בראשית פרק ה

בראשית פרק ה

(א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם הצאצאים הרשומים בהמשך הפסוקים, הם הצאצאים שנולדו לאדם הראשון,[1] בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם ביום שה' ברא את אדם הראשון,[2] בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ ביום שה' ברא את האדם, הוא ברא אותו יש מאין בדמותו של ה' (דהיינו שיש בו כח להבין ולהשכיל בניגוד לשאר בעלי החיים), כפי שראינו בפרק א'[3]: (ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם ה' ברא את האדם ביום השישי באופן שהיה גם זכר (אדם הראשון) וגם נקבה (חוה), כפי שראינו את  צורת בריאתם בפרק ב',[4] וַיְבָרֶךְ אֹתָם ה' בירך את אדם וחוה ביום שבו נבראו, בברכת "פרו ורבו",[5] וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם ביום שבו ברא ה' את אדם וחוה, הוא קרא לכל המין האנושי בשם "אדם"[6]: (ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה אדם חי במשך מאה ושלושים (130) שנים,[7] וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ (כאשר אדם היה בן מאה ושלושים) אדם הוליד בן שדומה לו בתכונותיו,[8] וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת אדם קרא לבן שנולד לו בשם שת: (ד) וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה אדם המשיך לחיות שמונה מאות (800) שנים לאחר שהוא הוליד את שת, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת במשך שמונה מאות השנים הללו, אדם הוליד בנים ובנות נוספים על שת: (ה) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת אדם חי בסך הכל במשך תשע מאות ושלושים (930) שנים, ולאחר מכן מת[9]: (ו) וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ: (ז) וַיְחִי שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (ח) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: (ט) וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָן: (י) וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (יא) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: (יב) וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל: (יג) וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (יד) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: (טו) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת יָרֶד: (טז) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (יז) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: (יח) וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנוֹךְ: (יט) וַיְחִי יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (כ) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: (כא) וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָׁלַח: (כב) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה חנוך עבד את ה' באמת, במשך שלוש מאות השנים לאחר שהוא הוליד את מתושלח,[10] וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (כג) וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה: (כד) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים חנוך עבד את ה' ביראה,[11] וְאֵינֶנּוּ חנוך לא נמצא יותר בעולם,[12] כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים כיוון שה' המית אותו[13]: (כה) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת לָמֶךְ: (כו) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (כז) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: (כח) וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן[14]: (כט) וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ למך קרא את שם בנו שנולד לו בשם נח, לֵאמֹר כך אמר למך בשעה שקרא לבנו נח, זֶה הבן הזה, נח, יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְקֹוָק (נח) יפסיק מאיתנו את העצב שיש לנו מהאדמה שה' קילל אותה. לאחר חטא האדם הראשון, כאשר ה' קילל את האדמה, האדמה התחילה להצמיח רק קוצים. בימיו של נח נחה הארץ והפסיקה להוציא רק קוצים, וכן נח הכין מחרשות כדי לחרוש את הקרקע, וכך הצטמצמה קללת האדמה בזכותו של נח[15]: (ל) וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (לא) וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: (לב) וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת כשנח היה כבר בן חמש מאות שנה הוא הוליד שלושה בנים: שם, חם ויפת[16]:

[1] רש"י. רמב"ן כתב כמו רש"י בפירושו הראשון ובפירושו השני כתב שהכוונה היא שכל התורה היא ספר תולדות האדם, היות וכל התורה היא ספר תולדות האדם. ספורנו: זהו סיפור קורות המין האנושי. אוה"ח: התורה רצתה לומר שתולדותיו של האדם, מעשיו, הם שגרמו לו למיתה, וממילא למרות שה' ברא את האדם בדמות אלוקים, מובן מדוע האדם התחייב מיתה. כלי יקר: ספר תולדות האדם היינו מעלותיו של האדם שנברא בשלימות, אך בכל זאת מעשיו גרמו לו שייפול ממדרגתו. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא לכך שתולדות האדם מסורים בידו, בניגוד לשאר דברים (כמו עושר וחכמה) שנתונים בידיו של ה'.

[2] אונקלוס. רש"י למד מכאן שהיות וכתוב שאלו הם ספירת תולדות האדם, והתורה מזכירה שאלו הם תולדות אדם הראשון, ומיד לאחר מכן מזכירה התורה שביום שה' ברא את האדם, הוא ברא אותו בדמות אלוקים, מכאן שאדם הראשון הוליד באותו יום שהוא נברא.

[3] רמב"ן.

[4] רמב"ן.

[5] עיין פרק א' פסוק כח'. רמב"ן: הברכה היא שנתן בהם הכח להוליד הרבה בנים ובנות.

[6] רמב"ן. כמו כן כתב בשם רב שרירא גאון שחכמים מסרו אחד לחברו את חכמת הפרצוף, אך הוא עצמו לא זכה לכך.

[7] אונקלוס. רש"י: עד כאן פירש מהאישה (לאחר שנגזר עליהם מיתה).

[8] רמב"ן, ובעבור מעלת האדם, כתבה התורה כן, למרות שפשוט שכל אדם מוליד בדמותו כצלמו. אמנם אצל קין והבל לא כתבה התורה כן היות והיא לא רצתה להאריך בהם. א"ע: הכוונה היא שיש באדם יכולת להוליד כמו שיש יכולת ביד האדם הראשון. הא"ע כתב שהסיבה שהתורה לא האריכה בכתבה כן גם על קין והבל היא משום שקין והבל נמחו במבול. ספורנו: הכוונה היא ששת היה צדיק גדול יותר מקין ומהבל. (הבל הקריב קרבן רק לאחר שראה את קין מקריב אותו, ולכן שת היה צדיק גדול יותר גם מהבל). גם אוה"ח כתב פירוש דומה וכתב שהיות וקין והבל כבר יצאו מאדם, הזוהמה יצאה איתם גם כן, וממילא שת היה טהור יותר מהם.

[9] אוה"ח: הסבר "ויהיו כל ימי האדם אשר חי" היינו, שכאשר אדם הראשון נברא, לא היה אמור להיות קצבה למשך ימי חייו. כמו כן הסביר שכל מי שחי בין דורו של אדם לדורו של נוח השלים את שנותיו שה' קבע לו מראש. רמב"ן: הסיבה לאריכות הימים של אדם הראשון היא היות ואדם הראשון עצמו היה יציר כפיו של ה', ונעשה בשלימות, וגם לאחר שנקנסה עליו מיתה, היה ראוי שיחיה לאורך הרבה שנים. אולם, המבול פגע בטבע האדם ולאחר המבול התחילו לחיות פחות. לאחר מכן, בדור הפלגה, טבע האדם נחלש עוד יותר, וכך האדם חי אפילו פחות, ורק האבות הקדושים חיו שנים ארוכות בזכות יראת השמים שלהם, ולכן פרעה תמה על שנות חייו של יעקב. בכך חולק הרבמ"ן על דברי הרמב"ם במורה נבוכים, האומר שרק היחידים שמוזכרים שנות חייהם זכו לאריכות ימים גדולה כמו שכתוב בפסוקים. הרמב"ן תמה על דברי הרמב"ם ושואל, מדוע דווקא אנשים אלו זכו לאריכות ימים, הם הרי לא היו צדיקים. הכלי יקר כתב שכל מי שנזכר בשלשלת היה הנביא.

[10] אונקלוס. רש"י: ה' היה יודע שלמרות שחנוך היה צדיק, הרי שקל בדעתו לחזור ולהרשיע, ולכן ה' מיהר לקחת אותו.

[11] אונקלוס.

[12] אונקלוס.

[13] אונקלוס. א"ע כתב שדרך המיתה אינה רגילה, וכתב על כך והמשכיל יבין.

[14] רש"י: בן שממנו נבנה העולם.

[15] רש"י. רשב"ם: נח הוא האדם הראשון שנולד לאחר מיתת אדם הראשון, ולכן למך אמר שהוא זה שינחם את בני האדם. רשב"ם הסתפק אם הכוונה היא ללשון תפילה או שהכוונה היא ללשון נבואה. ספורנו: נח הוא שימציא לבני האדם מנוחה ממעשיהם, היות ונח הוא מלשון מנוחה (בניגוד לרש"י שהוא מלשון נחמה). א"ע: למך היה נביא, וכוונתו הייתה שעל ידי נח יתקיים העולם, שנח יינצל על ידי המבול. בפירושו השני כתב הא"ע שלאחר שנח היה איש האדמה, קרא לו למך בשם נח כיוון שנח ינחם אותם מעבודת האדמה.

[16] רש"י: הסיבה שנח הוליד רק כשהוא היה בן חמש מאות שנה היא היות שה' אמר שאם בניו של נח יהיו גדולים ויהיו רשעים, הם יצטרכו להיאבד במבול, ואם הם יהיו צדיקים, נח יצטרך לטרוח להכין להם תיבות כדי שיינצלו. כך כבש ה' את מעיינו של נח כדי שיפת, בנו הגדול של נח, לא יהיה בן מאה שנה, וכך הוא לא יהיה בן עונשין. בשפ"ח מסביר את רש"י ואומר שהסיבה שנח לא היה צריך לבנות הרבה תיבות כדי להציל את בניו היא מכיוון שהם כולם ניצלו בזכותו.

כמו כן התייחס רש"י לסדר כתיבת הבנים, שיפת היה האדם הגדול, אך שם הוזכר תחילה היות והוא היה צדיק גדול יותר.