במדבר פרק ט

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר במדבר פרק ט'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | י' אדר תשע"ח

במדבר פרק ט

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי ה' דיבר אל משה במדבר סיני,[1] בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן דברי ה' למשה נאמרו בחודש ניסן בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים.[2] חז"ל אומרים שהציווי על כך היה בראש חודש ניסן,[3] לֵאמֹר כך אמר ה' למשה בדבריו[4]: (ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ על עם ישראל להקריב את קרבן הפסח במועד הקבוע שלו (י"ד ניסן)[5]: (ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה את קרבן הפסח צריך להקריב בי"ד בחודש הזה, כלומר: י"ד ניסן,[6] בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ צריך להקריב את קרבן הפסח במועד שקבוע לו ביום: החל מהשעה השישית הזמנית של היום והלאה,[7] כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ צריך להקריב את קרבן הפסח תוך הקפדה על כל החוקים והמשפטים שקשורים בהקרבה. החוקים הם המצוות הקשורות לבהמה הקריבה עצמה: עליה להיות שה, תמים (ללא מום) ובשנתו הראשונה. המשפטים הם המצוות שאינם קשורים לגוף הבהמה כמו החובה לבער את החמץ לפני הקרבת הקרבן[8]: (ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח משה ציווה את בני ישראל להקריב את קרבן הפסח בסמוך לזמן המיועד לכך[9]: (ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי בני ישראל הקריבו את קרבן הפסח בי"ד ניסן לאחר השעה השישית במדבר סיני,[10] כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל הקפידו ועשו ככל הציוויים שבהם ציווה ה' את משה[11]: (ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם היו אנשים שנטמאו מעצמות אדם שמת, כלומר: הם היו טמאי מת,[12] וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא ומפאת טומאתם, הם לא היו יכולים לעשות את חג הפסח ביום שבני ישראל צוו לעשות בו את חג הפסח (י"ד ניסן),[13] וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא האנשים הטמאים ניגשו אל משה ואהרון ביום י"ד ניסן[14]: (ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו האנשים הטמאים אמרו למשה: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם אנחנו טמאים מעצמות אדם שמת,[15] לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מדוע שנימנע מהקרבת קרבן ה' בזמן הקבוע לו, יחד עם שאר עם ישראל, מדוע שלא נקריב את קרבן הפסח יחד עם שאר בני ישראל[16]: (ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה משה אמר לאנשים הטמאים: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם תמתינו עד שאשמע מה ה' יצווה אותי לגביכם[17]: (ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' דיבר אל משה את הדברים הבאים,[18] לֵּאמֹר כך אמר ה' בדבריו אל משה[19]: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תדבר אל בני ישראל את הדברים הבאים,[20] לֵאמֹר כך תאמר בדבריך לבני ישראל: [21] אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה כל אדם שבשעת הקרבת קרבן הפסח יהיה טמא לעצמות אדם, אדם שיהיה טמא מת, או שיהיה במקום שהוא רחוק מבית המקדש (בשני המקרים הללו אינו יכול להקריב את קרבן הפסח בזמן),[22] לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם בין אם מדובר על דור המדבר, או בדורות הבאים שיבואו,[23] וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הוא יעשה את חג הפסח לפני ה' (מיד יבואר שמדובר על פסח שני)[24]: (יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם (מי שאינו יכול להקריב את קרבן הפסח בי"ד ניסן יקריב את קרבן הפסח) בי"ד אייר.[25] התורה מונה את דיני פסח שני: 1) בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ יש להקריב את קרבן הפסח החל מהשעה השישית הזמנית של היום והלאה,[26] 2) עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ יש לאכול את קרבן פסח שני יחד עם מצה ומרור (אמנם אסור לאכול חמץ יחד עם הקרבן, אך מותר שיהיה חמץ בבית)[27]: (יב) 3) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אסור להשאיר מבשר קרבן פסח שני עד הבוקר למחרת הקרבתו, יש לסיים לאכול את הבשר לפני שיגיע הבוקר של ט"ו אייר,[28] 4) וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ וכן אסור לשבור עצם מקרבן פסח שני,[29] כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ יש לקיים את כל הדינים שנאמרו לגבי הקרבת קרבן פסח ראשון גם בהקרת קרבן פסח שני (אמנם כפי שראינו לעיל, הדבר נאמר רק לגבי הדינים בקרבן עצמו, אך מותר שיהיה חמץ בבית)[30]: (יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה אדם שהיה טהור בשעת הקרבת קרבן הפסח, והוא לא היה במקום רחוק מבית המקדש (כך שהוא לא נאנס, והוא היה יכול להקריב קרבן פסח),[31] וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח ובכל זאת הוא נמנע מהקרבת קרבן הפסח – גם פסח ראשון וגם פסח שני,[32] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ (הנמנע מהקרבת הפסח בפסח ראשון ובפסח שני ללא אונס) נפשו תיכרת מתוך בני ישראל,[33] כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ שהרי הוא לא הקריב את קרבן ה' בזמן שנקבע להקרבה (פסח ראשון ופסח שני),[34] חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא ולכן, האדם שלא הקריב את קרבן ה', ייענש על חטאו[35]: (יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וכאשר יגור אתכם גר,[36] וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק ובהגיע חג הפסח, הגר ירצה להקריב את קרבן הפסח לפני ה',[37] כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה עליו להקפיד להקריב את קרבן הפסח לפי כל הדינים שנאמרו בהקרבתו,[38] חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם אותם דינים שחלים עליכם פה במדבר,[39] וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ יחולו על הגרים ועל האנשים שיחיו בארץ ישראל. דיני קרבן הפסח אינם משתנים מאדם לאדם וממקום למקום[40]: (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן ביום שבו הוקם המשכן,[41] כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת הענן כיסה את המשכן שנועד להיות אוהל ללוחות הברית (וכך היה בכל הימים שלאחר הקמת המשכן – בכל יום היה הענן מכסה את המשכן),[42] וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר ובכל לילה, מהערב עד הבוקר, היה מראה שדומה לאש[43]: (טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד כך יהיה בכל יום משעה שהמשכן הוקם,[44] הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ (בכל יום) הענן היה מכסה את המשכן,[45] וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה (ובכל לילה) היה מראה שדומה לאש על המשכן[46]: (יז) וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל על פי הסתלקות הענן מעל המשכן,[47] וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ולאחר עליית הענן, היו בני ישראל נוסעים ממקום חנייתם. בני ישראל היו נוסעים ממקום חנייתם לאחר שהענן עלה ממקומו,[48] וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן ובמקום שבו היה שורה הענן, במקום שבו היה הענן מפסיק את לכתו,[49] שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שם היו חונים בני ישראל. המסעות והחנייות היו על פי הילוכו של הענן[50]: (יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל היו נוסעים ממקום חנייתם על פי ה'. הענן הראה לבני ישראל שה' רוצה ליסוע ממקום חנייתם,[51] וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ ובני ישראל היו קובעים את מקום חנייתם על פי ה'. הענן היה מראה לבני ישראל את המקום שבו ה' רוצה שהם יחנו,[52] כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ בני ישראל היו חונים באותו מקום לאורך כל הזמן שהענן היה פרוס על המשכן[53]: (יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים אם הענן היה פרוס על המשכן לאורך תקופה ארוכה,[54] וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא יִסָּעוּ בני ישראל היו שומרים את משמרת ה' והם לא היו נוסעים ממקומם – גם אם הם חנו במקום שלא היה נוח להם[55]: (כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן ואם הענן היה פרוס על המשכן רק לימים מועטים, בני ישראל עדיין היו נוסעים כאשר עלה הענן, גם אם הם היו עייפים מאוד מטורח הדרך והם רוצו להישאר במקום חנייתם לתקופה נוספת,[56] עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ בני ישראל היו חונים והיו נוסעים על פי ה' (והם ידעו את רצון ה' על פי הענן)[57]: (כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר ואם הענן היה פרוס על המשכן רק מהערב עד הבוקר,[58] וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ ובבוקר, הענן היה עולה מעל המשכן – בני ישראל היו נוסעים ממקום חנייתם על פי הענן,[59] אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ או במקרה שהענן היה פרוס על המשכן במשך יום ולילה, ולאחר מכן עלה הענן, בני ישראל היו נוסעים ממקום חנייתם על פי הענן[60]: (כב) אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים או אם הענן היה נפרס על המשכן במשך יומיים, חודש או שנה,[61] בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ בני ישראל היו חונים ומנמעים לנסיעה כאשר הענן היה פרוס על המשכן למשך תקופה ארוכה,[62] וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ וכאשר הענן היה עולה מעל המשכן – הם היו נוסעים ממקום חנייתם[63]: (כג) הכתוב חוזר על הנאמר כבר לעיל כדי להדגיש שכך נהגו ישראל לאורך כל שנות נידודם במדבר.[64] עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ בני ישראל היו חונים במקום חנייתם ונוסעים ממקום חנייתם על פי ה' (שהראה להם את זמן החניה והנסיעה על ידי הענן),[65] אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ בני ישראל שמרו על הציווי של ה' (על ידי שהם נסעו וחנו על פי הענן),[66] עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה על פי דבר ה' שנאמר על ידי משה[67]:

