מאוד חלש[54]: (טז) וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה חייל פלשתי בשם "ישבי בנוב" שהיה אחד מבני הגיבורים,[55] וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת משקל כלי הנשק שלו, הלהב[56] שהוא החזיק בידו (שנקרא "קינו"), היה במשקל של שלוש מאות שקלים ששוקלים בו נחושת,[57] וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה ישבי בנוב היה חגור בחרב חדשה, ומנהג הגיבורים בימיהם היה להתאמץ יותר לעשות מעשי גבורה בשעה שהם היו חוגרים חרב חדשה,[58] וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד ישבי בנוב רצה להרוג את דוד, לאחר שהוא הבחין שדוד היה מאוד חלש[59]: (יז) וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אבישי בן צרויה עזר לדוד להינצל מישבי בנוב,[60] וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אבישי הכה את ישבי בנוב הפלשתי והרג אותו,[61] אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ (לאחר שאנשיו של דוד ראו שדוד היה בסכנה במלחמה נגד הפלשתים) הם נשבעו עליו, הם נשבעו בדבר שנגע לדוד,[62] לֵאמֹר כך אמרו אנשיו של דוד בשבועתם:[63] לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה (אנשיו של דוד נשבעו) אתה (דוד) לא תצא איתנו יותר להילחם,[64] וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל ועל ידי שלא תצא להילחם, אתה לא תכבה את נרם של ישראל. המלך נמשל לנר שמאיר ומשפיע טוב לכל עמו. אנשיו של דוד נשבעו שהוא לא ייצא איתם יותר למלחמות, כדי שהוא לא ייהרג[65]: (יח) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן לאחר המלחמה נגד הפלשתים,[66] וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים הייתה מלחמה נוספת של הפלשתים נגד ישראל במקום שנקרא "גוב",[67] אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת סַף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה במלחמה זו הרג אדם מישראל בשם "סבכי" שהיה ממקום שנקרא "חושת" חייל פלשתי בשם "סף", שהיה גם הוא בנה של הרפה (ואחיו של ישבי בנוב)[68]: (יט) וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים הייתה מלחמה נוספת של הפלשתים נגד בני ישראל במקום שנקרא "גוב",[69] וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אדם בשם "אלחנן" שהיה בנו של אדם שנקרא "יערי אורגים", הכה את אחד מהגיבורים של הפלשתים שנקרא "בית הלחמי",[70] אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי למרות שבית הלחמי היה במלחמה יחד עם גלית מגת, לא הצליח גלית לעזור לבית הלחמי,[71] וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים הקת, הידית של החנית של בית הלחמי, הייתה עבה כמו מנור של אורגים. מנור אורגים הוא עץ עגול וגדול שעליו כורך האורג את החוטים שהוא אורג, והנביא כאן מתאר את חוזקו של בית הלחמי שהיה מחזיק חנית ענקית שהקת שלה הייתה עבה כמו מנור אורגים[72]: (כ) וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת הייתה מלחמה נוספת בגת, וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן היה אדם גבוה מאוד,[73] וְאֶצְבְּעֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ בכל יד ובכל רגל היו לו שש אצבעות,[74] עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר בסך הכל היו לענק זה עשרים וארבע אצבעות,[75] וְגַם הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה גם ענק זה נולד להרפה[76]: (כא) וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל ענק זה, בעל עשרים וארבע האצבעות, ביזה את בני ישראל, וטען שאף אחד מבני ישראל לא יוכל לנצח אותו,[77] וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד יהונתן בן שמעה שהיה אחיו של דוד הרג אדם זה. שמעה היה אחיו של דוד, והכתוב מספר שאחיינו של דוד, הוא שהרג אדם זה[78]: (כב) אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת ארבעת האנשים האלה (ישבי בנוב, סף, בית הלחמי והאיש בעל עשרים וארבעת האצבעות) נולדו להרפה בעיר גת,[79] וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו כל ארבעת הבנים של הרפה, נמסרו בידי דוד ואנשיו ונהרגו על ידיהם[80]:

 

[1] תרגום. מלבי"ם: שאול נענש בשלשה עונשים. א. על שלא חיכה לשמואל – נענש שלא תעבור המלוכה לצאצאיו לאחר מותו. ב. על שלא הרג את אגג – נענש שתיקרע המלוכה בימיו. ג. על שהרג את כהני ה' – הוא ובניו מתו ולא הספידו אותו כראוי. בני ישראל נענשו ומתו רבים במלחמה על שלא מיחו בו כשהרג את כהני נוב.

[2] תרגום. בדבר השאלה מדוע נענשו בני ישראל עתה על חטא ששאול חטא בו: מהר"י קרא בשם חז"ל: בדורו של שאול לא היה מישהו בבני ישראל שהעניים היו יכולים לסמוך עליו בשנות הרעב, ולכן ה' המתין עד לתקופתו של דוד כדי להעניש על כך. רד"ק: הבנים שנתלו הם הבנים שהרגו את הגבעונים. כמו"כ כתב שהפסוק האומר שבנים לא יומתו על אבות נאמר רק בעונש שבידי אדם ולא בעונש שבידי שמים וכאן העונש נחשב בידי שמים משום שהיה על פי הדיבור.

[3] מצודות. רד"ק: שאל מדוע חיכה דוד עד השנה השלישית של הרעב כדי לשאול את ה' על מה הרעב, וענה שבשנה הראשונה חשב דוד שהרעב בא במקרה, בשנה השנייה חשב שהסיבה לרעב היא פסל מיכה ורק בשנה השלישית הבין שהרעב היא תוצאה של חטא אחר. בשם חז"ל כתב שבשנה הראשונה פנה דוד לעם ישראל ובירר אם יש בהם עובדי ע"ז, בשנה השנייה פנה אליהם ובירר אם יש ביניהם עוברי עבירה וכאשר הגיע למסקנה שבני ישראל אינם חוטאים בשני החטאים האלה, הוא פנה אל ה' בתפילה.

[4] מצודות.

[5] מצודות.

[6] מצודות. אמנם מצודות לא הזכיר בדבריו שהיו שבעה גבעונים שנהרגו, אך בפירושו לפסוק ב' כתב ששאול רצה להרוג את כל הגבעונים והצליח להרוג רק מקצתם. חז"ל אמרו שמדובר על שבעה גבעונים. רש"י בשם חז"ל: מתוך ששאול הרג את כהני נוב עיר הכהנים, שהיו הגבעונים מספיקין להם מים ומזון, העלה עליו הכתוב כאילו המיתם. רד"ק: לא מדובר על הריגת הגבעונים בשעת הריגת נוב עיר הכהנים, אלא שאול תקף את הגבעונים ללא קשר להחרבת נוב. הסיבה ששאול רצה להרוג בהם היא מכיוון שהוא חשב שראוי שבנ"י ישמשו חוטבי עצים ושואבי מים לביהמ"ק וכן בגלל ששאול כעס על הגבעונים על שרימו את בנ"י. את שאר הגבעונים גירש שאול מא"י. שאול אמנם התכוון לטובה, אך הוא חטא בכך, שהרי יהושע נתן אותם לחוטבי עצים ושואבי מים. כמו"כ כתב שהכהנים מחלו לשאול על הריגת אחיהם, אך הגבעונים לא מחלו על כך. מלבי"ם: לאחר ששאול הרג את הגבעונים ששירתו במשכן, הוא הרג גם גבעונים נוספים משום שהוא חשב שהם משתפים פעולה עם דוד.

[7] רד"ק: דוד פנה אל הגבעונים אך לא הספיד את שאול משום שכבר עברו שנים עשר חודשים מאז ששאול מת ולכן לא היה שייך להספידו עתה.

[8] מצודות.

[9] מצודות. רש"י: סירוב הגבעונים למחול מראה שהם אינם מבני ישראל, שהרי דרכם של בני ישראל להיות רחמנים ולהתפייס. רד"ק: אפילו הכהנים מחלו על דמי אחיהם ואילו הגבעונים לא מחלו. כמו"כ כתב שלאחר שדוד ראה את אכזריותם של הגבעונים, הוא גזר שלא יבואו בקהל גם לאחר חורבן בית המקדש (גזרת יהושע הייתה רק כל עוד בית המקדש היה קיים).

[10] מצודות.

[11] מצודות. רש"י: בפירושו הראשון כתב שהקנאה המוזכרת בפסוק היא קנאה טובה והכוונה היא ששאול ביקש לעשות את צרכיהם של בני ישראל. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שמעת שלא השמיד את עמלק, נהיה מלא בקנאה כלפי בני ישראל משום שהוא ידע שמלכותו לא תימשך. רד"ק: הכוונה היא ששאול ממש הרג בהם.

[12] מצודות.

[13] מצודות.

[14] מצודות.

[15] מצודות.

[16] מצודות. מהר"י קרא: הגבעונים חששו שאם הם יאמרו שהם רוצים להרוג אנשים מישראל, דוד יהרוג אותם, ולכן הם שללו אפשרות זו בפניו של דוד. רבינו ישעיה: פסוק זה מסורס והכוונה היא שהגבעונים אמרו שהם רוצים רק להרוג נפשות מישראל. מלבי"ם: כאשר שאול הרג בגבעונים, העם לקח מהם גם את כספם וזהבם. לכן אמרו הגבעונים: איננו תובעים את הכסף והזהב מאת שאול, אלא מעם ישראל שלקחו ממנו, ואין אנו תובעים נפשות מעם ישראל, אלא משאול שהרג מאיתנו.

[17] מצודות.

[18] מצודות. תרגום: האיש שרצה להשמיד אותנו.

[19] מצודות.

[20] תרגום + מצודות. מלבי"ם: הגבעונים אמרו שאם לא ייעשה דבר להעניש את צאצאיו של שאול, בני ישראל לא יבינו שאסור להם לפגוע בגבעונים. לכן, הם ביקשו שיינתנו להם שבעה מצאצאיו של שאול שיומתו, ומכך ילמד שאר העם קל וחומר שאסור לפגוע בגבעונים – אם הרגו את צאצאיו של שאול המלך, קל וחומר שלהדיוטות אסור לפגוע בהם.

[21] מצודות. רד"ק בפירושו לפסוק א': הגבעונים ביקשו דווקא שבעה מצאצאיו של שאול משום שהיו רק שבעה צאצאים שהיו חיים בתקופה זו. בכך חולק הוא על חז"ל שאמרו שהגבעונים ביקשו שבעה מצאצאיו של שאול משום שנהרגו שבעה גבעונים (והדבר מתאים גם לפירושו בדבר את מי הרג שאול – עיין בהערות לפסוק א'). מלבי"ם: לא היו יותר בשבעה צאצאים של שאול שהתחייבו, משום שהם ידעו שיהונתן לא היה קשור להריגת הכהנים.

[22] מצודות.

[23] מצודות.

[24] רד"ק. רש"י: בת קול יצאה ואמרה ששאול הוא בחיר ה'.

[25] מצודות. מלבי"ם: דוד אמר שלמרות שמצד הדין אסור לעשות את מה שביקשו הגבעונים, משום שבכך עוברים על מצוות רבות בתורה: א. הריגת שני אנשים ביום אחד. ב. להמית בנים על חטאי אביהם. ג. תלו את נבלתם על עץ. בכ"ז הוא יורה לעשות כן מצד דין מלוכה כדי שבני ישראל לא יציקו יותר לגבעונים.

[26] תרגום. רד"ק בפס' א' הביא לכך ארבעה פירושים: א. דוד שמח שמפיבשת לא היה אחד מהשבעה. ב. דוד התפלל שהארון לא יקלוט את מפיבשת, שהרי דוד נתן לגבעונים את שבעת האנשים שהארון קלט אותם (וכך כתב גם רש"י,). לפי פירוש זה, "ויחמול" היינו שהוא שמח. ג. כיוון שהגבעונים ביקשו שבעה מבניו של שאול, ודוד כבר מילא את המכסה, הוא לא נתן את מפיבשת. ד. מפיבשת היה קטן כאשר שאול הרג את הגבעונים ולכן לא היה חייב בעונש. כמו"כ כתב הרד"ק שייתכן שדוד חשב שמפיבשת היה טוב יותר מהאחרים, ולכן לא היה ראוי להפיל עליו את עונשו של שאול.

הרד"ק שאל גם מדוע נענש זרעו של שאול בגלל חטאו של שאול. ענה על כך הרד"ק שתי תירוצים: א. ייתכן שבנים אלו הם שהרגו את הגבעונים. ב. מה שנאמר שבנים לא יומתו על אבות, נאמר רק כאשר העונש הוא בידי אדם, אך בעונש בידי שמיים, ייתכן שבנים יומתו בגלל חטא אבות. מלבי"ם בפירושו לפסוק א': החטא של הריגת הגבעונים היה קטן בחומרתו מהחטאים האחרים של שאול, ולכן הוא לא נענש על כך מיד, אלא רק צאצאיו. בפירושו לפסוק זה כתב שדוד מסר את צאצאיו של שאול מצד דין מלוכה ולכן היה מותר להרוג את הבנים בחטאי אביהם, וכן כתב שהוא היה יכול להתיל משום כך את מפיבשת.

[27] מצודות וכתב שהסיבה שהיה ראוי להציל את מפיבשת היא שיהונתן לא היה זה שרצה להרוג את הגבעונים, וממילא רק לשאול הגיע למות על כך. לכאורה קשה על דבריו: מדוע אם כן שאר צאצאיו של שאול היו חייבי מיתה?

[28] תרגום.

[29] תרגום.

[30] תרגום.

[31] מצודות.

[32] תרגום.

[33] מצודות.

[34] מצודות.

[35] מצודות. רש"י: בימי ניסן.

[36] מצודות.

[37] מצודות.

[38] מצודות. רד"ק בשם חז"ל: הכוונה שרצפה הצדיקה עליה את הדין ואמרה "הצור תמים פעלו".

[39] רש"י וכתב שמדובר על חודש תשרי. כמו"כ כתב שלמרות שהדין הוא שצריך להוריד את האנשים שנתלו לפני שקיעת החמה, כאן השאירו אותם תלויים כיוון שאמרו שמוטב שתיעקר אות אחת מהתורה, ויתקדש שם שמים, היות ועל ידי שגופות צאצאיו של שאול נשארו תלויים, כולם ראו מדוע הייתה עצירת הגשמים. רבינו ישעיה: דוד עשה את כל דבריו על פי הדיבור. מצודות: הכוונה היא שמיד לאחר שהם נתלו, ירדו מעט גשמים כדי להראות לכולם מדוע הייתה עצירת הגשמים ולאחר שתוקן החטא יכולים לרדת גשמים. רד"ק: מדובר על חשוון, והסיבה שהיו תלויים עד אז הוא כדי להודיע שבגלל חטא זה לא ירדו גשמים עד השנה הרביעית שבה היה ראוי שירדו גשמים. בפירושו לפסוק א' כתב בשם רס"ג שדוד חשב שיורידו את גופות הנתלים והוא לא ידע שהם נשארו תלויים, וכאשר הגיעו הגשמים, ביקשו ממנו להוריד את הגופות כדי שרצפה תוכל לחזור לביתה.

[40] תרגום.

[41] תרגום.

[42] תרגום.

[43] מצודות. מלבי"ם: אחרי שהגבעונים התרצו, עומנשו של שאול שהוא לא נספד כראוי היה כבר לחינם, ולכן דוד דאג שיספידו אותו.

[44] מצודות.

[45] תרגום.

[46] מצודות.

[47] מצודות.

[48] תרגום + מצודות.

[49] מצודות.

[50] מצודות. אמנם דוד עצמו הספיד את שאול כבר לאחר נפילתו, והתביעה הייתה על שאר העם שלא הספידו אותו. רש"י: הכוונה שהספידו את שאול בכל ערי ישראל.

[51] תרגום + מצודות.

[52] מצודות. מלבי"ם: כל המלחמות שהוזכרו כאן, ארעו בסוף ימיו של דוד. זו הסיבה שדוד התעייף – הוא כבר היה זקן ולא היה יכול להילחם.

[53] תרגום.

[54] מצודות. רלב"ג: כאשר דוד התעייף, הוא התרחק משאר חייליו ומשום כך ישבי מצא אותו.

[55] תרגום. רד"ק בשם חז"ל: ישבי בא להתנקם בבני ישראל על עסקי נוב ואבישי עזר לדוד על ידי תפילה. רד"ק כתב על מדרש זה שהוא דחוק מאוד. כמו"כ כתב מדרש נוסף שאבישי בא ממש לעזור לדוד וקפצה לו הארץ (משום שהוא לא היה עם דוד אלא נלחם באותו זמן נגד בני עמון). רבינו ישעיה: הרפה הייתה גם היא ענקית ולכן היא הולידה ענקים.

[56] רלב"ג. בפירושו השני כתב שמדובר בכובע נחושת. רד"ק: מדובר בעץ החנית, אלא שמדובר על החנית.

[57] מצודות.

[58] מצודות. רש"י: באותו היום ישבי בנוב נלחם בפעם הראשונה, ודרכם היה לעשות מעשה גבורה בפעם הראשונה שהם נלחמו.

[59] מצודות.

[60] תרגום. רש"י: אבישי עזר לו בתפילה ועיין בהערות לביאורנו בפסוק הקודם שהבאנו בשם הרד"ק שהוא דוחה הסבר זה של חז"ל.

[61] תרגום.

[62] מצודות.

[63] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[64] תרגום.

[65] מצודות.

[66] לכאורה כך מפורש בתרגום. רש"י: מלחמה זו הייתה המלחמה הראשונה מבין המלחמות שנכתבו, והיא נכתבה שלא במקומה כדי לצרף את מיתתם של בני הרפה.

[67] מצודות ומזהה את גוב זאת עם גזר.

[68] מצודות ומזהה אותו עם סיפי.

[69] תרגום.

[70] מצודות. רש"י בשם חז"ל: אלחנן הוא דוד, שהיה צאצא של אורגי פרוכות למקדש שנקרא יער, והכתוב מספר שדוד הרג את גלית. רד"ק: אלחנן מבית לחם הרג את מי שהיה עם גלית, כאשר הכוונה היא לאחיו של גלית. פירוש נוסף שכתב הרד"ק הוא שדוד הוא בית הלחמי, והוא שעזר לאלחנן להכות את אחיו של גלית. הרד"ק כתב גם שלא מצא טעם לכך שנקרא דוד בשם אלחנן.

[71] מצודות.

[72] מצודות.

[73] מצודות. גם התרגום שתרגם "דמשחן" פירושו שהיה גבוה מאוד. רלב"ג: הוא היה אדם שהיה בעל מלחמה ומריבות.

[74] מצודות.

[75] מצודות וכתב שכדי שלא נחשוב שכוונת הנביא היא שהיו לו שלשה אצבעות בכל יד, כתב הנביא את הסכום הכולל של אצבעותיו.

[76] תרגום.

[77] רלב"ג + מצודות.

[78] תרגום.

[79] תרגום.

[80] תרגום.

 

סיכום התועלויות לרלב"ג:

 

  • ללמדנו שאדם צריך לעשות את מעשיו לאחר יישוב הדעת ולא לפעול על פי מה שנראה לו מיד שהוא צריך לעשות, כמו שדוד שאל את ה' האם לעלות לערי יהודה, למרות שלכאורה התשובה הייתה ברורה שעליו לעשות זאת.
  • ה' גורם לפעולות להיעשות במקומות המתאימים להם, כמו שאמר לדוד ללכת לחברון ולהתחיל למלוך שם כיוון שמקום זה היה מתאים לתחילת המלוכה וכמו שתושבי חברון מיד קיבלו על עצמם את דוד למלך.
  • ללמדנו שצריך להכיר טובה, כמו שדוד גמל טוב לאנשים שהלכו איתו כאשר הוא נרדף על ידי שאול והוא הושיב אותם לידו בחברון.
  • ללמדנו שראוי שכאשר אדם עובר מקום – ראוי שייקח את אשתו עימו (וכך גם יינצל מהרהורים) כמו שדוד העלה את שתי נשותיו עימו.
  • ללמדנו שלא ראוי שמלך יקרב אליו את האנשים שהיו עימו לפני שהוא התחיל למלוך, מכיוון שהם לא יהיו יראים ממנו. לכן דוד הושיב את האנשים שליוו אותו כשהוא ברח משאול בערים הסמוכות לחברון, אך הוא לא הושיב אותם בתוך חברון (ומחוסר היראה הם רצו לסקול אותו לאחר שצקלג נשרפה), וזו גם הייתה הסיבה שיואב בן צרויה לא היה ירא מדוד והוא הרג את אבשלום.
  • ללמדנו שכאשר יש מעינה שמונעת מהאדם למלא את מבוקשו, עליו להשתדל בכל כוחו להסיר את המניעה. זו הסיבה שדוד פנה אל אנשי יבש גלעד שפחדו שהוא יתנקם בהם על שתמכו בשאול, והוא אמר להם שעל ידי שהם תמכו בשאול הם הראו שהם נאמנים למלכות ולכן הוא רוצה לגמול איתם חסד ושהם יהיו נאמנים למלכותו.
  • להודיע שהבן מולך על העם במקום אביו, ולכן בני ישראל המליכו את איש בשת למרות שכולם ידעו שה' אמר שדוד ימלוך אחרי שאול.
  • ללמדנו שלא ראוי לאדם שידחוק את הקץ, כמו שדוד לא נלחם בבית שאול למרות שאיש בשת מלךש שנתיים, אלא דוד חיכה בסבלנות שיגיע תורו למלוך על ישראל.
  • להודיע יושר לבב דוד ששמר את הברית שכרת עם שאול שלא להשמיד את צאצאיו למרות שאיש בשת מלך.
  • ללמדנו שאין ראוי לאדם להקל בהריגת אנשים, כמו שאבנר נענש על שגרם להריגת הנערים ועל שהרג את עשהאל למרות שהיה יכול להכות אותו בלי להרוג אותו (כדין רודף שניתן למנוע את הריגתו על ידי הכאה באחד מאיבריו).
  • ללמדנו שראוי להתחזק מריבו מלחמה, גם אם היא מתחילה באופן חלש, כמו שהמלחמה בין אבנר ליואב התפתחה למלחמה כוללת עד שיואב מנע את המשך המלחמה ע"י התקיעה בשופר, ולמרות זאת המלחמה המשיכה גם לאחר מכן.
  • ללמדנו שלא ראוי לאדם לסכן את עצמו גם אם הוא סומך על מהירותו, כמו שעשהאל הסתמך על מהירותו וסיכן את עצמו.
  • ללמדנו שאין ראוי שאדם ימשיך במלחמה על עם ה', כמו שיואב נמנע מהמשך המלחמה למרות שאחיו נהרג במלחמה זו.
  • ללמדנו שצריך להיזהר מכל דבר רע שיכול לקרות. כך, למרות שיואב כבר תקע בשופר כדי להפסיק את המלחמה, אבנר לא הסתמך על זה והלך כל הלילה כדי שיואב לא יתקוף אותו (וכך גם יואב הלך כל הלילה).
  • להודיענו שאם ה' לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו. לכן, במלחמה בין יואב לאבנר, נהרגו רבים מאנשיו ל איש בשת וזו גם הסיבה שה' עורר מריבה בין אבנר לאיש בשת – כדי שהמלוכה תעבור לדוד.
  • ללמדנו שכאשר לאדם מגיעה טובה, אין לו להסתפק רק בטובה זו, אלא ישתדל להשיג עוד טובות. לכן, כאשר אבנר רצה לעבור לצדו של דוד, דוד התנה זאת בהבאת מיכל אשתו. היו לכך שתי סיבות: א. כדי שמיכל תאמר לו אם אבנר בעצם מרמה אותו ומנסה להרוג אותו (כמו שסיפרה לדוד את רצון שאול להורגו). ב. כדי שבביאת מיכל יהיה לו כבוד – עדיין יש מלוכה מצד צאצאיו של שאול ובכל זאת מיכל מגיעה אליו. אם מיכל הייתה מגיעה אליו רק לאחר העברת המלוכה אליו, היה בכך פחות כבוד.
  • ללמדנו שכאשר ה' רוצה את דרכיו של אדם מסוים, הוא גורם לכך שגם אויביו ישלימו איתו, כמו שאבנר השלים עם דוד.
  • ללמדנו שראוי לאדם לפחד על דברים שיקרו לו – אם מצוי שהם יקרו לו. אבנר לא חשש מנקמת יואב ולכן הוא נהרג.
  • ללמדנו שכאשר אדם נקי ולא עשה מעשה רע – עליו לשכנע את סביבתו שהוא לא עשה זאת, כמו שדוד שכנע את העם שלא הוא גרם להריגת אבנר.
  • ללמדנו שירושלים שייכת לכל ישראל, ולכן כל עוד דוד לא מלך על כל ישראל הוא נשאר בחברון, אך לאחר שהוא התחיל למלוך על כל ישראל, הוא עלה לירושלים.
  • ללמדנו שכאשר אדם מצליח, עליו לנסות להגדיל את הצלחתו. כאשר דוד הגדיל את ממלכתו, הוא לקח נשים נוספות ופילגשים משום שהוא חשב שמהם ייוולד לו הבן שימלוך (כפי שאכן קרה).
  • ללמדנו על הצלחת דוד במלחמותיו משום שה' היה עימו.
  • ללמדנו שה' רוצה לצמצם במעשי הניסים, ולכן ציווה את דוד לתקוף את הפלשתים רק לאחר שהרוח תגרום לרעש מהעצים, וכך הפלשתים יפחדו.
  • ללמדנו שאסור לשאת את הארון ביד ולכן עוזא נהרג.
  • ללמדנו על קדושת ארון הברית, שבגלל שעוזא לא התייחס בכבוד הראוי לארון – הוא נהרג.
  • ללמדנו שצריך לעבוד את ה' בשמחה ולכן דוד עשה פעולות רבות להעלאת הארון בשמחה.
  • ללמדנו שאדם צריך תמיד לחשוש שהוא אינו עובד את ה' בשלמות הראויה ולכן דוד נמנע מהעלאת הארון עד שבית עובד אדום התברכה בגללו.
  • ללמדנו שמי שמכבד את התורה יזכה לברכה כפי שזכה עובד אדום.
  • ללמדנו שבשעת היתר הבמות – הותרה העבודה בזר ולכן דוד הקריב קרבנות במהלך העלאת הארון.
  • ללמדנו שכאשר האדם שמח והוא מביא קרבנות שלמים, אין המטרה שימלא בטנו, אלא שישמח אחרים. זו הסיבה שהתורה ציוותה להאכיל את העניים בחגים עם בשר הקרבנות וזו הסיבה שדוד נתן לכל אחד מהנוכחים בהעלאת הארון מנת בשר גדולה.
  • ללמדנו שדם אדם חשוב – צריך להיות שפל בעיניו מול ה' יתברך, כמו שדוד רקד לפני הארון ואילו מיכל נענשה משום שהיא העירה לו.
  • ללמדנו שאדם צריך לחכות לבירור דבר ולא לומר דברים מדעתו. נתן הנביא נתן רשות לדוד המלך לבנות את בית המקדש ולאחר מכן בלילה, באה לו נבואה שאסור לו לעשות כן.
  • ללמדנו שבמשכן בשילה לא הייתה תקרת אבנים (למרות שהיה בניין של אבנים), וזו הסיבה שה' אמר שהוא לא ישב בבית מיום שעלו בני ישראל ממצרים.
  • ללמדנו שראוי שאדם בעל מעשה יעשה דברים גדולים. ה' לא רצה שדוד יבנה את בית המקדש משום שהוא התחיל למלוך לאחר שהיה רועה צאן. רק שלמה, שכבר מעת ההריון היה ברור שהוא ימלוך על ישראל, היה יכול לבנות את בית המקדש. זו גם הסיבה שאיש בשת לא בנה את בית המקדש למרות שהוא היה בן מלך: א. הוא נולד לפני שהיה ברור שהוא ימלוך. ב. ה' לא רצה שמלכותו תימשך. גם השופטים לא בנו את בית המקדש משום שהם לא היו בני מלכים. סיבה נוספת לכך שדודל א בנה את בית המקדש היא בגלל שדוד שפך דמים רבים ומשום כך היו מאשימים אותו בחורבן בית המקדש. רק שלמה, שהיה שלום בימיו, היה יכול לבנות את בית המקדש.
  • להודיע שמלכות דוד תתקיים לעולם – גם אם יהי הפסק – המלכות תחזור לצאצאיו.
  • ללמדנו שייעוד של ה' שצריך להתקיים תמיד – יתקיים על תנאי. זו הסיבה שדוד הלך להתפלל לאחר ששמע את הבטחת ה' שהמלכות לא תיפסק ממנו – כדי שתפילתו תעזור שדבר זה יתקיים.
  • ללמדנו שדוד לא נלחם כדי להגדיל את רכושו – אלא כדי להכניע את העמים שחלקו על התורה. זו הסיבה שדוד הקדיש לה' את השלל.
  • ללמדנו שהתקיים מה שכתוב בתורה "דרך כוכב מיעקב ומחץ פאתי מואב". דוד קיים נבואה זו.
  • ללמדנו שדוד היה עושה משפט וצדקה לעמו, וזו הסיבה שהוא גם חיפש אם אחד מצאצאיו של שאול עדיין היה קיים.
  • ללמדנו שאין זה ראוי שאדם יתן ממשלה לבניו כשהוא עדיין חי – בגלל שדוד מינה את בניו לשרים, פרץ מרד אבשלום.
  • להודיע את עומק מחשבותיו של ה' שגרם לחנון מלך עמון להתגרות בדוד כדי שדוד יילחם נגדו.
  • להודיע שאין זה ראוי שאדם יתענד כששאר העם נמצאים בצער, כמו שאוריה סירה חזור לביתו בשעת המלחמה, וזאת לעומת דוד שלקח את בת שבע.
  • להודיע שייעודי הנביא התקיימו ודוד נענש על חטא בת שבע פי ארבעה. מרד אבשלום והריגת ארבעת בניו: הבן של בת שבע, אמנון, אבשלום ואדוניה.
  • להודיע שלמרות שה' גזר על אדם פורענות – הוא עדיין צריך להתפלל עליה, כפי שדוד התפלל לאחר ששמע את דבר הנבואה של נתן.
  • ללמדנו שאין ראוי לצום לאחר שהפורענות כבר קרתה כשם שדוד הפסיק לצום לאחר מות הילד.
  • להודיע ששלמה נבחר למלך כבר מעת ההריון ולכן הוא נקרא ידידיה.
  • ללמדנו שכיבוש יחיד אינו מקדש את המקום הנכבש ולכן יואב שלח לקרוא לדוד לכבוש את רבת עמון לאחר שהוא כבר הכניע את העיר.
  • ללמדנו שראוי לאדם להישמר מעצתם של יועצים לא טובים כמו שאמנון הקשיב לעצה של יונדב ויצאה מזה תקלה.
  • להודיע שזרע יפת תואר מביאה ראשונה אינו מיוחס לאב, ולכן תמר לא נחשבה לביתו של דוד מצד הייחוס והייתה מותרת לאמנון.
  • ללמדנו שהשנאה ניכרת על ידי ששני האנשים אינם מדברים ביניהם, כמו שאבשלום לא דיבר עם אמנון.
  • להודיע שאדם צריך להבין מתוך השאלה ששואלים אותו מה מטרת השאלה. דוד לא הבין מה מטרת בקשתו של אבשלום ללכת לחברון, ולכן אמנון נהרג.
  • ללמדנו שאין זה ראוי לבקש דבר ממישהו כשברור שהבקשה לא תתמלא. לכן יואב סירב ללכת לדוד ולבקש שאבשלום יחזור לפניו.
  • ללמדנו שכאשר אדם חושב שהשני יימנע מעשיית הפעולה, עליו לפתוח במשל כדי לשכנעו, כמו שיואב שלח את האישה התקועית כדי שתאמר את משלה לדוד.
  • ללמדנו שיש נזירות של שנה, כמו שאבשלום גילח את שערו פעם בשנה.
  • ללמדנו שזרע שיוצא מיפת תואר אינו זרע טוב – כפי שקרה באבשלום.
  • להודיע לנו איך ה' העניש את אבשלום שהרג את בניו.
  • ללמדנו שיופי חיצוי ויופי של דברים אינו אומר שהאדם עצמו הוא טוב, כמו שאבשלום היה אדם יפה והיה אומר דברים יפים לבני ישראל ובכל זאת הוא היה אדם רשע.
  • ראוי לאדם לצמצם את הפורענות שבאה עליו. דוד השאיר את פילגשיו כדי שדברי הנביא יוכלו להתקיים. אם דוד היה נשאר בירושלים, דברי הנביא היו מתקיימים רק אם אבשלום היה מנצח אותו, וגם אם הוא היה לוקח אותן איתו, אבשלום היה מנצח אותו כדי לקיים את ייעוד הנביא. לכן ברח דוד, ברגליו ובלי ארון הברית – כדי שלא יכירו אותו והתפלל לה', והשאיר מרגלים אצל אבשלום, כדי שלא יכירו אותו.
  • למרות שהצדיק נמצא בצרה, ה' עדיין עוזר לו. למרות שבבחורים היו אמורים לשנוא את דוד, הייתה שם אישה שעזרה למרגלים של דוד. כמו"כ דוד מצא אנשים שיביאו לו אספקה.
  • ללמדנו על הביטחון שהיה לדוד בה', עד שציווה את יואב, אבישי ואיתי שלא יהרגו את אבשלום ולמרות זאת בטח בה' שהוא ינצח את המלחמה.
  • ללמדנו שאין זה ראוי שאיש טוב יבשר בשורה רעה, כשם שיואב לא רצה שאחימעץ יהיה זה שיבשר לדוד על הרגית אבשלום.
  • ללמדנו שגם כאשר האדם נמצא באבל, עליו לעשות ככל שביכולתו כדי למנוע את המשך הנזק, כשם שדוד הפסיק להראות את צערו על מיתת אבשלום לאחר שיואב אמר לו שהצער יפגע במלכותו, וכשם שדוד שלח לקרוא לו חזרה למלכותו. זו גם הסיבה שדוד מחל לכל האנשים שהשתתפו במרד – כדי שלא יחששו להחזיר אותו למלכותו, וזו גם הסיבה שהוא מיהר להכניע את שבע בן בכרי לפני שהוא יספיק להצליח במרד.
  • ללמדנו שראוי שאדם יתרחק מלשון הרע. דוד קיבל לשון הרע מציבא ולכן נחלקה מלכותו.
  • ללמדנו שראוי להחזיר טובה לאדם – כמו שדוד החזיר טובה לברזילי.
  • ללמדנו שראוי שאדם יפחד אם יש סיבה אל הפחד. עמשא לא פחד מיואב ולכן יואב הצליח להרוג אותו.
  • ללמדנו שאין זה ראוי שאנשים ימסרו את עצמם להריגה במקומו של אדם אחר אם הוא התחייב מיתה, כשם שלא היה ראוי שאנשי אבל ימסרו את עצמם למיתה כדי להציל את שבע. מצד שני, אם שבע בן בכרי לא היה מחויב מיתה, היה אסור להם למסור אותו.
  • ללמדנו שכל עונש מגיע על חטא, ולכן הרעב שהיה בימי דוד היה כתוצאה מחטא קודם.
  • ללמדנו שה' נוקם ממי שגורם להשפלת השפלים ורודף אותו, כפי שה' העניש את שאול בעונש גדול יותר על שהרג את הגבעונים ממה שהעניש אותו על הריגת נוב עיר הכהנים.

איוב פרק ו

.ביאור אוצר המקרא (לשעבר ושננתם) לספר איוב פרק ו .ביאור פשוט לפסוקי המקרא עם הערות שוליים שמבררות את מחלוקות הפרשנים ושאלות העולות מפשט הפסוקים אוצר המקרא הוא קיצור של מפעל אוצר מפרשי התנ"ך שכולל...
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו מסכם מז - נו

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו - מסכם על פרקים מז - נו
חידון התנ"ך תשפ"ב

איוב פרק ה

.אוצר המקרא לספר איוב פרק ה .פירוש פשוט על פי הפשט עם חלק מהערות השוליים שבהם מתבררים מחלוקות הפרשנים ושאלות ותשובות שעולות בפשט הפסוקים .קיצור אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו נז - נח

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו נז -נח (ח אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב