ויקרא פרק כה

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר ויקרא פרק כה'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | י' אדר תשע"ח

ויקרא פרק כה

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר ה' דיבר אל משה בהר סיני, עוד לפני שהוקם אוהל מועד[1]: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם דבר אל בני ישראל ותאמר להם,[2] כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם כאשר תיכנסו לארץ ישראל ולאחר ארבע עשרה כיבוש ונחלה, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק הארץ תשבות לשם ה',[3] ומפרט בפסוקים הבאים מהם דיני השביתה: (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ במשך שש שנים מותר לך לזרוע את השדה שלך,[4] וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ במשך שש שנים מותר לך לזמור את הכרם שלך, לקצץ את ענפי עץ הגפן על מנת שהעץ יגדל יותר טוב, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ ואתה יכול לאסוף את התבואה שגדלה אצלך בלי להפקיר אותה[5]: (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ בשנה השביעית, עליך לשבות מעבודת השדות והכרמים,[6] שַׁבָּת לַיקֹוָק שנה זו תוקדש לעבודת ה'. לאדם יש פנאי בשנת השמיטה, כך שהוא יכול לעבוד את ה',[7] שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר בשנה השביעית אסור לך לזרוע את השדה שלך, ואסור לך לזמור את הכרם שלך: (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר אסור לך לקצור גם גידולים שצמחו לבד, ללא שזרעת אותם,[8] וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר את הענבים השמורים אצלך בשדה, אסור לך לבצור לעצמך, אלא עליך להפקיר ענבים אלו,[9] שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ הסיבה שאסור לקצור את הספיחים ולבצור את הענבים היא מכיוון שהשנה השביעית היא שנת שבתון לארץ[10]: (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה הגידולים שהארץ תוציא בשנת השמיטה, אינם אסורים באכילה, אלא הם יהיו הפקר, ולכולם יהיה מותר לאכול אותם, ועכשיו מפרטת התורה מיהם האנשים המותרים באכילה,[11] לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ (הפירות יהיו מותרים באכילה לכולכם בשווה) לך, לעבדך העברי ולאמתך העברייה,[12] וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וכן יהיה מותר לעבדיך הכנעניים, בין אלו שנמכרו לך לזמן קצוב ובין אלו שנמכרו לך לצמיתות, לאכול מפירות השנה השביעית[13]: (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל וכן תהיה תבואת הארץ מותרת לאכילה לבהמות שהן ברשותך ולחיות שאינן ברשותך, אלא מסתובבות בטבע[14]: (ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים תספור שבע פעמים את שנות השמיטה, ועכשיו מסבירה התורה איך מחשבים זאת, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים כל שבע שנים, צריך לספור שנת שמיטה אחת, וכך צריך לספור שבע פעמים את שנת השמיטה,[15] וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה חשבון שבע שנות השמיטה ייצא ארבעים ותשע שנים[16]: (ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה תכריזו על ידי תרועת השופר, תתקעו בשופר,[17] בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ (תתקעו בשופר) ביום י' בתשרי (של שנת החמישים), בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם ביום הכיפורים עליכם לתקוע בשופר בכל ארצכם[18]: (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה יש לקדש את שנת היובל, על ידי שמכריזים בבית דין ששנה זו היא שנת היובל המקודשת,[19] וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ תכריזו חרות לכל יושבי הארץ, גם העבדים משתחררים,[20] יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם שנת היובל תהיה מקודשת לכם על ידי התקיעה בשופר,[21] וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ וכך תדעו שבשנה זו, כל אדם חוזר אל האחוזה שמכר, וכל עבד שלא רצה לצאת לחופשי לאחר שש שנים, ורצעו אותו, יוצא לחופשי בשנת היובל[22]: (יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם מכיוון ששנת החמישים היא שנת היובל,[23] לֹא תִזְרָעוּ אסור לכם לזרוע את שדותיכם, וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וכן אסור לכם לקצור את הגידולים שגדלים בשדה במשך שנת היובל, ללא שזרעו אותם, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ וכן אסור לכם לבצור את הענבים השמורים אצלכם בשדה, אלא אתם חייבים להפקיר אותם: (יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם כיוון ששנת היובל היא שנה מקודשת ומופרשת משאר השנים, שנת היובל איננה כשנה רגילה אלא חלים בה דינים מיוחדים המקדשים אותה מהשנים האחרות,[24] מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ התבואה שתצא לבד מהשדה, ללא שזרעתם, היא התבואה שמותר לכם לאכול בשנת היובל[25]: (יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ בשנת היובל, כל אדם חוזר אל אחוזתו. גם במקרה ויעקב מכר את השדה שלו לאדם בשם מאיר, וראובן, בנו של יעקב קנה את השדה מידו של מאיר, בשנת היובל, השדה חוזר אל יעקב[26]: (יד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אם תמכור דבר מה לחברך,[27] אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ או כאשר תקנה דבר מה מיד חברך,[28] אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו אל תרמו אחד את השני[29]: (טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ לפי מספר השנים שעברו משנת היובל, תקנה את השדה מיד חברך. לדוגמא: אם מחיר שדה בשנה שלאחר היובל הוא ארבעים ותשעה (49) שקלים, יוצא שמחיר כל אחד מהשנים הוא שקל, וכך יוצא שאם אדם קונה את השדה שלש שנים לאחר היובל, עליו לשלם ארבעים וששה (46) שקלים,[30] בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ לפי מספר הפעמים שהשדה יוציא את התבואה, השדה ימכר. בכל שנה, השדה מוציאה תבואה פעם אחת, ולפי זה מחשבים את מחיר השדה[31]: (טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ לפי ריבוי השנים, יהיה מחיר הקנייה גבוה יותר, ככל שמוכר את השדה לשנים רבות יותר, על מחיר השדה להיות גבוה יותר,[32] וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ ואם מוכר את השדה לשנים מועטות (כיוון שהשנה בה נמכרת השדה קרובה אל שנת היובל), על מחיר השדה להיות נמוך יותר,[33] כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ כיוון שהדבר הקובע למחיר השדה, הוא מספר הפעמים שהשדה תיתן את תבואתה לקונה. אם יש שנים רבות עד לשנת היובל, יהיו הרבה פעמים בהן יתן השדה את תבואתו לקונה, ומחיר השדה יהיה גבוה. אם יש מעט שנים עד שנת היובל, יהיו רק מעט פעמים שהקונה יקצור תבואה מהשדה, ואז מחיר השדה יהיה נמוך יותר: (יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ אל תקניטו אחד את השני, ואל תשיאו אחד לשני עצה שאינה הוגנת,[34] וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם תירא מה', כיוון שאני ה' אלוקיכם יודע אם התכוונת להקניט ולהשיא עצה שאינה הוגנת[35]: (יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי תקיימו את מצוות השמיטה והיובל,[36] וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וכן תקיימו את משפטיי: חזרת העבדים ביובל, ודיני אונאה,[37] וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח בשכר שתקיימו את מצוות השמיטה, תשבו לבטח בארץ ישראל, אך אם לא תקיימו את מצוות השמיטה, תגלו מארץ ישראל[38]: (יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע (אם תקיימו את מצוות השמיטה) הארץ תיתן את פירותיה ותאכלו לשובע,[39] וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ ולא תדאגו שמא תהיה שנת בצורת[40]: (כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת אם תשאלו בשנה השביעית, מה נוכל לאכול בשנה השמינית,[41] הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ הרי בשנה השביעית אסור לנו לזרוע את השדות ולאסוף את התבואה מהשדות, ואם כן, לא יהיה לנו מה לאכול[42]: (כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בשנה השישית, אני אצווה שתהיה ברכה בגידולי השדה שלכם, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים בשנה השישית תוציא הארץ כמות גידולים, שיספיקו לקרוב לשלש שנים: חלק מהשנה השישית (מניסן ועד לר"ה), השנה השביעית כולה וחלק מהשנה השמינית, עד שיגדלו הגידולים שנזרעו בשנה השמינית[43]: (כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת בשנה השמינית אתם תזרעו את השדות, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת ואתם תאכלו מהתבואה שזרעתם בשנה השישית, עד לשנה התשיעית, (ובשנה התשיעית תאכלו את מה שזרעתם בשמינית),[44] עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ עד שתגדל התבואה של השנה השמינית, תֹּאכְלוּ יָשָׁן תאכלו את התבואה הישנה שזרעתם בשנה השישית: (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת אסור למכור קרקע לצמיתות, לתמיד, אלא מותר למכור אותה רק עד היובל,[45] כִּי לִי הָאָרֶץ כיוון שכל הארץ היא שלי, ולכן, עינכם לא צריכה להיות רעה בחזרת השדות לבעליהן בשנת היובל,[46] כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי כיוון שאתם בסך הכל דיירים ותושבים לפניי, ולא הבעלים על הארץ, ולכן אסור שעינכם תהיה רעה בחזרת השדות לבעליהן[47]: (כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם בכל ארץ נחלתכם,[48] גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ תתנו למוכר הקרקע אפשרות לגאול את הקרקע שלו, אפשרות לקנות חזרה את הקרקע שמכר, לפי המבואר בפסוקים הבאים[49]: (כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ אם אחיך, אדם מישראל, יהפוך להיות עני,[50] וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ אותו אדם מישראל שנהיה עני ימכור לך שדה שהיא חלק מנחלתו,[51] וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו יבוא גואל שהוא אחד מהקרובים של אותו אדם שמכר את שדהו,[52] וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו אותו גואל יכול לגאול, לקנות חזרה, את הנחלה שמכר קרובו, ואין הקונה יכול למנוע זאת[53]: (כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל אם לאדם מישראל אין קרוב משפחה שיכול לגאול את שדהו,[54] וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ אם המוכר ישיג את הכסף שנדרש כדי לפדות את השדה[55]: (כז) וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ מוכר השדה יחשב לכמה שנים מכר את השדה עד היובל, ובכמה כסף מכר את השדה, וכך יידע מה היה המחיר שדרש עבור כל שנה שמכר את השדה. לדוגמא: אם היו שש שנים עד היובל, ומכר את השדה בשישה שקלים, כל שנה שמכר את השדה הייתה שווה שקל אחד,[56] וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ המוכר צריך להחזיר לקונה את יתרת הכסף שנשארה בחוב השדה, למשל: אם בא לפדות את השדה הנזכרת לאחר שעברו ארבע שנים מרגע שמכר את השדה, המוכר מנכה את מחיר ארבע השנים שעברו כבר, שהוא ארבעה שקלים, ומשלם לקונה את שני השקלים שנותרו,[57] וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ ולאחר שפדה את השדה, הוא יכול לחזור לשדה[58]: (כח) וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ אם המוכר אינו משיג כסף כדי לגאול את כל שדהו (שהרי אסור לו לגאול רק חצי שדהו, אלא או שיש לו מספיק כסף כדי לקנות חזרה את כל השדה, או שאינו גואל את השדה בכלל),[59] וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל השדה שמכר יישאר בידי הקונה עד לשנת היובל,[60] וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ ובשנת היובל, ייצא השדה מיד הקונה, ויחזור להיות חלק מנחלתו של המוכר: (כט) וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה אדם שימכור בית בעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון,[61] וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ מותר לגאול את הבית, לקנות חזרה את הבית, עד שנה לאחר המכירה, (בניגוד לשדה שמותר לגאול אותה רק לאחר שנתיים),[62] יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ (מותר לגאול את הבית) במשך שנה מיום המכירה: (ל) וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה אם הבית לא נגאל במשך השנה הראשונה השלימה למכירתו, אם המוכר אינו קונה חזרה את הבית במשך שנה שלימה שעוברת מאז שמכר את הבית,[63] וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו הבית שנמכר, שנמצא בתוך עיר המוקפת חומה, יקום ויהיה לקונה לצמיתות, לתמיד, ולכל צאצאיו, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל אין בית הנמצא בעיר המוקפת חומה חוזרת לבעליו ביובל, גם אם יובל חל בתוך השנה הראשונה למכירת הבית, וכל שכן כאשר היובל חל לאחר שעברה שנה מיום מכירת הבית, והבית נחלט לקונה[64]: (לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב בתים הנמצאים בערים שאינן מוקפות חומה, (חצרים היינו עיר שאינה מוקפת חומה),[65] עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב דין בתים אלו דומה לדין שדות, ולא לדין בתים הנמצאים בעיר המוקפת חומה,[66] גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ מותר לגאול בית בעיר שאינה מוקפת חומה מיד, ואין צריך להמתין עד שיעברו שתי שנים,[67] וּבַיֹּבֵל יֵצֵא ואם הגיע יובל, בלי שהמוכר גאל את הבית, הרי שהבית חוזר אל המוכר ביובל ללא פדיון[68]: (לב) וְעָרֵי הַלְוִיִּם ארבעים ושמונה הערים שבני ישראל נתנו ללויים כדי לשבת בהן,[69] בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם הבתים שנמצאים בערי הלויים, גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם מותר ללויים לגאול את הבתים לעולם, גם אם הבית נמצא בעיר המוקפת חומה מימות יהושע, וכן מותר ללויים לפדות את השדות לפני שעברו שנתיים[70]: (לג) וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם אם לוי קנה בית מלוי אחר,[71] וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל הבית שנמכר שנמצא בעיר נחלתו של הלוי, ייצא ביובל מידי הקונה ויחזור למוכר,[72] כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כיוון שהבתים של הלויים נחשבים להם במקום נחלתם. הלויים לא קיבלו נחלה, ולכן התורה השוותה את דין בתי הלויים לדין השדות בישראל (והבתים חוזרים אל המוכר ביובל), כך שלא ייווצר מצב שנחלת הלויים מופקעת מהם[73]: (לד) וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר השדות במגרשים שמחוץ לארבעים ושמונה הערים שניתנו להם אינן נמכרות. הדין הוא שאם אדם הקדיש את שדהו לבית המקדש, גזבר בית המקדש מוכר את השדה לאדם אחר עד לשנת היובל, וכאשר מגיעה שנת היובל, השדה חוזרת לגזבר, והגזבר נותן לכהנים את השדה, כך שאין אפשרות למקדיש לגאול את שדהו. התורה כותבת כאן, שבמקרה והמקדיש הוא לוי, הלוי יכול תמיד לגאול את שדהו,[74] כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם כיוון שהשדות הן נחלת עולם ללויים[75]: (לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ אם אחיך, אדם מישראל, יהפוך להיות עני,[76] וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ ידו תתמוטט מאיתך, מצבו ילך וידרדר,[77] וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ תחזיק בו באופן שלא ימשיך להדרדר,[78] גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ תדאג לאותו אדם עני כך שיוכל לגור איתך, לשבת איתך, וכך הוא יחיה איתך[79]: (לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית אל תלווה לאחיך היהודי הלוואה בריבית,[80] וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ תירא מאלוקיך, ואל תתפתה להלוות בריבית,[81] וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ וכך, על ידי שלא תלווה בריבית, אחיך יוכל לחיות איתך: (לז) אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ אל תיתן לאחיך העני (וגם לא לעשיר, כך מוכח מדברים כג') את כספך בריבית, אל תדרוש ריבית כשאתה מלווה כסף לאחיך היהודי, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ וכן אל תיתן ליהודי אוכל בריבית: (לח) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אני ה' שהוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת לתת לכם את ארץ ישראל ולהיות לכם לאלוקים, ועשיתי זאת על מנת שתקיימו את מצוותיי, ולכן אל לכם להלוות בריבית[82]: (לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ אם אחיך שעימך יהיה עני, אם יהודי יהיה עני,[83] וְנִמְכַּר לָךְ ואותו יהודי עני ימכר לך לעבד, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד אסור לך לעבוד בו עבודה של גנאי (כגון להוליך את כליו של בעל הבית אחריו לבית המרחץ או לנעול לו את נעליו)[84]: (מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ אל תעביד את העבד העברי בעבודות של עבדים, אלא תתייחס אליו כשכיר או תושב. שכיר הינו אדם שנשכר לעבודות שונות, ואין מעבידים אותו בעבודות של עבדים, ותושב היינו עובד זר שבא מארץ אחרת כדי לעבוד אצלנו, שגם אותו לא היו מעבידים בעבודות של עבדים,[85] עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ העבד העברי יעבוד אותך עד שנת היובל, ואם חלה שנת היובל לפני שעברו שש שנים שעבד אותך, העבד העברי יוצא לחופשי[86]: (מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ בשנת היובל, יוצא העבד לחופשי, ומאותו רגע אינך חייב לפרנס את בניו. האדון של העבד העברי חייב לפרנס את בניו של העבד העברי עד לשחרורו של העבד,[87] וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ העבד העברי יחזור אל משפחתו, וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב וכן יחזור העבד העברי לנחלת אבותיו. לאורך שנות העבדות העבד היה בבית אדונו, ובשעת שחרורו הוא חוזר לנחלה שלו[88]: (מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם היות ואני ה' הוצאתי את בני ישראל מארץ מצרים, ובכך בני ישראל הם עבדים שלי,[89] לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד אני מצווה אתכם, שבשעה שאתם מוכרים יהודי לעבד עברי, אל תמכרו אותו כמו שמוכרים עבדים, ואל תמכרו את העבד בפומבי[90]: (מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ אל תעביד את העבד בעבודות שאינך באמת צריך שייעשו, לדוגמא: אל תאמר לעבד לחמם לך כוס מים חמים, כאשר אינך זקוק לכוס זו,[91] וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ תירא מה', שהרי ה' יודע אם יש לך צורך במלאכה זו או לא[92]: (מד) וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם עבד או אמה מהעמים שמסביב לארץ ישראל (למעט מהעמים שבתוך ארץ ישראל שאסור לקנות מהם עבד או אמה, שהרי ה' ציווה אותנו שלא להחיות מהם כל נשמה),[93] מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה מהם, מהעמים הגרים מסביב לארץ ישראל, אתם יכולים לקנות עבד ואמה, ולהשתמש בהם לצורך עבודות המתאימות לעבדים[94]: (מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם וכן אתם יכולים לקנות עבדים מהעמים שגרים מסביב לארץ ישראל, שהתחתנו עם נשים משבעת העמים, וצאצאיהם אינם בכלל הציווי של "לא תחיה כל נשמה", כיוון שהוולד מתייחס אחרי אביו שאינו משבעת העמים,[95] מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם מותר לכם לקנות לעבדים אותם (את האנשים שאינם משבעת העמים שהתחתנו עם נשים משבעת העמים) ואת בני משפחתם שנולדו להם בארצכם, לאחר שאנשים אלו עברו לארצכם כדי להתחתן עם בנות משבעת העמים,[96]  וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה עבדים אלו יהיו לכם לנחלה, ועכשיו התורה מפרשת לגבי מה נאמר שהם יהיו לנחלה[97]: (מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם תחזיקו בעבדים הכנענים על מנת שיעבדו גם את בניכם,[98] לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה וכך יהיו העבדים הכנענים לירושת עולם, העבד הכנעני יעבור בירושה מאב לבניו,[99] לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ אתם חייבים להעביד את העבדים הכנענים לעולם, ואסור לכם לשחרר אותם,[100] וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ ואסור לאף אדם מישראל להעביד את אחיו בפרך. אפילו למלך אסור להעביד את אחיו מישראל בפרך[101]: (מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ אם גר תושב שגר איתך יהיה עשיר מספיק לקנות עבד,[102] וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ ואחיך היהודי יהיה עני, וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ ואחיך העני ימכור את עצמו לגר התושב שחי איתך,[103] אוֹ לְעֵקֶר או שאחיך היהודי נמכר לשמש בבית העבודה זרה של הגויים,[104] מִשְׁפַּחַת גֵּר או שאחיך היהודי ימכור עצמו לגוי שעובד עבודה זרה[105]: (מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר מיד אחרי שאחד מאחיך היהודים נמכר,[106] גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ פדיון יהיה לו, על מישהו לפדות אותו, ואסור להניח לו להיטמע אצל הגוי,[107] אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ הקרובים ביותר לאדם שנמכר לעבד, חייבים לפדות אותו. מי שיש לו את הקרבה המשפחתית הגדולה ביותר, חייב לפדות את העבד[108]: (מט) אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אם אין הקרובים ביותר פודים את העבד (כגון האחים, או האב), אזי חובת הפדייה מוטלת על הדוד או בן הדוד, אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ או אחד מקרובי משפחתו האחרים יפדה אותו,[109] אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל או שהעבד עצמו ישיג מספיק כסף כדי לפדות את עצמו[110]: (נ) וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל העבד מחשב יחד עם מי שקנה אותו, כמה כסף שילם הקונה עבור כל שנה, למשל, אם יש עשרים שנים עד היובל, והקונה קנה את העבד בעשרים שקלים, הוא שילם על כל שנה שקל אחד כדי לקנות את העבד,[111] וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים הכסף בו נמכר העבד, מתחלק לפי מספר השנים להן נמכר העבד, כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ הקונה והמוכר יחשבו כאילו נשכר העבד לכל שנה בנפרד. אם נמשיך את הדוגמא שהבאנו, יצא שהגוי קנה את היהודי לעבד, ושילם שקל אחד על כל שנה. אם עברו חמש שנים משעת המכירה, והיהודי רוצה לפדות עצמו, עליו לשלם לגוי חמישה עשר שקלים, כיוון שבחשבון יוצא, שאילו היה הגוי קונה את היהודי לכל שנה בנפרד, היה משלם על כל שנה שקל אחד[112]: (נא) אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים אם נשארו עוד הרבה שנים עד היובל,[113] לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ לפי מספר השנים יחזיר העבד את הכסף לגוי שקנה אותו (כפי שראינו במקרה שלנו, אם נשארו עוד תשע עשרה שנה עד היובל, על העבד לשלם לאדונו תשעה עשר שקלים),[114] מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ (לפי מספר השנים יחזיר העבד את הכסף לגוי שקנה אותו) מכסף מכירתו[115]: (נב) וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל ואם נשארו מעט שנים משעת הפדייה עד לשנת היובל, וְחִשַּׁב לוֹ יש לחשב את מספר השנים שנשארו עד היובל, כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ לפי מספר השנים שנשארו עד היובל, ישלם העבד לאדונו, על מנת להיפדות. (בדוגמא שלנו: אם נשארו שנתיים, ישלם העבד לאדונו שני שקלים): (נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ העבד יעבוד אצל אדונו, כאילו שהיה שכיר שנה אצלו, כאילו שהגוי שכר את היהודי לשנה, והוא אינו עובד עבודות עבד, לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ אסור לך להתעלם ממקרה בו הגוי מעביד את היהודי שקנה לעבד בעבודת פרך[116]: (נד) וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה אם העבד אינו נפדה על ידי קרוביו או על ידי עצמו,[117] וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל היהודי שנמכר לגוי לעבד יוצא לחופשי בשנת היובל (יהודי שנמכר לגוי כעבד, אינו יוצא אחרי שש שנים, אלא יוצא על ידי פדיון או על ידי יובל), הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ כאשר מגיעה שנת היובל, גם העבד יוצא לחופשי, ומאותו רגע, אין הגוי חייב לפרנס את בניו של העבד שקנה[118]: (נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הסיבה שאני יכול לצוות אתכם על הדינים של יהודי שנמכר לגוי כעבד היא כיוון שבני ישראל הם עבדים שלי, אני ה' זכיתי בישראל כעבדים, בכך שהוצאתי אותם מארץ מצרים, ואני ה' אלוקיכם ציוויתי אתכם על כך[119]:

 

 

[1] א"ע ורשב"ם. הסיבה שפרשה זו נכתבה כאן, למרות שמקומה בכריתת הברית בפרשת ואלה המשפטים, כדי לחבר יחד את התנאים שבנ"י ינחלו את הארץ (איסורי עריות, שמיטה) וכעין זה כתב אוה"ח שהסיבה שהתורה הדגישה זאת דווקא במצוות שמיטה היא כדי לומר לנו שעל ידי קבלת התורה קיבלו בני ישראל את ארץ ישראל, כן כתב אוה"ח, שאסור לתת קרקע לגוי בא"י, וע"י קבלת התורה, ה' היה יכול לתת לבנ"י את א"י. רש"י: נאמר בציווי על שמיטה שנאמרה בהר סיני, כדי לומר לנו, שכשם שכל פרטי שמיטה נאמרו בהר סיני, כך פרטי שאר המצוות נאמרו בהר סיני. ולמד זאת מהברייתא, ממנה למד, שכשם שלא נשנתה שמיטת קרקעות בערבות מואב, ומכיוון שכך, מוכח שכל הפרטים נאמרו למשה כבר בסיני, כך היה גם עם שאר המצוות. רמב"ן: היה ניתן ללמוד מהברייתא ההיפך, המצוות שפרטיהם נאמרו בערבות מואב, הם מצוות שלא נאמרו פרטיהם בהר סיני. וכן שאל מניין למדנו שהוקשו כל המצוות כולן, אחת לחברתה. כן שאל שיש הרבה מצוות שלא נשנו בערבות מואב. לכן הסביר הרמב"ן שכוונת הברייתא היא שמצוות השמיטה נשנתה אצלנו בפרשה, לאחר שנאמרה באופן כללי בפרשת משפטים, והתורה כאן אומרת שעוד בהר סיני נאמרו פרטי צוות השמיטה, ומכאן למדים לשאר המצוות. אך בסדר הדברים כתב הרמב"ן שבלוחות ראשונות, נאמרה מצוות השמיטה, ולאחר שה' סלח לישראל על חטא העגל, רצה מה לחדש את הברית עם ישראל על ידי אלות וקללות. אלא שהקמת המשכן נכנסה באמצע, כיוון שצוו על המשכן עוד לפני כן, ולאחר מכן מיד, אמר ה' למשה את מה שכתוב בספר ויקרא, ולאחר שהדברים "נרגעו", היה ניתן לחזור ולחדש את הברית באלה ובשבועה שוב. ספורנו: משה ציווה עכשיו על השמיטה, כיוון שחשב שבנ"י ייכנסו מיד לארץ, ועל אי קיום מצוות השמיטה, עם ישראל גולה.

[2] אוה"ח: טעם הכפילות הוא, הדיבור כנגד ההימנעות מעבודת האדמה, שדבר זה הוא קשה על האדם, והאמירה היא על הפקרת הצומח והברכה שה' הבטיח שהם דברים שבני האדם שמחים בהם.

[3] רש"י. רמב"ן: כשם שה' שבת לאחר שישה ימים, כך יש להשבית את הקרקע. כן כתב שהשמיטה היא כנגד מעשי בראשית מתחילת העולם ועד סופו, ולכן החמירה התורה בשנת השמיטה וחייבה גלות כאשר לא מקיימים אותה. ספורנו: שכל השנה תהיה מיועדת לעבודת ה'. כלי יקר: טעם השמיטה – כדי שנתחזק בביטחונו בה'.

[4] ספורנו: אם תקיים את מצוות השמיטה, אתה תוכל לזרוע את השדה שלך במשך שש שנים רצופות, דבר שאינו אפשרי בדרך הטבע, וכן פירש אוה"ח בפירושו השני על "ואספת את תבואתה". רמב"ן יש כאן לאו מכלל עשה.

[5] רשב"ם. אוה"ח בפירושו הראשון: לתת עשה על איסור ספיחים.

[6] רש"י.

[7] ספורנו.

[8] רש"י וא"ע.

[9] רש"י, א"ע. רמב"ן: "ענבי נזיריך" היינו הענבים שגדלו ללא שהתכוון לכך, כמו הספיחים שבשדה.

[10] א"ע.

[11] א"ע, ופירש ש"והייתה שבת הארץ", היינו הגידולים שגודלים בשנת השמיטה, וכן פירש רמב"ן בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב הרמב"ן ששנת השמיטה תהיה לכם לאכילה, והיינו שבשנת השמיטה, מותר לכם לאכול מהפירות, כיוון שהם הפקר.

[12] א"ע פירש שפירוש "לכם", היינו לכל העולם. אוה"ח פירש שהסיבה שהתורה כתבה "לכם" היא כדי שלא נחשוב שיש קדימות בסדר האכילה לפי הכתוב בפסוק.

[13] רש"י.

[14] א"ע. רש"י: כל זמן שיש לחיה בשדה, מותר לך להאכיל לבהמתך בבית.

[15] רש"י.

[16] רש"י בפירושו עפ"י פשוטו של מקרא. בפירושו הראשון כתב שגם אם בנ"י לא עשו שנות שמיטה, יש לעשות בסוף 49 שנה את שנת היובל. ספורנו: יש למנות 49 שנות חמה, לפי החשבון של שנים מעוברות. כלי יקר: טעם השמיטה והיובל הוא כדי להדגיש לאדם שאינו בעל הבית, ולכן התורה בחרה דווקא חמישים שנה, כיוון שימיו של האדם הם 70 שנה, וכאר האדם מגיע לגיל 20 הוא מתחיל להתעסק עם רכושו, והתורה נתנה לו לקנות קרקע עד לסוף חייו, אך ל להעביר אותו הלאה.

[17] רש"י.

[18] רמב"ן. רש"י: יש לתקוע רק במקום שיש בי"ד, אך זהו רק מדרבנן, שהרי תקיעה בשופר אינה מלאכה.

[19] רש"י.

[20] אונקוס +רש"י. גם א"ע פירש לשון דרור מלשון חופש. רמב"ן פירש את המילה דרור מלשון דור הולך ודור בא, וכך הסביר את עניין היובל, שהכל חוזר למקומו, כמו שיובל חוזר אל השרשים שלו.

[21] רש"י עפ"י הרמב"ן. רמב"ן עצמו פירש שהכוונה היא מלשון שאדם מובל חזרה אל ביתו. א"ע: מלשון שילוח.

[22] רש"י עפ"י הרמב"ן.

[23] א"ע. ספורנו: כאשר הקרקעות החוזרות לבעלים, לא ינהגו הבעלים שהקרקע חזרה אליהם כבעלי השדה, אלא יפקירו את כל הפירות.

[24] א"ע. רש"י: דמי פירות היובל נתפסים בהקדש.

[25] א"ע. רמב"ן: התורה אמרה שבשנת היובל, לאדם לא יהיה שעת בצירה ושעת קצירה, אלא ייצא עם העניים וילקטו את השדה בכל זמן שניתן.

[26] רש"י. ספורנו: אמנם בשנה בו חוזרת השדה לבעלים אסור לזרוע, אך לבנות בניינים מותר.

[27] אונקלוס.

[28] אונקלוס.

[29] דעת מקרא.

[30] רש"י.

[31] רש"י, וכן הביא בשם חז"ל שאסור לגאול את השדה עד שעוברים שנתיים מיום המכירה, גם אם יש שלש תבואות במשך שנתיים אלו, כגון שמכר לו את השדה בקמותיה.

[32] רש"י. ספורנו: כשאדם קונה את השדה לזמן רב, הוא משלם יותר, כיוון שהוא יכול להשקיע בשדה.

[33] רש"י.

[34] רש"י.

[35] רש"י.

[36] רמב"ן וספורנו.

[37] רמב"ן + ספורנו.

[38] רש"י.

[39] רש"י: גם הפירות שבתוך המעיים יהיו מבורכים ותרגישו הרגשת שובע.

[40] רש"י. אוה"ח: למרות שפירותיכם יהיו מבורכים, לא יבואו עליכם שודדים.

[41] רמב"ן. והברכה שהשדות יעשו תבואה לשלש שנים היא רק בשנת היובל.

[42] רמב"ן.

[43] רש"י בפס' הבא, בניגוד לדברי הרמב"ן שרק בשנת היובל מוציאה הארץ גידולים לשלש שנים, ואילו רש"י כתב שבשנת היובל הארץ מוציאה פירות לארבע שנים. ביישוב הסתירה ברש"י, שאצלנו כתוב שהתבואה תספיק עד לפסח של השנה התשיעית, ואילו בפס' הבא כתב שהתבואה תספיק עד לשנה התשיעית, באר ברא"ם שהתבואה באמת תספיק עד לשנה התשיעית, אלא ששאלת בני ישראל הייתה רק עד פסח של השנה השמינית, שהרי לאחר פסח של השנה השמינית, יש להם מה לאכול, את מה שגדל בשנה השמינית. רשב"ם: הגידולים יספיקו עד השנה התשיעית.

[44] רש"י.

[45] רש"י, ונאמר כאן כדי לאסור זאת בלאו. רמב"ם כתב שהלאו הוא גם על המוכר וגם על הלוקח. רמב"ן: פסוק זה לא נכתב כלאו, אלא כהסבר: אתם צריכים לקיים את מצוות היובל, כיוון שכל הארץ היא שלי.

[46] רש"י.

[47] אונקלוס.

[48] אונקלוס.

[49] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהפסוק בא לרבות נתינת גאולה גם לבתים ולעבד עברי. רמב"ן: לא ניתן לומר שבדיני יובל כתבה התורה אפשרות לגאול את הקרקעות לאחר המכירה, כיוון שאין כל כך קשר בין שני הדינים, אלא הגאולה הכתובה בפסוק היא דיני היובל, וכעין זה פיר הספורנו.

[50] אונקלוס.

[51] אונקלוס + א"ע בפס' כח'. רש"י: כדי ללמדנו דרך ארץ שאין מוכרים את כל האחוזה.

[52] אונקלוס וא"ע.

[53] רש"י. אוה"ח כתב שיש כאן רמז לחורבן ביהמ"ק.

[54] רש"י.

[55] אונקלוס.

[56] רש"י.

[57] רש"י.

[58] אונקלוס.

[59] רש"י.

[60] אונקלוס.

[61] רש"י.

[62] רש"י.

[63] אונקלוס.

[64] רש"י.

[65] רש"י.

[66] רש"י. א"ע: עם שדה הארץ ייחשב.

[67] רש"י.

[68] רש"י.

[69] רש"י.

[70] רש"י.

[71] רש"י וא"ע בפירושם השני. רמב"ן הסביר שהיו נותנים עדיפות לאחד מבני המשפחה לקנות את השדה, ולכן נחשב דבר זה לגאולה. בפירוש הראשון כתבו רש"י וא"ע שהכוונה היא כאשר ישראל קונה בית מלוי, אזי הדין הוא שהבית חוזר למוכר ביובל, שלא כמו בישראל. רמב"ן הוסיף שייתכן ואסרו על הלויים למכור את בתיהם לישראל, אלא רק ללויים. רשב"ם: במקרה ואין ללוי כסף כדי לפדות את שדהו, השדה תחזור לו חינם ביובל.

[72] דעת מקרא.

[73] רש"י.

[74] רש"י.

[75] אונקלוס.

[76] אונקלוס.

[77] אונקלוס.

[78] רש"י.

[79] אונקלוס. רמב"ן: מכאן מצוות עשה להחיותו ומכאן למדנו שיש מצווה של פיקוח נפש.

[80] רש"י, ולדבריו, נשך ותרבית היינו הך ולעבור עליו בשני לאוין. רמב"ן: נשך היינו שמלווה לו כסף, ואומר לו שבכל שנה מתווספים חמישה שקלים לריבית, ואילו תרבית היינו שמלווה לו לתקופה מסויימת, ובסוף התקופה צריך לשלם לו חמישה שקלים ריבית. כלי יקר: הסיבה שאסור להלוות בריבית הוא כדי שנסמוך על ה', וכאשר מלווה בריבית, הרי שהוא סמוך ובטוח שיקבל את הכסף, ואז אינו צריך לבטוח בה'. לגוי מותר להלוות בריבית, כיוון שעל דרך הרוב, הגויים אלימים כלפינו וגורמים לנו נזקים כספיים.

[81] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני, אל תלווה מכספך ותטען שהלווית כספי נכרים.

[82] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון: אל תנסו להלוות את כספכם בריבית ולטעון שזהו כסף של גוי.

[83] אונקלוס.

[84] רש"י.

[85] רמב"ן. ספורנו: מי שקנוי לך לשש שנים, יהיה כמו שכיר, ואילו הקנוי לך עד היובל יהיה כמו תושב.

[86] רש"י.

[87] רש"י.

[88] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא שחוזר למעמדו הקודם שהיה לפני המכירה, ואסור לזלזל בו שהיה עבד.

[89] רש"י. ספורנו: באמת היה ראוי שישעבדו בו, כיוון שהוא הלך לקנות לעצמו אדון אחר, ובכל זאת, כיוון שהם עבדיי, אל תעבידו אותם בפרך.

[90] רש"י.

[91] רש"י. אונקלוס: עבודה קשה.

[92] רש"י.

[93] רש"י.

[94] עפ"י רש"י.

[95] רש"י.

[96] רש"י.

[97] אונקלוס.

[98] רש"י.

[99] רש"י.

[100] א"ע עפ"י חז"ל. בפירושו הראשון כתב שזהו לשון היתר ואינו ציווי.

[101] רש"י.

[102] רש"י.

[103] רש"י.

[104] רש"י. רשב"ם: היהודי נמכר לגוי שעקור מהתיישבותו כאן, הגוי גר רחוק מארצנו. רמב"ן: עקר זהו הגוי, ומשפחת גר היינו שבגלל שהגר גר בתוכנו, זה מה שגרם ליהודי להיהפך לעני.

[105] רש"י.

[106] רש"י. ספורנו: אל תאמר לאחר שנמכר, שאחיך הוא כבר מקרה אסוד והוא כבר יושפע מהגויים. כלי יקר: אל תאמר שתחכה לראות אם הגוי מעביד את אחיך שנמכר לו בעבודת פרך, אלא תגאל אותו מיד, כדי שהוא לא ילמד ממעשי הגוי.

[107] רש"י.

[108] דעת מקרא.

[109] אונקלוס.

[110] אונקלוס.

[111] רש"י. ספורנו: למרות שהגוי לא היה צריך בכלל לקנות את העבד, בכל זאת אסור לך לרמות אותו, ואתה צריך לפדות את אחיך שנמכר לו ביושר.

[112] רש"י.

[113] רש"י. ספורנו: לכאורה מי שקונה עבד לשנים רבות יותר, מוכן לשלם יותר, כיוון שהעבד צובר ניסיון, אך אין מתחשביםבכך, אלא מחלקים את הכסף שקנה הגוי את העבד במספר השנים שקנה את העבד.

[114] רש"י.

[115] אונקלוס.

[116] רש"י. א"ע: הסיבה שהתורה חזרה על ציווי זה הוא כדי לומר לנו את האיסור של עבודת הפרך.

[117] רש"י. א"ע הסתפק אם פירוש "באלה" הוא על השנים שעד היובל או בדרכי הפדיון על ידי קרובי משפחתו.

[118] רש"י.

[119] רש"י. אוה"ח: התחלת הפסוק מדברת על מי שמוכר עצמו, שלא ימכור עצמו לשנים רבות יותר מהיובל, וסוף הפסוק מדבר לקונה.

איוב פרק ה

.אוצר המקרא לספר איוב פרק ה .פירוש פשוט על פי הפשט עם חלק מהערות השוליים שבהם מתבררים מחלוקות הפרשנים ושאלות ותשובות שעולות בפשט הפסוקים .קיצור אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו נז - נח

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו נז -נח (ח אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו נה - נו

חידון התנ"ך העולמי המקוון - תשפ"ב - ישעיהו פרקים נה-נו (ז אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו נג - נד

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו - פרקים נג - נד (ו אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב