במדבר פרק כא

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר במדבר פרק כא'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | י' אדר תשע"ח

במדבר פרק כא

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב הכנעני מלך ערד שישב בדרום הארץ שמע,[1] כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים (הכנעני שמע) שבני ישראל הולכים בדרך שהמרגלים עלו לארץ ישראל כדי לרגל אותה,[2] וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל הכנעני נלחם בישראל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי הכנעני לקח שבויים מישראל[3]: (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק בני ישראל נדרו נדר לה', וַיֹּאמַר כך אמרו בני ישראל בנדרם, אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי אם תמסור בידי את העם הזה,[4] וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם (ה', אם תמסור בידי את העם הזה) אני אקדיש את הערים והרכוש של העם הזה לשם ה'[5]: (ג) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל ה' קיבל את תפילתם של ישראל,[6] וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי ה' מסר את הכנעני בידי ישראל,[7] וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם בני ישראל הרגו את כל חיילי הכנעני,[8] וְאֶת עָרֵיהֶם בני ישראל הקדישו לה' את כל ערי הכנעני,[9] וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה בני ישראל קראו למקום בו ניצחו את הכנעני בשם "חרמה"[10]: (ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם בני ישראל נסעו מהר ההר דרך ים סוף כדי להקיף את ארץ אדום,[11] וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ לבני ישראל היה קשה טורח הדרך: (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים העם התרעם על ה',[12] וּבְמֹשֶׁה העם רב עם משה,[13] לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר למה העליתם אותנו ממצרים כדי שאנחנו נמות במדבר, כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם במדבר, אין לחם או מים, וממילא אנחנו הולכים למות, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל ונמאס לנו לאכול את הלחם הקלקל הזה, את המן[14]: (ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים ה' גירה בעם נחשים ארסיים,[15] וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם הנחשים הכישו באנשים שבעם,[16] וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל אנשים רבים מישראל מתו מהכשת הנחשים: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ העם בא לפני משה ואמר לו, חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיקֹוָק וָבָךְ אנחנו חטאנו בכך שהתרעמנו על ה' ובכך שרבנו איתך,[17] הִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק תתפלל לפני ה',[18] וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ שה' יסיר מאיתנו את הנחשים, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם משה התפלל על העם[19]: (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף תעשה לך דמות של נחש ארסי,[20] וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס תשים את דמות הנחש שתעשה על גבי מוט גבוה,[21] וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ כל מי שיוכש על ידי הנחש ויסתכל בנחש שתעשה (משה),[22] וָחָי אותו אדם יזכה לחיות[23]: (ט) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת משה עשה דמות נחש מנחושת,[24]  וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס משה שם את דמות הנחש מהנחושת שעשה על גבי מוט גבוה, וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ אם נחש הכיש אדם מישראל, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי האדם מישראל הביט אל הנחש וכך ניצל ממוות[25]: (י) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת בני ישראל נסעו מארץ אדום וחנו במקום שנקרא אובות[26]: (יא) וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת בני ישראל נסעו מאובות, וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בני ישראל חנו בחורבות שהיו במקום בו היו עוברים מהר נבו לתוך ארץ ישראל,[27] בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ עיי העברים נמצא במדבר במזרח ארץ מואב[28]: (יב) מִשָּׁם נָסָעוּ בני ישראל נסעו מעיי העברים,[29] וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד בני ישראל חנו במקום שנקרא נחל זרד[30]: (יג) מִשָּׁם נָסָעוּ בני ישראל נסעו מנחל זרד, וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר בני ישראל הגיעו עד הצד השני של מקום שנקרא ארנון. בני ישראל היו יכולים להגיע אל הקצה השני של ארנון, לו היו מקצרים ועוברים בתוך ארץ מואב, אך מכיוון שמואב לא נתן לבני ישראל רשות לעבור בארצם, בני ישראל הקיפו את כל ארץ מואב עד שהגיעו לקצה השני של ארנון,[31] הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי ארנון נמצא ממש על גבול ארץ האמורי,[32] כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי ארנון נמצא ממש על גבול ארץ מואב, וכך הוא נמצא בין ארץ מואב לארץ האמורי: (יד) עַל כֵּן יֵאָמַר על הניסים שאירעו לישראל בשעה שחנו ליד ארנון, יסופר,[33] בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְקֹוָק הניסים יסופרו בספר שנקרא "מלחמות ה'". ספר זה הוא ספר נפרד ובו היו כתובים המלחמות והניסים שעשה ה' לישראל,[34] אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וכן על הניסים שאירעו במלחמות שנלחמו בני ישראל במקום שנקרא והב בסופה יסופר בספר מלחמות ה',[35] וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן וכן על הניסים שאירעו במלחמות שנלחמו בני ישראל במקום שנקרא נחל ארנון יסופר בספר מלחמות ה'[36]: (טו) וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים וכן כתוב בספר מלחמות ה' על הניסים שאירעו לישראל במקום ששם נשפכים הנחלים,[37] אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר בני ישראל עברו מאשד הנחלים למקום שנקרא ער,[38] וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב ער נמצא ממש על גבול ארץ מואב[39]: (טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה מער נסעו בני ישראל למקום שנקרא באר,[40] הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם במקום שנקרא באר, הייתה באר שה' אמר למשה לאסוף אל באר זו את כל ישראל כדי שיהיה אפשר לתת לישראל מים. אמנם אין הכוונה לבאר מרים אלא לבאר אחרת שחפרו אותה השרים בישראל על ידי המטות שלהם, ובשעה ששרי ישראל חפרו את הבאר, בקעו מים מאותו מקום[41]: (יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בבאר, שרו בני ישראל את השירה הזאת כדי לשיר דברי שבח,[42] עֲלִי בְאֵר בני ישראל שרו בשירה שלהם "עלי באר", כאשר היה המשך לשירה, אלא שהתורה לא כתבה אותו וכתבה רק את שתי המילים הראשונות,[43] עֱנוּ לָהּ תענו לשירה שאתם עכשיו שרים. צורת השירה הייתה על ידי שהמשורר היה אומר משפט אחד וכל העם היה חוזר אחריו[44]: (יח) (התורה עכשיו מפרטת כיצד עלתה הבאר)[45] בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים את הבאר חפרו השרים שבישראל,[46] כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם נדיבי העם, השרים, כרו את הבאר. צלע זה של הפסוק הוא כפילות לצלע הקודם של הפסוק,[47] בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם האנשים החשובים, המחוקקים בישראל, חפרו את הבאר על ידי המטות עליהם הם נשענים,[48] וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה הבאר הייתה במדבר, במקום שרחוק ממקום מיושב, ומשם נסעו בני ישראל אל מקום שנקרא מתנה[49]: (יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל ממתנה נסעו בני ישראל אל מקום שנקרא נחליאל,[50] וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת מנחליאל נסעו בני ישראל למקום שנקרא במות[51]: (כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב מבמות נסעו בני ישראל אל הגיא שנמצא בשדה מואב,[52] רֹאשׁ הַפִּסְגָּה הגיא הוא ראש הפסגה של הר נבו,[53] וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן מהר נבו ניתן לראות את כל המדבר השומם[54]: (כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי בני ישראל שלחו שליחים אל סיחון מלך האמורי,[55] לֵאמֹר כך אמרו השליחים אל סיחון: (כב) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ אני (ישראל) אעבור דרך ארצך,[56] לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לא נסטה לתוך השדות והכרמים, כך שלא נהרוס את השדות והכרמים,[57] לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר ולא נשתה את המים בבורות המים שלך, כך שלא יחסר לכם מים אם נעבור דרך ארצך,[58] בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ אנחנו נלך בדרך שאתה, מלך סיחון, תצווה אותנו ללכת בה, עד שנצא מתחומי ארצך[59]: (כג) וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ סיחון לא נתן לבני ישראל לעבור בתחום ארצו,[60] וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ סיחון אסף את כל חייליו,[61] וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה סיחון יצא לקראת ישראל שהיו במדבר כדי להילחם נגדם,[62] וַיָּבֹא יָהְצָה סיחון הגיע אל מקום שנקרא יהץ,[63] וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל סיחון נלחם בישראל במקום שנקרא יהץ: (כד) וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב בני ישראל הכו את סיחון עם החרבות שלהם,[64] וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ בני ישראל ירשו את ארצו של סיחון,[65] מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן התורה מפרטת מהם גבולות ארצו של סיחון: ממקום שנקרא ארנון (אותו כבשו סיחון ממואב) ועד ליבוק, ועד לגבול של ארץ בני עמון,[66] כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן כיוון שהיה ציווי של ה' שלא לתקוף את עמון, וציווי זה היה חזק בעיני בני ישראל, ציווי זה היה חשוב בעיני בני ישראל, ולכן הם לא כבשו את ארצו של עמון, אלא כבשו רק עד גבול ארץ עמון[67]: (כה) וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה בני ישראל כבשו את כל הערים של סיחון,[68] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בני ישראל ישבו בכל הערים שכבשו מסיחון, בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ בני ישראל ישבו בעיר חשבון ובכל הכפרים הסמוכים לחשבון[69]: (כו) כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא בני ישראל כבשו את העיר חשבון, כיוון שבשעת כיבוש העיר חשבון על ידי ישראל, הייתה חשבון שייכת לסיחון מלך האמורי,[70] וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן סיחון נלחם במלך מואב ששלט בחשבון לפני סיחון, וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן סיחון כבש מידיו של מלך מואב הראשון חבל ארץ מאוד גדול שמגיע עד לארנון. ה' אמנם ציווה את בני ישראל שלא לכבוש את ארצם של מואב, אך לאחר שסיחון כבש את חשבון מידי מואב, היה מותר לבני ישראל לכבוש את העיר מידי סיחון[71]: (כז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים על המלחמה של סיחון נגד מואב יאמרו המושלים, כאשר הכוונה היא לאנשים שממשילים משלים,[72] בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן העם האמורי! בואו לעיר חשבון, על ידי שאתם תבואו אל העיר חשבון, המקום יזכה לפריחה,[73] תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן חשבון תיבנה ותהפוך להיות עיר של סיחון, בגלל שסיחון יבנו יותר את העיר[74]: (כח) כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן בעוד העיר חשבון הייתה שייכת למואב, היו אנשים ממואב שבגדו במואבים כדי לעזור לסיחון במלחמתו נגד מואב,[75] לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן זהו כפל הצלע הקודמת בפסוק האומרת שהיו בוגדים שבגדו במואב והצטרפו לסיחון,[76] אָכְלָה עָר מוֹאָב הבוגדים האלו הפילו גם את עיר הבירה של מואב שנקראת ער,[77] בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן וכן כבש סיחון (בזכות העזרה שקיבל מהאנשים שבגדו במואב) את המקומות הגבוהים שבארץ מואב שסמוכים לארנון[78]: (כט) אוֹי לְךָ מוֹאָב מואב: "אוי ואבוי" לך,[79] אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ מואב שעבד עבודה זרה שנקראת כמוש הולכים להפסיד במלחמה ולהיאבד,[80] נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם סיחון גרמו לכך שבניו של מואב יברחו וינוסו מפני החרב שלהם,[81] וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן ואת הבנות של מואב לקחו חיילי סיחון בשבי למלכם[82]: (ל) וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן מואב הפסידו את השלטון על חבל הארץ שעבר מהעיר חשבון עד מקום שנקרא דיבון,[83] וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא את חבל הארץ ממקום שנקרא נפח ועד סמוך למקום שנקרא מידבא, הפכו חיילי סיחון לשממה. חיילי סיחון החריבו את כל חבל הארץ מנפח עד סמוך למקום שנקרא מידבא[84]: (לא) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי לאחר שבני ישראל כבשו את הערים של סיחון, נחשב הדבר שהם ישבו בארץ האמורי, ולא בארץ שהייתה שייכת למואב, שהרי סיחון כבש את ארצם של מואב[85]: (לב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר משה שלח מרגלים כדי לרגל חבל ארץ שנקרא יעזר,[86] וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ המרגלים ששלח משה לרגל את יעזר, כבשו את הכפרים שהיו סמוכים ליעזר,[87] וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם לאחר כיבוש יעזר על ידי המרגלים, בני ישראל  הורישו, הרגו וגירשו, את האמורי שישבו בארץ יעזר: (לג) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן בני ישראל פנו ועלו דרך חבל ארץ שנקרא בשן,[88] וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם עוג מלך הבשן יצא לקראת בני ישראל, הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי עוג מלך הבשן יצא לקראת ישראל יחד עם כל חייליו, כדי להילחם נגד בני ישראל במקום שנקרא "אדרעי"[89]: (לד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה, אַל תִּירָא אֹתוֹ אל תפחד מפני עוג מלך הבשן,[90] כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ (אל תפחד מעוג) כיוון שאני אמסור בידיך את עוג, את העם שלו ואת כל ארצו,[91] וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אתה תעשה לעוג מלך הבשן, כמו שעשית לסיחון שישב בעיר חשבון: תכבוש את כל ארצו ותשמיד את כל עמו: (לה) וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ בני ישראל הכו את עוג מלך הבשן, את כל בניו ואת כל העם שלו, עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד בני ישראל הכו את עוג עד שלא השאירו שום שארית מעוג,[92] וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ בני ישראל ירשו את ארצו של עוג מלך הבשן:

 

[1] אונקלוס. בדבר זיהוי הכנעני: א"ע בשם חז"ל מדובר על סיחון, ונקרא כנעני מכיוון שכל האמורי נקרא כנעני, כאשר רש"י מביא את המשך המדרש שהכנעני שמע שאהרון מת והסתלקו ענני הכבוד. לפי רש"י, מדובר כאן על עמלק שהתחפש לכנעני, והחליף את לשונו ללשון הכנענית.

הא"ע כתב שיש אומרים שפרשה זו נכתבה ע"י יהושע, שהרי ערד נמצאת בעבר הירדן המערבי, אך דחה זאת וכתב שהיו שני מקומות שנקראים ערד. רמב"ן הקשה על דברי הא"ע שסובר שמדובר בעם שיושב בעבר הירדן המזרחי, אם כן מדוע לא חילק משה את הארץ שכבש לבני ישראל? לכן פירש הרמב"ן שבאמת מדובר על אותו ערד שנמצא בעבר הירדן המערבי והוא יצא לערבות מואב כדי להילחם שם נגד ישראל. והתורה סיפרה כאן שגם לאחר שבנ"י נכנסו אל א"י, הם עדיין החרימו את עריהם, כמו שהתורה גם השלימה את אכילת המן וכתבה בספר שמות שבנ"י אכלו את המן לאורך 40 שנה. הסבר נוסף שכתב הרמב"ן הוא שעכשיו בנ"י השמידו את הכח של הכנעני שיצא להילחם מולם ולמקום המלחמה קראו חרמה, ולאחר שבנ"י נכנסו אל א"י, המשיך יהושע להרוג גם את המלך מהם שמלך אחרי המלך שבנ"י הרגו עכשיו. וכן פירש ספורנו בפסוק ג'.

אוה"ח: חטא ישראל הוא שגרם לכנעני לצאת ולהילחם נגדם. כמו"כ הסביר אוה"ח שהסיבה שבנ"י לא התרגשו מכך שהכנעני שבה ממנו שבי, כמו שבשאר המלחמות שהפסידו מול יושבי הארץ פחדו, מכיוון שכנעני זה היה עמלק, והוא לא נכלל בכלל שבעת האומות. הסבר נוסף שכתב הוא שעוון האמורי עדיין לא היה שלם, ולכן ניצחון הכנעני כאן אינו אינדיקציה למה שיקרה אחרי שישלם עוון האמורי.

[2] אונקלוס, רש"י ורשב"ם. רש"י בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא דרך המקום בו הענן נוסע לפניהם כדי להכין להם את המקום.

[3] אונקלוס. רש"י: מדובר בשפחה אחת. רמב"ן הסביר את ההכרח של רש"י לומר שמדובר על שפחה אחת, מכיוון שבכל מלחמה מצווה לא נפקד איש מבנ"י. הסבר נוסף שכתב הרמב"ן הוא שה' בכוונה נתן לכנעני לנצח בתחילת המלחמה, מכיון שה' רצה שבנ"י ישמידו את הכנעני, שהרי הכנעני העז לצאת ולהילחם בישראל, ולכן נתן ה' לכנעני לשבות שבויים מישראל.

[4] אונקלוס.

[5] רש"י.

[6] אונקלוס.

[7] אונקלוס.

[8] רש"י.

[9] רש"י.

[10] עפ"י הרמב"ן לעיל.

[11] אונקלוס. רש"י: לאחר מיתתו של אהרון, חזרו בנ"י אל אחוריהם שבע מסעות, ועל זה התלוננו ואמרו שלמרות שהם הגיעו קרובים אל א"י ובכ"ז היו צריכים לחזור אל אחוריהם, אז אין להם כח להישאר במדבר עוד ארבעים שנה כמו אבותיהם.

[12] אונקלוס.

[13] אונקלוס. רש"י: השוו את העבד לקונו. אוה"ח: לא הייתה כוונתם לחזור למצרים, אלא סתם לדבר לה"ר ולומר שה' לא עשה טוב שהוציא אותם ממצרים, ולכן שלח ה' להם את הנחשים.

[14] רש"י, ופחדם היה שהמן נבלע באיברים ואמרו שעתיד המן לתפוח במעיים, שהרי אין כזה דבר שאדם מכניס משהו למעיו ואינו מוציא אותו. א"ע: המן הוא לחם מאוד קל. רשב"ם: המן יבש. אוה"ח: דרך הולכי דרכים לאכול מזון שמתעכל לאט, ואילו המן, בגלל שהוא מזון רוחני מתעכל מהר, וזו הייתה טענתם של בנ"י על המן.

[15] אונקלוס. כלי יקר: בנ"י התלוננו על שני דברים – על כך שאין לחם ועל כך שאין מים, ולפיכך העניש אותם ה' בשני עונשים: בנחשים ובשריפות. אוה"ח: חטאם של בנ"י היה כפול: ערעור על ה' וערעור על משה. כנגד החטא על משה אמר ה' למשה עשה לך שרף, ואילו כלפי החטא עח ה' אמר ה' לעשות את הנחש בדמות של שרף.

[16] רש"י: 2 סיבות לנחשים. האחת מכיוון שהנחש לקה על הוצאת דיבה, ולכן גם בנ"י לקו על הוצאת דיבה. השנייה מכיוון שלנחש הכל טועם טעם אחד, ואילו בנ"י, אוכלים את המן, ולמן יש מספר טעמים שונים.

[17] אונקלוס.

[18] אונקלוס.

[19] אונקלוס. רש"י: מכאן שמי שמבקשים ממנו מחילה, שלא יהיה אכזרי מלמחול.

[20] א"ע. כמו"כ הסביר הא"ע שאין הכוונה כמו שרבים כתוב, שהנחש יקבל את כח העליונים, אלא נחש הנחושת עצר את המגיפה בגלל שהוא נעה בציווי ה'. ספורנו: על הנחש להיות עשוי מחומר שנשרף, כדי שיכוונו על שריפתו בהבל פיו. אוה"ח: הסיבה שה' לא קיבל לגמרי את תפילתו של משה, ומשה היה צריך לעשות דמות נחש כדי שמי שכבר ננשך, שיכוון לחזור בתשובה לגמרי. אולם, מי שעשה לגמרי תשובה כבר לא ננשך יותר.

[21] רש"י.

[22] אונקלוס. רשב"ם: הכוונה היא שיסתכל למעלה לשמים. רש"י כתב את דברי חז"ל: "וכי נחש ממית או נחש מחיה".

[23] אונקלוס.

[24] רש"י והסיבה לכך שמשה עשה את הנחש מנחושת היא לשון נופל על לשון. ה' אמר למשה לעשות נחש (אך לא אמר לו מאיזה חומר) ומשה הבין מדעתו שהכוונה היא לנחושת בגלל לשון נופל על לשון.

[25] רש"י: הבטה היא פעולה ממושכת לעומת ראיה שבפס' ח'. בפס' ח' מדובר על הכשה של שאר החיות, שאז, ע"י ההבטה, האדם ממהר להתרפא. אך מי שהביט על הנחש, לא מיהר להתרפא. רמב"ן: היה כאן נס בתוך נס, שהרי לדוגמא: אדם שננשך ע"י כלב שוטה, אם הוא יראה כלב, הדבר יזיק למחלתו. לכן, עפ"י הטבע, אדם שהוכש ע"י נחש והיה מביט בנחש הנחושת, היה צריך על פי הטבע למות מיד, אך היה כאן נס בתוך נס.

[26] א"ע.

[27] רש"י.

[28] רש"י.

[29] אוה"ח: השינוי בלשון התורה "משם נסעו" מראה שייתכן שישראל נסעו משם שלא עפ"י הענן בניגוד לשאר המסעות. הסיבה לכך היא שמסעות אלו היו אחרי מיתתו של אהרון, ואז הסתלקו ענני הכבוד.

[30] א"ע: במקום אחר נקרא מקום זה דיבון גד.

[31] רש"י.

[32] רש"י.

[33] רש"י. רשב"ם: על המסעות שחזרו ישראל לאחוריהם והקיפו את ארץ אדום, שם פגשו את הבאר ואמרו שירה. הדברים ייאמרו בשעה שבנ"י ישבחו את ה', אך לא נאמרו מיד כשראו את הבאר בפעם הראשונה, מכיוון שמשה ואהרון נענשו על באר זו.

[34] א"ע, וכתב שייתכן שספר זה היה מימי אברהם, כמו שיש הרבה ספרים שכבר אינם נמצאים אצלנו כמו שירת שלמה ומשליו. רמב"ן: סיחון ועוג היו ממלכות חזקות, והיו מעין היסטוריונים שהיו כותבים את דברי המלחמה והיו כותבים זאת ע"י משלים, וכל הכתוב כאן הוא משל על כיבוש מואב ע"י סיחון.

[35] א"ע. רש"י: את מה שה' הרבה לישראל ניסים בים סוף וצריך לספר ניסים אלו ולשבח את ה' על כך, כך צריך לשבח את ה' על הניסים שקרו בארנון.

[36] א"ע. ספורנו: הכוונה היא לכך שה' מנע מסיחון לצאת נגד ישראל בהתחלה, ורק בסופה, יצא סיחון נגד ישראל. ה' מנע מסיחון לצאת נגד ישראל ע"י ששפך הרבה מים בנחלים שמנעו מסיחון לצאת נגד ישראל ולחצות את אותם נחלים.

[37] אונקלוס + א"ע. רש"י: הנחל היה מקום צר שמשני צידיו היו הרים, והאמורי התחבא במערות שבהרים שמעל לנחל וחיכו שישראל יעברו שם ויהרגו אותם. המערות היו בשני צידי הנחל, חלק בצד של מואב וחלק בצד של האמורי, ומול כל מערה היה בצד השני בליטה, וכאשר התקרבו ישראל לנחל, הזדעזע ההר של א"י כמו שפחה שיוצאת לקראת גבירתה, ואותן בליטות נכנסו אל תוך המערות, וזוהי הכוונה ה"נשען על גבול מואב". הספורנו פירש ששך הנחל לא הגיע אל ישראל אלא נכנס אל תוך גבול מואב.

[38] א"ע.

[39] א"ע, וזהו כוונת בלעם "ועתה הוא יושב ממולי".

[40] א"ע. רש"י: הבאר היא שהראתה לבנ"י את הנס שנעשה להם ע"י שירדה אל תוך הנחל והעלתה משם את הדם והאיברים של האמורי שהתחבאו במערות. ספורנו: הבאר ירדה עוד יותר למקום נמוך יותר מהמקום בו היו בנ"י, אך ה' עשה נס והעלה את הבאר אל מקום ישראל, וכאשר בנ"י ראו את הנס הזה של העלאת המים למקום גבוה יותר, התחילו לומר שירה.

[41] א"ע.

[42] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שבנ"י אמרו שירה דווקא על המים ולא על המן היא בגלל שהשירה הייתה על התורה. כלי יקר: השירה הייתה על משה שחזרה הבאר בזכותו. והמחוקק הוא משה.

[43] א"ע. רש"י: הכוונה היא שהבאר תעלה מתוך הנחל ותעלה עימה גם את הדם והאיברים של האמורי.

[44] א"ע.

[45] א"ע.

[46] א"ע. רש"י :הכוונה היא למשה ואהרון. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא לנשיאים שבשעת החנייה היו חונים וכל אחד מהם נטל את מקלו ועושה סימן דרכו היו עוברים המים שהיו יוצאים מהבאר.

[47] א"ע.

[48] א"ע. רש"י: הכוונה היא למטות של משה ואהרון עליהם היה חקוק שם ה'. בהמשך דבריו כתב שמששה לא נזכר בשירה זו מכיוון שהוא לקה ע"י הבאר, וכיוון ששמו של משה לא מוזכר, גם לא מוזכר שמו של ה'.

[49] א"ע. א"ע הסתפק אם שמות מקומות אלו היו מקומות שנזכרו אחרי כן בפרשת מסעי כמו עלמון דבלתימה, או שמא אלו הם מקומות שונים לגמרי שפשוט לא הוזכרו בפרשת מסעי. אונקלוס: במדבר ניתן לראשי העם המטות שלהם.

[50] א"ע. אונקלוס ורש"י: לאחר שהמטה ניתן לראשי העם (או למשה ואהרון לפי רש"י) במדבר, ירד הבאר עם העם אל הנחל, ומשם עלה המטה איתם לרמה.

[51] א"ע.

[52] א"ע. רש"י: זו הייתה התחנה האחרונה של הבאר, כיוון שמשה מת.

[53] א"ע.

[54] א"ע. רש"י בפירושו השני כתב שהבאר נשקף על פני הישימון כיוון שהבאר נכנסה אל תוך טבריה ומי שעומד על הישימון רואה כברה בים והיא הבאר.

[55] רש"י: הסיבה שבמקום אחר תלתה התורה את השליחות במשה היא מכיוון שנשיא הדור הוא ככל הדור.

[56] אונקלוס. רש"י: למרות שלא הצטוו לפתוח בשלום, ישראל בכ"ז פתחו בשלום לסיחון. רמב"ן: בנ"י צוו לפתוח בשלום גם אל סיחון, שהרי לכל עיר צוו בנ"י לפתוח בשלום, אלא הכוונה היא שגם אם סיחון היו נענים לשלום, היו בני ישראל לשים אותם למס עובד, אך משה נתן לסיחון את האפשרות להשלים ושלא יהיה למס, כיוון שמשה רצה בהתחלה להשקיע את כל כוחו בכיבוש עבר הירדן המערבי. לכן, אם לא היו פונים אליו שניים וחצי השבטים, לא היה נותן להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, כיוון שרצה שכל ישראל יהיו בעבר הירדן המערבי.

[57] אונקלוס.

[58] אונקלוס.

[59] אונקלוס אצלנו ועיין בפרק כ' פסוק יז' בהערה שלנו שם.

[60] אונקלוס. רש"י: הסיבה שסיחון לא נתן לישראל לעבור בתחום ארצו היא מכיוון שכל מלכי כנען היו מעלים לו מס כדי שיגן עליהם.

[61] רש"י, וכתב שה' עשה נס שלא להטריח את ישראל לכבוש את הערים המבוצרות של סיחון, וכך יצאו החיילים מחוץ לעיר המבוצרת, ובני ישראל ניצחו אותם במדבר.

[62] אונקלוס.

[63] א"ע.

[64] אונקלוס.

[65] אונקלוס.

[66] אונקלוס + א"ע. א"ע הוסיף וכתב שחלק מארצם של בני עמון נכבש ג"כ בידי ישראל, אלא שהאיסור לכבוש מארץ עמון היא רק מה שהיה תחת ידי עמון באותו הזמן, ואין האיסור כולל גם את מה שסיחון כבשו מהם.

[67] רש"י.

[68] אונקלוס.

[69] רש"י. ספורנו: כל הערים שכבש סיחון היו בבחינת "בנות" לחשבון. חשבום הייתה עיר חזקה מאוד ביחס לשאר הערים שכבשו סיחון.

[70] א"ע. בסוף דבריו (פס' ל') כתב הא"ע שיש אומרים שחשבון תמיד הייתה עיר של סיחון, והאש שיצאה מחשבון הייתה משל למחנות סיחון, ודברי המושלים הם דברי מואב שאמרו שהם יצליחו להשמיד את חשבון (אך בסוף מואב הם שהפסידו במלחמה) או שהם דברי משה המתארים את מה שעתיד לקרות לסיחון. ספורנו: חשבון הייתה שייכת לסיחון לפני המלחמה נגד מואב, ולכן כל מה שכבש סיחון ממואב, נהפך להיות "בת" לעיר חשבון.

[71] רש"י.

[72] א"ע. רש"י: הכוונה היא לבלעם שאמר "בואו חשבון" וכך, באמירה זו, גרם לכך שסיחון יכבשו את חשבון, שעד אמירה זו לא היו יכולים סיחון לכבוש את העיר, ועל דבר זה אמר בלעם לבלק שהוא יודע "את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". רשב"ם: הכוונה היא לנביאים. ספורנו: הכוונה היא לנביאים והם אומרים ליושבים בערי סיחון להיכנע מפני סיחון, שהרי סיחון עתיד לנצח אותם במלחמה. רמב"ן: התורה מוכיחה כאן שחשבון הייתה שייכת לסיחון לאחר שסיחון כבשו את העיר ממואב, שהרי מושלי המשלים היו אומרים שהעיר שייכת לסיחון והיו קוראים לאמורי להתיישב בעיר.

[73] א"ע.

[74] א"ע.

[75] א"ע. רש"י: אחרי שסיחון כבש את העיר חשבון, האש של סיחון יצאה מחשבון, ואכלה את המקום של מואב שנקרא ער. אונקלוס: הכוונה היא לאנשים תקיפים כאש שיצאו מחשבון ותקפו את מואב, והרגו את הכמרים של מואב.

[76] א"ע. גם לפי רש"י יש לומר שמדובר על כפל הצלע הקודם.

[77] א"ע + רשב"ם.

[78] א"ע.

[79] אונקלוס. רש"י: הסיבה לכך היא הקללה שקיללו את מאב שימסרו בידי סיחון.

[80] אונקלוס.

[81] רש"י. רמב"ן: הכוונה היא לכמוש שנתן לבניו, למי שהאמין בו, להיות פליטים ולא הציל אותם. בסוף דבריו הסתפק הרמב"ן אם גם עמון היו עובדים לכמוש, ולכן יפתח הזכיר בדבריו אל עמון את כמוש, אלא שלעמון הייתה ע"ז נוספת, שנקראה מלכום, או שרצה לומר לבני עמון שכשם שכמוש לא הציל את מואב, כך הע"ז שלהם לא יציל את עמון.

[82] רש"י.

[83] אונקלוס ורש"י. רשב"ם: השלכנו את מואב ממקום שנקרא חשבון. ספורנו: ניר המלכות של סיחון הולך להיות אבוד גם כן. לאחר שהתורה סיפרה את ניצחון סיחון, היא התחילה לכתוב את הפסד סיחון שיבוא לאחר מכן. א"ע פירש בשני פירושים: ונירם – המלכות, ומילה זו סמוכה למילה חשבון, המלכות של חשבון הושלכה ממנו ואבדה. הירוש השני הוא שהשלכנו (סיחון) את המלכות, כאשר השלכנו את חשבון, אבדה מלכותם.

[84] רש"י.

[85] ספורנו.

[86] אונקלוס.

[87] רש"י.

[88] אונקלוס.

[89] א"ע.

[90] אונקלוס. רש"י: משה פחד להילחם נגד עוג מכיוון שזכותו שעמדה לו על שהודיע לאברהם שלוט נשבה, וה' אמר למשה שלא יפחד שזכות זו תעמוד לעוג. רמב"ן הסביר את הצורך במדרש חז"ל זה מכיוון שמשה לא היה מפחד מבשר ודם. אמנם בסוף דבריו כתב עפ"י הפשט שבניגוד לסיחון שיצא למלחמה נגד ישראל במדבר, ולבני ישראל לא הייתה בררה, אלא להילחם נגד סיחון, עוג אסף את עמו למקום שנקרא אדרעי, ובני ישראל היו יכולים לנטות מעליו ולהימנע מלהילחם נגדו, ובכל מקרה לא התכוון משה לכבוש את עבר הירדן המזרחי עכשיו, וה' אמר למשה שלא יימנע מלהילחם נגד עוג. כלי יקר: הרי לא היה לעוג זכות על כך שהודיע לאברהם שלוט נשבה, שהרי כל כוונתו הייתה רק שאברהם ימות והוא יישא את שרה? אלא שבאמת לא היה לעוג זכות, ר שמשה עדיין לא ידע שכוונתו האמיתית של עוג הייתה שיישא את שרה. לאחר עגו נהרג במלחמה זו, התברר למפרע, שלא היה לעוג זכות שתעמוד לו, שהרי התכוון רק לשאת את שרה.

[91] אונקלוס.

[92] א"ע.

איוב פרק ו

.ביאור אוצר המקרא (לשעבר ושננתם) לספר איוב פרק ו .ביאור פשוט לפסוקי המקרא עם הערות שוליים שמבררות את מחלוקות הפרשנים ושאלות העולות מפשט הפסוקים אוצר המקרא הוא קיצור של מפעל אוצר מפרשי התנ"ך שכולל...
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו מסכם מז - נו

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו - מסכם על פרקים מז - נו
חידון התנ"ך תשפ"ב

איוב פרק ה

.אוצר המקרא לספר איוב פרק ה .פירוש פשוט על פי הפשט עם חלק מהערות השוליים שבהם מתבררים מחלוקות הפרשנים ושאלות ותשובות שעולות בפשט הפסוקים .קיצור אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו נז - נח

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו נז -נח (ח אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב