בראשית פרק יא

בראשית פרק יא

(א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת כל הארץ דיברו באותה לשון, באותה שפה,[1] וּדְבָרִים אֲחָדִים צורת הדיבור בין האנשים הייתה שווה. פעמים רבות, כאשר בני אדם שונים מדברים באותה שפה, יש מילים שאינן מובנות לכולם. לדוגמא: גם באנגליה וגם בארצות הברית מדברים בשפה האנגלית, אך ישנם משפטים מסוימים שיאמר האנגלי שלא יבין האמריקאי, וכן ההיפך. בזמן דור הפלגה, כולם דיברו באותה שפה וכולם הבינו את כל מילות השפה[2]: (ב) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם כאשר אנשי הארץ נסעו ממקום שנקרא קדם, כדי לחפש מקום שיוכל להכיל את כל האנשים,[3] וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר אנשי הארץ מצאו בקעה בארץ שנער שיכולה להכיל את כל אנשי הארץ,[4] וַיֵּשְׁבוּ שָׁם אנשי הארץ ישבו בבקעה שהם מצאו בארץ שנער: (ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ אנשי הארץ אמרו זה לזה,[5] הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים בואו נטיל לבנים לתוך האש,[6] וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה ונשרוף את הלבנים בכבשן האש,[7] וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן על ידי שריפת הלבנים, הכינו אנשי הארץ אבנים כדי לבנות בהן בתים,[8] וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר ובחימר השתמשו אנשי הארץ כדי לטייח את הקיר[9]: (ד) וַיֹּאמְרוּ אנשי הארץ אמרו זה לזה:[10] הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר בואו נבנה לנו עיר גדולה בבקעה שבארץ שנער, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וכן נבנה לנו מגדל גדול וגבוה, עד שהדבר ייראה כאילו שראשו של המגדל הוא בשמים,[11] וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם במגדל עצמו נשים עבודה זרה,[12] פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ שמא, אם לא נבנה לנו מגדל ועיר גדולה, ה' יפיץ אותנו על פני כל הארץ. על ידי שנהיה בעיר מבוצרת עם מגדל חזק, ה' לא יוכל להפיץ אותנו על פני כל הארץ[13]: (ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל ה' התגלה כדי להעניש על מעשה בניית העיר והמגדל,[14] אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם (ה' התגלה כדי לפרוע על מעשה בניית העיר והמגדל) שבנו בני האדם[15]: (ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק ה' אמר למלאכים:[16] הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם הרי כל העולם הוא עם אחד, וכולם מדברים רק שפה אחת,[17] וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת (מכיוון שכל אנשי הארץ מדברים רק שפה אחת, זה מאפשר להם לבנות את העיר ואת המגדל) ועכשיו הם התחילו לבנות את המגדל,[18] וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת האם לא ראוי שאני (ה') אמנע מהם לעשות את מה שהם רצו לעשות? האם לא ראוי שאמנע מיושבי הארץ לבנות את העיר הגדולה ואת המגדל הגבוה שהם בונים?[19]: (ז) הָבָה נֵרְדָה (ה' אמר למלאכים) בואו נרד לארץ,[20] וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם ונבלבל את שפתם של יושבי הארץ,[21] אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ וכך, כל אחד מהם לא יבין את שפת חברו, והם לא יוכלו לדבר ביניהם, וכך לא יוכלו לבנות את העיר ואת המגדל[22]: (ח) וַיָּפֶץ יְקֹוָק אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ ה' פיזר את יושבי הארץ מהבקעה בארץ שנער על פני כל הארץ,[23] וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר ולאחר שה' פיזר אותם, יושבי הארץ נמנעו מלהמשיך ולסיים את בניית העיר[24]: (ט) עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל לכן, קרא (לא מפורש בפסוק מי קרא) לשם העיר שניסו יושבי הארץ לבנות בבקעה שבארץ שנער בשם בבל,[25] כִּי שָׁם בָּלַל יְקֹוָק שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ (המקום נקרא בבל) כיוון ששם בלבל ה' את השפות של כל יושבי הארץ. שם גרם ה' לבלבול בשפות שדיברו יושבי הארץ, ובמקום לדבר רק בשפה אחת, הם התחילו לדבר בכמה שפות,[26] וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְקֹוָק עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ ומהבקעה בארץ שנער, פיזר ה' את יושבי הארץ על פני כל כדור הארץ[27]: (י) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם אלה הם צאצאיו של שם בן נח, שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד כששם היה בן מאה שנה, הוא הוליד את ארפכשד, שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל שם היה בן מאה שנה והוא הוליד את ארפכשד, לאחר שעברו שנתיים מהמבול: (יא) וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (יב) וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח: (יג) וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (יד) וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר: (טו) וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (טז) וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג: (יז) וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (יח) וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ: (יט) וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (כ) וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג: (כא) וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (כב) וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר: (כג) וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (כד) וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח: (כה) וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (כו) וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן: (כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח אלה הם צאצאיו של תרח, תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן תרח הוליד שלושה בנים: את אברם, נחור והרן, וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט הרן הוליד את לוט (כך שלוט היה נכדו של תרח ואחיינו של אברם): (כח) וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו הרן מת עוד כשתרח אביו היה חי,[28] בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים הרן מת בארץ שנקראת אור כשדים, שם נולד[29]: (כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים אברם ונחור, בניו של תרח, התחתנו עם נשים,[30] שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי שם אשתו של אברם היה שרי, וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה ושם אשתו של נחור היה מלכה,[31] בַּת הָרָן מלכה הייתה בתו של הרן, אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה הרן היה אביהם של מלכה ושל יסכה. גם אברם וגם נחור התחתנו עם האחיינית שלהם: נחור עם מלכה ואברם עם שרי ששמה הוא גם יסכה, ושניהם התחתנו עם בנותיו של הרן[32]: (ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד שרי הייתה עקרה ולכן היא לא יכלה להוליד וולדות[33]: (לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ תרח לקח את אברם בנו, את לוט נכדו ואת שרי כלתו, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן תרח ואברם יצאו יחד עם לוט ושרי מאור כשדים כדי ללכת אל ארץ כנען,[34] וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם תרח ומשפחתו הגיעו עד לחרן והתעכבו שם[35]: (לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה ימי שנותיו של תרח היו מאתיים וחמש (205) שנים, וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן תרח מת בחרן, בדרך לארץ כנען[36]:

[1] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא ללשון הקודש. הא"ע הוכיח שהכוונה היא ללשון הקודש משמותיהם של אדם, חוה ופלג. אוה"ח ורשב"ם: אנשי העולם התיישבו רק במקום אחד, ולא יישבו את העולם כולו, והם בנ מגדל כדי שגם מי שייצא ממקום היישוב, יוכל לראות את המגדל מרחוק ולדעת היכן כולם יושבים, והדבר לא מצא חן בעיני ה', היות וה' רוצה שיישבו את כל העולם. זהו פירוש דברים אחדים, שהם התיישבו במקום אחד. כלי יקר: אנשי הארץ פחדו שאם הם יתפזרו הם יילחמו אחד עם השני, ולכן, הם רצו להתאחד ולבנות להם מגדל כדי לאחד את כולם תחת אותו מקום. אמנם, ברגע שהם אמרו שתכלית כוונתם היא לצורך עשיית השם, ואז הם הראו שכוונתם לא הייתה אחדות אמיתית, אלא אחדות שהיא לצורך השם, ידע ה' שהאחדות הזאת, בהיותה מזויפת, מסוכנת יותר ותוביל למלחמות פנימיות ביניהם, ולכן פיזר אותם. הרמב"ן הסביר עפ"י חז"ל שחטא דור הפלגה היה בכך שהם מרדו בבוראם, ובשם מפרשי הפשט הסביר שהכוונה היא שרצונם היה להתאחד. הרמב"ן הקשה על כך, שלא ייתכן שכל בני האדם יהיו במקום אחד, שמגדל אחד ועיר אחת יספיקו לכל בני האדם שבעולם. על כך ענה שמא חשבו שהם לא יפרו יותר. בסוף דבריו כתב שחטאם היה שקיצצו בנטיעות, ולפי זה הסביר גם את העובדה שלאורך המבול נקרא ה' בשם אלוקים ואילו בחטא דור הפלגה הוא נקרא בשם אדנות. א"ע: חטאם היה שרתו לבנות מגדל שיישאר מהם שם לאחר מותם.

[2] א"ע. רש"י פירש מספר פירושים לדברים אחדים, כאשר הכוונה היא שהם היו בעצה אחת. א. לעשות מלחמה נגד ה'. ב. דברים על יחידו של עולם, דברים על ה'. ג. דברים חדים, שיעשו דברים שיתמכו ברקיע כדי שהרקיע לא יתמוטט.

[3] רש"י. רמב"ן הקשה על דברי רש"י, שמשמע מדבריו שרק האנשים שישבו בקדם היו בדור הפלגה, משמע שרק בניו של שם חטאו בדור הפלגה, ומדוע רש"י מייחד רק את בני שם במעורבות בדור הפלגה? כמו כן כותב הרמב"ן שרק לאחר הפלגה ה' הפיץ את כל בני האדם למקומות כמו קדם ולאיי העברים. לכן פירש כמו הא"ע שהם נסעו מהמקום המזרחי בו הם ישבו, בהרי אררט. א"ע: הם נסעו מהמקום המזרחי שבו נמצאים הרי אררט, לכיוון מערב.  ספורנו: הם נסעו מקדם כדי לחפש מקום מרעה כדרך הרועים.

[4] רש"י.

[5] אונקלוס. רש"י: אומה אחת אמרה לאומה השנייה.

[6] אונקלוס + רש"י. א"ע פירש שנלבנה היינו פעולת עשיית הלבנים.

[7] רש"י.

[8] אונקלוס. א"ע: הלבנים היו להם לחומרי בניין במקום אבנים.

[9] רש"י. א"ע: החימר היה במקום הטיט.

[10] ספורנו: זאת הייתה עצת גדולי הדור כדי להמליך עליהם את נמרוד.

[11] אונקלוס + רשב"ם וא"ע, כשהכוונה אינה ממש לעשות מגדל שראשו בשמים. אולם, לפי אחד מפירושי רש"י בפסוק א' משמע שהם באמת התכוונו שהמגדל יעלה ויגיע עד לשמים.

[12] רמב"ן וכן כתב במוסף רש"י בשם רש"י מאיוב. ספורנו: השם הוא שהמגדל יהיה גבוה מאוד, וכולם יתפעלו מגובה המגדל, וכך מי שישלוט על המגדל ישלוט על כל העולם.

[13] רש"י.

[14] אונקלוס. רש"י: הירידה אינה ממש ירידה, אלא ה' בא לומר לדיינים שכאשר הם מרשיעים את הנידון, הם צריכים לראות את הדין עד הסוף. א"ע: דיברה תורה כלשון בני אדם. ספורנו: וירד ה' לראות, היינו שה' יורד לתוצאת מעשיהם. כלומר: כאשר באותו רגע, אין האנשים עדיין ראויים לעונש שה' יטיל עליהם, אך ה' יודע שבסופו של דבר יגיע להם עונש גדול, זהו נקרא ירידה. כיוצא בדבר היה בעניין סדום ועמורה שאמנם בשעה שה' הפכם עדיין לא הגיעו למדרגת חטאים חמורה יותר משאר הערים, אך ה' ידע שבדרך שהם הולכים, הם עתידים לחטוא ולהשחית את דרכם יותר.

[15] אונקלוס. רש"י: הדגש על בני האדם הוא כדי לומר שאדם הראשון היה כפוי טובה כשאמרו האישה אשר נתת עימדי, ואלה כפרו בטובתו של ה' בכך שהוא מילטם מהמבול.

[16] א"ע.

[17] אונקלוס. א"ע: כל העולם הוא דת אחת, ולכן לא נלחמו אחד נגד השני, כיוון שהדתות השונות הן אלה שגורמות שנאה הגדולה.

[18] רש"י.

[19] רש"י. א"ע: אם לא נתערב, ונמנע את קיום מחשבתם, בני האדם יחשבו שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. ספורנו: אם לא נתערב, בגלל שבני האדם מאוחדים, הם כולם יעבדו ע"ז, ואף אחד לא יטה מהכלל כדי לעבוד את ה'. הכלי יקר: ה' אמר שהוא יקיים את מחשבתם, כמו שהם רצו לעשות שלום, גם הוא ידאג שיהיה שלום, אלא שה' ידע שדווקא על ידי הפיזור יהיה יותר שלום.

[20] רש"י וא"ע.

[21] רש"י.

[22] אונקלוס. רש"י כותב מציאות בו הבלבול בשפה גרם שהיה בלגן גדול שכל אחד מהם עשה מה שרצה ללא תיאום, וכך נוצר מצב בו אחד היה הורג את חבירו על ידי פטיש וכדומה.

[23] אונקלוס. רש"י: פיזר אותם בעולם הזה.

[24] אונקלוס + א"ע.

[25] אונקלוס. א"ע: בבל מורכבת משני מילים: בא + בל.

[26] אונקלוס.

[27] אונקלוס. רש"י: מכאן שאין להם חלק לעולם הבא. כמו כן השווה רש"י בין דור הפלגה שחטאו בע"ז וחטאו בעיקר, לבין דור המבול שרק גזלו, ובכל זאת דור המבול נענש בעונש גדול יותר ונמחק לגמרי, בגלל שהיה ביניהם אהבה ורעות, לעומת דור המבול שהיו שונאים אחד את השני. מכאן מוכח לכאורה ששבועת ה' היא שלא למחות את העולם היא רק על ידי מבול, שהרי אם ה' נשבע שלא ימחק את העולם כלל, מהי ראייתו של רש"י לכך שדור המבול נאבדו בגלל שלא אהבו אחד את השני, הרי בכל מקרה ה' אינו יכול להשמיד את יושבי הארץ לאחר שנשבע שלא יהיה יותר מבול.

[28] רש"י, וכתב בשם המדרש שעל ידי תרח הוא מת, לפי שתרח קבל על אברם בנו לפני נמרוד שהוא כיתת את הצלמים והשליך אותם לתוך כבשן האש, והרן אמר שאם אברם ינצח, הרי הוא משלו, ואם נמרוד נוצח, הרי הוא משלו. לאחר שניצל אברם מהאש, שאלו את הרן עם מי הוא, והוא ענה שהוא משל אברם, וכשהטילו את הרן לתוך כבשן האש, נשרף הרן. הרי שעל ידי תלונתו של תרח, מת הרן. א"ע: בראיית אביו, תרח ראה את מיתתו של הרן.

[29] א"ע וכתב שכנראה שהשם המקורי של אור כשדים היה אחר (שהרי כשדים היה מבניו של אברהם), אלא שמשה כתב את השם שהיה מקובל בימיו. רמב"ן: אור כשדים אינו ארץ מולדתו של אברהם, שהרי אור כשדים היה שייך לבני חם, ואילו אברהם היה מבני שם. כמו כן, אברהם היה העברי, מעבר הנהר, ולא מאור כשדים, וגם נחור עצמו היה בחרן, ולא באור כשדים. אלא מולדתו של אברהם היה בעבר הנהר, בארץ ארם, שם נמצאת גם העיר חרן. ארם נהריים נמצאת בין הפרת לחידקל. אולם, כאשר תרח התחיל ללכת לארץ ישראל, עבר דרך אור כשדים, שם נולד הרן, בנו הקטן. בשם הרמב"ם במורה נבוכים כתב שכתוב בספר היסטוריה שאברם שנולד בכותא היה חולק על העבודה זרה שהיו עובדים, והמלך שם אותו בבית הסוהר, ולאחר מכן פחד המלך שאברם ישכנע את תושבי ארצו שלא לעבוד ע"ז, אז הוא גרש את אברם לארץ כנען ולקח את כל הונו. מסכם הרמב"ן ואומר שבכל מקרה יש לומר שנעשה לאברם נס באור כשדים: אן נס גלוי שהוא ניצל מהאש או נס נסתר שה' נתן בלב המלך להציל אותו ולהוציא אותו מבית הסוהר. ממשיך הרמב"ן ואומר שלאחר שאברהם ניצל מאור כשדים, רצו תרח ואברהם לפתוח דף חדש במקום שבו העם מדבר באופן שונה לגמרי מהעם באור כשדים, עם שונה לגמרי. תרח ואברהם הגיעו אל חרן והתעכבו שם, ושם אמר ה' לאברהם ללכת לארץ כנען. בהסבר אור כשדים כתב הרמב"ן שבגלל שאברהם הוא העיקר נקרא הדבר שגם תרח יצא מאור כשדים. הסבר נוסף שכתב הוא שאור כשדים הוא שם של מקום.

[30] אונקלוס.

[31] א"ע: הטעם שהזכיר את שם אשתו של נחור הוא כדי לייחס את רבקה. כמו"כ כתב שלפי חז"ל, יסכה זוהי שרה, וכתב שאם אלו הם דברי קבלה, נקבל. כמו"כ דוחה הא"ע את השיטה האומרת ששרה הייתה ממש אחותו של אברהם.

[32] רש"י: יסכה היא שרה ונקראת יסכה בגלל הסיבות הבאות: א. סוכה ברוה"ק. ב. הכל סוכין ביופיה. ג. לשון נסיכות.

[33] א"ע מוכיח שהעקרות הייתה אצל שרה ולא אצל אברהם, היות ואברהם הוליד את ישמעאל ואת בני קטורה.

[34] רש"י. הרמב"ן הסביר שאמנם תרח הוא שיזם את היציאה, אך כיוון שגם אברהם הוא העיקר בהליכה, נחשב הדבר שלוט ושרה יצאו הן עם תרח והן עם אברהם. כמו כן, כפי שראינו, הרמב"ן מפרש שהציווי על לך לך, היה כאשר הם התעכבו בחרן בדרך לארץ כנען. אמנם, א"ע מפרש שפסוק זה הוא לאחר הציווי לך לך, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ספורנו: תרח ואברהם יצאו אל ארץ כנען מכיוון שאווירה של ארץ ישראל מחכימה והמבול לא היה שם. כמו כן מסביר שתרח לא השתדל עד הסוף לקנות חכמה, ולכן נעצר בחרן, אך לוט כן נדבק זמן מה במטרה להגיע אל ארץ ישראל, ובזכות זה זכה לחלק במתנותיו של אברהם. אוה"ח: ההליכה לארץ ישראל הייתה כדי לעשות שינוי מקום, כדי שיולידו ילדים.

[35] אונקלוס.

[36] רש"י: אמת תרח עדיין לא מת, והוא המשיך לחיות שישים שנה לאחר פסוק זה, אלא שהתורה כתבה את מיתתו של תרח כדי שהעולם לא יאמר שאברהם לא קיים כיבוד הורים. לכך קראו הכתוב מת, שהרי רשעים בחייהם קרואים מתים. כמו כן כתב רש"י שבנ' של חרן היא הפוכה (מה שאין כן בספרינו) כדי לומר שעד אברהם היה חרון אף של ה' בעולם. רמב"ן הקשה על מה שכתב רש"י בעניין שתרח עדיין לא מת: הרי בכל התורה, אנחנו רואים שהתורה כותבת את מיתתו של האב, למרות שבפועל הוא עדיין לא מת, כדי להמשיך עם סיפור מעשי הבן? ותירץ על כך שבגלל שהלשון אצל תרח היא שונה מהלשון שבכל בני שם, שאצל תרח מוזכר וימות, הרי ששינוי זה גרם לחז"ל להסביר את הסברו של רש"י. וכן, התורה התחילה כבר לספר על אברהם, בניגוד לשאר התורה שם התורה ממתינה מלספר על חייו של הבן עד לאחר שהתורה סיפרה את מיתת האב. כמו כן הסתפק הרמב"ן אם תרח עשה תשובה בסוף ימיו, או שתרח נכנס לגן עדן בזכותו של אברהם. אוה"ח: צמידותו של תרח לאברהם היא שגרמה לו לאריכות ימים גדולה יותר. כך הסביר אוה"ח את העובדה שאברהם עזב את תרח ולא המשיך לכבד אותו, שהרי תוספת שנותיו של תרח היא בזכותו של אברהם, וממילא לא יתחייב אברהם על אי כיבוד תרח בהארכת שנותיו.