 

[1] אונקלוס.

[2] אונקלוס. רש"י: פרשה זו מוקדמת יותר לפרשה שנאמרה בתחילת ספר במדבר (שנאמרה בא' אייר של אותה שנה). התורה שינתה את הסדר ולא פתחה בפרשה זו, משום שיש בפרשה זו משום גנות של ישראל, היות וכל ארבעים השנים שהיו בני ישראל במדבר, הם עשו רק את הפסח הזה. עיין אוצר המאמרים מאמר ____ שם הרחבנו בעניין השאלה האם היה על עם ישראל לחגוג את חג הפסח במדבר.

רמב"ן: מכך שפסוק זה מאוחר לנאמר לעיל א,א, למדו חז"ל שאין מוקדם ומאוחר בתורה. אולם, רמב"ן חולק על רש"י בעניין הטעם שהתורה שינתה מהסדר, והסביר שספר במדבר נועד לצוות את בני ישראל על המצוות הקשורות להיותם במדבר (כפי שכתב בהקדמתו לספר במדבר, שכמעט ואין מצוות שבני ישראל צוו עליהם לדורות, אלא רק לתקופת המדבר), ובתחילת הספר רצו להשלים את סדר החנייה במדבר. לאחר שהתורה סיפרה על הבאת העגלות על ידי הנשיאים, היא חיברה לכך את חנוכת המשכן והקרבת קרבנות הנשיאים. הצורך בציווי על הפסח לפי הרמב"ן, נובע מכך שהציווי לעשות את חג הפסח היה רק לאחר הכניסה לארץ (כפי שכתוב בשמות יב,כה: "כי תבאו אל הארץ ... "), ובא עתה ציווי שעם ישראל ינהגו בפסח גם במדבר. אם כן יוצא שהרמב"ן סובר שעם ישראל קיים את חג הפסח לאורך כל שנות נידודי ישראל במדבר, וממילא הוא איננו יכול לפרש שסיבת שינוי סדר הפסוקים נובע מגנות ישראל כפי שפירש רש"י.

בהמשך דבריו הביא את מדרש חז"ל שעם ישראל לא קיים את חג הפסח לאורך השנים במדבר, משום שלא היה ניתן למול את התינוקות מפני הסכנה. כמו כן הסביר מנין דרשו חז"ל שעם ישראל קיים את הפסח רק בשנה השניה לצאתם ממצרים, מכך שהכתוב מדגיש (בהמשך, בפסוק ה') את התאריך והמקום שבו נעשה הפסח, ומכאן שעם ישראל חגג את הפסח רק בשנה זו. חטא המרגלים גרם לעם ישראל לנדוד במדבר לאורך ארבעים שנה, ולכן יש בדבר גנות לעם ישראל, שהרי לו לא היו חוטאים ונודדים במדבר לאורך ארבעים שנה, הם היו יכולים להיכנס מיד לארץ, למול את בניהם ולחגוג את חג הפסח. אפשרות נוספת שהעלה היא שהברייתא האומרת שיש בדבר משום גנות לישראל, סוברת כפי השיטה האומרת שאין מילת זכריו ועבדיו מעכבת, ובכל זאת לא קיימו את חג הפסח, אולם הרמב"ן מעדיף את ההסבר הראשון, שהרי לא סביר להניח שמשה לא היה מכריח את עם ישראל לעשות את חג הפסח.. בסוף דבריו כתב שגם לפי חז"ל האומרים שעם ישראל הקריב את קרבן הפסח רק בשנה השניה לצאתם ממצרים, סובר שאת המצוות הקשורות לאכילת מצה ולאיסור אכילת חמץ, עם ישראל קיים במדבר.

רשב"ם: עם ישראל חגג את חג הפסח גם במדבר, אלא שהתורה ציוותה שמעכשיו, בשנה השניה לצאתם ממצרים, חוגגים את פסח לפי הדינים של פסח דורות, ולא לפי הדינים של פסח מצרים. ספורנו: לאחר סידור המחנה והפרשת הטמאים והממזרים (כך שהשכינה תוכל להתגלות), התורה סיפרה על ארבעה מעשים טובים שבני ישראל עשו, שבזכותם היו נכנסים לארץ מיד לולי חטא המרגלים: א. חנוכת המזבח. ב. חינוך הלויים. ג. הקרבת קרבן הפסח. ד. שהעם הלך אחרי הענן ושמע בכך לקול ה', על אף הקושי בכך. התורה לא סיפרה את הדברים לפי סדר האירועים, אלא לפי חשיבותם. יוצא אם כן שלפי הספורנו, לא רק שאין בפסוקים אלו גנותם של ישראל, אלא יש בהם שבח, ולא רק שהתורה לא דחתה את עניין הפסח כדי שלא לפתוח את ספר במדבר בגנותם, אלא שיש סיבה שעניין הפסח מופיע דווקא כאן.

אור החיים: שאל: א. מדוע סדר התאריך הפוך? בעוד בפסוק הפותח את הספר נאמר קודם היום והחודש, ורק בלאחר מכן, בסוף, נאמרה השנה, בפסוק זה נאמר קודם השנה ורק לאחר מכן החודש. מעבר לשינוי, יש לכאורה חיסרון בסדר של הפסוק אצלנו, שכן יש חובה להצמיד את "לצאתם ממצרים" לשנה ובכך לחצוץ בתוך תיאור התאריך, ולו הסדר שבתחילת הספר היה נשמר, לא היה צורך בחציצה זו. ב. מדוע לא נאמר בפרשה זו "דבר אל בני ישראל" כפי הרגילות בכל התורה? ג. מדוע כתוב "ויעשו" עם תוספת ו'? ד. מדוע בכלל היה צורך בציווי על הפסח – הרי יש כבר ציווי על עשיית הפסח לפני כן (אם כי ייתכן לומר שהיינו מעלים על דעתינו שאין צורך בעשיית הפסח במדבר, אלא רק במצרים ובארץ ישראל ולכן נכתב הציווי אצלנו פעם נוספת, כדי לצוות על חגיגת הפסח במדבר). תשובתו: למומר אסורל חעשות א ת הפסח והיה חשש שלמרות שחטא העגל התכפר בכפרה כלשהי, עדיין נקראו ישראל מומרים. לכן כתוב "ויעשו" – לא רק שחטא העגל התכפר, אלא עם ישראל יכול לעשות את הפסח. לכן גם הדגש על השנה השנייה, כדי להדגיש שהציווי היה לאחר חטא העגל, ולמרות זאת בני ישראל צוו על עשיית הפסח, ודגש זה לא היה בא לידי ביטוי אם הפסוק היה פותח בחודש. בסוף דבריו כתב שבאותו יום שנאמר הציווי, הייתה גם ירידת השכינה במשכן, וה' הודיע להם לפני ירידת השכינה שהם כשרי ולכן עליהם לקיים את מצוות הפסח.   

[3] פסחים ו,א.

[4] על פי הגר"א בפירושו ליהושע א,א. עיין אוצר מפרשי התנ"ך לספר שמות באוצר המאמרים, שם הרחבנו במשמעות המילה "לאמר" במקרא.

[5] אונקלוס. רש"י הביא את דרשת חז"ל שלמדו מהמילה "במועדו" שהקרבת קרבן פסח בזמן דוחה אפילו את השבת ויש להקריב את קרבן הפסח בזמן גם כאשר עם ישראל טמא. תרגום יונתן: כתב שבמועדו פירושו במועד שבאותו היום, בין השמשות. לכאורה קשה על דבריו, שהרי בפסוק הבא יש ציווי להקריב את קרבן הפסח בין השמשות, ואם כן לכאורה בציווי הכפול מיותר. 

[6] אונקלוס.

[7] עיין ביאורנו לשמות יב,ו ובמילון אוצר מפרשי התנ"ך לביאור המושג בים הערביים. כמו כן, למרות שבין הערביים מתחיל החל מהשעה השישית, לא היו שוחטים את הקרבן עד שעברה מחצית השעה מהשעה השישית, היות והיה קשה לכוון בדיוק לזמן תחילת השעה השישית (על פי הגמרא ביומא כח,ב).

[8] רש"י. בגרסה נוספת כתוב שרש"י פירש את המצוות שבגופו כפי הגירסה הראשונה. את המצוות שעל גופו פירש שמדובר על אופן הקרבת הקרבן: ראשו על כרעיו ועל קרבו. ויש מצוות מחוץ לגופו כמו ביעור חמץ. רמב"ן הקשה על הגירסה השניה שברש"י. לא יתכן לומר שהתורה בצוותה "חקתיו ומשפטיו" שהכוונה לאיסור אכילת חמץ ולביעור חמץ, שהרי גם בפסח שני נאמר "חקתיו ומשפטיו", ובפסח שני מותר לאכול חמץ! לכן הסביר לפי הגרסה הראשונה. כמו כן הדגיש שהתורה ציוותה על דיני האכילה, למרות שהם חלים בלילה שבא לאחר י"ד ואסור לאכול בי"ד עצמו. לפי רשב"ם שפירש לעיל שההכרח על ציווי קרבן הפסח נובע מהשאלה האם במדבר היה צריך להקריב את קרבן הפסח על פי הדינים השייכים לפסח מצרים או על פי הדינים השייכים בפסח דורות, צריך לפרש שהכוונה בפסוק "ככל חוקותיו וככל משפטיו" הוא שצריך להקריב את הפסח במדבר על פי הדינים החלים בפסח דורות.

[9] רש"י.

[10] אונקלוס.

[11] אונקלוס.

[12] אונקלוס. לכאורה צריך לומר שאין כוונתו דווקא לעצמות, אלא לכל דבר המטמא מגופו של אדם. אלא שהרא"ם לעיל ה,ב הסביר בדעת אונקלוס שהכוונה דווקא לעצמות אדם. אבן עזרא: ברור שבמדבר היו אנשים שמתו כל הזמן, וממילא לא צריך לזהותם עם טמאים לאדם מסוים. חז"ל (סוכה כה,א) נחלקו בברייתא לגבי זהות האנשים הללו. לפי ר' יוסי הגלילי, מדובר על נושאי הארון של יוסף. לפי ר' עקיבא מדובר על מישאל ואלצפן שעסקו בהוצאת נדב ואביהוא מהמשכן לאחר שנשרפו בחנוכתו. ר' יצחק אינו מקבל את הזיהוי של חבריו, היות ובין אם מדובר בנושאי ארונו של יוסף, ובין אם מדובר במשיאל ואלצפן, היה להם מספק זמן להיטהר לפני חג הפסח, ולכן סובר ר' יצחק שהכוונה היא לאנשים שנטמאו ממת מצווה. הרדב"ז (תשובה ב' רכ"ב) הסביר את השיטות השונות. לפי ר' יוסי הגלילי, נושאי ארונו של יוסף לא היו יכולים להיטהר, משום שהם לא ידעו מתי הם יהיו צריכים לישא את הארון במשא הבא. לפי ר עקיבא, היום השמיני למילואים היה בח' ניסן ולא בראש חודש ניסן (כפי שסובר ר' יצחק), ואם כן לא היה להם מספיק זמן להיטהר. תרגום כתב "דמת עליהון בתכף דפוקדניה רמיא עליהון ... דהוה יום שביעאה לסואבותהון". לפי תרגומו, לא ניתן לומר כרבי יוסי הגלילי שמדובר על נושאי ארונו של יוסף, אלא או כרבי עקיבא שמדובר על מישאל ואלצפן, משום שנדב ואביהוא מתו בהפתעה, או שמדובר על מת מצווה כשיטת ר' יצחק.

אור החיים: מכך שכתוב "ויהי" בלשון יחיד, התורה מלמדת אותנו, שהעם בכללותו נזהר מטומאה לפני הפסח (הציווי על הפסח היה בראש חודש והם נזהרו מטומאה במשך כשבועיים), ולאנשים אלו אירע אונס, ולא הייתה להם אפשרות שלא להיטמא. בפירוש נוסף כתב שנאמר "ויהי" בלשון יחיד משום שהאיסור לעשות את הפסח חל רק על יחידים שנטמאו, אבל ציבור שנטמא יכול לעשות את הפסח.  

[13] אונקלוס.

[14] אונקלוס. צריך לומר ש"ביום ההוא" מוסב על היום שנאמר לפני כן בפסוק ה', כלומר: י"ד ניסן. רש"י הביא שיטה אחת בחז"ל (בספרי) שהטמאים ניגשו אל משה ואהרון בהיותם בבית המדרש, והשאלה הוצגה במעמד שניהם, שהרי לא ניתן לומר שה ניגשו לאהרון אחרי שהם שאלו את משה, שאם משה לא היה יודע, ברור שגם אהרון איננו יודע. יש בספרי שיטה נוספת אותה רש"י לא הביא, שאומרת שקודם ניגשו אל אהרון, ולאחר שלא ידע את התשובה, ניגשו אל משה. אור החיים: מטרת הטמאים הייתה שמשה רבינו יורה מיד על הקרבת הקרבן שלהם. כמו כן נשא ונתן במחלוקת חז"ל אם חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב, והסביר מדוע במקרה זה יש מחלוקת בקצוות, למרות שבדרך כלל איננו מעמידים מחלוקת בקצוות.

[15] אונקלוס.

[16] אונקלוס. רש"י: הביא את דו השיח בין משה רבינו לבין הטמאים. משה ענה להם שקדשים אינם קרבים בטומאה. הטמאים ענו לו שניתן להקריב את הקרבן על ידי כהנים טהורים, ושהבשר ייאכל על ידי אנשים טהורים (ובאופן דומה כתב בתרגום). משה ענה להם שעל כך הוא צריך לקבל תשובה מה', ורש"י כתב על כך "אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה". כמו כן כתב רש"י שהיה ראוי שגם הדין של פסח שני ייאמר על ידי משה, כפי שהוא אמר את כל דיני התורה, אלא שהטמאים זכו שהפרשה תיאמר על ידיהם משום שמגלגלים זכות על ידי זכאי. אור החיים: האנשים הטמאים חשבו שבגלל שהם נטמאו לצורך מצווה, ה' יתיר להם להקריב את קרבן הפסח טמאים או שהוא יתיר להם להקריב את הקרבן באחד משבעת ימי פסח האחרים לאחר שהם יצליחו להיטהר. בסוף דבריו כתב שטענתם הייתה שהיות והם עתידים להיות טהורים בערב, בשעת אכילת קרבן פסח, מותר להם להקריב את הקרבן כבר עכשיו. גם הכלי יקר הסביר שההוא אמינא הייתה כיוון שטומאה הותרה בציבור, אזי היה מותר להם כביכול להקריב את קרבן הפסח יחד עם כולם, והתשובה הייתה שרק ציבור יכולים להקריב בטומאה, ולא יחידים.

[17] אונקלוס. תרגום: זהו אחד מארבעת הדינים שבהם משה רבינו שאל את ה' לגבי הדין. כך עשה גם בבנות צלפחד (ובשני המקומות הללו הזדרז), ואילו במקושש ובמקלל את ה' שאל את ה' במתינות, כיוון שהיה מדובר שם על דיני נפשות. כמו כן הסביר שהסיבה שהדין לא התגלה אל משה היא שרצו ללמד את הדיינים לא להתבייש לברר את הדין, ולהיות מתונים בדיני נפשות ולהזדרז בדיני ממונות.

[18] אונקלוס.

[19] על פי הגר"א בפירושו ליהושע א,א. עיין אוצר מפרשי התנ"ך, באוצר המאמרים לספר שמות, שם הרחבנו במשמעות המילה "לאמר" במקרא.

[20] אונקלוס.

[21] על פי הגר"א בפירושו ליהושע א,א. עיין אוצר מפרשי התנ"ך, באוצר המאמרים לספר שמות, שם הרחבנו במשמעות המילה "לאמר" במקרא.

[22] אונקלוס. תרגום: הכפילות במילים "איש איש" באה לומר שדין זה חל על כל אדם, בין אדם צעיר, ובין אדם זקן. כמו כן הוסיף על הטומאה שהוזכרה בפסוק (טומאת מת) טומאות נוספות: זב, מצורע או טומאת קרי. על המילה "רחוקה" כתב שהוא יכול לעשות פסח שני כאשר הוא נמצא מחוץ למפתן המשכן (כפי שרש"י כתב ודבריו יובאו בהמשך). רש"י: הנקודה על המילה "רחוקה" באה לומר שהכוונה איננה שהאדם באמת רחוק מאוד, אלא אפילו אם הוא נמצא מחוץ לאסקופת העזרה, מותר לו לחגוג את פסח שני, למרות שמבחינת האמת הוא קרוב אל בית המקדש. רמב"ן שאל על רש"י, מדוע פסק לפי התנא שמקל הכי הרבה (רבי אליעזר), הרי היה ראוי לפסוק לפי שיטת רבי עקיבא שסובר שעל האדם להיות רחוק יותר מהעיר מודיעים כדי שהוא יוכל לחגוג את פסח שני. הרמב"ן מסביר שכך עולה גם מפשט הפסוקים. הכוונה היא שאם אדם נמצא במרחק שימנע ממנו מלהגיע אל העזרה בזמן שחיטת קרבן הפסח, אזי הוא יכול לדחות את קיום המצווה לפסח שני, ואילו אדם שנמצא מחוץ לאסקופת העזרה יכול להגיע בזמן להקרבת הקרבן. הרמב"ן גם מעלה אפשרות שהניקוד על המילה "רחוקה" באה לומר שלמרות שבאמת לא מדובר על מרחק גדול, כיוון שלאותו אדם מדובר על מרחק שימנע ממנו את הקרבת הקרבן בזמן, נחשבת הדרך לרחוקה מבחינת ההיתר של עשיית פסח שני. כמו כן הביא את הדין שגם אדם שלא הקריב את קרבן הפסח במזיד, יכול לקיים את פסח שני. בסוף דבריו כתב שהנקודה על "רחוקה" נועדה לומר שאם אדם נמצא במקום קרוב אך איננו נמצא במקדש עצמו, הוא יכול לבחור בין דחיית הפסח לפסח שני או שיכול לבקש שישחטו עליו את הקרבן, והוא יגיע לבית המקדש עד זמן האכילה.

[23] אונקלוס. אבן עזרא: במדבר לא הייתה מציאות שאדם היה רחוק מהמשכן באופן שיצדיק את הקרבת קרבן הפסח באייר, ולכן "לכם" כולל רק את הדין של אדם טמא, ו"לדורותיכם" כולל גם את הדין של אדם רחוק וגם את הדין של אדם טמא.

[24] אונקלוס. תרגום: הכוונה היא שהוא רצה לעשות פסח ראשון, אך אינו יכול לעשות זאת משום שהוא טמא.

[25] אונקלוס.

[26] עיין ביאורנו לשמות יב,ו ובמילון אוצר מפרשי התנ"ך לביאור המושג בים הערביים. כמו כן, למרות שבין הערביים מתחיל החל מהשעה השישית, לא היו שוחטים את הקרבן עד שעברה מחצית השעה מהשעה השישית, היות והיה קשה לכוון בדיוק לזמן תחילת השעה השישית (על פי הגמרא ביומא כח,ב).

[27] רש"י לעיל י'. ברמב"ם הלכות קרבן פסח י,ט"ו כתב עוד הבדלים בין פסח ראשון לבין פסח שני (כגון שפסח שני אינו טעון הלל), והסביר שהיות והתורה מנתה רק חלק מהדינים שבהם שווה קרבן פסח ראשון לקרבן פסח שני, לכן התורה הקפידה דווקא על הדברים האלה.

[28] אונקלוס.

[29] אונקלוס.

[30] אונקלוס.

[31] אונקלוס. אבן עזרא: האות ו' במילה "ובדרך איננה ו' החיבור, אלא היא באה במקום המילה "או".

[32] אונקלוס. ברמב"ם הלכות קרבן פסח ה,ב מבואר שאם הוא היה אנוס באחד הפסחים, איננו חייב כרת, על אף שבפסח השני לא היה אנוס.

[33] אונקלוס. עיין אוצר מפרשי התנ"ך לספר ויקרא, אוצר המאמרים, שם הרחבנו בהסבר עניין הכרת. אור החיים: התורה כתבה רק עכשיו את העונש שבאי עשיית קרבן הפסח, משום שהיא רצתה להדגיש שחיוב הכרת חל רק במקרה ולא עשה את שני הפסחים (אמנם יש מחלוקת תנאים בדיוק באיזה מקרה יחול הכרת).

[34] אונקלוס.

[35] אונקלוס.

[36] רש"י. אור החיים: התורה כתבה "וכי יגור" עם אות ו' החיבור כדי לומר שכמו שעצם קיום הפסח מוטל על עם ישראל, כך קיום מצוות הפסח על ידי הגרים מוטל על עם ישראל.

[37] רש"י + אונקלוס. אבן עזרא: פירש בשני אופנים. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שהגר צריך לעשות את פסח ראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שאם הגר התגייר בין פסח ראשון לבין פסח שני, עליו לעשות את פסח שני. רמב"ן: התורה ציוותה את הגרים לעשות את פסח מדבר כמו ששאר עם ישראל צריך לעשות, והציווי על הגרים שמופיע בפרשת בא, מדבר על עשיית פסח מצרים. הייתה מחשבה שהחובה לעשות את חג הפסח חל רק במקרה והגר עצמו יצא ממצרים (כמו הערב רב), משום שהם היו חלק מאותו הנס, אבל כאשר הגר מתגייר לאחר מכן, אולי אינו חייב להקריב קרבן פסח משום שאינו חלק מהנס, ולכן התורה ציוותה את כל הגרים בהקרבת קרבן פסח.

אור החיים: שאלה מדוע כתוב "ועשה" עם ו' החיבור ומדוע כתוב בפסוק "כן יעשה"? בתחילה הסביר שהתורה באה לשלול את חובת קיום הפסח על ידי גרים תושבים. החיבור נועד לחבר אותו לעם ישראל, ו"כן יעשה" בא לומר שכמו שאדם מישראל מקיים את הפסח, כך הוא צריך לקיים את הפסח כיוון שהוא מקיים את התורה, בניגוד לדר תושב. אולם בהמשך דחה דברים אלו, משום שברור הדבר שמדובר על גר גמור. לכן הסביר על פי דברי חז"ל בספרי, שגר שהתגייר בין שני הפסחים אינו חייב לעשות פסח שני. לכן, "ועשה ... כחוקת הפסח", רק אם הוא חיב לקיים את מצוות פסח ראשון, אז הוא יקיים גם פסח שני, "כן יעשה" – כפי שמחויב לעשות את פסח ראשון, כך הוא גם יעשה פסח שני. בהסבר נוסף כתב שהתורה באה לומר שלמרות שהגר עצמו לא יצא ממצרים, ולכן הייתה הוא אמינא שלא יעשה את חג הפסח, "ועשה פסח" – למרות שאינו מהיוצאים ממצרים, הוא עדיין צריך לעשות את הפסח, המילה "אתכם" באה לומר שלמרות שהוא רק הצטרף אלינו, הוא עדיין חייב בהקרבת קרבן הפסח, היות ויציאתנו ממצרים השפיעה על כל העולם וגם הוא ברובד הנסתר היה שייך לכלל ישראל, ולכן כתבה התורה "כחוקת הפסח", לומר שהוא יכול אפילו לומר "עבדים היינו" וכדומה, היות ומשורש נשמתו גם הוא היה במצרים. "כן יעשה" בא לומר שקיום הפסח על ידו היא חובה ולא רשות.

[38] רש"י.

[39] ספורנו.

[40] ספורנו.

[41] אונקלוס. אבן עזרא: כאשר הכתוב התחיל למנות את מסעות בני ישראל, הוזכר עניין הענן שהעילותו היה קובע שיוצאים למסע.

[42] רש"י. רמב"ן: הפסוק מדגיש שהענן כיסה רק את המשכן עצמו ולא את החצר.

[43] אונקלוס + רש"י.

[44] אונקלוס.

[45] אונקלוס.

[46] אונקלוס.

[47] אונקלוס. אור החיים: כתוב "ולפי" עם ו' החיבור, היות והתורה מציינת שתי מטרות שהיו בפריסת עמוד הענן. הראשונה: לכבוד ולתפארת. המטרה השניה מצויינת בפסוק זה, על פי היעלות הענן ידעו בני ישראל להיכן ומתי ליסוע.

[48] אונקלוס. ספורנו: בני ישראל היו נוסעים לכיוון אליו הלך הענן. אור החיים: לכאורה האות ו' בתחילת צלע זו מיותרת, משום שכאשר כתוב "ואחרי כן", במקום "אחרי כן" יוצא שמדובר לכאורה על דבר נפרד לגמרי. כמו כן בסוף הפסוק כתוב "שם חנו" בלי האות ו'. מסביר אור החיים, שאם היה כתוב בלי האות ו', היינו חושבים שהכתוב מסיים את העניין (בלשונו הקדוש "גזרת"), ועיקר הפסוק לומר מה היה גורם לנסיעת בני ישראל. לכן, על ידי חיבור צלעות הפסוק, השתמש הכתוב בלשון שיהיה משמע ממנו שצריך להסתכל על המשך הפסוקים ושם כתוב עיקר העניין, שבני ישראל היו נוסעים על פי ה' (כפי שכתוב בפסוק הבא). לפיכך יש לפרש את הפסוק: בני ישראל היו נוסעים רק אחרי שהענן עלה, וחונים רק אחרי שהענן חנה, יוצא מכך שהם היו נוסעים וחונים על פי ה'. בפירוש נוסף כתב שכאשר המילים "ואחרי כן" מחוברות למה שכתוב לפניו, יוצא שהתורה מעידה שבני ישראל נסעו מיד אחרי שהענן עלה, והם לא חיכו. אם היה כתוב באופן אחר, "ולפי היעלות ... יסעו", אזי היה יוצא שבני ישראל היו יכולים ליסוע לפני שהענן עלה.

[49] אונקלוס.

[50] אונקלוס. ספורנו: הכתוב סיפר את הזכויות הרבות של בני ישראל שהיו חונים ונוסעים לפי הענן, למרות שהיו מקרים שבהם הענן חנה במקום שומם שלא היה נוח להם לחנות בו.

[51] אונקלוס. רש"י הביא את הברייתא המסבירה כיצד היה עם ישראל נוסע: עמוד הענן היה מתקפל לכיוון שבט יהודה, ולאחר מכן היו תוקעים בחצוצרות כדי להכריז על הנסיעה, והענן היה עומד במקומו עד שמשה רבינו היה מכריז "קומה ה' וכו'", ואז היה הענן הולך ושבט יהודה אחריו. אור החיים: הכתוב מדגיש שבני ישראל שמעו בקול ה' לגבי החניה לא בגלל שהם היו מוכרחים לעשות את רצונו, אלא בגלל שהם רצו לעשות את רצונו.

[52] אונקלוס. רש"י הביא את המשך הברייתא האומרת שכאשר עם ישראל הי חונה, היה עמוד הענן עולה ונפרס על שבט יהודה כמעין סוכה, והוא לא היה נפרס עד שמשה רבינו היה אומר "שובה ה' וכו'". עולה מכאן שהמסע והחניה היו על פי ה', אך הדבר היה תלוי גם באמירתו של משה.

[53] אונקלוס.

[54] אבן עזרא. כמו כן הסביר שהתורה כתבה את הדברים בפסוק זה על דרך הכלל, ולאחר מכן בפסוק הבא היא עוברת לכתוב את הדברים על דרך הפרט. לעומתו כתב אור החיים בפירושו לפסוק הבא שלא יתכן לומר שהתורה כתבה את הדברים על דרך כלל ופרט, שהרי הסדר היה צריך להיות שהתקופה הקצרה ביותר (לילה אחד) היה צריך להיות מוזכר ראשון, והתורה כתבה בסדר "ימים מספר" בתחילה, והוא כבר כולל את תקופת הלילה שנכתבה בפסוק הבא. לכן כתב אור החיים שהתורה מפרטת שבכל מקום בני ישראל חנו את הזמן שהיה נצרך על מנת לברר את ניצוצות הקדושה שבאותו מקום, ובכל מקום היה צורך בזמן שונה של חניית בני ישראל לשם מטרה זו. כמו כן בכל מקום שבני ישראל חנו בו, היה צורך בחנייתם על מנת לברר את ניצוצות הקדושה שבאותו מקום.

[55] רמב"ן. באופן דומה פירש גם ספורנו. אור החיים: הכתוב מודיע שהסיבה היחידה שבני ישראל חנו או נסעו היה כדי לקיים את ציווי ה' ולא בגלל שהם רצו לנוח במקום כלשהו או שהם רצו ליסוע. כמו כן הסביר את המילה "משמרת" מלשון המתנה, ולא מלשון ציווי, ופירושו שבני ישראל היו ממתינים מנסיעה עד שה' אמר להם ליסוע.

[56] רמב"ן. באופן דומה פירש גם ספורנו. רש"י פירש את המילה "יש" מלשון "לפעמים". זאת בניגוד לפירושו של האבן עזרא שפירש "ויש" מלשון "ואם". בפנים ביארנו לפי האבן עזרא משום שיתכן מאוד שבמציאות לא קרה שהענן היה במקום רק ליום אחד, אלא שהתורה רצתה לומר שגם לו יצוייר שהענן היה עומד במקומו רק ליום אחד, בני ישראל עדיין היו מקיימים את ציווי ה' ונוסעים על פיו. תרגום: כתב ש"ימים מספר" פירושו שבעה ימים. כתב על כך אור החיים לא יתכן לומר לפי זה שהכתוב משבח את עם ישראל על שהוא נסע ממקומו למרות חניה קצרה ולמרות שהעם עדיין רצה לנוח מהדרך, שהרי שבעה ימים מספיקים לעם לנוח מהמסע הקודם. לכן לפי דבריו צריך לומר שהתורה התכוונה לומר שבני ישראל תמיד קיימו את ציווי ה' בחניה ובנסיעה, ואין זה משנה כמה זמן הענן היה פרוס על אוהל מועד.

[57] אונקלוס.

[58] על פי אבן עזרא בפסוק הקודם.

[59] אונקלוס.

[60] אונקלוס. אבן עזרא: דייק ממה שכתוב בפסוק "או יומם ולילה" שפירושו שהענן היה עולה או ביום או בלילה, ומכאן שהיו מסעות שהתחילו בלילה. בהמשך דבריו דחה זאת וכתב שהאות ו' בפסוק הינה ו' החיבור והכוונה שהענן היה במקומו לאורך יום ולילה שלמים, כלומר: כעשרים וארבע שעות, ולא ניתן להוכיח מכאן שהיה מסע שהתחיל בלילה. ספורנו כתב שמהכתוב לעיל שהענן היה מערב עד בוקר, מוכח שהתקופה הכי קצרה שהענן היה פרוס על המשכן היה לילה אחד, אך מוכח משם שהמסע היה יכול להתחיל רק בבוקר ולא באותו לילה, ומכאן שלא היו מסעות שהתחילו בלילה.

[61] רש"י. אונקלוס תרגם "או ימים" במשמעות "עדן בעידן". יש שפירשו שפירושו זהה לפירוש רש"י והכוונה היא לשנה. אולם, לפי פשט הכתוב הכוונה היא לזמן מסוים. ספורנו: בפסוק זה הכתוב מספר שלפעמים עם ישראל לא היה מצליח להתארגן ממקום חנייתו עם כל הרכוש והמקנה, ובכל זאת הוא היה נוסע על פי ה'. רמב"ן: יתכן שבאמת אירע לעם ישראל כך באמת: שהיו מקרים שבהם הענן היה יום אחד, יומיים, חודש או שנה, והכתוב פירט את התקופות שבהם הענן היה פרוס על המשכן ובני ישראל חנו.

[62] אונקלוס. אור החיים: ללא מה שכתוב בהתחלה "בהאריך וכו'", היינו אומרים שהכתוב מנה פרקי זמן מסוימים, אך בני ישראל היו חונים בפרקי הזמן הארוכים ונוסעים בפרקי הזמן הקצרים. לכן בא הכתוב להדגיש קודם כל שבני ישראל רצו ליסוע כפי שה' אמר להם ליסוע, ולאחר מכן הכתוב מנה את פרקי הזמן שהיו נצרכים לחניות השונות.

[63] אונקלוס.

[64] אבן עזרא.

[65] אונקלוס.

[66] אונקלוס.

[67] אונקלוס. אור החיים: מצלע זו למדו חז"ל שהמחנה היה מחכה גם שמשה יאמר "קומה ה' וכו'" כפי שהבאנו את דברי רש"י בהערות לפסוק י"ח לעיל.

איוב פרק ה

.אוצר המקרא לספר איוב פרק ה .פירוש פשוט על פי הפשט עם חלק מהערות השוליים שבהם מתבררים מחלוקות הפרשנים ושאלות ותשובות שעולות בפשט הפסוקים .קיצור אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו נז - נח

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו נז -נח (ח אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו נה - נו

חידון התנ"ך העולמי המקוון - תשפ"ב - ישעיהו פרקים נה-נו (ז אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו נג - נד

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו - פרקים נג - נד (ו אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב