במדבר פרק ג

במדבר פרק ג

(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אלה הם התולדות שנולדו למשה ואהרון:[1] בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי אלו היו שמות בניהם של משה ואהרון בשעה שדיבר ה' אל משה בהר סיני, אולם, לאחר שעבר זמן ממעמד הר סיני, מתו שניים מבניו של אהרון[2]: (ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן אלה הם שמות ארבעת בניו של אהרון:[3] הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בנו הבכור של אהרון הוא נדב, ובניו האחרים הם אביהוא, אלעזר ואיתמר: (ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אלה הם שמות ארבעת בניו של אהרון שנמשחו בשמן המשחה,[4] אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן (אלה הם בניו של אהרון) שמשה הכין אותם להיות כהנים[5]: (ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְקֹוָק נדב ואביהוא מתו מלפני ה',[6] בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינַי נדב ואביהוא מתו בשעה שהקריבו לפני ה' אש זרה. בכל יום, היו הכהנים מקטירים קטורת על גבי המזבח הפנימי, אלא שביום הקמת המשכן, לא ציווה ה' להקטיר את הקטורת כיוון שה' רצה שתרד אש מהשמים, וכך כל ישראל יראו את האש שיורדת מהשמים. נדב ואביהוא בכל זאת הקטירו את הקטורת, ולפיכך, כשהאש ירדה מהשמים ואכלה את הקרבנות על המזבח החיצון, האש שרפה גם אותם,[7] וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם לנדב ואביהוא לא היו בנים, נדב ואביהוא מתו ללא שהספיקו להוליד בנים,[8] וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם אלעזר ואיתמר שימשו ככהנים עוד בחייו של אהרון אביהם[9]: (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי עליך לקרב את שבט לוי (כפי שימשיך להתבאר בהמשך הפסוק),[10] וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן עליך להעמיד את שבט לוי לפני אהרון הכהן, ועכשיו מפרטת התורה מהי הכוונה בכך שיעמידו את הלויים לפני אהרון הכהן,[11] וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ (תעמיד את הלויים לפני אהרון) בכך שהם ישרתו את אהרון, ובפסוקים הבאים תפרט התורה באלו דברים ישרתו הלויים את אהרון[12]: (ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ הלויים ישמרו את המשמרת עליה מונה אהרון הכהן. על אהרון הכהן הוטל לוודא שזרים לא ייכנסו למקומות במשכן שנאסר אליהם להיכנס לשם, והתורה אמרה שהלויים הם אלה שישמרו בפועל ובכך מנעו מזרים להיכנס למקדש. שמירת הלויים על המשכן מפני כניסת זרים היא שמירת המשמרת עליה מדובר כאן,[13] וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וכן יסייעו הלויים לכהנים בהקרבת הקרבנות. ישנן פעולות בהקרבת הקרבנות שמצאנו שהלויים היו עוזרים לכהנים כדי להקל את העומס מעל הכהנים (לדוגמא: הפשט וניתוח הקרבן),[14] לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן הלויים יסייעו בעבודת המשכן. כפי שראינו בצלע הפסוק הקודמת, הלויים היו מסייעים לכהנים בהקרבת הקרבנות, ובכך גם הם (הלויים) היו עובדים במשכן[15]: (ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד התפקיד נוסף המוטל על הלויים הוא שמירת כלי המשכן (המזבח, המנורה וכו'),[16] וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכן מוטל על הלויים למנוע מאדם מישראל לגעת במשכן,[17] לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן וגם בכך (שמירת כלי המשכן ומניעת זרים מנגיעה במשכן) יהיה ללויים חלק בעבודת המשכן[18]: (ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו אתה (משה) תיתן את הלויים לאהרון ולצאצאיו שיהיו כהנים תחתיו,[19] נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הלויים הופרשו מבני ישראל על מנת לעזור לאהרון ולצאצאיו הכהנים בעבודת המשכן[20]: (י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד עליך למנות את אהרון ואת בניו,[21] וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם (תמנה את אהרון ובניו) לעבודות המשכן שיהיו כשרות רק בכהן: קבלת דם הקרבנות, זריקת הדם על גבי המזבח וכו',[22] וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת אדם זר (אדם שאינו כהן) שיקרב כדי לעבוד בעבודת הכהונה – דינו מוות[23]: (יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אני קירבתי את הלויים מתוך בני ישראל,[24] תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל (לקחתי את הלויים) במקום הבכורות, הולדות הראשונים, של בני ישראל,[25] וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם הלויים ישמשו לפניי[26]: (יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר (הסיבה שיש צורך במינוי הבכורות במקום הלויים היא) מכיוון שכל בכור בישראל נהיה שייך לי (ובהמשך תסביר התורה מדוע הבכורות שייכים לה' יותר משאר הבנים),[27] בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל בזמן שאני (ה') הכיתי את כל הבכורות בארץ מצרים, אני (ה') קידשתי את הבכורות בישראל, על ידי שהצלתי את בכורות ישראל מלמות יחד עם בכורות מצרים. במכת בכורות היו צריכים כל הבכורות למות, כולל בכורות בני ישראל, אך ה' הציל את בכורות ישראל, ולכן הבכורות שייכם לה' יותר משאר הבנים,[28] מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה אני (ה') הקדשתי לי את בכורות האדם ואת בכורות הבהמות של בני ישראל: בכור אדם מתחייב בפדיון ובכור בהמה מוקרב על גבי המזבח,[29] לִי יִהְיוּ וכן בעתיד יהיו הבכורות שייכים לי (ה'). אמנם, הבכורות אינם עתידים לעבוד בבית המקדש, אך יש לפדות כל בכור אדם ולהקריב בכור בהמה טהורה. לאחר חטא העגל, שבה חטאו הבכורות ואילו הלויים לא חטאו, החליף ה' את הבכורות בלויים, ומכיוון שכן, יש להחליף את הבכורות בלויים,[30] אֲנִי יְקֹוָק גם לאחר שמאסתי בבכורות, אני הוא אותו ה' שלפני מאיסת הבכורות. הסיבה שהבכורות נמאסו אינה בגלל שה' חלילה השתנה, אלא בגלל שהבכורות חטאו[31]: (יד) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי ה' דיבר אל משה בשעה שבני ישראל היו במדבר סיני,[32] לֵאמֹר כך אמר ה' אל משה: (טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי תמנה את בני לוי,[33] לְבֵית אֲבֹתָם ייחוס האדם לשבטו הולך לפי אביו. אם שמעון שהוא משבט לוי התחתן עם דינה משבט בנימין, בנם נחשב כצאצא של שבט לוי,[34] לְמִשְׁפְּחֹתָם בנוסף למניין של הלויים, יש לדעת את המניין של כל אחת ממשפחות הלויים בנפרד,[35] כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם עליך (משה) למנות את כל הלויים הזכרים שהם מבני חודש ומעלה. הסיבה שיש למנות את הלויים משעה שהם בני חודש ומעלה (בניגוד לשאר בני ישראל שנמנו מעת היותם בני עשרים ומעלה) היא מכיוון שבחודש הראשון להולדתם, אנחנו חוששים שמא התינוק הוא "נפל", כלומר, אנחנו חוששים שמא הולד ימות, ולאחר חודש, כשאנחנו מבינים שלתינוק זה סיכוי טוב לחיות, אנחנו אומרים שהוא ראוי להיקרא שומר משמרת הקודש[36]: (טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי יְקֹוָק משה מנה את הלויים שהיו מבני חודש ומעלה על פי ציווי ה',[37] כַּאֲשֶׁר צֻוָּה (משה מנה את הלויים מבני חודש ומעלה) כמו שצווה על ידי ה': (יז) וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי שמות בניו של לוי היו גרשון קהת ומררי[38]: (יח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנִי וְשִׁמְעִי שתי המשפחות שיצאו מבני גרשון הן משפחות לבני ושמעי: (יט) וּבְנֵי קְהָת לְמִשְׁפְּחֹתָם עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל ארבע המשפחות שיצאו מקהת הן עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל: (כ) וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מַחְלִי וּמוּשִׁי שתי המשפחות שיצאו ממררי הן מחלי ומושי, אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְבֵית אֲבֹתָם אלה הם צאצאי משפחות שבט לוי לפי משפחותיהם[39]: (כא) לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי וּמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לגרשון נפקדו משפחות לבני ושמעי,[40] אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי אלה הן המשפחות של בני גרשון שנמנו[41]: (כב) פְּקֻדֵיהֶם מניין משפחות בני גרשון,[42] בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה מספר הזכרים שהיו בני חודש ומעלה (בבני גרשון),[43] פְּקֻדֵיהֶם שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת מניין בני גרשון היה שבעת אלפים וחמש מאות (7,500) לויים[44]: (כג) מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ משפחות גרשון יחנו מאחורי המשכן,[45] יָמָּה (משפחות בני גרשון) יחנו בצד מערב של המשכן[46]: (כד) וּנְשִׂיא בֵית אָב לַגֵּרְשֻׁנִּי אֶלְיָסָף בֶּן לָאֵל הנשיא שהיה ממונה על משפחות בני גרשון היה אליסף בן לאל[47]: (כה) וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד תפקיד בני גרשון באוהל מועד היה לשאת ולעשות את הדברים הבאים:[48] 1) הַמִּשְׁכָּן (תפקיד בני גרשון היה לשאת את) היריעות התחתונות של המשכן (עשר יריעות שהיו עשויות שש משזר, תכלת, ארגמן ותולעת שני והיו באורך עשרים ושמונה אמות ורחבות ארבע אמות), 2) וְהָאֹהֶל (וכן היה תפקידם של בני גרשון לשאת את) אחת עשרה יריעות עיזים שהיו מעל יריעות המשכן, 3) מִכְסֵהוּ (וכן היה תפקידם של בני גרשון לשאת את) שני המכסים שהיו מעל ליריעות העיזים. מכסה אחד היה עשוי מעורות אילים והמכסה השני היה עשוי מעורות תחשים,[49] 4) וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (וכן היה תפקידם של בני גרשון לשאת את) הוילון שהיה בפתח אוהל מועד: (כו) 5) וְקַלְעֵי הֶחָצֵר (וכן היה תפקידם של בני גרשון לשאת את) היריעות שהקיפו את חצר המשכן, 6) וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן (וכן היה תפקידם של בני גרשון לשאת את) המסך, הוילון שהיה בפתח שער חצר המשכן, וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב הקלעים והמסך הקיפו גם את המזבח החיצון שהיה בחצר המשכן,[50] 7) וְאֵת מֵיתָרָיו (וכן היה תפקידם של בני גרשון לשאת את) מיתרי החצר, החבלים בהם היו קושרים את היריעות והקלעים ליתדות (אמנם בני מררי הם שהיו ממונים על המיתרים שהעמידו את העמודים), 8) לְכֹל עֲבֹדָתוֹ וכן היו בני גרשון אחראים על קשירת היתדות למיתרים[51]: (כז) וְלִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַעַמְרָמִי וּמִשְׁפַּחַת הַיִּצְהָרִי וּמִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי וּמִשְׁפַּחַת הָעָזִּיאֵלִי לקהת נפקדו ארבע משפחות: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל,[52] אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אלו הם משפחות קהת שנמנו: (כח) בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה מספר הזכרים שהיו בני חודש ומעלה בבני קהת, שְׁמֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת (מבני קהת נמנו) שמונת אלפים ושש מאות (8600) לויים שהיו בני חודש ומעלה,[53] שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ בני קהת היו אחראים על נשיאת "משמרת הקודש", ארון הברית[54]: (כט) מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה משפחות בני קהת חנו בצד הדרומי של המשכן[55]: (ל) וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל הנשיא שהיה ממונה על משפחות בני קהת היה אליצפן בן עוזיאל: (לא) וּמִשְׁמַרְתָּם תפקיד בני קהת היה לשאת ולעשות את הדברים הבאים: 1) הָאָרֹן (תפקיד בני קהת היה לשאת את) ארון הברית, 2) וְהַשֻּׁלְחָן וכן היה תפקידם של בני קהת לשאת את השולחן, 3) וְהַמְּנֹרָה וכן היה תפקידם של בני קהת לשאת את המנורה, 4) וְהַמִּזְבְּחֹת וכן היה תפקידם של בני קהת לשאת את שני המזבחות שהיו במשכן: מזבח הזהב (הפנימי) ומזבח הנחושת (החיצוני),[56] 5) וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם (וכן היה תפקידם של בני קהת לשאת את) כלי הקודש, הכלים שהיו משתמשים בהם כדי לעבוד את עבודת המזבח ואת עבודת המנורה והשולחן (כמו מחתות ויעים), 6) וְהַמָּסָךְ (וכן היה תפקידם של בני קהת לשאת את) הפרוכת שהבדילה בין קדש הקדשים לקודש,[57] 7) וְכֹל עֲבֹדָתוֹ וכן היה על בני קהת להכין פרוכת חדשה בכל שנה[58]: (לב) וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אלעזר בן אהרון היה ממונה על כל נשיאי שבט לוי (אליסף בן לאל, אליצפן בן עוזיאל וצוריאל בן אביחיל),[59] פְּקֻדַּת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ תפקידו של אלעזר היה להיות אחראי על שומרי משמרת הקודש, אלעזר היה אחראי על בני שבט לוי ששמרו על המשכן[60]: (לג) לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי וּמִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי למררי נפקדו שתי משפחות: משפחת המחלי ומשפחת המושי, אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת מְרָרִי אלה הן משפחות מררי שנמנו: (לד) וּפְקֻדֵיהֶם מניין משפחות בני מררי, בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה מספר הזכרים שהיו בני חודש ומעלה ממשפחות מררי, שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם (ממשפחות מררי נמנו) ששת אלפים ומאתיים (6200) זכרים מבני חודש ומעלה: (לה) וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת מְרָרִי צוּרִיאֵל בֶּן אֲבִיחָיִל הנשיא שהיה ממונה על משפחות בני מררי היה צוריאל בן אביחיל, עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ צָפֹנָה בני מררי חנו בצד הצפוני של המשכן: (לו) וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי תפקיד בני מררי היה לשאת את הדברים הבאים:[61] 1) קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן (תפקיד בני מררי היה לשאת את) הקרשים ששימשו לכותלי המשכן, 2) וּבְרִיחָיו (וכן היה תפקידם של בני מררי לשאת את) בריחי המשכן שחיברו יחד קרשי המשכן. בריחים אלה עברו בתוך עובי קרשי המשכן, 3) וְעַמֻּדָיו (וכן היה תפקידם של בני מררי לשאת את) עמודי המשכן עליהם הייתה תלויה הפרוכת, 4) וַאֲדָנָיו (וכן היה תפקידם של בני מררי לשאת את) האדנים, התושבות בהן היו מעמידים את הקרשים ואת העמודים, 5) וְכָל כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ כן היו בני מררי אחראים לשאת את כלי העבודה שנצרכו להקמת העמודים והקרשים, ובני מררי היו גם אחראים בפועל על הקמת העמודים והקרשים בשעת בניית המשכן[62]: (לז) 6) וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב (וכן היה תפקידם של בני מררי לשאת את)  עמודי החצר, העמודים עליהם היו תלויים הקלעים שהקיפו את החצר, 7) וְאַדְנֵיהֶם (וכן היה תפקידם של בני מררי לשאת את) התושבות בהן היו מעמידים את עמודי החצר, 8) וִיתֵדֹתָם (וכן היה תפקידם של בני מררי לשאת את) היתדות שהיו תוקעים בתוך האדמה כדי להעמיד את הקלעים, 9) וּמֵיתְרֵיהֶם (וכן היה תפקידם של בני מררי לשאת את) המיתרים, החבלים בהם היו קושרים את העמודים ליתדות[63]: (לח) וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה האנשים שהיו חונים לפני המשכן, בחלקו המזרחי, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה אלה הם האנשים שהיו חונים בצדו המזרחי של המשכן,[64] מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו משה, אהרון ובניו (היו חונים בצדו המזרחי של המשכן), שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני שבט לוי היו שומרים את משמרת המקדש בכך שהיו מונעים מבני ישראל להיכנס אל תוך המשכן, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת לוי ששינה מהתפקיד שהוטל עליו, חייב מיתה. ללויים היו שתי תפקידים במשכן ובמקדש: משוררים (לשיר) ושוערים (לשמור על השערים). התורה כאן אומרת שלוי שבמקום לשיר, הלך לשמור על השערים, חייב מיתה[65]: (לט) כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְקֹוָק לְמִשְׁפְּחֹתָם סך כל, מניין בני שבט לוי שמנו משה ואהרון על פי ציווי ה', (כאשר כל משפחה נמנתה גם לחוד),[66] כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף סך כל הזכרים שהיו בני חודש ומעלה שנמנו היה עשרים ושניים אלף (22,000) לויים[67]: (מ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר אל משה:[68] פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה (ה' אמר אל משה) עליך למנות מבני ישראל את מספר הבכורות הזכרים שהם בני חודש ומעלה,[69] וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם אתה (משה) תמנה את מספר השמות שיתנו לך בכורות בני ישראל. כל בכור היה נותן מחצית השקל, ועל ידי מניין השקלים, היה משה יודע את מספרם של הבכורות[70]: (מא) וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְקֹוָק עליך (משה) לקרב לפניי, שאני ה', את הלויים,[71] תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (תקרב לפניי את הלויים) במקום הבכורות של בני ישראל,[72] וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכן בכורות הבהמות של הלויים יפדו את בכורות הבהמות של בני ישראל. הבכורות של בהמות בני ישראל היו קדושים, ולכן היה צריך שבהמות הלויים יוקדשו במקום בהמות שאר בני ישראל. אמנם, כל בהמה של לוי פדתה כמה בהמות בכור של אנשים מישראל, וכך לא הפסידו הלויים בהמות רבות. כמו כן הסבירו חז"ל שהפדיון היה על בכורות החמורים של בני ישראל ולא על הבהמות הטהורות של בני ישראל: כל בכור בהמה של בני ישראל נפדה על ידי שה של הלויים,[73]: (מב) וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל משה ספר את כל הבכורות שבבני ישראל כפי שה' ציווה אותו[74]: (מג) וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם מניין כל הבכורות הזכרים בבני ישראל מבן חודש ומעלה שנמנו על ידי נתינת מחצית השקל היה עשרים ושניים אלף מאתיים שבעים ושלושה (22,273): (מד) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (מה) קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (ה' אמר אל משה) עליך לקרב את הלויים במקום הבכורות של בני ישראל,[75] וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וכן עליך (משה) לפדות את בכורות החמורים של בני ישראל על ידי בהמות הלויים: יש לקחת מספר בכורות של חמורים של בני ישראל ולפדות אותם על ידי שה של לוי: מספר חמורים נפדו על ידי שה אחד, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְקֹוָק הלויים ישמשו לפניי, לפני ה'[76]: (מו) וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם את מאתיים שבעים ושלשה (273) הבכורות מבני ישראל שצריכים להיפדות (הבכורות שהיו עודפים על מספר הלויים),[77] הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הסיבה שמאתיים שבעים ושלשה בכורות אלה צריכים להיפדות היא) מכיוון שהם יתירים על מספר הלויים. הלויים היו עשרים ושניים אלף (22,000), והיו מאתיים שבעים ושלשה בכורות יתירים על עשרים ושניים אלף (שהרי מספר הבכורות היה עשרים ושניים אלף מאתיים שבעים ושלשה), והבכורות העודפים על הלויים היו צריכים פדיון[78]: (מז) וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת אתה (משה) תיקח לכל גולגולת של מאתיים שבעים ושלשה (273) הבכורות, חמשה שקלים. מכל אחד ממאתיים שבעים ושלשה הבכורות, אתה (משה) תיקח חמישה שקלים,[79] בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח חמשת השקלים שתיקח יהיו בשקלי קודש,[80] עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל ערכו של השקל הוא עשרים (20) גרה. הגרה היא מטבע קטנה יותר מהשקל (כמו שיש מאה אגורות בכל שקל של ימינו): (מח) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו את הכסף שאתה (משה) תאסוף מהבכורות, את חמשת השקלים שתגבה מכל אחד ממאתיים שבעים ושלשה (273) הבכורות, תיתן לאהרון ולבניו הכהנים, פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם (תן לאהרון ובניו את) הכסף שהוא פדיון הבכורות שיתרים על הלויים[81]: (מט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם משה לקח מאת הבכורות שהיו יתרים על הלויים את כסף הפדיון[82]: (נ) מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף משה לקח את הכסף מאת הבכורות שבבני ישראל, חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ בסך הכל גבה משה מהבכורות אלף שלוש מאות שישים וחמשה (1365) שקלי קודש. כדי להחליט על אלו בכורות מוטל לפדות את עצמם, כתב משה רבינו עשרים ושניים אלף פתקים עליהם היה כתוב "בן לוי", ועל מאתיים שבעים ושלשה פתקים כתב "חמשת שקלים". מי שהוציא פתק שהיה כתוב עליו "בן לוי", לא היה חייב לפדות את עצמו, ואילו מי שהוציא פתק עליו היה כתוב "חמשת שקלים", היה חייב לפדות עצמו בחמישה שקלים[83]: (נא) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו משה נתן לאהרון ובניו את הכסף של הבכורות שפדו את עצמם, עַל פִּי יְקֹוָק (משה נתן לאהרון ובניו את כסף הפדיון) על פי ציווי של ה',[84] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה (משה פדה את הבכורות) כמו שה' ציווה אותו לעשות:

[1] אונקלוס. בהמשך הפסוקים איננו מוצאים מניין של בניו של משה. רש"י למד מכאן שכל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו. כלומר: באמת לא היו אמורים להימנות בניו של משה, והכתוב קרא לבניו של אהרון גם כתולדות של משה, בגלל שמשה למדם תורה. הכלי יקר הקשה על דברי רש"י: הרי אם בני אהרון נקראים בניו של משה בגלל שמשה לימדם תורה, אזי גם כל ישראל צריכים להיקרא בניו של משה. רשב"ם ורמב"ן: גם תולדותיו של משה מנויים בהמשך, בפס' כז' "ולקהת משפחת העמרמי". קשה לי על דבריהם, שהרי לדבריהם אין מדובר כאן רק על צאצאיהם של משה ואהרון, אלא על כל משפחות הלוי. כמו"כ הסביר הרמב"ן שהטעם שהתורה כתבה זאת היא כדי לציין שלאחר מעמד הר סיני, ה' בחר רק בכהנים כדי לעבוד אותו ועתה כתבה התורה שה' בחר בשבט לוי כולו. ספורנו: כוונת הפסוק היא לומר שתולדותיהם של משה ואהרון, הכהנים והלויים, נבחרו כדי לעבוד את עבודת המשכן, ולאחר מכן אומרת התורה שבכלל כל הכהנים והלויים היו גם נדב ואביהוא. אוה"ח: הסיבה שגם צאצאיו של אהרון נקראו על שם משה היא מכיוון שבניו של אהרון חיו בזכות תפילתו של משה, כדברי משה עצמו שאמר "גם בי התאנף ה'". א"ע: מאז מעמד הר סיני, לא נולדו לאהרון ומשה בנים נוספים, וכך גם אצל שאר עם ישראל שלא נולדו אנשים נוספים בין שני המניינים.

[2] רמב"ן ורשב"ם. כמו"כ כתב רמב"ן שהסיבה שהתורה פתחה בבני אהרון ומשה היא משום שלאחר שהתורה השלימה את מניין כל ישראל, רצתה התורה להזכיר את תולדותיהם של שבט לוי, ולכן פתחה התורה בתולדות ראשי השבט. רש"י: הזמן בו נהפכו בניו של אהרון לבניו של משה הוא ביום מתן תורה במעמד הר סיני, שם, בזכות לימוד התורה שלימד משה את בניו של אהרון, נקראו בניו של אהרון על שמו של משה. העמק דבר: הסיבה שכתוב "את משה" ולא "אל משה" היא משום שכאשר התורה עוסקת בלימוד תורה שבעל פה, היא כותבת "את", וכאן למדו בני אהרון גמרא ותורה שבעל פה מאת משה רבינו.

[3] אונקלוס. ספורנו: כל אחד מארבעת בניו של אהרון היה נחשב בפני עצמו וכוחו לא היה רק בהיותו בנו של אהרון.

[4] אונקלוס. א"ע: בנים אלו היו כהנים גדולים בחיי אביהם, ויש כאן גם הסבר לכך מדוע בני שבט לוי היו מעוטים במספרם, שהרי נדב ואביהוא מתו ללא שהולידו ילדים. ספורנו: התורה כאן מסבירה את המקרה החד פעמי בו גם כהנים הדיוטים נמשחו בשמן המשחה בעוד הכהן הגדול עדיין חי. ללא משיחת בניו של אהרון, בניו לא היו כהנים כלל, משום שהם נולדו לפני שאהרון מונה להיות כהן.

[5] עיין בביאורנו שמות כט' י'.

[6] אונקלוס.

[7] עיין בביאורנו ויקרא י' א'. העמק דבר: הסיבה שכתוב "בהקרבם" ללא י' היא כדי לומר שלא הקריבו נדב ואביהוא שתי מחתות, אלא רק אחד הקריב את המחתה והשני סייע לו.

[8] ספורנו: אם היו להם בנים, אזי היו בניהם יורשים אותם.

[9] רש"י וא"ע. רמב"ן אמר שאין הכוונה לומר שהם שימשו ככהנים עוד בחיי אביהם, שהרי כל שבט לוי כיהנו בתפקידם עוד בחיי אביהם, אלא הכוונה היא שהם נמשחו בשמן המשחה עוד בחיי אהרון אביהם. בפירושו השני כתב הרמב"ן שהכוונה היא על נדב ואביהוא שהם מתו לפני אביהם, הם מתו בחיי אביהם. ספורנו: הכוונה היא שלאלעזר ואיתמר היה מינוי לשררה כלשהי בחיי אביהם, אך גם כאן אין הכרח לומר שהם היו דווקא כהנים בחיי אביהם. חזקוני: הכוונה היא שמתו באותו מקום שבו היה אביהם. העמק דבר: הסיבה שכתוב "ויכהן" בלשון יחיד היא כדי לומר שכל אחד מבני אהרון היה ראוי להיות כהן גדול, אלא שניתן בכל פעם למנות רק כהן גדול אחד. אברבנאל: "ויכהן" נאמר בלשון יחיד כדי לומר שאלעזר הוא העיקרי שכיהן ככהן גדול.

[10] אונקלוס. מלבי"ם: למרות שכבר כתוב בפרק א' "ואתה הפקד את הלויים", כאן הכוונה היא שונה. בפרק א' הכוונה היא לומר שהלויים יהיו אחראים על פירוק המשכן והרכבתו ואילו כאן הכוונה היא שהם יהיו אחראים על עבודות חשובות יותר במשכן כמו השירה.

[11] א"ע.

[12] א"ע.

[13] רש"י. לפי תרגום יונתן מדובר על החלוקה לעשרים וארבע משמרות. אברבנאל: כתב בתחילה שהכוונה היא לכל עבודות הלויים במשכן ולאחר מכן כתב שייתכן לומר כפירושו של רש"י שהכוונה היא לעבודת השמירה על המשכן שהוטלה על אהרון בתחילה.

[14] א"ע וכן פירש בהעמק דבר. ספורנו: בעצם עבודת המשכן הייתה מוטלת על "העדה", על ראשי הסנהדרין, אלא שבגלל חטא העגל עברה העבודה ללויים. התורה כאן אומרת שהלויים באו במקום "העדה", במקום הסנהדרין. מלבי"ם: יש דברים הקשורים לעבודת המשכן שמוטל על בי"ד לדאוג להם כמו מינוי גזברים, והדבר הוטל עתה על הלויים.

[15] עפ"י א"ע. חזקוני: הלויים אחראים על עבודת המשכן, וכנראה שהכוונה היא שבכך שהם אחראים על שמירת המשכן מכניסת זרים, הרי שהם אחראים בכך על עבודת המשכן.

[16] אונקלוס. העמק דבר: הכוונה היא שהלויים ישמרו על שלימות כלי הקודש, שהרי כלי קודש ששבור אינו יכול לקדש את תכולתו. מלבי"ם: הכוונה היא שישמרו גם על כלי הקודש וגם על כלי השיר.

[17] א"ע. רש"י: הכוונה היא שכל עם ישראל היה זקוק לעבוד במשכן, ובשכר זה שהלויים עובדים במקום בני ישראל, הם (הלויים) זכו במעשרות. ספורנו: חלק מעבודת המשכן הייתה מוטלת על בני ישראל, כגון השירה ונשיאת המשכן. כאן הלויים עובדים במקום שאר בני ישראל. דבריו של ספורנו מצטרפים לדבריו לעיל בפסוק ז' מהן עולה התמונה הבאה: לולי חטא העגל, היו רוב עבודות המשכן מוטלות על נשיאי ישראל וחלק קטן מהעבודות (השירה ונשיאת המשכן) הייתה מוטלת על כל בני ישראל. לאחר חטא העגל, עמדו הלויים תחת הנשיאים בעבודות שלהם ותחת שאר עם ישראל בעבודות שהיו מוטלות עליהם. העמק דבר: כל אחד מישראל חייב בהכנת כלי שרת, וכאן התורה אומרת שהלויים נטלו על עצמם תפקיד זה. מלבי"ם: כאן הכוונה היא לדברים הקשורים לעבודה שאינם מוטלים רק על הסנהדרין, אלא הם מוטלים על כלל ישראל.

[18] עפ"י א"ע.

[19] א"ע.

[20] רש"י + א"ע. בדבר הכפילות של "נתונים" כתב רשב"ם שכך דרך הכתובים, ואילו א"ע פירש בשני אופנים: א. הכוונה היא שהם תמיד נתונים לאהרון ולבניו, לעולם. ב. אחד כנגד הלויים של דור זה ואחד כנגד הלויים של הדורות הבאים. מלבי"ם: מכיוון שלא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם, באה התורה לומר שיש צורך למנות את הלויים לעבוד במקום הבכורות בכל שנה מחדש. לכן "נתונים" פעם אחת נאמרה על הנתינה בדור המדבר ו"נתונים" פעם נוספת באה לומר שגם בדורות הבאים יש צורך למנות את הלויים במקום הבכורות. העמק דבר: פעם אחת "נתונים" הכוונה היא לבנ"י שהפרישו את הלויים לצורך עבודת המשכן ופעם נוספת כתוב "נתונים" כדי לומר שגם הלויים הפרישו את עצמם ברצון לצורך עבודת המשכן. אברבנאל: כדי לחזק את העניין. בפירוש נוסף כתב שנתונים אחד נאמר כלפי אהרון והשני נאמר כלפי בניו של אהרון (כעין מה שפירש הא"ע).

[21] רש"י. רשב"ם: יש למנות את אהרון לפקיד על הלויים.

[22] רש"י. א"ע: השמירה היא שהם לא יבואו לידי פסול בכהונה. ספורנו: "ושמרו" מלשון שמירה. על הכהנים לשמור על כך שהלויים לא יקרבו לעבודות הכהונה.

[23] אונקלוס. ספורנו: הרחיב את איסור התורה כאן גם לדין של אדם זר שיקרב לעבוד עבודת לויה במקום הלוי. בספר יהל אור הסביר בדעת הא"ע שחיוב המיתה כאן הוא מיתה בבית דין.

[24] אונקלוס. רש"י: מתוך בנ"י היינו במקום הבכורות. ה' "זכה" בלויים משום שבנ"י שכרו את שירותם של הלויים לעבוד במשכן. לאחר חטא העגל היה צורך בהחלפת המיועדים לעבוד במשכן במקום הבכורות שהיו מיועדים לכך מלכתחילה מכיוון שהבכורות עבדו את העגל. א"ע: הכוונה היא שה' נתן ללויים מעלה גדולה. רס"ג: יש כאן הסבר מדוע דינו של זר שקרב לעבודת הכהונה, דינו מוות. הסיבה היא משום שה' רומם את בני שבט לוי לעבוד בעבודות אלה. מלבי"ם (פס' מה'): אין הכוונה כאן לציווי עצמו של לקיחת הלויים, אלא יש כאן משום אמירת העתיד למשה רבינו והציווי עצמו הוא בפסוק מה'.

[25] אונקלוס. חזקוני: מלכתחילה לא היו הבכורות ראויים לקבל נחלה משום שהם היו אמורים לעבוד בבית המקדש. לאחר שהלויים נבחרו לעבוד במקומם, מקבלים הבכורות פי שניים נחלה – הנחלה שמגיעה להם והנחלה שמגיע ללויים.

[26] אונקלוס. א"ע: הלויים יהיו מקודשים לי (לה'). העמק דבר: לפי הפשט הכוונה היא שהלויים יהיו מופרשים לעבודת ה' ולא שיעבדו לצרכיהם. לפי הדרש הכוונה היא שהלויים יהיו תמיד של ה' והם אף פעם לא יוחלפו.

[27] א"ע.

[28] א"ע. ספורנו: היה ראוי שגם הבכורות בישראל ייהרגו יחד עם בכורות המצרים, ועל ידי שה' קידש את הבכורות, ה' הציל את הבכורות ממוות. לכן, מלכתחילה הטיל ה' על הבכורות גם להיפדות כמו כל דבר הקדש שצריך לצאת לחולין וגם את עבודת המשכן. לאחר חטא העגל נשאר רק חובת הפדיון ואילו עניין העבודה במשכן עבר ללויים לאחר שהבכורות חטאו בחטא העגל.

[29] ספורנו.

[30] א"ע. רש"ר והעמק דבר: גם עתה יש מעמד של קדושה לבכורות. כל מה שנעשה במהלך הפדיון הוא רק לבטל את מעמד הבכורות במקדש עצמו אך בקרב המשפחות יש להם עדיין מעמד של קדושה. טעמא דקרא: קדושת הבכורות קיימת לעולם משום שתמותרם, הכהנים, קיימת לעולם.

[31] ספורנו. כמו"כ הוסיף שרק בדור המדבר היה חיוב על הבכורות לפדות את עצמם בלויים מכיוון שרק בדור המדבר הלויים היו ראוים לכך.

[32] רמב"ן: התורה באה להדגיש שבחירת הלויים לא נעשתה בהר סיני, ורק בחירת הכהנים, אהרון ובניו, הייתה בהר סיני, כאשר ה' ציווה את משה על בניית המשכן. על בחירת הלויים צווה משה לאחר מכן במדבר סיני, לאחר הקמת המשכן.

[33] אונקלוס. אוה"ח: (עפ"י דבריו בפרק ד' פסוק ב') הסיבה לשינוי שבין הלשון שנאמרה במניין בני ישראל "שאו" או "כי תשא" ללשון שנאמרה אצל הלויים "פקוד" נובע מכך שבני ישראל נתנו כופר בשעת המניין, על ידי מחצית השקל, מה שאין כל הלויים שלא נתנו כופר בשעת המניין, נאמר בהם "פקוד". העמק דבר: אין כלל קושיא על שינוי הלשון, שהרי כשנאמר נשיאת ראש הכוונה היא שיש לדעת בפירוט רב את מספרה של כל משפחה וכאשר כתוב "פקוד" הכוונה היא שצריך לדעת את המספר הכללי. כאן הציווי הוא לדעת את המספר הכללי של הלויים ולכן נאמר "פקוד".

[34] עיין בביאורנו לפרק א' פסוק ב'.

[35] עיין בביאורנו לפרק א' פסוק ב' ובשפתי חכמים על רש"י שם. אברבנאל: הסיבה שאצל הלויים היה צורך להזכיר את שמות המשפחות מה שאין כן בבני ישראל היא משום שאצל הלויים יש הבדל בין עבודתם של כל אחת מהמשפחות ואילו אצל שאר בני ישראל אין משמעות למשפחת הנפקד.

[36] אונקלוס + רש"י ומעין הסברו של רש"י כתב הא"ע. רש"י בהסבר נוסף על דרך המדרש כותב שבני לוי רגילים להימנות משעת היותם בבטן. רשב"ם: היות והלויים באים לפטור את הבכורות שנמנו מבן חודש ומעלה, כך הלויים היו צריכים להימנות מהיותם בן חודש ומעלה. אוה"ח: הסיבה שאין הבכורות צריכים להיפדות שוב היא מכיוון שהלויים כבר קמו תחתם לכל הדורות. טעמא דקרא: במניין זה נמנו גם הלויים שהיו בני שישים ומעלה. הראיה לכך היא שהמדרש אומר שיש ניקוד על אהרון כדי לומר שהוא לא נמנה יחד עם שאר הלויים, ואהרון עצמו היה בן 84 בשעת המניין, ואם כן מוכרחים לומר ששאר הלויים שהיו בגילו נמנו.

[37] אונקלוס. רש"י: משה שאל את ה' איך הוא יכול להיכנס לתוך האוהלים של בני ישראל כדי לדעת את מניין התינוקות, ולכן, כאשר משה עמד על פתח האוהל, ה' אמר לו את מניין התינוקות. טעמא דקרא: אם ניתן לדעת את מספר הלויים ע"י בת קול, מדוע לא נמנו כל ישראל באותו אופן? לכן פירש שהכוונה היא רק לגבי התינוקות, הבת קול אמרה לו רק את מספר התינוקות אך את הלויים הגדולים משה עצמו מנה. בשם אביו כתב שלא משמע כן מלשון המדרש ולכן צריך לומר שהיה כאן ציווי מפורש שרק הלויים נמנו ע"י בת קול. משך חכמה: המספר אצל הלויים הוא מספר עגול ועיין באוצר מפרשי התורה בחלק המאמרים שם הארכנו לבאר את הדברים.

[38] אונקלוס. העמק דבר: דגש התורה על "בשמותם" בא לומר שבני לוי הקפידו לשמר את השמות שלהם, בעוד ששאר השבטים לא תמיד הקפידו על כך.

[39] אונקלוס.

[40] רש"י וא"ע.

[41] רש"י וא"ע.

[42] אונקלוס.

[43] אונקלוס.

[44] משך חכמה: הסיבה שיש כאן כפילות "לפקודיהם" היא כדי לומר שחצי מסכום המניין היה למשפחת הלבני וחצי היה למשפחת השמעי. העמק דבר: הסיבה לכפילות היא כדי לומר שהיה מוטל עליהם שני תפקידים (טעינת העגלות ונעילת שערים).

[45] א"ע.

[46] אונקלוס.

[47] משך חכמה: הסיבה שאצל גרשון לא כתוב "למשפחת הגרשוני" (בניגוד לנאמר אצל בני קהת ומררי) היא משום שמשפחת השמעי נהרגה כולה כדברי רש"י בפרק כו' פס' יג'.

[48] רש"י בפס' ז'.

[49] א"ע.

[50] א"ע.

[51] דעת מקרא וכן נראה לי פירושו של הא"ע. רס"ג: הכוונה היא לשאר העבודות הקשורות לקלעים.

[52] רשב"ם (וכן כתב הרמב"ן לעיל): כאן רמוזים בניו של משה כפי הכותרת בתחילת הפרק.

[53] משך חכמה (בפס' כא'): אצל בני קהת לא נאמר "פקודיהם" משום שאהרון לא היה במניין.

[54] א"ע. מלבי"ם: כוונת התורה להדגיש שבמניין נמנו רק הלויים שעובדים בעבודות המוזכרות, והדבר אינו כולל את הכהנים שיצאו גם הם ממשפחת קהת.

[55] אונקלוס. רש"י: מכאן למדו חז"ל אוי לרשע ואוי לשכנו, שהרי בני קהת חנו על הצד הדרומי של המשכן, ואילו דתן ואבירם ומאתיים וחמישים האנשים הצטרפו לקר (שהיה מבני קהת) למחלוקת על משה. א"ע: משפחות בני קהת הם המובחרות שבלויים, ולכן חנו בצד הימני. גרשון היה הבכור ולכן חנה במערב יחד עם מטה אפרים. מלבי"ם: הסיבה שאצל בני קהת נאמר "משפחות בני קהת" ואילו אצל המשפחות האחרות נאמר "משפחות הגרשוני" היא משום שאצל משפחת קהת לא כולם חנו באותו מקום, שהרי משה ואהרון חנו במזרח, וזאת בניגוד לשאר משפחות הלויה שכולם חנו ביחד.

[56] א"ע.

[57] רש"י. א"ע: הכוונה היא לוילון שהיה מונח בכניסה למשכן.

[58] העמק דבר וכתב שהיה בכך סגולה לעסק התורה כמו הארון עצמו. לפי הא"ע שמדובר בוילון הכניסה לאוהל מועד, המדובר על המיתרים שבהם העמידו את המסך.

[59] רש"י. אברבנאל: אלעזר היה אחראי רק על בני קהת ואילו איתמר הוא שהיה ממונה על בני גרשון ומררי. אלעזר הוזכר כאן בתור נשיא הנשיאים כדי לומר שהוא היה עוסק בעבודות הקדושות של בני קהת, אך בפועל מי שהיה ממונה על בני גרשון ומררי היה איתמר. מכאן מובן גם מדוע התורה לא המתינה עד להזכרת נשיא בני מררי ורק לאחר מכן לכתוב שאלעזר היה הנשיא שהיה ממונה עליהם, משום שבפועל היה איתמר ממונה עליהם. אמנם איתמר לא נמנה יחד עם בני גרשון ומרי משום שהוא עצמו לא היה נושא שום דבר, בניגוד לאלעזר שנשא את שמן המשחה ואת שאר הדברים המוזכרים. בהסבר נוסף כתב אברבנאל שאליצפן הוא שהיה נשיא בני קהת, אלא שהתורה רצתה להסביר מדוע לא התרעם קרח על נשיאותו של אליצפן ולכן כתבה התורה שהסיבה היא שאלעזר היה הנשיא שהיה ממונה על גבי אליצפן. טעמא דקרא: לאלעזר היו שני תפקידים ולכן הוא הוזכר גם בתור נשיא נשיאי לוי וגם בתור אדם שהיה לו חלק מעבודת המשכן. מכאן, שהיה על אלעזר גם דין לוי וגם הוא נפסל בשנים, בניגוד לכהנים שאינם נפסלים בשנים.

[60] דעת מקרא. העמק דבר: הכוונה כאן היא לסיבה – הסיבה שאלעזר היה ממונה על כל הנשיאים היא משום שהוא היה אחראי על העבודות הכי חשובות במשכן מבין הלויים: נשיאת כלי המשכן.

[61] רש"ר: הסיבה שאצל בני מררי כתוב "ופקודת" למרות שמילה זו לא נאמרה אצל בני גרשון וקהת היא משום שהייתה לנו הו"א לומר שבני מררי קיבלו את תפקידם כבדרך אגב, שהרי כל מה שנשאר להם לשאת הם רק קרשי המכן. לכן באה התורה ואמרה שגם כאן הייתה "פקודת", גם כאן בני מררי קיבלו את המינוי על הדברים האלה, ואין הדבר רק משום שזה מה שנשאר להם לשאת. מלבי"ם: הסיבה שכתוב "ופקודת" היא לומר שלכל קרש היה אדם מיוחד שהיה ממונה על נשיאתו.

[62] דעת מקרא.

[63] בפירוש העמק דבר חידש שהיו מיתרים שהיו קשורים לעמודים ומיתרים שהיו קשורים ליריעות ולאחר מכן היו קושרים את המיתרים זה לזה.

[64] העמק דבר: טעם הכפילות "קדמה" ו"מזרחה" הוא משום שמשה ואהרון היו יושבים לפעמים ממש בתוך חצר המשכן ולפעמים היו יושבים מחוץ לחצר המשכן, וכך כל אחד מהמילים מתאר מקום אחר בו היו יושבים משה ואהרון. ועיין בביאורינו בפרק ב' פסוק ג' שגם שם הייתה כפילות מעין זו. מלבי"ם: אין כאן בכלל כפילות. התורה רצתה לומר שבניגוד לכל הלויים שחנו מסביב למשכן ושהיה מרחק בינם למשכן של אלף אמה, הרי שמשה אהרון ובניו חנו סמוך לאוהל מועד בכיוון המזרחי, כדי למנוע מאנשים להיכנס למשכן כשהדבר אסור להם.

[65] גמרא מסכת ערכין דף יא' עמוד ב'. א"ע: אדם זר שהיה נכנס למשכן, דינו מוות, ותפקיד הלויים היה לשמור מסביב כדי למנוע מזרים להיכנס למשכן.

[66] רש"י: סיבת הניקוד על אהרון היא מכיוון שאהרון לא נכלל במניין הלויים. מלבי"ם: פדיון הבכורות שהיו לויים היה ג"כ ע"י אהרון ולכן מוזכר כאן אהרון יחד עם משה.

[67] אם מחברים את מספר הלויים שבכל שבט, נגיע אל סכום כולל של 22,300 לויים. רש"י: אותם 300 יתירים היו בכורות בעצמם, ואינם צריכים פדיון. א"ע: התורה עיגלה את המאות, אך דחה זאת מפני שמספר העודפים הוא פחות משלוש מאות ובכל זאת לא עיגלה התורה את הלויים הנותרים הללו. לכן פירש הא"ע כרש"י.

בטעם למספר המועט בבני לוי כתב הרמב"ן שני הסברים: א. מכיוון שיעקב קיללם. ב. מכיוון שמי שלא היה בשעבוד לא היה מתרבה כמו שאר עם ישראל. אוה"ח הקשה על דברי הרמב"ן שלאחר מכן ראינו שבני שבט לוי התרבו יותר. כמו"כ יש דעה שבנ"י הגיעו למספר של שישים ריבוא עוד לפני שיעקב מת. לכן הסביר אוה"ח שהטעם לכך הוא משום שבני לוי גירשו את נשותיהם במצרים. הכלי יקר הסביר שה' משרה את שכינתו על מספר מועט של 22,000, ודבר זה למדנו מכאן.

[68] רש"ר: הסיבה שכתוב כאן "ויאמר" ולא כתוב כאן "וידבר" הוא משום שכל עניין הפדיה היא רק מעשה משלים למה שנקבע כבר. החלפת הבכורות בלויים נקבעה כבר, ועתה יש רק אמירת פרט קטן ומעשה חד פעמי כדי להמחיש את ההחלפה שנקבעה.

[69] אונקלוס. רש"י: הטעם שהציווי הוא על בן חודש ומעלה הוא משום שאז הם יצאו מכלל נפלים. משך חכמה: הסיבה שכתוב "לבני ישראל" ולא כתוב "מבני ישראל" היא משום שבמדבר לא נהג הדין שלויה שילדה לישראל בנה פטור מחמישה סלעים, שהרי במדבר עוד לא התקדשו הלויים בקדושת לויה. רק לאחר מכן התקדשו הלויים בקדושת לויה באופן שולד של לויה שנולד מישראל יהיה פטור מפדיון. לכן כתבה התורה "לבני ישראל" לומר שגם אם אימו לויה או כהנת, הוא עדיין חייב פדיון.

[70] כך על פי באורנו בכל מקום בעניין המפקד "ושא את מספר שמתם". אולם, רש"ר הסביר שהכוונה כאן היא אמירת השמות ממש בשעת המפקד כדי להדגיש לכל בכור שהוא לא מילא את תפקיד הבכור בחאר העגל. הבכור היה אמור למנוע ממשפחתו מלחטוא, ועתה בשעת העברת הבכורות ממעלתם, רצתה התורה להדגיש לכל בכור את כשלונו על ידי הזכרת שמו בשעת המפקד. טעמא דקרא: כאן היו מוכרחים לרשום את השמות על גבי פתקים כדי שיוכלו לדעת מיהם הבכורים ולדעת את שמותיהם לקראת ההגרלה שקבעה מי ייפדה על ידי לוי ומי על ידי חמישה סלעים. העמק דבר: אצל הבכורות היה אמנם חשש נגף (בניגוד ללויים) ולכן היו חייבים לרשום את שמותיהם על הפתקים. לעומת זאת במקדש של כלל ישראל היה חשש שיהיו אנשים שירצו לזייף את המפקד (שהרי כל בכור הוצמד ללוי), ולכן נאמר שם "לגלגלתם", כלומר: כל אחד היה חייב להגיש את הפתק שלו. כאן לא היה חשש לזיוף וממילא היה מותר שלא כל אחד יגיש את הפתק שלו ישירות למשה. מלבי"ם: אצל הבכורות לא השתמשו בחצאי שקלים משום שלאחר מכן הבכורות פדו את עצמם.

[71] אונקלוס. אוה"ח: הטעם שנאמר כאן "לפני ה'" הוא כדי לומר שלמרות שלעתיד לבא העבודה לא תהיה על ידי הלויים, הרי שללויים עדיין יהיה מעמד לפני ה'. כשם ששמו של ה' לעולם ועד, כך מעמד הלויים אצל ה' הוא לעולם ועד, למרות שעתידה העבודה לחזור לבכורות. העמק דבר: הכוונה היא שמשה רבינו היה חייב לגשת לכל בכור ולומר לו בדיוק מיהו הלוי שפדה אותו. כמו"כ אין כאן עיקר מקרא זה, והסיבה שהתורה כתבה זאת כאן היא כדי לומר שהיה צורך להצמיד את הלויים לבכורות. אזנים לתורה: כאן הכוונה היא ללקיחה בדברים, לשכנוע הלויים להיפדות במקום הבכורות, ולכן נאמר כאן "אני ה'" כדי לשכנעם שהם הקורבו לשם עבודת ה'. ואילו בפס' מה' הכוונה היא לציווי לקיחת הלויים בפועל.

[72] אונקלוס.

[73] א"ע + רש"י. ההכרח לומר שמדובר בבכור חמור הוא משום שבשאר הבהמות הבכורות גם הבכורות של בהמות הלויים היו קדושים בקדושת בכור ולא ייתכן שהם פדו את הבהמות האחרות כאשר הם בעצמם קדושים בקדושת בכור.

[74] אונקלוס. העמק דבר: הכוונה במה שהתורה כתבה שמשה עשה את המניין עפ"י ציווי ה' משמעו שמשה הקפיד על כל ההלכות הנוגעות בהחלפה, גם ההלכות שמקורן בתושבע"פ ושנראה שהן סותרות את לשון הפסוק. לפי מש"כ בתורה שבכתב הייתי אומר שגם בכורות הלויים צריכים פדיון אך לפי תושבע"פ משמע שהם פודים את עצמם.

[75] אונקלוס. בטעם החזרה בפסוק זה על הנאמר בפסוק מא' נחלקו המפרשים: א"ע: הכוונה כאן היא שכאשר יבואו לבצע את ההחלפה, יתברר שיש בכורות עודפים. יש מפרשים שהסבירו שפס' מא' הוא נתינת טעם למה צריך למנות את הבכורות, ואילו הציווי עצמו הוא בפסוק זה. מלבי"ם: בפסוק יא' יש מעין הגדת העתיד שבעתיד יהיה משה צריך לקחת את הבכורות ואילו כאן הכוונה היא לציווי עצמו. אזנים לתורה: כאן הכוונה היא לעצם הלקיחה ממש ואילו בפס' מא' הכוונה היא לשכנוע הלויים להיפדות במקום הבכורות.

[76] אונקלוס. משך חכמה: מכאן ראיה לשיטת חז"ל שתשמישי קדושה קדושים ואילו תשמישי דתשמישי אינם קדושים. הכהנים היו תשמשי קדושה ולכן הם קדושים ואילו הלויים שהם תשמישי דתשמישי אינם קדושים. לכן, בשעת המשאות, היו בני קהת מכסים את הכלים כדי שהם יהיו תשמישי דתשמישי בעוד שאת שאר חלקי המשכן לא היה צריך לכסות משום שהבגדים היו תשמישי דקדושה והלויים שנשאו אותם היו תשמישי דתשמישי אך בני גרשון ומררי שנשאו את חלקי המשכן על עגלות, העגלות היו תשמישי קדושה והלויים עצמם היו תשמישי דתשמישי. הלכך, למתנות כהונה משום שהכהנים עצמם קדושים ולכן אסור לאכול מתנות כהונה בטומאה, אך מתנות לויה אינם קדושים, שהרי הלויים עצמם אינם קדושים, ולכן מותר לאכול מתנות לויה בטומאה.

[77] רש"י.

[78] אונקלוס + רש"י.

[79] אונקלוס.

[80] אוה"ח: שקל קודש הוא כפול.

[81] אונקלוס.

[82] אונקלוס.

[83] רש"י.

[84] אונקלוס.