דברים פרק לב

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר דברים פרק לב'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | יג' אדר תשע"ח

דברים פרק לב

(א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם הטו אוזן השמים,[1] וַאֲדַבֵּרָה ואני (משה) אדבר,[2] וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי וגם הארץ תשמע את דבריי: (ב) (משה רבינו מקווה שדבריו יעשו רושם על עם ישראל ומבקש:) יַעֲרֹף ייטפו,[3] ירדו,[4] כַּמָּטָר לִקְחִי דבריי כמטר,[5] תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי דבריי יינזלו כטל, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא דבריי ינזלו כטיפות גשם הנוטפות על הדשא,[6] וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב דבריי יינטפו כגשם קל הנוטף על העשב.[7] כשם שהגשם והטל מגדלים את הדשא והעשבים, כך משה רוצה שדברי תוכחתו יועילו לעם ישראל (כמו שהגשם מועיל להצמחת הדשא)[8]: (ג) כִּי שֵׁם יְקֹוָק אֶקְרָא כאשר אומר לכם את כל הטובות שה' עשה עימכם,[9] הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ עליכם להכיר בגדולתו של ה' ואל תכחשו את דבריי: (ד) הַצּוּר ה' חזק,[10] תָּמִים פָּעֳלוֹ כל מעשיו של ה' הם בשלמות,[11] כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט כל דבר שה' עושה, הוא עושה על פי דין ועל פי מה שמגיע לברואיו,[12] אֵל אֱמוּנָה ה' נותן שכר לצדיקים בעולם הבא,[13] וְאֵין עָוֶל  ה' נותן שכר לרשעים בעולם הזה,[14] צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא הבריות מצדיקות את דינן ואומרות שה' הוא צדיק וישר[15]: (ה) שִׁחֵת לוֹ עם ישראל חטא לה', לֹא בָּנָיו עם ישראל טענו שאינם בניו של ה', ולכן הם יכולים לחטוא,[16] מוּמָם וזהו מומם של ישראל, שכופרים בה', דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל הדור הוא דור מתפתל, הדור איננו ישר[17]: (ו) הֲלַיְקֹוָק תִּגְמְלוּ זֹאת האם אתם עושים זאת לה'? הרי ה' יכול להעניש אתכם,[18] עַם נָבָל עם כפוי טובה,[19] וְלֹא חָכָם עם שאינו עושה מעשיו בחכמה, שהרי ביד ה' להענישם,[20] הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הרי ה' הוא אביך ש"קנה" אותך בכך שהוציאך ממצרים,[21] הוּא עָשְׂךָ ה' בחר בך לאומה והפך אותך לעם סגולה,[22] וַיְכֹנְנֶךָ ה' ביסס אתכם, על ידי שהעמיד את השליטים מכם (הכוונה היא למנהיגים שה' העמיד לישראל: כהנים, לויים ומלכים), מה שאין כן באומות אחרות[23]: (ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם עם ישראל צריך לזכור מה עשה ה' לרשעים, שהשמידם,[24]  בִּינוּ תבינו, תתמלאו בבינה,[25] שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר מה שבידו של ה' להנחיל לכם לעתיד אם תשמעו בקולו,[26] שְׁאַל אָבִיךָ תשאל את נביאיך,[27] וְיַגֵּדְךָ נביאיך יאמרו לך,[28] זְקֵנֶיךָ תשאל את חכמיך,[29] וְיֹאמְרוּ לָךְ וחכמיך יאמרו לך מה בידו של ה' להנחיל לכם אם תשמעו בקולו: (ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם כשהנחיל ה' לגויים את נחלתם,[30] בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם בדור הפלגה, כשה' פיזר את העמים,[31] יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים ה' קיים את העמים, למרות שהכעיסו אותו, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ה' קיים את העמים למרות שחטאו) בשביל מספר של שבעים נפש שיצאו מבני ישראל, כפי שמפרש בפסוק הבא[32]: (ט) כִּי חֵלֶק יְקֹוָק עַמּוֹ חלקו של ה', עם ישראל, עתיד לצאת מעמים אלה שחטאו, והסיבה שה' לא השמיד את העמים האלה היא כדי שעם ישראל ייצא מהם בעתיד,[33] יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ יעקב הוא נחלתו של ה', (נחלה מתחלקת על ידי חבלים כדי לסמן את גבולותיה). משה משווה את בני ישראל לחלקת אדמה של ה': כשם שהנחלה עוברת מדור לדור בירושה, כך בני ישראל נשארים עמו של ה' לאורך כל הדורות[34]: (י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר ה' נמצא לימינם של בני ישראל במדבר,[35] וּבְתֹהוּ ה' נמצא עם ישראל במקום של תוהו,[36] יְלֵל יְשִׁמֹן ה' נמצא עם ישראל במקום שמייללות חיות,[37] יְסֹבְבֶנְהוּ ה' הקיף את עם ישראל בענני כבוד בשעה שהיה עימם במהלך ארבעים השנים בהם נדדו במדבר,[38] יְבוֹנְנֵהוּ ה' נתן לבני ישראל בינה, את התורה,[39] יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ ה' שמר על בני ישראל מפגעי המדבר,[40] כמו החלק השחור שבעין, שצריך לשמור עליו מכל מיני נזקים[41]: (יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ (ה' שמר על ישראל) כמו שהנשר מעיר את גוזליו כדי לשאתם,[42] עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף וכמו שהנשר מרחף מסביב לקן כדי שגוזליו יעלו עליו ויוכל לשאתם, כך ה' דואג לבני ישראל,[43] יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ (ה') ישא את גוזליו (הכוונה היא לבני ישראל) על כנפיו,[44] יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ וה' יישא את גוזליו על כנפיו (יש כאן כפילות כדרך השירה)[45]: (יב) יְקֹוָק בָּדָד יַנְחֶנּוּ ה' הנחה את בני ישראל לבד, והציל אותם מהעמים, ובצורה בטוחה הביאם לשעת הכניסה לארץ,[46] וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר אף אחד מאלילי הארץ לא יכל להילחם עם ה'[47]: (יג) יַרְכִּבֵהוּ ינחילהו, ה' ינחיל לבני ישראל,[48] עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ (ה' ינחיל לבני ישראל) את ארץ ישראל שגבוהה יותר מכל הארצות,[49] וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי בני ישראל יאכלו את תבואת ארץ ישראל,[50] וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע ה' "יניק", יוציא, לבני ישראל דבש מתאנים קשות,[51] וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר וכן יוציא ה' לבני ישראל זיתים,[52] מסלעים חזקים. גם במקום סלעים שאינו נוח לגידולים חקלאים, יגדל ה' זיתים משובחים לעם ישראל בארץ ישראל: (יד) ישנם עוד דברים שה' זיכה את עם ישראל בהם: חֶמְאַת בָּקָר חמאה העשויה מחלב בקר, וַחֲלֵב צֹאן וחלב צאן לשתיה, עִם חֵלֶב כָּרִים וכן גם חלב כבשים,[53] וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן ואילים משובחים שגדלים בבשן,[54] וְעַתּוּדִים וגם סוג של בהמה הדומה לכבשים, עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה עם חיטים שמנות,[55] וְדַם עֵנָב וכן זכה עם ישראל ביין,[56] תִּשְׁתֶּה חָמֶר וכן עם ישראל ישתה[57] יין משובח[58]: (טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט מרוב טוב שהיה לעם ישראל עם ישראל השמין והוא בעט בה', עם ישראל מרד בה',[59] שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ עם ישראל נהייה כביכול שמן ועבה מרוב שאכל. משה רבינו מדמה את הטוב שה' נתן לעם ישראל לכך שעם ישראל נהיה שמן מרוב טוב שה' נתן לו,[60] כָּשִׂיתָ כביכול, הבטן של עם ישראל התקפלה מרוב שומן,[61] וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ עם ישראל עתיד לנטוש את מצוות ה' למרות שה' הוא שעשה אותם (את ישראל),[62] וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ עם ישראל יהיה כפוי טובה כלפי חוזק ישועתו, עם ישראל יהיה כפוי טובה כלפי ה'[63]: (טז) יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים כביכול, עם ישראל יגרום לקנאה של ה' באל אחר, עם ישראל יעבדו עבודה זרה,[64] בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ עם ישראל יכעיס את ה' בדברים מתועבים, בעבודה זרה[65]: (יז) יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ עם ישראל עתיד לזבוח לשדים במקום לזבוח לה', אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם השדים הם סוג של אלוהות שלא הייתה ידועה לפני שעם ישראל עבד להם, עם ישראל היה העם הראשון שעבד לשדים, חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ השדים הם אלילים חדשים, רק עכשיו (בשעה שעם ישראל יעבוד אותם) יתחילו לעבדם בעולם, ועם ישראל הוא העם שיתחיל לעבוד אותם, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם אבותיכם לא עבדו לשעירים, לשדים[66]: (יח) צוּר יְלָדְךָ את ה' שהוא חזק והוליד אותך, תֶּשִׁי אתה (עם ישראל) עתיד לשכוח (את ה'),[67] וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ אתה (עם ישראל) עתיד לשכוח את האל שהוציא אותך מרחם אימך, את ה' שהוציאך מארץ מצרים[68]: (יט) וַיַּרְא יְקֹוָק חטאי בני ישראל יהיו גלויים לפני ה',[69] וַיִּנְאָץ ה' יתרגז,[70] מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו (ה' יתרגז) מהכעס שיכעיסו אותו בניו ובנותיו, כלומר, מהכעס שבני ישראל יכעיסו אותו[71]: (כ) וַיֹּאמֶר ה' יאמר בעת רוגזו:[72] אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אסלק את שכינתי מעם ישראל,[73] אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם אני (ה') יודע מה יעלה בגורלם של ישראל (כשאסלק את שכינתי מהם),[74] כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה זהו דור שמהפך את הרצון של ה' לכעס על ידי חטאיו,[75] בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם בני ישראל הם בנים שלי אך אין בהם אמון, בני ישראל לא עמדו בדבריהם שאמרו בהר סיני "נעשה ונשמע" אפילו קצת זמן ומיד עשו את העגל[76]: (כא) הֵם קִנְאוּנִי בני ישראל הכעיסו אותי, הבעירו את חמתי,[77] בְלֹא אֵל (בני ישראל הבעירו את חמתי) בדבר שאינו אלוה, בעבודה זרה,[78] כִּעֲסוּנִי בני ישראל הכעיסו אותי, בְּהַבְלֵיהֶם בעבודה זרה שלהם שהיא הבל,[79] וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם אני אכעיס את בני ישראל באומה בזויה שאפילו אין לה שם, יהיה עם בזוי שיציק לישראל (וכך עונשם של בני ישראל יהיה מידה כנגד מידה),[80] בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם אני אכעיס את בני ישראל בגוי טיפש[81]: (כב) כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי כעס ה' בער כמו אש,[82] וַתִּיקַד האש (הדימוי לכעס) בערה וכילתה כל מה שבדרכה[83] וכך היא השמידה אתכם,[84] עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית (האש בערה) עד תחתית הארץ, האש תשמיד את עם ישראל עד היסוד,[85] וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ האש תאכל את ארץ ישראל ואת יבולה,[86] וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים האש תאכל כל דבר עד יסודות ההרים[87]: (כג) אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת אוסיף עליהם, על עם ישראל, פורענויות,[88] חִצַּי את החיצים שלי, (הכוונה היא גם כן לסוגי פורענויות),[89] אֲכַלֶּה בָּם (את חיציי) אגמור עליהם, על בני ישראל. כלומר: אביא על בני ישראל את כל סוגי הפורענות השונים שיש בידי להביא עליהם[90]: (כד) מְזֵי רָעָב הבטן של כל אחד מבני ישראל תהיה נפוחה מרוב רעב,[91] וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף ילחמו בבבני ישראל, ירדו על בני ישראל, דברים פורחים (רשף היינו פריחה) כמו ברד ואש,[92]  וְקֶטֶב מְרִירִי גם הדֶבֶר יבוא על עם ישראל,[93] וְשֶׁן בְּהֵמוֹת וכן יבואו על ישראל חיות נושכות וממיתות, גם חיות שבדרך כלל אינן נושכות,[94] אֲשַׁלַּח בָּם אני (ה') אשלח בישראל את כל הפורענויות האלה, עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר יחד עם ארס נחשים[95]: (כה) מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב חרב הגייסות תהרוג בישראל מחוץ לעריהם,[96] וּמֵחֲדָרִים אֵימָה בתוך החדרים, בבית, תהיה אימת הדֶבֶר עליכם,[97] גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה עונש זה יכלול את כולם: גם את הבחורים והבחורות הצעירים, יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה וכן יכלול העונש את התינוקות והזקנים[98]: (כו) אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אני (ה') אמרתי: אשים את בני ישראל להפקר,[99] אַשְׁבִּיתָה אבטל,[100] מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם מבני האדם את זכרם של ישראל[101]: (כז) לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר (הייתי משמיד את עם ישראל) אם לא שיש כעס של אויב עליהם שרוצה להשחית את עם ישראל,[102] פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ שמא יתרברב האויב, (אם יצליח חלילה לעשות את מה שרוצה לעשות ולהשמיד את עם ישראל),[103] פֶּן יֹאמְרוּ שמא יאמרו שונאי ישראל, יָדֵינוּ רָמָה היד התקיפה שלנו היא שעשתה לישראל כל זאת, וְלֹא יְקֹוָק פָּעַל כָּל זֹאת ולא ה' הוא שהשמיד את ישראל. אם הגויים יצליחו להשמיד את ישראל, הם יאמרו, שאין ישראל נמצאים במצבם בגלל עונש מה', אלא אנחנו, הגויים, בחוזקנו, ניצחנו את ישראל: (כח) כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה הגויים שישראל גלו ביניהם הם אובדי עצות,[104] וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה אין חכמה בגויים שישראל גלו אליהם: (כט) לוּ חָכְמוּ אם אותם גויים היו חכמים, יַשְׂכִּילוּ זֹאת הגויים היו מבינים את מה שכתוב בפסוק הבא, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם הגויים היו מבינים מה יהיה בסוף הפורענות של עם ישראל: (ל) אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף (הגויים היו מבינים) איך חייל אחד מהגויים ירדוף אלף חיילים מעם ישראל, [105] וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה (וכן היו מבינים הגויים) איך שני חיילים גויים יבריחו עשרת אלפים חיילים מישראל, אִם לֹא כִּי צוּרָם (האפשרות היחידה שגרמה לכך היא ש-) האלוקים שלהם, של ישראל,[106] מְכָרָם מסר את ישראל לאויביו, ורק בגלל זה הגויים מצליחים לנצח את ישראל, וַיקֹוָק הִסְגִּירָם (הגויים לא היו מצליחים לנצח את ישראל) לולי שה' היה מסגיר את ישראל בידי הגויים הללו: (לא) כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם לא כאלוקים שלנו האלהים של הגויים, האל של הגויים אינו יכול לעזור להם,[107] וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים אויבינו שופטים אותנו ועושים בנו שפטים[108]: (לב) כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עצי הגפן של ישראל הם מסדום ושדות התבואה של ישראל הם מעמורה. כלומר, המעשים של עם ישראל הם כחטאי סדום ועמורה,[109] עֲנָבֵמוֹ הענבים של ישראל, עִנְּבֵי רוֹשׁ הם עשבים מרים. המעשים של בני ישראל הם מעשים של חטאים,[110] אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ יהיה לבני ישראל משקה מר, כלומר: תבוא עליהם פורענות גדולה[111]: (לג) חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם היין של בני ישראל יהיה כמו ארס של נחשים, כלומר: תבא על בני ישראל פורענות גדולה,[112] וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר אויב אכזרי יבא על בני ישראל, כמו ראש הנחשים[113]: (לד) הֲלֹא הוּא הרי החטאים של עם ישראל,[114] כָּמֻס עִמָּדִי שמורים עימי (עם ה'), לא שכחתי את חטאי עם ישראל,[115] חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי (חזרה על צלע הפסוק הקודם כדרך השירה), חטאי עם ישראל גנוזים ליום הדין באוצרות ה', ובבוא היום, ה' יביא פורענות על עם ישראל בגלל חטאיהם[116]: (לה) לִי עימי (עם ה'),[117] נָקָם הנקמה לבני ישראל על מעשיהם הרעים, וְשִׁלֵּם ואשלם לבני ישראל על חטאיהם[118] מידה כנגד מידה,[119] לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כשארצה למוטט את רגלי עם ישראל ולהגלות אותם,[120] (וזה יקרה כשתיגמר זכות אבותיהם),[121] כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם (ה' אומר: כשארצה), יום שבירתם, יום הפורענות של עם ישראל יהיה קרוב לבוא,[122] וְחָשׁ ומהר,[123] עֲתִדֹת לָמוֹ יבואו עליהם העתידות והפורענויות המיועדות לבוא עליהם[124]: (לו) כִּי יָדִין יְקֹוָק עַמּוֹ כאשר ה' יביא על ישראל את כל הדינים, הפורענויות, שמגיעים להם על חטאיהם,[125] וְעַל עֲבָדָיו וכאשר ה' יביא על עבדיו את הפורענויות המגיעות להם. גם כאן הכוונה היא לעם ישראל, אלא שיש כאן כפילות כדרכה של השירה,[126] יִתְנֶחָם ה' יהפוך את מחשבתו. ה' יחליט שהוא רוצה לשנות את מחשבתו, ולאחר שיביא עליהם את הפורענויות, ה' ירצה להיטיב עימהם,[127] כִּי יִרְאֶה כאשר ה' יראה,[128] כִּי אָזְלַת יָד (כאשר ה' יראה) שיד האויב גוברת על עם ישראל,[129] וְאֶפֶס ושאין בכל ישראל,[130] עָצוּר אדם שנושע על ידי מושיע. לא יהיה בישראל אדם שיושיע את שאר עם ישראל,[131] וְעָזוּב (וכן יראה ה') שאין בישראל אדם מחוזק[132]: (לז) וְאָמַר ה' יאמר לישראל:[133] אֵי אֱלֹהֵימוֹ היכן העבודה זרה שעבדתם, מדוע אינה מושיעה אתכם?[134] צוּר חָסָיוּ בוֹ היכן נמצא הסלע שמצאו איתו מחסה. (הפירוש הוא כמו הצלע הראשון של הפסוק: היכן נמצאים אותם עצמים שבני ישראל עבדו כעבודה זרה? מדוע הם אינם מצילים את עם ישראל?)[135]: (לח) אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ (היכן נמצאים האלילים) שאכלו את הזבחים שעם ישראל הקריב לפניהם,[136] יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם (היכן נמצאו אותם אלילים) ששתו את היין שנסכו עם ישראל לפניהם,[137] יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם אותם אלילים שאתם ישראל עבדתם להם, יעזרו לכם, יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה שאותם אלילים שעבדתם יהיו למסתור מפני צרותיכם[138]: (לט) (ה' פונה אל עם ישראל[139] ואומר להם:) רְאוּ עַתָּה לאחר שעברו עליכם כל הפורענויות, אתם (בני ישראל) צריכים להבין,[140] כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא אני (ה') הוא שהבאתי עליכם את כל הפורענויות האלו, בגלל שעבדתם עבודה זרה,[141] וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אין אף אלוה כמוני שבכוחו לעצור אותי כשאני רוצה לעשות דבר כלשהו. הכוונה היא שאין שום אלוה חוץ מה',[142] אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה אני יכול להמית אדם ולהחיות אדם, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא הכיתי,[143] ואני ארפא את המכה, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל כשאני רוצה להביא פורענות על המורדים בי, לא ניתן להצילם[144]: (מ) כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי בזמן חרון אפי, אשבע ואומר,[145] חַי אָנֹכִי לְעֹלָם גם כאן הכוונה היא ללשון שבועה[146]: (מא) אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי (אני אשבע ש-) אחדד את הברזל של החרב שלי, עד שיהיה נוצץ כברק,[147] וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי וידי תחזיק במידת המשפט כדי להתנקם מהגויים, (היות וייסרו את עם ישראל הרבה מעבר למה שרציתי לייסר את עם ישראל),[148] אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי אחזיר נקמה לגויים, לשונאים שלי,[149] וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם ולמי ששונא אותי אני (ה') אחזיר רעה: (מב) אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם החיצים שלי (של ה') יהיו שיכורים מרוב שישתו את דם האוייב,[150] וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר חרבי (החרב של ה') תאכל את הבשר של אויבי עם ישראל,[151] מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה (פורענות זו תבוא על הגויים) בגלל הדם מישראל ששפכו הגויים והחללים שהרגו והשבויים ששבו,[152] מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב (ה' יפרע מהגויים גם על מה שאבותיהם הציקו לישראל) ה' יתנקם בגויים על מה שעשו מתחילת הזמן שבו התחילו להתגרות בישראל[153]: (מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ שבחו עמים את עמו של ה'.[154] משה פונה אל הגויים ואומר להם לשבח את עם ישראל,[155] כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם כיוון שה' ינקום את נקמת ישראל מהגויים, על ששפכו את דם ישראל,[156] וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו ה' יתנקם בגויים על מה שעשו לישראל,[157] וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ ה' יפייס את עם ישראל על כל הצרות שעברו, ועל ידי שעם ישראל מתפייס, גם אדמתו של ה', ארץ ישראל, מתפייסת[158]: (מד) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן משה ויהושע באו ואמרו את פרשת האזינו באזני בני ישראל: משה אמר את שירת האזינו ויהושע עמד לידו. (הסיבה שיהושע עמד ליד משה בזמן קריאת פרשת האזינו היא כדי להראות לעם ישראל שיהושע הוא זה שינהיג את עם ישראל לאחר מותו של משה)[159]: (מה) וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל משה סיים לומר לבני ישראל את פרשת האזינו[160]: (מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משה אמר אל ישראל, שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם שימו לב לכל הדברים שהתריתי בכם היום כשאמרתי לכם את שירת האזינו,[161] אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עליכם לצוות את צאצאיכם לקיים את כל דברי התורה הזאת: (מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם אין אתם יגעים בתורה ללא כל סיבה,[162] כִּי אלא, הוּא חַיֵּיכֶם השכר של דרישת התורה הוא החיים שלכם,[163] וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ על ידי דרישת התורה תאריכו ימים בארץ שאתם עוברים את הירדן כדי לרשת אותה, בארץ ישראל: (מח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה ה' אמר אל משה ביום שמשה אמר את השירה,[164] לֵאמֹר תאמר גם לעם ישראל שאתה הולך למות[165]: (מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב עליך לעלות אל הר שנקרא הר העברים שהוא הר נבו. הסיבה שהר זה נקרא הר העברים היא מכיוון שהוא עמד על המעבר של הכניסה לארץ ישראל,[166] אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ הר נבו נמצא ממזרח ליריחו,[167] וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן מהר נבו תראה את כל ארץ ישראל, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה (אתה תראה מהר נבו את ארץ כנען) שאני נותן לבני ישראל לירושה (במפרשים מצאנו מחלוקת האם משה היה יכול לראות את כל ארץ ישראל על דרך הטבע או שהראיה שלו הייתה ניסית, בדומה למחלוקת לגבי ראיית הארץ אצל האבות)[168]: (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה תכין את עצמך למות[169] בהר נבו, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ ובהר נבו תיאסף אל עמך, הכוונה היא לכינוי כבוד למיתה של צדיקים,[170] כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו אתה תמות באותה צורת מיתה שבה מת אהרון אחיך בהר ההר[171]: (נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הסיבה שאינך נכנס לארץ ישראל היא) מכיוון שאתה ואהרון גרמתם שעם ישראל ימעל בי,[172] בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן (אתם גרמתם שעם ישראל ימעל בי) במי מריבה. דבר זה היה במדבר צין (שם בני ישראל ביקשו מים וה' אמר אל משה לדבר אל הסלע), עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הסיבה שאינך נכנס לארץ ישראל היא) על שלא גרמתם, אתה ואהרון, שיהיה קידוש ה'. אם הייתם מדברים אל הסלע, והיו יוצאים מים, היו ישראל מבינים שצריך לעשות את רצון ה' כמו שהסלע הוציא את המים[173]: (נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ רק מרחוק תראה את ארץ ישראל,[174] וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אך אתה לא תיכנס אל הארץ שאני (ה') נותן לבני ישראל, לארץ ישראל:

 

[1] ספרי. שמים לשון רבים. רמב"ן: מדובר בשמים וארץ של בראשית. א"ע בשם הגאון: השמים = מלאכים והארץ = בנ"א, או שהשמים = גשם והארץ = יבול. פירוש נוסף שכתב הא"ע הוא שהאדם נמצא בין העליונים והתחתונים, ומדמה את העליונים והתחתונים כאילו היו כמוהו, עם פה וכדו'. הסיבה שמשה דימה דווקא לשמים וארץ היא שהם עומדים לעולם. כלי יקר: הסיבה שלשמים דיבר משה בלשון ציווי הוא משום שהכל תלוי בשמים: אם השמים לא יורידו גשם, ממילא הארץ לא תוכל להצמיח יבול. נצי"ב: שמים = תלמידי חכמים וזקני הדור. רש"ר: עיקר הברית נעשית ע"י השמים, והארץ מסתפחת, לכן לשמים אמר בלשון פעיל ואילו לארץ אמר בלשון סביל. רד"פ: לספרי היה קשה מדוע התורה אמרה השמים, ולא שמים, ועפי"ז ענתה שהכוונה לרבות תולדותיהם.

[2] נצי"ב: הכוונה להלכות הקבועות. וכאשר ייגעו הת"ח בתורה, ימצאו דברים להשמיע להמון העם, אמרי פי. אך אדם שלא הגיע לעומק עיון ההלכות, אל לו לדרוש בדברים הנאמרים כטל, היות ונוח לטעות בהם. עיי"ש שהארך בכך ופי' עפי"ז את אמרת חז"ל מנעו בניכם מן ההגיון. רש"ר: הכוונה היא לייעודים רחוקים, אך אמרי פי הם כבר דברים המתבצעים.

[3] רש"י. ספורנו מפרש שמצוינים כאן 2 מדרגות: המטר תועלתו מרובה, והתורה מועילה מאוד ללומדים אותה ולמבינים אותה. אולם, יש אנשים שלא זכו להבנה מעמיקה בתורה, וכלפיהם אומר משה שהתורה היא כטל, שיש בה תועלת כל שהיא. חזקוני: משה אומר שדבריו אינם בטלים, כמו שהמטר בסופו של דבר מצמיח פירות, למרות שבשעת ירידתו אין ניכר תועלתו, כך גם לעניין תוכחתו של משה. ובנצי"ב כתב שבירידת הגשם על הזרעים, נראה שהזרעים מתכלים, אך הם בעצם גדלים ע"י הגשם, כך התורה מתשת את כוחו של האדם, אך זהו עיקר גידולו.

[4] א"ע.

[5] עפ"י רש"י שמדובר בהתראה. הא"ע מפרש שהכוונה לתורה, כיוון שהנפש לוקחת את התורה. נצי"ב: עומק ההלכות והעיון בתורה שבא ע"י עמל.

[6] רס"ג, וכן פירש א"ע: טל דק. רש"י פי' שהכוונה היא לסערה, ומשה מרבה בדימויים: העולם כולו אינו שמח במטר, יש הנפגעים ממנו, ולכן צירף גם את הטל, (ולא ניתן להסתפק בטל, היות ואינה מצמיחה פירות – משכיל לדוד), הרוח מחזקת את העשבים ומגדלת אותם כשם שהתורה מגדלת את לומדיה. נצי"ב: המטר מסמל את ההשפעות הגדולות ואילו הטל את ההשפעות הקטנות.

[7] רס"ג. רש"י: מדובר בטיפות מטר. (מדוע צריך חזרה גם על כך? לא מצאתי במפרשי רש"י.) א"ע: מטר חזק, על עשב שהוא קשה מדשא. רש"ר: גשם רב. מלבי"ם: גשם מפוזר.

[8] רשב"ם. לפי ספורנו, קריאת שם ה' היא תפילה. לפי אוה"ח הכוונה היא לתורה, שהרי התורה כולה היא שמותיו של ה'. ומטרת לימוד התורה היא "לאלוקינו", לשם ה', לשמה.

[9] רשב"ם. לפי ספורנו הכוונה היא שה' הוא כ"כ גדול, ואל תייחסו אליו השתנות, לכל עונש שמביא אליכם יש סיבה.

[10] רש"י וא"ע בפירושו הראשון. בפירושו השני, שבסוף דחה אותו, כתב הא"ע שהכונה היא מלשון צורה, ה' צר כל הצורות וכן מובא בספרי. בספרי מובא פירוש נוסף, שהכוונה היא תקיף. רמב"ן כתב שהוא מלשון מידת הדין, הדין הוא שלם, גם כשהנידון יוצא חייב. רש"ר: שם בן 2 אותיות (י-ה) מבטא את כח ה' בנצחונו על הכוחות המתנגדים אליו. הנהגת ה' הייתה יכולה להשתמש בהנהגה זו בצורה קבועה, ולא היה ניתן לעמוד בפניו, אלא שהיה זה סותר את הבחירה החופשית. בעתיד, האדם ימלא את תפקידו שה' ייעד לו, אך מתוך בחירה חופשית, וזהו ביטוי שם של 4 אותיות."צור" מבטא את הוודאות הכפולה: שישראל ימלאו את תפקידם, וכל מה שעובר על ישראל, מטרתו לקרב את עם ישראל למילוי תפקידם. נצי"ב: משמעו, יוצר הכול. מלבי"ם: "הצור תמים פעלו", ה' ברא את האדם שלם, בלי שייכות אל החטא, ורק ע"י אכילה מעץ הדעת נכנס בו האופציה לחטא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, ולכן אין סיבה שאדם מישראל יחטא.

[11] ספרי. א"ע: הכוונה היא שכל אדם שעושה משהו, צריך למישהו מעליו, חוץ מה'.

[12] רש"י. מלבי"ם: למרות שהיה עדיף לנו שהקב"ה ישלול מהאדם את הבחירה, שהרי האדם איננו עומד בנסיונותיו ולא יוכל להגיע לג"ע בכוחות עצמו, "כל דרכיו משפט" ולא יגיע אל האדם הרע.

[13] רש"י. ספרי: האמין בעולם ובראו. רד"פ: משפיע טוב, כדי שיוכל לפרוע ממי שאינו מקיים מצוותיו.

[14] רש"י. רא"ם: אצל הרשעים, הזכויות אינם מתקזזים עם החובות, אלא ה' נותן שכר על הזכויות, ומעניש על כל החובות, כדי שלא ייצא שהרשע אינו מקבל שכר בפועל על הזכויות. א"ע: מביא 3 פירושים לכך: 1) רק לה' יש גבורת אמת, כל גיבור אחר הוא במקרה, והיות והוא גיבור, לא ייתכן שיעשה עוול. 2) "אין עול" מנותק מ"א-ל אמונה": והכוונה היא שאין עוול בדרכיו של ה'. 3) המילה "א-ל" מוסבת על 2 החלקים בפסוק: על אמונה, ועל אין עול, כאילו היה כתוב בפס': "א-ל אמונה וא-ל אין עול".

[15] רש"י. ספר הזיכרון: היה קשה לרש"י הכפילויות בפס', לכן היה צריך לומר שהכוונה היא שהבריות אומרים שהוא צדיק וישר.

[16] פירוש זה הוא עפ"י פירושו הראשון של הא"ע והוא אינו משתלב עם הפיסוק של בעל הטעמים. בפירושו השני כותב הא"ע, כמו שכתבו רש"י ורשב"ם, שהכוונה היא שעם ישראל שיחת לעצמו, ולא לה'. עם ישראל בחטאיו, אינו פוגע בה', אלא פוגע בעצמו. בפירושו השלישי כותב הא"ע שהכוונה היא, "לו", הכוונה היא לה', דהיינו שהשחיתו את דרכי ה'. הא"ע מעדיף פירוש זה היות ועל פיו מפורש "הלה' תגמלו", כלומר, שנושא הפס' הוא באמת ה'. רמב"ן: שיחת לו מומם (של בניו) וכך אינם בניו אלא דור עיקש ופתלתל. רש"ר: מומם הקדמון שיחת אותם עד שנעשו לא בניו, שאינם בניו, ומהו אותו מום – היותם דור עיקש ופתלתל.

[17] רש"י. א"ע: מתחזק ומתנצח בעקשותו. מלבי"ם: כמו שהפתיל, ע"י שמסובב את החוט, הצד העליון נהיה החלק התחתון, כך עם ישראל הפך את הטוב לרע בחטא העגל.

[18] רש"י.

[19] רש"י + רמב"ן. רמב"ן מסביר על פי זה את חטאו של נבל הכרמלי, שהיה כפוי טובה לדוד. אונקלוס: "עמא דקבילו אורייתא", כלומר, שנלאו בעשיית התורה. הנצי"ב מפרש את הפסוקים בכפילות המכוונת כנגד חורבן כל אחד מבתי המקדש. חורבן בית ראשון נחרב בגלל תאוות בנ"י, ואילו בית שני נחרב בגלל שנאת חינם שכוונתה הייתה לשם שמים. לפי"ז פירוש הפסוקים הוא:

הפסוק

בית ראשון

בית שני

הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם

לא ניתן לגמול לה' ולהכעיסו

עם שמתנהג נתלה בתורה כדי להתנהג כמו נבל, במקום להתנהג בדרך ישרה כפי הדרכתה האמיתית של התורה.

הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך

איך ניתן לגמול לה' רעה, הרי הוא אביך?

איך ניתן להתנהג כמו נבל, הרי ה' עשך, הוא תיקן את דרכיך והליכותיך?

אל אמונה ואין עול

יש להאמין בה', באל אמונה

ה' אינו יכול לראות את העול שעושים בשמו.

צדיק וישר הוא

ה' צדיק ואינו סובל בעלי תאוות

ה' ישר ואינו סובל הליכות עקומות בין אדם לחברו.

המלבי"ם מפרש שהכוונה היא שעם ישראל חטא בלי שהסיטו אותו בניגוד לאדם הראשון שהנחש הסיט אותו.

[20] רש"י.

[21] רש"י.

[22] רש"י.

[23] רש"י.

[24] רש"י אך השמיט את סוף הספרי שהכוונה היא גם לסדום ועמורה. כמו"כ, בספרי מופיע פירוש נוסף והוא שכאשר באים על עם ישראל ייסורים, יזכרו במה שמחכה להם לעוה"ב, ולפי פירוש זה, "בינו שנות דור ודור" הכוונה היא לדורו של משיח שיש בו שלש דורות. לפי הספורנו הכוונה היא שבהתחלה, בבריאת העולם, ה' רצה שכל האנושות תהיה במדרגה גבוהה, אך לאחר שחטאו, הגיע למסקנה שיש להגביה את עם ישראל. לרשב"ם הכוונה היא שיש לראות שה' דאג להכין את ארץ ישראל לעם ישראל לפני שעם ישראל נוצר. רמב"ן: יש לזכור את הטובות שה' עשה בששת ימי בראשית. כלי יקר: הכוונה היא שה' עשה עם בנ"י טובות שלא ע"מ לקבל טובה חזרה עיי"ש. המלבי"ם מפרש שהכוונה היא העולם נברא בצורה שכל מי שחומרו חזק יותר נברא מוקדם יותר בבריאת העולם, וכן באנשים, מי שהחומר היה אצלו חזק יותר, נברא ראשון, ולכן הדורות הראשונים חיו כ"כ הרבה שנים וממילא חטאו והיו צריכים להיאבד, ואילו בדורות האחרונים החומר חזק יותר ולכן ישראל שנבראו אחרונים הם העיקר. רש"ר: שנות הכוונה היא זמן שאינו קצוב, וכן "ימות".

[25] עפ"י רש"י. הנצי"ב מפרש את המעבר מלשון יחיד ללשון רבים כיוון שבציווי "כור ימות עולם" הציווי מכוון כלפי עם ישראל כולו, וכאשר הפניה היא אל עם ישראל כולו, הכתוב משתמש בלשון יחיד. אולם, התביעה לבינה אינה יכולה להיות מכוונת כלפי עם ישראל כולו, אלא רק ליחידי הסגולה המוכשרים להתבונות זאת, ולכן המעבר ללשון רבים.

[26] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון אומר רש"י שהכוונה היא שיש להתבונן בדור אנוש שחטא וה' איבד אותם. רמב"ן: יש להתבונן בקורות עם ישראל מרגע ששרתה בהם שכינה.

[27] רש"י. יש בספרי ובנצי"ב פירוש שהכוונה היא להקב"ה. בספרי כתוב באחד הפירושים שהכוונה היא שלעתיד עם ישראל יתנבא והוא ישאל את ה', וזקניך פירושו שעם ישראל יגיע למדרגת הזקנים ולמראות שראו בהר סיני.

[28] א"ע. הנצי"ב כותב שההפרש בין "הגדה" לאמירה היא שהגדה הכוונה היא שהאדם מאריך בתשובתו מעבר לתשובה יבשה על שנשאל, אלא מושך יותר את תשובתו, ואילו אמירה היא ענייתנ התשובה בדרך יבשה.

[29] רש"י.

[30] רשב"ם. לרש"י הכוונה היא שכשהקב"ה חילק לכל העמים את נחלתם, הציף את העולם ושטפם. הנצי"ב מפרש שההבדל בין גויים לעמים היא שגוי הוא עצמאי לחלוטין ואילו העמים אמנם עצמאיים אך עצמאות זו אינה מוחלטת.

[31] רש"י + רשב"ם + א"ע.

[32] רש"י בפירושו הראשון. הנצי"ב מפרש שהכוונה היא שמספר שבעים הנפשות שיצאו מעם ישראל מכוון כנגד שבעים האומות, להראות את החשיבות של עם ישראל.

[33] רש"י.

[34] דעת מקרא. הנצי"ב מפרש שפירוש המשל של החבל היא שכמו שהחבל המורכב מהרבה חבלים, לאורכו מאוחד וכל החבלים מחוברים, ואילו בקצוות נראה שהחבל מחובר ע"י כמה חבלים, כך נשמות עם ישראל בשורשם הם אחד, אך בהגיעם לעולם הם נראים מוחלקים.

[35] אונקלוס, רשב"ם וכן משמע מהרמב"ן. רש"י וספורנו כותבים שהכוונה היא שעם ישראל נאמן לה' במדבר, וכאן הכתוב מדבר בשבחם של בנ"י. הכלי יקר כותב שהכוונה היא שיש כאן תוכחה לעם ישראל שרק במדבר נמצא שהיה ליבם למקום, ולא לפני כן, עוד כשיצאו ממצרים. בספרי מוספים שני פירושים עיקריים על הפרשנים האחרים: או שמדובר באברהם אבינו או שמדובר בגלות עם ישראל עיי"ש.

[36] רש"י.

[37] רש"י. הנצי"ב: במקום שאין נראה דבר בלילה. רש"ר: שממון רוחני.

[38] רש"י. רשב"ם הקשה על פירוש זה ואמר שעמוד הענן הרי הלך לפניהם ופירש שהכוונה היא במלאכים ששמרו על עם ישראל. ספורנו – הכוונה היא שה' הקיף את הר סיני. המלבי"ם: הכוונה היא שה' סיבב את עם ישראל במדבר ולא הוליך אותם בדרך ישרה. "יבוננהו" – כדי שעי"ז יבינו שהם נתונים תחת השגחתו של ה'.

[39] רש"י.

[40] רש"י. רש"ר: נצירה היא שמירה מנזק עצמי ולא מנזק הבא ממקום אחר.

[41] רש"י. רשב"ם: הכוונה היא שהאישון שומר על העין ומדובר בחתיכת הבשר, בעפעף, ששומר על העין.

[42] א"ע ורשב"ם. לרש"י הכוונה היא כמו שהנשר מרחם על בניו ואינו נכנס בפתאומיות אל הקן, אלא מעיר את גוזליו לפני כן.

[43] דעת מקרא.

[44] א"ע.

[45] עפ"י הא"ע ובמוסף רש"י.

[46] רש"י. אונקלוס: בעתיד ה' יהיה לבד וכולם יכירו את מלכותו. א"ע: ה' הוא היחיד הקובע אם עם ישראל נוסעים ממקום חנייתם.

[47] רש"י. א"ע: לא היה בעם ישראל ע"ז. נצי"ב: ה' הוליך את בנ"י במדבר למטרה כפולה: המטרה הראשונה היא כדי שעם ישראל יעבור כור היתוך להיות עם, וזאת ניתן רק על ידי בידודו של עם ישראל משאר האומות. הסיבה השנייה היא כדי שילמדו מהי אמונה בה', ע"י שהתלות בה' לאורך שנות נדודי ישראל במדבר הייתה ברורה יותר ונהירה יותר. 

[48] רש"י.

[49] רש"י והכוונה היא שא"י גבוהה מכל הארצות. ספורנו: ה' ניסה שוב לקרב את עם ישראל. לאחר שבמתן תורה ניסיון הקירוב לא צלח, ניסה לקרבם שוב ע"י נתינת א"י לעם ישראל.

[50] רש"י. א"ע מדגיש שהכוונה היא ללשון יחיד, אלא שלפעמים י' בסוף מילה אינה באה לרבות את היחיד.

[51] רש"י.

[52] רש"י + רשב"ם.

[53] רש"י.

[54] רש"י.

[55] רש"י.

[56] רש"י.

[57] א"ע לפי הי"א. בפירושו הראשון אומר שהכוונה היא לנוכחים ושולל את הכוונה שענב הוא לשון נקיבה.

[58] רש"י.

[59] לא"ע ישנם 2 פירושים על תרגום ישורון לישראל: הראשון מלשון ישר, והשני מלשון "אשור", מראה, שמסתכלים לשמים שה' יושיעם.

[60] רש"י. ספורנו כותב שהכוונה היא שמרוב עבות, עם ישראל אינו יכול לדייק את דיוקי החכמה שבתורה.

[61] רש"י.

[62] א"ע.

[63] רמב"ן. רש"י פירש שהכוונה היא שגינה את ה'. הא"ע הביא שני פירושים. הראשון: ניבל את ה' בפה ובמחשבה והשני הוא שהיה חלול ה' ע"י שה' לא הושיע את עם ישראל.

[64] רש"י.

[65] א"ע ורמב"ן. הרמב"ן דוחה את פירושו של רש"י שהכוונה היא לתועבות כמו משכב זכר וכישופים שנאמר בהם תועבה ואומר שכל השירה מדברת על חטא ע"ז בלבד.

[66] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון כותב שהכוונה היא שהשיער לא הצטמרר מעלילות אותם אלוהים.

[67] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כותב שתשי מלשון תשישות, וכך גם פירש הא"ע.

[68] רש"י.

[69] אונקלוס.

[70] אונקלוס.

[71] אונקלוס + רשב"ם. רמב"ן: הטעם שהזכיר כאן את הנשים, למרות שבד"כ מזכיר רק את ה"בנים", הוא מפני שבדור החורבן הנשים הן שידיחו את הבנים לעבוד ע"ז.

[72] א"ע, והסתפק אם אמר בליבו או שאמר למלאכים.

[73] אונקלוס.

[74] אונקלוס. א"ע בשם י"א: אני אסתיר את פניי מהם, בגלל שאראה מה יעשו בסוף, כלומר: שבסוף יעבדו ע"ז. אך דחה את דבריהם וכתב שהפירוש הוא שה' יסתיר את פניו מעם ישראל, עד שיראה מה יעשו כשיבואו עליהם כל הצרות: האם יעמדו במרדם או לא. ספורנו: אני רואה שאין בהם שום תקווה.

[75] רש"י. א"ע: הופכים עצמם לעבוד ע"ז.

[76] אונקלוס ורש"י וכן משמע מהא"ע. רש"י בפירוש הראשון כתב ש"אמון" מלשון "אומן", כלומר, לא ניכר מעם ישראל שה' הוא שגידל אותם, היות והם חוטאים.

[77] רש"י. ספורנו: הפסוק הזה מחולק ל-2 תקופות: "הם קנאוני בלא אל", היינו בית ראשון, "כיעסוני בהבליהם", היינו בית שני, וגם המקביל לכך מחולק: "ואני אקניאם בלא עם" היינו בבית ראשון שהחריבו אותו הכשדים, "בגוי נבל אכעיסם", היינו בבית שני, שהחריבה את הבית מלכות שאינה הוגנת.

[78] רש"י.

[79] אונקלוס.

[80] רש"י.

[81] אונקלוס.

[82] אונקלוס + רש"י. א"ע כתב בפירושו הראשון כאונקלוס, ובפירושו השני כתב שהכוונה היא לאש שהבעירו עם ישראל בחטאיהם.

[83] אונקלוס.

[84] רש"י.

[85] אונקלוס.

[86] רש"י.

[87] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא לירושלים. ספורנו: הכוונה היא לראשי האומה.

[88] אונקלוס. רש"י כתב בפירושו הראשון כאונקלוס ובפירושו השני כתב ש"אספה" היינו מלשון כליון. א"ע: אוסיף, ובפירושו השני כתב מלשון כליון.

[89] רשב"ם.

[90] רש"י. לפי פירושו, בקללה כאן יש מעין ברכה: ה' יכלה את כל סוגי הפורענות על עם ישראל, ובכ"ז עם ישראל יעמוד בלא שיושמד.

[91] אונקלוס. רש"י בשם רבי משה הדרשן: שערות הגדלות על הבטן מרוב רעב. א"ע: שרופי רעב.

[92] רשב"ם. רש"י: הכוונה היא לשדים. אונקלוס וא"ע: לחומי מלשון לחם, היינו שיש מחלה הנקראת "עוף, ובשרם יאכל ממחלה זו. (יש מפרשים בדעת הא"ע שהכוונה היא שעופות השמים יאכלו את בשר ישראל).

[93] א"ע ופירש שקטה, היינו כריתה, ומרירי, הכוונה היא לאוויר, ובגלל שהאוויר ייכרת, יבא הדבר. רשב"ם: הכוונה היא ללסטים וחיות רעות.

[94] רש"י.

[95] רש"י. א"ע: נשיכה.

[96] רש"י.

[97] רש"י. בפירושים נוספים כתב: שבחדרי הלב תהיה אימה. והקבלה אחרת שעשה שעל עוונות שעשו בחוצות, תבא החרב, ועל עוונות שעשו בסתר, תבא אימה  (ייתכן וגם לפי פירוש זה מדובר על דבר, אם כי לפי פשט דבריו לכאורה מדובר על פחד).

[98] אונקלוס.

[99] רש"י, ואפאיהם מלשון פאה, כמו שאדם מפקיר את הפאה שבסוף שדהו. ספורנו פירש כרש"י רק בכיוון ההפוך: אשאיר מהם פאה, לא אכלה אותם לגמרי. רש"י דחה את פירושו של אונקלוס שפירש שהכוונה היא שה' יוציא על עם ישראל את חרון אפו, והסיבה שדוחה את הפירוש הוא שמבחינה לשונית, היה צריך להיות כתוב "אאפאיהם". רמב"ן פירש ג"כ שהוא מלשון פאה, אלא כתב שהכוונה היא שאומות העולם ישאלו איפה נמצא עם ישראל, ובכך לדברי הרמב"ן, התורה רומזת לגלות עשרת השבטים, ואילו צלע הפסוק השני, "אשביתה מאנוש זכרם", מדבר על גלות יהודה ובנימין. א"ע: אין לאפאיהם דומה במקרא, והכוונה היא אשחיתם.

[100] אונקלוס.

[101] אונקלוס.

[102] רש"י. א"ע: אגור – מלשון פחד או מלשון תגרה והתגרות. (בפירושו האמצעי פירש כרש"י שהכוונה היא לכנוס).

[103] אונקלוס. אוה"ח: פן יאמרו הגויים שאומנותם של ישראל היא ניכר, שקר, ובכך לא יוכלו להכיר באמת, מהי עבודת ה'.

[104] רש"י.

[105] רש"י. א"ע: יש מפרשים שהכוונה היא לכך שישראל, כשעשו רצון המקום, היה רודף אחד מהם מאה מהגויים.

[106] אונקלוס. אוה"ח: "צורם מכרם" – מידת הדין, "וה' הסגירם" – מידת הרחמים.

[107] רש"י ורשב"ם. א"ע: יש מפרשים שהגויים יודו בכך שה' הוא האלוקים.

[108] רש"י ורשב"ם. ספורנו: בעלי מחשבות שכליות.

[109] רש"י בפירושו הראשון. רמב"ן: הכוונה היא לגויים, שנמצאים במדרגה נמוכה יותר מישראל, היות וישראל לפחות חוזרים בתשובה, ומעין זה פירש רש"י בפירושו השני (המתחיל בפס' מג'). גם ספורנו פירש שפסוקים אלו מדברים על הגויים, והענבים, הריצה אחר התענוגות, הובילה לעשיית מעשים אסורים וזה הוביל לפורענויות.  רשב"ם: הכוונה כאן היא לעונש, עם ישראל היה ראוי להיענש כמו סדום ועמורה ולשתות מכוס פורענותם, אך מפני חילול ה', עונשם יהיה עדין יותר.

[110] רש"י.

[111] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני: אומות העולם אינן מבינים שהפורענות באה מה', ולכן ה' יעניש אותם על מה שעשו לישראל.

[112] אונקלוס ורש"י.

[113] אונקלוס ורש"י.

[114] רש"י. רשב"ם: חטאי האומות. א"ע: בפירוש הראשון כתב שגזירות הגויים על ישראל כמוסים לפני ה' ובפירושו השני כתב כרשב"ם.

[115] רש"י.

[116] רש"י. א"ע: פורענות הגויים גנוזה באוצרות ה' כך שאף אחד לא ייגע בו, והפורענות תבוא רק מה'.

[117] רש"י.

[118] רש"י.

[119] ספורנו.

[120] אונקלוס.

[121] רש"י. ספורנו אינו יכול לפרש כך משום שלדבריו מדובר על הגויים, ולכן פירש שהפורענות תגיע כשסאתם של הגויים תתמלא, וכן פירש רמב"ן.

[122] אונקלוס. רשב"ם: הכוונה היא לפורענות על הגויים, והישועה לישראל.

[123] רש"י.

[124] רש"י + אונקלוס. א"ע: (מעדיף את הפירוש הראשון) כל אחד מהעתידות, מהפורענויות יבא מהר או שיום הפורענות תגיע מהר. אוה"ח: הכוונה פה היא לצדיקים: כשה' יפרע מהרשעים, הוא יזדרז לתת את השכר לצדיקים.

[125] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני: כאשר ה' ייסר את הגויים, על מה שעשו לישראל.

[126] רש"י. אונקלוס: על הצדיקים. ספורנו: ה' יתנחם ויהפוך את מחשבתו על עם ישראל כולו לטובה, בזכות עבדיו, הצדיקים.

[127] רש"י.

[128] רש"י.

[129] רש"י. רשב"ם וא"ע: יד ישראל נחלשת.

[130] רש"י.

[131] רש"י.

[132] רש"י ורשב"ם. ספורנו: יראה שאין לעם ישראל ממון עצור בבית או עזוב בשדה.

[133] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני: הגויים שאלו איפה נמצא האל של עם ישראל.

[134] רש"י.

[135] רש"י.

[136] רש"י. רשב"ם: ה' אוכל את הזבחים של עם ישראל והוא יתנקם בגויים המצרים את עם ישראל. רמב"ן: הגויים שואלים איפה נמצא אלוקי ישראל, שאוכל את חלב זבחי עם ישראל, היות ועם ישראל היה רגיל להקריב לפני ה' קרבנות. א"ע: הגויים אומרים שעם ישראל זבח לאלילים רבים והם צריכים לעזור לעם ישראל, וה' אומר "אני אני הוא", יש רק אל אחד, ועם ישראל זבח רק לו.

[137] רש"י.

[138] אונקלוס + רש"י.

[139] לפי רש"י בפירושו הראשון: הפנייה היא אל עם ישראל. בפירושו השני וכן רשב"ם: כאשר ה' יביא את הפורענות על הגויים, הוא יפנה אל אותם גויים ויגיד להם שיידעו שהפורענות היא ממנו.

[140] רש"י.

[141] ספורנו. רש"י: אני הוא זה שבכוחי להשפיל ולרומם. א"ע בפירושו הראשון: לפעמים יש כפילות כדי להדגיש. בפירושו השני: אני גם זה שמכה את עם ישראל ואני אותו אלוק שיציל אותם ויכה בכם, ומעדיף את הפירוש השני.

[142] רש"י.

[143] מוסף רש"י וספורנו.

[144] רש"י.

[145] רש"י בפירושו הראשון. אונקלוס: ה' אומר שהוא ששכינתו בשמיים. רש"י בפירושו השני מפרש את דבריו ואומר, שהשכינה תמיד למעלה, אפילו אם החלש הוא למעלה והגיבור נמצא למטה, החלש ינצח. רמב"ן: ה' ישא אל השמים את תפארתם של ישראל שלאורך הגלות השליכה מהשמים, ועתה יד זו, הנלחמת לישראל, תחזור להינשא אל כיסאו של ה'.

[146] רש"י.

[147] רש"י.

[148] רש"י. ספורנו: למרות שאדון את עם ישראל על חטאיהם, אדון גם את הגויים.

[149] אונקלוס.

[150] אונקלוס + רש"י.

[151] רש"י.

[152] רש"י. א"ע: שביה היינו הפצועים.

[153] רש"י. א"ע: פירוש הדבר היינו שהחרב תכרות את ראש האויבים.

[154] רש"י.

[155] רש"י.

[156] רש"י.

[157] רש"י.

[158] רש"י. רשב"ם: ה' יקנח את דם ישראל שנשפך מהאדמה, ע"י שישפוך את דם האויבים.

[159] אוה"ח. רש"י: יהושע היה המתורגמן של משה. בטעם שיהושע מוזכר כאן בלשון הושע: רש"י: היות ונשאר עניו למרות גדולתו. א"ע: זהו השם הוא היה מוכר לכולם. אוה"ח: דווקא כשהשווה למשה, היה צורך להורידו מגדולתו. כלי יקר: כל הסיבה שיהושע נקרא בשם זה הוא כדי שה' יושיעו מעצת מרגלים. עכשיו, לאחר שכל הדור הזה מת, כבר לא היה צורך בתפילה זו.

 [160] תרגום יונתן.

[161] ספורנו. רש"י: הכוונה היא לכל התורה כולה.

[162] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שאין דבר בתורה שאם תדרוש אותו, שאין עליו שכר, כמו "ואחות לוטן תמנע".

[163] רש"י.

[164] א"ע. לכאורה הכוונה היא לאותו היום בריש פרשת ניצבים. רש"י: ביום מותו של משה.

[165] אוה"ח.

[166] רמב"ן בבמדבר כז'.

[167] דעת מקרא.

[168] אונקלוס.

[169] א"ע. אוה"ח: תתרצה למות.

[170] עפ"י רש" בסוף פרשת ויחי. אוה"ח: הצדיקים יוצאים לקבל פני צדיק שמת.

[171] רש"י.

[172] רש"י.

[173] רש"י.

[174] רש"י.

חידון מסכם לה - סו

חידון התנ"ך העולמי המקון, ספר ישעיהו חידון מסכם פרקים לה - סו
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו סה - סו

חידון התנ"ך העולמי המקוון - ישעיהו פרקים סה- סו
חידון התנ"ך תשפ"ב

ישעיהו מסכם נז - סד

חידון התנ"ך העולמי המקוון - ישעיהו - מסכם נז - סד
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו סג - סד

חידון התנ"ך העולמי המקוון - קיץ תשפ"ב - ישעיהו סג -סד
חידון התנ"ך תשפ"ב